|
1 |
|
| |
|
עיקר האשמה: שימוש במסמך מזויף, רצוי להעיר כי יחיעם אוחנה לא הואשם כלל בזיוף, ולא הורשע בזיוף, המדינה לא ערערעה על פסק דינו של השופט בדימוס שלי טימן, ולכן על אף שבית המשפט העליון בדונו בערעור של אוחנה ובבקשתו לדיון פלילי נוסף, קבע שאוחנה גם לקח חלק בזיוף או לפחות בייזומו. שימוש במסמך מזוייף הוא עבירה פלילית לכל דבר על פי סעיף 420 לחוק העונשין, ודין המשתמש הוא כדין המזייף, כלומר לדוגמא עיתונאי המפרםם מסמך מזוייף, ואינו מקושר או אין לו פרוטקציה, יצר אבן בסיס מספר אחת להרשעתו הפלילית, והאבן השניה היא אבן המוּדעוּת אשר מלבד ההידרשות בה על פי כללים רגילים של החוק הפלילי, היא נדרשת בפירוש בסעיף השימוש, בית המשפט קבע שעצימת עיניים ממשית, משהו בסגנון התעלמות מפעמונים מצלצלים בעצמה רבה, או אי התייחסות ראויה להם, די בהם להרשעה. ובדיוק על פי עקרון עצימת העיניים הורשעה אוחנה. ולעניין כספית, כנראה שהמחנאות בעיתונות לא נוסדה עם פרשת הרפז, אלא התרחבה שם הקצינה שם, התחלקה לטעמי (על השכל) על פי הקבוצות הפוליטיות המובילות באותה עת, וטוב עשה מבקר המדינה בכך שהציף את המחנאות הזו, על פני השטח, וזאת בהעדר בפועל של מועצת עיתונות שעשתה כן לפניו. והתוצאה היא טורים של עיתונאים בחקירות 433 אשר באים לידיעת הציבור באמצעות מכתבי יללות של העיתונאים על מר גורלם, ואל הפגיעה בדמוקרטיה בלה, בלה , בלה חבורת הזבל. |
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
ה.א |
|
