הלכת בבלי

הלכת בבלי הינה הלכה מכוננת בתחום דיני המשפחה ובתחום היחסים בין מערכת המשפט החילונית לזו הדתית. בהלכה זו קבע השופט (כתוארו אז) אהרן ברק, כי מקום בו הדין האזרחי לעניין רכוש משותף בין בני זוג, מתנגש עם הדין הדתי לעניין רכוש משותף בין בני זוג - ידו של הדין האזרחי גוברת ובית הדין הרבני מחויב להלכה האזרחית בדבר הרכוש המשותף. אותה הלכה אזרחית הינה הלכת השיתוף - הלכה שקבעה כי למרות הדין הדתי אשר מקנה לאישה - עם פירוק הנישואין - אך ורק את כתובתה, הרי שמכוח חוזה מכללא, וכן מכוח כללי הצדק, היושר וההגינות, תקבל אישה מחצית מרכוש הבעל עם התפרקות הנישואין, וזאת משום שבפועל, הגם שהרכוש לא נרשם על שמה, היא תרמה, בעצם עבודתה במשק הבית וגידולה את הילדים, להיווצרות הרכוש המשותף. הלכת הרכוש המשותף הינה פרי המשפט המקובל נוסח ישראל ותוצר של פיתוח המשפט, היא פרי הפסיקה הישראלית בשנות השישים והשבעים והיא פרי היצירה השיפוטית הישראלית והגישה המהותית והערכית למשפט, אשר החלה לדחוק, החל בשנות השישים והשבעים, וביתר שאת בשנות השמונים והתשעים, את הגישה הפורמליסטית הצידה. גישה זו פירושה, שאין להתייחס אך ורק ללשונו היבשה של החוק, אלא יש לחתור לפירוש תכליתו של החוק ולפרש את החוק לאור ערכי היסוד של השיטה ולאור הערכים המקובלים בחברה באותה עת (בהשראת דבורקין: התיאוריה הפוליטית הקוהרנטית). גישה זו מצאה כי גם אם החוק היבש קובע כי אישה לא תקבל אלא את כתובתה, הרי פירוש תכליתי לדיני החוזים יקרא חוזה מכללא אל תוך יחסי בני הזוג ולפיו, בני הזוג נתכוונו לשתף את הרכוש ביניהם. לאחר היחקק חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 תעגן הלכת השיתוף את הרציונל לה בכללי הצדק, היושר וההגינות, כאמור. בעוד שבג"צ עימנואל, אשר הוביל בסופו של יום למאסרם של הורי הילדות האשכנזיות אשר סירבו למלא אחר מצוותו של פסק הדין, גילם משפט אזרחי המחיל עצמו על הדין הדתי באופן כוחני, לשופט העליון בדימוס ברק הייתה את היכולת הנדירה להחיל את תפיסת עולמו השיפוטית על שיטת המשפט באופן מזדחל, סמוי, ושאינו מקים מהומות ציבוריות וחברתיות. בפסק דין מכונן, מנומק להפליא ובנוי לתלפיות מסביר ברק, מכוח עקרונות של אחדות של שיטה ומשפט, כיצד לא יתכן כי על מערכת רכושית אחת יחולו שתי מערכות דינים נפרדות, ועל אותו קניין יחולו כללים שונים כך שתגבר חוסר- הודאות במשפט. "קטיגוריות סיוטיות" כינה ברק את הדינים השונים (הדתי והאזרחי) אשר חלים על אותו רכוש - על כן באופן טבעי וכמעט "מתבקש" מציע ברק להחיל את הדין האזרחי גם בבית הדין הרבני, וזאת בכדי למנוע את "פיצול הקניין" - בדרכו העדינה, המיוחדת, ברטוריקה רווית שרשרת-הנחות-לוגיות המובילות בנימה צלולה ושלווה לתוצאה הרצויה לו, מגיע השופט בדימוס ברק למסקנה ולפיה לא יתכן כי על אותו רכוש תחולנה שתי מערכות דינים שונים ועל כן יש לבכר את תחולת הדין האזרחי על פני הדין הדתי, שכן בית הדין הרבני בישראל הינו חלק ממערכת המשפט הישראלית. פסק הדין, שלא כבג"צ עימנואל לא עורר כל מהומה, שכן הוא נכתב באותה רטוריקה ברקית כשרונית אשר יודעת להוביל לתוצאה הרצויה מבלי שנשים לב ומבלי שנרגיש: כך לדוגמה זרעי ה'מהפכה החוקתית' - מבית היוצר של אהרן ברק נזרעו אי שם בשנות השמונים, ואך ורק בסוף שנות התשעים החל הציבור הישראלי לחוש את תוצאותיה של אותה מהפכה חוקתית, הכל תודות לרטוריקה הפסיקיתית בה הוא מניח את יסודותיו של רעיון בפסק דין אחד, מפתח אותו בפסק דין אחר, וזאת באופן כה מזדחל, איטי ומטפטף, עד שכשהציבור נעשה ער לעצם קיומה של התפיסה החדשה, התפיסה כבר היכתה שורשים במשפט. הלכת בבלי הינה הלכה מכוננת לא רק משום שהיא כפתה - באופן עדין - ובאזמל מנתחים רטורי-פסיקתי - את הלכת השיתוף על בתי הדין הרבניים מתוך מגמה להכפיף את בתי הדין הדתיים לדין האזרחי ככל שהדבר קשור בדיני ממונות: זוהי הלכה מכוננת גם משום שהיא מבטאת תפיסה לא פורמלאלית של שוויון, בבחינת 'הלכת הצפיות' של עיקרון השוויון: הלכה זו קבעה - ממש כמו הלכת הצפיות בדין הפלילי הקובעת כי אין זה משנה שלא התכוונת להזיק כל עוד ידעת שהמעשה שלך יוביל לתוצאה מזיקה - כי אין זה משנה אם נורמה לא כוונה להפלות כל עוד היא מפלה: בהלכת בבלי נאמרת אמרה פמיניסטית מקינונית, אשר גורסת כי שוויון אריסטוטלי אין די בו: אין די לקבוע כי כל אחד מבני הזוג יצאו מקשר הנישואין עם מה שהגיעו אליו - זהו שוויון פורמלי בעוד ששוויון מהותי צריך לאזן את הפערי-הכוחות-הכלכליים בין בני הזוג שנבעו מהבדל היסטורי-מגדרי. ברק מגיע לתוצאה מקינונית על-ידי הפעלת כללים של פרשנות תכליתית. פסק דין זה, אם כן, לבד מהיותו סממן דרך בדרך לשוויון מלא של נשים בחברה הישראלית ותמרור אזהרה לבית הדין הרבני - לבל יתעלם מפסיקותיו של בג"צ ומן ההלכות הנהוגות בבית המשפט האזרחי - מהווה יצירת מופת שיפוטית באשר הוא מדגיש את קווי המתאר של עיקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו: אחדות של שיטה ומשפט והצורך בהרמוניה נורמטיבית בין מערכות דינים שונות, כמו גם פרשנות תכליתית והעדפת המהות על הפורמליזם.