התיישנות במשפט

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את הכלל הרחב אשר לפיו תקופת התיישנותה של תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע כי, ככלל, תקופת ההתיישנות האמורה מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". מהי "עילת התובענה"? שאלה זו נדונה בעניין רפאל יפרח:

• מועד "עילת התובענה", כפי שפורש בפסיקה, הוא המועד שבו מצוי בידי התובע "כוח תביעה קונקרטי", שפירושו, אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהתובע יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והביסוס המשפטי של תביעתו. אכן, "אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד".

נפסק כי יש לפרש מונח זה באופן העולה בקנה אחד עם זכות הגישה לערכאות ((ענין תלמוד תורה, בעמ' 451; והשוו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345, (2002); ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598, 612, 623 (2000)).

דרך כלל, מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות ממועד התרחשותה של עילת התובענה, ואולם, תחילתה עשויה להידחות בתנאים מסוימים, מקום בו עובדות העילה, כולן או חלקן, אינן ידועות לתובע בעת התרחשות העילה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את החריג הראשון למירוץ ההתיישנות, וזאת תחת הכותרת "התיישנות שלא מדעת":

• נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

"כלל ההתגלות" נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו" (ע"א 4114/96 מאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998)), ועד שתתגלנה לו העובדות החסרות (ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 8 ([פורסם בנבו], 24.11.2005). מבחן הגילוי הינו מבחן אובייקטיבי: מה שחשוב הוא לא מה ידע בפועל התובע, אלא מה היה צריך לדעת (ענין צורף, בפסקאות 8,12,15; ע"א 1254/99 מאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 547 (2000)). בעניין רפאל יפרח נפסק כי "די בכך שאחד מיסודות התביעה נתגלה באיחור על-ידי התובע כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות, וככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין, התביעה לא התיישנה". בדומה, מקום בו אין הנתבע מסוגל להצביע איזה נזק נגרם לתובע עובר לחלוף תקופת ההתיישנות ואיזה נזק נגרם לאחריה, תידחה טענת ההתיישנות כולה (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 171-172 (1986)). החריג השני למירוץ ההתיישנות מעוגן בסעיף 11 לחוק ההתיישנות ודן במקרים של ליקוי נפשי או שכלי:

• בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה.

ההסדר השני, המתנה על העיקרון הכללי שבסעיף 5 לחוק ההתיישנות, מעוגן בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע הסדר מיוחד וספציפי לעניין תקופת התיישנותן של תובענות על עוולות נזיקין. על-פי הוראה זו, "היום שבו נולדה עילת התובענה", אשר בו מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות לצורך עוולת נזיקין, הינו אחד מאלה:

• "(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
  (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

בעניין רפאל יפרח פירשה השופטת פרוקצ'יה סעיפים אלו:

• סעיף 89 יוצר הבחנה בין שני מקרים: המקרה הראשון, עניינו בתובענה שעילתה מעשה או מחדל; המקרה השני, עניינו בתובענה שעילתה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל, דהיינו- תובענה שבה הנזק הינו אחד מיסודות העוולה. בעוולות מן הסוג הראשון, היום שבו נולדה עילת התובענה הוא היום שבו אירע המעשה או המחדל, ואם היו המעשה או המחדל נמשכים והולכים – היום שבו חדלו (סעיף 89(1) לפקודה). בעוולות מן הסוג השני, בהן הנזק הוא רכיב מרכיבי עילת התובענה, מועד היווצרות עילת התובענה יהיה ביום שבו אירע הנזק; אולם מקום שהנזק לא נתגלה ביום שאירע אלא במועד מאוחר יותר, ייחשב יום גילוי הנזק כמועד שבו נולדה עילת התובענה. אלא, שבמקרה זה, יתקל מרוץ ההתיישנות ב"שני מחסומי זמן": אין להגיש תובענה כעבור שבע שנים מן היום שבו נגלה הנזק, וכן, אין להגיש תובענה כאמור כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק – הכל לפי המוקדם יותר. מכאן, כי בכל מקרה לא יידחה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מעבר ל-3 שנים מיום אירוע הנזק, בלי שים לב לשאלה מתי נתגלה הנזק, שכן לכל המאוחר תתיישן התביעה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום שארע הנזק בעניין זה הדגישה הפסיקה חזור והדגש, כי הסיפא של סעיף 89(2) אינה מאפשרת להאריך את התקופה של שבע שנות התיישנות מיום גילוי הנזק, וכי מטרתה היא לקבוע מועד סופי ואחרון להגשת תביעה, אשר יחול בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק, וזאת אף אם באותה עת טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים מיום גילוי הנזק (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת – אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528, 531-532 (1986), ; ענין צורף, בפסקה 9; ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, 130 (1983)).

היא מוסיפה:

• מטרתו של כלל זה, בין היתר, להושיט סעד לניזוק שסבל מנזק סמוי שסימניו הופיעו רק במרוצת הזמן, ולמנוע את התוצאה הקשה שעלולה להיווצר אם תקופת ההתיישנות תסתיים בטרם נודע לו דבר הנזק; בדומה לכלל הגילוי הקבוע בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם כלל זה נועד להשעות את מרוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על "כוח התביעה" שבידו.

בעוד שאין כל סתירה בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין, אשר דן בעוולה נמשכת, קיימת סתירה בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודה. במגמה ליישב בין האמור בשני הסעיפים באופן שיגשים תכליתו של כל אחד מהם ומבלי לעקרם מתוכן, נתגבשה ההלכה לפיה, ככלל, הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה גם על תובענות בגין עוולות שנזק הוא יסוד מיסודותיהן, ואשר בהתיישנותן עוסק אף סעיף 89(2) לפקודה, אלא שתחולתו של סעיף 8 נשללת אך במקרה הפרטי הנדון בסעיף 89(2), שעניינו בסיטואציה שבה רכיב הנזק בעילת התביעה נתגלה באיחור. במקרה זה, ובו בלבד, יחול הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ועמו גם מגבלות הזמן המעוגנות בו. לעומת זאת, במקרים שעניינם בהתגלות מאוחרת של עובדות אחרות הנחוצות לביסוס עילת התביעה, ושבהן אין סעיף 89(2) עוסק במישרין, יחול הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק (מתוך פרשת רפאל יפרח). כאשר הנזק מתגלה באיחור, אם כן, יחול סעיף 89(2) לפקודה, ואילו כאשר שאר רכיבי התובענה מתגלים באיחור, יחול סעיף 8 לפקודה (ע"א 4114/96 מאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998)).

חוק ההתיישנות מייצר הסדר כולל להסדרת שאלת ההתיישנות, אשר קובע תקופת התיישנות בת שבע שנים בתביעות אזרחיות, ושורה של הסדרים שונים כגון סוגי חריגים להתיישנות. עם זאת, חוקים אזרחיים אחרים קובעים תקופות התיישנות קונקרטיות לאותו חיקוק, כמו גם הסדרי התיישנות ספציפיים לחיקוקים אלו. כך לדוגמא, בחקיקה הסוציאלית ישנם הסדרי התיישנות קונקרטיים: כך לדוגמה סעיף 296א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד לביטוח לאומי בתוך 12 חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה. סעיף 296ב לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי במידה ותביעה מוגשת לאחר המועד האמור לעיל והמוסד קבע כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור. הפסיקה קבע כי ניתן להאריך את התקופה אף מעבר ל 48 החודשים הנזכרים בסעיף 296ב לחוק, באופן שהגמלה תשולם בגין מלוא תקופת הזכאות, במידה והזכאות החלה לפני כן, אם התובע לא היה מודע לזכותו. בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 נקבעה תקופת התיישנות בת שלוש שנים. עם זאת, למוסד ההתיישנות בחוק הנכים חריגים רבים אשר הופכים אותו לליברלי בהרבה מאשר חוק ההתיישנות ה'כללי', ואשר קובעים כי בהתקיים חבלה רשומה ותנאים נוספים (כגון ש'מן הצדק לעשות כן', ודיון בתביעה באיחור לא יקשה על בירור העובדות), ניתן להאריך את ההתיישנות עד אין קץ. החוק גם קובע כי זכותם של נכים ממתנדבי הישוב (קרי שנלחמו במחתרות או בהגנה) תתיישן בתום שנה מיום היחקק חוק הנכים או בתום שישה חודשים מיום לקותם בנכות, מועדים אשר חלפו זה מכבר. תביעה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז – 1957 תתיישן בחלוף שנתיים, וזאת מכוח סעיף 6 לחוק. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981 קובע כי תביעה ביטוחית תתיישן בחלוף שלוש שנים מיום קרות האירוע הביטוחי. בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3), 441 נדרש השופט תאודור אור לשאלה, האם פירושו הנכון של הסעיף הוא שעל המבוטח להגיש תביעה לחברת הביטוח בחלוף שלוש שנים מיום קרות האירוע הביטוחי, או שמא עליו לפנות לבית המשפט בתום שלוש שנים מיום קרות האירוע הביטוחי? הוא קובע:

• "אלמלא סעיף זה הייתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהייתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה. הוא קובע שני דברים: (1) את האורך של תקופת ההתיישנות; (2) את המועד שממנו מתחילה התקופה. בשניים אלה ישנה בסעיף 31 הוראה מיוחדת.

. הסדרי התיישנות ספציפיים שכאלו מעוררים את השאלה: האם הם מהווים הסדר שלילי לחוק ההתיישנות, או שמא הם מתקיימים בנוסף להוראות חוק ההתיישנות? במקרה של מוסד ההתיישנות בחוק הנכים נפסק כי הסדר ההתיישנות שבחוק הנכים מקיים הסדר שלילי כלפי חוק ההתיישנות ואילו במקרה של חוק חוזה ביטוח נפסק בעניין ג'רייס ברבארה כי למעט לעניין תקופת ההתיישנות, כל הוראותיו של חוק ההתיישנות חלות.

גם דיני העבודה מקיימים בתוכם הסדרי התיישנות קונקרטיים: כך לדוגמה סעיף 17 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 קובע כי הזכות לתבוע את פיצויי ההלנה תתישן תוך 60 ימים מיום שהעובד קיבל את השכר/פיצויי הפיטורים, אולם בית הדין האזורי לעבודה רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. ברם, אם תופעת האיחור בתשלום שכר חוזרת על עצמה, קובע חוק הגנת השכר תקופת התיישנות ארוכה יותר, בת 3 שנים. סעיף 31 לחוק חופשה שתנית, התשי"א – 1951 קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה לפי חוק זה תעמוד על שלוש שנים מיום סיום יחסי העבודה. תביעה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988תתיישן בתוך שלוש שנים מיום שנוצרה עילת התביעה וזאת מכוח סעיף 14 לחוק. תביעה מכוח חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 תתישן בחלוף שלוש שנים מיום היווצרות העילה, וזאת מכוח סעיף 6(ג) לחוק. אלו הן רק מקצת הדוגמאות להסדרי ההתיישנות השונים שבדיני העבודה.

סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 קובע כהאי לישנא:

• 5. הזמן להתיישנות
  התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא -
  (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
  (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה.

יש לציין כי במקרקעין מוסדרים אין התיישנות, וזאת מכוח סעיף 159 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969. במקרקעין לא מוסדרים ההתיישנות עומדת על 15 שנים, והמחזיק בקרקע יכול להעלות טענת התיישנות במידה ומדובר בקרקע לא מוסדרת אותה הוא עיבד/החזיק במשך 15 שנים האחרונות, ומדובר בחזקה נוגדת (שלא בהסכמת הבעלים).

סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, התשנ"ב – 1982 דן בהתיישנות עבירות:

• התיישנות עבירות [7]
  9. (א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה –
  (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם – עשרים שנים;
  (2) בפשע אחר – עשר שנים;
  (3) בעוון – חמש שנים;
  (4) בחטא – שנה אחת.
  (ב) בעבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950, ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 – אין התיישנות.
  (תיקון מס' 55) תשס"ח-2008
  (ב1) בעבירות רצח וניסיון לרצח לפי סעיפים 300 ו-305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של קשר לפי סעיף 499 לחוק האמור לעבור עבירה מהעבירות האמורות, שבוצעו לפי מי שכיהן כראש הממשלה בעת ביצוע העבירה – אין התיישנות.
  (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על-פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.
  (תיקון מס' 31) תשס"א-2001
  (ד) הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל.

סעיף 10 לחוק זה דן בהתיישנות עונשים:

• 10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
  (1) בפשע – עשרים שנים;
  (2) בעוון – עשר שנים;
  (3) בחטא – שלוש שנים.

חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, התשמ"א – 1981 דן בהתיישנותן של הרשעות. סעיף 14 לחוק קובע תקופות התיישנות של הרשעות ביחס לעונש המקורי שהוטל. סעיף 19 דן בנפקות ההתיישנות:

• 19. תוצאי התיישנות הרשעה
  (א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות.
  (ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון ; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא ישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון.
  (ג) פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה.

דיני ההתיישנות מאזנים, אם כן, בין האינטרס של הניזק להגיש תביעה בגין נזקו לבין האינטרס הציבורי בדבר עיקרון סופיות הדיון ומניעת עומס על בתי המשפט, כמו גם אינטרס הנתבע שלא להיות חשוף לתביעות עד קץ הדורות. בחוקים מסוימים, כגון בחקיקה הסוציאלית או בדיני העבודה, נקבעו בדין תקופות התיישנות קצרות יותר. יש והסדרי התיישנות יחודיים ישללו את תחולת חוק ההתיישנות, אחרים יחולו במקביל לו. קושי מיוחד מתעורר כאשר קיימת סתירה בין חוק ההתיישנות לבין הוראות התיישנות מיוחדות, כגון זו שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, אולם הפסיקה מתגברת על סתירות אלו. הגם שההתיישנות הינה מוסד דיוני, במקרים מסוימים היא נתפסת כמהותית, כמו לדוגמה בחוק הנכים, התשי"ט – 1959. הגם שהגיונם של חוקים סוציאלים, בהם ישנם לרוב הסדרי התיישנות יחודיים, הינם להיטיב עם התובע תגמולים סוציאלים, יש והסדרי ההתיישנות בחקיקה הסוציאלית מתפרשים באופן המרע עם הניזוקים התובעים תגמולי ביטוח מהמוסדות השונים.