כינוי לעיסוק עיתונאי אינטנסיבי בעניינים פליליים, היוצר חשש לכך שהשפיטה תיעשה בתקשורת ותשפיע על בית המשפט. הכינוי הזה מושמע לרוב על דרך השלילה, בטענה שבמקרים אלו חורגת התקשורת מתפקידה ומסיגה את גבולו של בית המשפט.
הסוגיה מתי תקשורת הופכת לשופטת היא סבוכה. בעידן המידע המודרני, ברור שפרשות פליליות רבות-עניין יתפסו תשומת לב ציבורית רבה והתקשורת תבקש לספק את הדרישה לפרטי הפרשה. כך עלולה להתקבע תדמית של האיש העומד במרכז הפרשה, וגם אם בסופו של יום ינוקה בצורה מלאה או חלקית - הדימוי ידבק בו.
הבעיה מחמירה כאשר בית המשפט נדרש לדון באותה פרשה. למרות שהשופטים הם מקצועיים וטוענים שאינם מושפעים מן המתחולל מחוץ לאולמותיהם, קשה להניח שהם יכולים לאטום את עצמם לחלוטין מרעשי רקע תקשורתיים. מצד שני, הטלת מגבלות על הסיקור העיתונאי מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי - שהוא יסוד היסודות של הדמוקרטיה - ובעיקרון פומביות הדיון, שהוא דרישה חיונית במערכת המשפט של מדינה דמוקרטית. התקווה שהתקשורת תרסן את עצמה לא הוצדקה עד כה, מדי פעם נשמעים קולות המדברים על ריסונה מבחוץ, אך הדברים לא מגיעים לכלל מעשה.
הדוגמה הבולטת ביותר בישראל לטענה בדבר עיתונות שופטת הועלתה במשפטו של נשיא המדינה לשעבר,
משה קצב. בית המשפט המחוזי ואחריו בית המשפט העליון מתחו ביקורת חריפה על הסיקור התקשורתי של הפרשה, אם כי העירו שגם קצב לא טמן את ידו בצלחת. קריאותיהם של השופטים לחשבון-נפש של התקשורת נפלו על אוזניים ערלות, כפי שניתן לראות היטב בסיקור של פרשות נוספות לאחר מכן.
