מורשת של מחקר מודיעיני לקוי

עד סוף מלחמת העולם השנייה הסתפק הש"י באיסוף ידיעות על המתרחש במשטרה הבריטית, ולא אסף בשיטתיות ידיעות על המתבשל בחוגי השלטון האזרחי הבריטי ועל גורמים בינלאומיים. את הידיעות שנדרשו להם בתחום זה השיגו ראשי התנועה הציונית ואנשי המחלקה המדינית של הסוכנות במגעים אישיים. חיים ויצמן היה ידידם של מדינאים בריטים בכירים (לרבות וינסטון צ'רצ'יל), והוא ומקורביו קיבלו ידיעות במישרין או ברמזים, כמעט על כל כוונותיה של ממשלת בריטניה כלפי ארץ-ישראל. רוב ידידיו הבריטים של ויצמן היו מהאריסטוקרטיה השמרנית. ידידיהם של מנהיגי הסתדרות העובדים היו אנשי מפלגת-הלייבור והאיגודים המקצועיים, ודב הוז היה ידידו האישי של ארנסט בווין. ראשי הסוכנות והוועד הלאומי טיפחו יחסים תקינים – ואף ידידותיים – עם פקידי המנדט בארץ-ישראל, עד פרסום "הספר הלבן." אחרי שעלתה מפלגת הלייבור לשלטון באנגליה, הצטמצמו מקורות המידע של ויצמן ומקורביו. דב הוז נהרג בתאונת דרכים ב-1940 ולא נמצא לו יורש. יחסי מפלגת הלייבור ותנועת העבודה העברית שובשו כשעלה הלייבור לשלטון. דווקא כשהמידע על כוונות הבריטים היה חיוני ליהודים, התקררו היחסים. עוד לפני שהוקמה מחלקה מ' (מדינית) בש"י, ביצעה מרים בן-אהרן,¹ סגנית מפקד הש"י בירושלים, כמה חדירות אל מרכזי השלטון הבריטי, בעזרת מודיעים יהודים ולא יהודים. יותר מכל היה הש"י מעוניין במידע מהמחלקה המדינית של מזכירות ממשלת המנדט. מנהל מחלקה זאת, ויוויין פוקס-סטרנגווייס (שהיה גם אחד מסגני מזכיר הממשלה), אהד יהודים. אך סגנו, שרינגהם, היה אנטישמי. לשרינגהם הייתה השפעה רבה במחלקה זאת, שחלשה על כל הנושאים הקשורים בביטחון, ביחסים עם עבר-הירדן, במשטרה, בבתי-הסוהר ובהגירה לארץ-ישראל. עברם של המועמדים לעבודה במחלקה נבדק היטב, ויהודים ארץ-ישראלים כמעט לא נתקבלו אליה. לפחות לא לתפקידים בכירים. אף-על-פי-כן חדר אליה יהודי ירושלמי, יהודה אלחסיד, והיה לסגן-מנהל-מדור. אלחסיד נכנס למחלקה כחניך, בסוף שנות העשרים, הצטיין בעבודתו וקיבל את גמולו בקידום ובמשכורת גבוהה. "נותני-העבודה שלי נתנו בי אמון ולא הסתירו ממני דבר," סיפר אלחסיד, "ואני לא רציתי לאכזב אותם." הוא לא היה חבר ב"הגנה", וידידו, חבר ה"הגנה", טרח הרבה למען המשימה שהטילה עליו מרים בן-אהרן: לגייס את אלחסיד. לאחר שידולים רבים הסכים אלחסיד לדווח, אבל רק למשה שרת, ולא לאיש זולתו. שרת שהה אז תקופות ארוכות בחו"ל, על כן התפשר אלחסיד והסכים לדווח גם למזכיר הסוכנות, ליאו כהן. אחר-כך הסכים שאשת-שיחו תהיה מרים בן-אהרן. בשלוש שנות המאבק נגד שלטונות המנדט הביא אלחסיד לש"י ידיעות ומסמכים שערכם לא יסולא בפז, וכשהציעו לו הבריטים עליה בדרגה ותפקיד במחלקה אחרת, גמול לעבודתו המסורה, שכנע אותו שרת לסרב. הסירוב היה עלול להחשיד את אלחסיד בעיני הבריטים, אך שרת הורה לו להסתכן ואלחסיד קיבל את הדין, ואמר למעבידיו שהתרגל למחלקה המדינית ושאין הוא רוצה לעזבה.

במחצית השנייה של שנת 1945 שוחרר יצחק בן-אהרן (מהמתנדבים הראשונים לצבא הבריטי) מן השבי הגרמני, ואשתו מרים שבה לקיבוץ גבעת-חיים. תפקיד רכז הביון במגזר הבריטי הוצע לכמה מאנשי המחלקה המדינית של הסוכנות, אך הם סירבו לקבלו, ובן-אהרן המליץ על חברו-לשבי, בוריס גורביץ (גוריאל). כששוחרר מן השבי הגרמני, קיבל גוריאל מממשלת הוד-מלכותו משכורת בעד כל ארבע שנות שביו, חמשת אלפים לירות שטרלינג, הון רב בימים ההם. הוא שכר דירה בתל אביב והתכונן להקדיש את עתותיו לחקר רוסיה הסובייטית. שני אורחים לא קרואים, שבאו לדירתו ביום אחד, שיבשו את תוכניתו. היו אלה שליחי הש"י, שביקשו ממנו לנסוע אתם לירושלים. – "מה זה ש"י?" שאל גוריאל. – "שירות סודי של ה"הגנה"", השיבו השניים – רחבעם זבלודובסקי (עמיר) ומשה בר-אילן. – "חשבתי שה"הגנה" היא ארגון סודי." – "הש"י סודי כפליים." גוריאל הובא אל לשכת מפקד ירושלים, ישראל זבלודובסקי (עמיר), ששאל אותו אם הוא מסכים לרגל אצל הבריטים. גוריאל השיב שכל ידיעותיו בריגול שאובות מהרומן של סומרסט מוהם על הסוכן הבריטי אשנדן ומעלליו במלחמת העולם הראשונה. עמיר לא שמע על אשנדן, וגם שמו של מוהם היה זר לו; לעומת זאת היה מעוניין במסמכים של ממשלת המנדט. – "עם מי אעבוד?" שאל גוריאל. – "אין אנשים בשטח," השיב לו עמיר. מרים בן-אהרן "הכניסה אותו לעניינים." הוא נפגש עם המודיעים "שלה", וכן עם טדי קולק, מן המחלקה המדינית של הסוכנות, ועם יחזקאל סחרוב (סהר) ומשה צימבל (יובל), ממחלקת הביטחון של המחלקה המדינית. שלושתם לא סייעו הרבה לטירון, שניסה – לדעתם – להתחרות בהם. גוריאל סיפר כי יובל אמר לו: "היית בצבא הבריטי חמש שנים, אבל אין זאת אומרת שאתה מונטגומרי." ממפקד הש"י בירושלים, חיים בן-מנחם, לא קיבל גוריאל חדר לעבודה. וגם לא עוזרים. "שמעתי שהיית ירושלמי לפני המלחמה, ודאי יש לך ידידים, אתה תסתדר," אמר לו בן-מנחם וקצב לו חמש-עשרה לא"י לחודש. גוריאל סירב לקבל את הכסף, ומימן את פעילותו בכספו הפרטי. גוריאל גויס לתפקידו זמן-מה אחרי שהאו"ם מינה את הוועדה האנגלו-אמריקנית (בנובמבר 1945), ולפני שבאה ועדה זאת לארץ-ישראל (במארס 1946). תקופת-ההתארגנות שלו הייתה קצרה מאוד. רוב עובדי המחלקה המדינית בסוכנות לא הבינו מה הטעם בתפקידו: הרי יש די מגעים ישירים וגלויים עם הבריטים, טענו, אבל בן-גוריון וראשי ה"הגנה" סברו שדרוש צינור נוסף לשאיבת ידיעות מן הוועדה, העשויה לחולל שינויים מדיניים ואסטרטגיים חיובים ו/או שליליים בארץ-ישראל. גוריאל שמע לעצת בן-מנחם וביקש עזרה מידידיו. עורך-דין ירושלמי, ריכרד שוורץ, הרשה לו להשתמש במשרדו שברחוב בן-יהודה, בשעות הפסקת-הצהריים ואחרי שעות-העבודה. כל שעות היום האחרות עבד גוריאל במסדרון שליד משרדו של שוורץ, או בבית ידידו, שופט-השלום משה עציוני, ברחביה. הוא צירף לעצמו – ללא אישור וללא שכר – סגן, אחד מעוזריה של מרים בן-אהרן, רפאל טטנבאום (אילן), בנו של פקיד ממשלתי בכיר, שידע אנגלית היטב, הכיר את כל המי-ומי בירושלים וניחן בכישרון התיידדות מהירה. כשבאה הוועדה האנגלו-אמריקנית לארץ-ישראל, ישבו גוריאל ואילן בבית-הקפה "רג'אנס" שבמלון "המלך דוד," מקום משכנה של הוועדה, ושיחרו לטרף. צידם הראשון היה חבר הוועדה, ריצ'ארד קרוסמן. יחד עם קרטר דוידסון, נציג סוכנות הידיעות AP ארגנו גוריאל ואילן נשפיה, והזמינו אליה כמה מחברי הוועדה האנגלו-אמריקנית, פקידים בריטים בכירים ואנשי-צבא. הם הפיצו שמועה על מרגלות יהודיות יפהפיות שישתתפו בנשפיה, והביקוש להזמנות גדל. בנשפיה התיידד גוריאל עם מייג'ור מריל, איש מפקדת המודיעין הצבאי הבריטי, ואוהד הציונות. למימון הנשפיה הוציא גוריאל מכיסו שישים וחמש לא"י ולא קיבל החזר. "אכלתם. שתיתם," אמר לו בן-מנחם. "למה אשלם?" לא היה ביכולתו של אלחסיד להביא מסמכים מדי יום, וגוריאל ביקש מראש מחלקה ע' בירושלים, יעקב עיני, המלצה על סוכן ערבי. "תן לי את רשימת עובדי המחלקה המדינית של ממשלת המנדט, ואמצא לך סוכן," ענה לו עיני. אלחסיד סיפק את השמות, ועיני בדק את הביוגראפיות של כל העובדים הערבים ובחר באחד מהם – בן הכפר בית-ג'אלה, שהיה ממונה על השכפולים ועל השמדת המסמכים. הוא טלפן אליו והזמינו לשיחה על עסקה של רכישת חזירים. כשנכנסו לבית-הקפה "אלסקה", ברחוב יפו, אמר עיני לאיש-שיחו: "שכח את החזירים. כמה אתה משתכר בחודש?" – "שש לירות," ענה הערבי. – "אני מציע לך עוד חמש-עשרה לירות בחודש." אמר עיני, שתק רגע, למען הרושם, והמשיך, "אם תניח יום יום את מסמכי המחלקה המיועדים להשמדה בתיבת-מכתבים מסוימת ברחביה." הוא הניח על השולחן את חמש-עשרה הלא"י הראשונות. כל ימי שהותה של הוועדה האנגלו-אמריקנית בארץ-ישראל קיבל השופט עציוני את מסמכי המחלקה המדינית, בתיבת-מכתבים גדולה שהותקנה בפתח ביתו. בתדירות דלילה יותר המשיך המשכפל לספק מסמכים ליהודים עד שיצאו הבריטים מהארץ. ליוקרה רבה זכה גוריאל בגלל מעטפה חתומה שביקש נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן להעביר בחשאי לידי חבר הוועדה, פראנק טיידלוט, האמריקני. במחלקה המדינית לא נמצא שליח מתאים למשימה, והיא הוטלה על גוריאל. הטלפנית (היהודייה) של מלון "המלך דוד", זו שגוריאל התקשר אתה בעזרת רפי אילן, הביאה את המעטפה לתעודתה, וויצמן ביקש להיפגש עם האיש שביצע את המשימה. לא הייתה זאת פגישתם הראשונה. בעבר, בקונגרס הציוני הי"ח, היה גוריאל אחד מצירי מפלגת הציונים הכלליים א', ותמך במדיניותו של ויצמן. בסוף מארס 1946 יצאה הוועדה האנגלו-אמריקנית ללוזאן שבשווייץ, לניסוח מסקנותיה. וב-20 באפריל סיימה את עבודתה. הכוונה הייתה לפרסם את הדוח בעת ובעונה אחת, בלונדון, בוושינגטון ובירושלים. עותק של הדוח צולם במחלקה המדינית של ממשלת המנדט, ויהודה אלחסיד נשלח להביא את הדפים המצולמים אל הקונסוליה האמריקנית. בדרכו, סר לבנייני הסוכנות, ורק אחרי שצולמו כל מאה דפי הדוח, קיבלו אותם האמריקנים. בדוח נכללו לא רק ההמלצות, אלא גם הפרוטוקולים של ישיבות-לוזאן, שבהן הביעו נציגי הבריטים בוועדה את דעתם על המצב הצבאי בארץ-ישראל, וסיפרו על תוכניתם לפרק את ה"הגנה" מנשקה. ראשי הסוכנות וה"הגנה", שהתרשמו מהישגיו המודיעיניים של גוריאל, הטילו עליו משימה נוספת, להקים מחלקה ארצית למודיעין מדיני, במרכז הש"י בתל אביב.²

במחצית השנייה של שנת 1946 מונו אנשי מחלקה מ' לתפקידיהם בסניפי הש"י בירושלים, בתל אביב ובחיפה, ופרשו את רשתותיהם בערים אלה. יוסף כרמל, איש המחלקה המדינית של הסוכנות, פרש שתים-עשרה רשתות בירושלים, וביניהן רשתות של עובדי-ממשלה, של מלצרים, של עובדי-דואר, של חדרניות, ושל פקידות יהודיות שהתרועעו עם מעסיקיהן, והיו מעוניינות להוכיח את נאמנותן לעמן (וגם ביקשו הגנה מפני אצ"ל ולח"י). רוב מפקדי הרשתות הללו היו סטודנטים וסטודנטיות מן האוניברסיטה העברית. אחת המודיעות המצטיינות הייתה פקידה במחלקת החקלאות הממשלתית. בירושלים יצא לה שם רע, בגלל ידידותה עם ראש המחלקה שלה. הפקידה המנודה הביא לש"י מסמכים רבים וגם רישיונות-יבוא למכונות חקלאיות, שבעזרתם הובאו מחו"ל נשק ומכונות לייצור נשק.³ הסטודנטית, שולמית ולנשטיין,⁴ עבדה במשרד התובע הראשי הבריטי. בסוף שנת 1946, כשהוחלט להניח צינורות-מים בנגב, טען גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, שאין לו כסף. שולמית ולנשטיין הודיעה לגוריאל שמשרד התובע מכין הצעת-חוק שתגביל את מכסות המים של הישובים היהודיים, ונתנה לו עותק מהצעת-החוק. גוריאל הראה את העותק לקפלן, ולמראה פרטי המזימה אישר הגזבר את התקציב להנחת הצינורות.⁵ את מבצע "אגתא", שנועד לשבור את תנועת המרי העברי, ושנודע בהיסטוריה היהודית כ"שבת השחורה", תכננו הבריטים בסודיות מרבית. אבל אנשי הפיקוד-העליון של ה"הגנה" שיערו שהשלטונות עלולים להתנכל לישוב, הודות לכמה רמזים פוליטיים, וגם לידיעה שדלפה אל הש"י. פרופסור אברהם רייפנברג, מן האוניברסיטה העברית, התיידד עם קצין בריטי בכיר בירושלים, הודות לעברם המשותף: כשנפגשו במסיבה נוכחו לדעת, אגב שיחה, ששניהם נלחמו בגזרה אחת בחזית צרפת, במלחמת העולם הראשונה. כאויבים (רייפנברג היה אז קצין גרמני) סיפר הקצין הבריטי, שהיה חבר באגודת "פלימות בראד'רס"⁶ לאויבו-לשעבר שיש לבריטים תוכנית לשבור את ה"הגנה" בהפתעה צבאית, ורייפנברג הודיע על כך לחיים ויצמן.⁷ בתחילת מאי 1946 נודע לש"י כי "יש הכנות יסודיות לחיפושים לגילוי נשק, בעזרת מכשירים חדשים שזה עתה הגיעו. כן מכינים תיל דוקרני ובתים מתפרקים (מבצרים קטנים) שאפשר להקימם תוך שעה, לשם מצור על נקודה מסוימת."⁸ באותו זמן הגיעו לש"י פרטי תוכנית "ברודסייד", שתוכננה כשנה וחצי קודם לכן לשם אותה תכלית, וזה היה לאחר הריגתו של שר המושבות הבריטי במצרים, לורד מוין, על-ידי לח"י.⁹ מידע מודיעיני רב מ"מברודסייד" היה רלוונטי גם ל"אגתא", בעיקר שמות וכתובות של ראשי היישוב ומפקדי ה"הגנה", לרבות הפלמ"ח. אף שהיו הבדלים רבים בין "ברודסייד", שתוכניתו הגיעה כולה לש"י, לבין "אגתא", הרי מידע נוסף על הכנות הבריטים בשטח, למבצע, אפשר ל"הגנה" להתכונן לקראתו. את פרטי "ברודסייד" ואת רשימת חמשת אלפי המועמדים למאסר קיבל הש"י מקצין בריטי, ג.ג., ששירת במפקדת החטיבה שחנתה בסרפנד (צריפין). היחסים המיוחדים בין קצין זה ובין ה"הגנה" נרקמו כמה חודשים לפני כן. יום אחד ישב צבי זהבי – מפקד הש"י במושבות הדרום וסמל-נוטרים – עם ידידיו, בקפה "תרצה" שבראשון-לציון, ובשולחן אחר ישבו קצינים בריטים מיחידת ה"כלניות".¹⁰ לפתע הביא המלצר בקבוק קוניאק לזהבי ולחבריו, והודיע להם שאחד הבריטים הוא המזמין. למחרת ראה זהבי את הקצין רחב-הלב שוב בבית-הקפה, והורה למלצר לכבד אותו בקוניאק. מחווה כנגד מחווה. בעל בית-הקפה אמר לו שהקצין מבקש להיפגש אתו. על-אף החשש מפני מלכודת, הסכים זהבי לפגוש את הקצין על ספסל בגן-המושבה. הבריטי – הוא ג.ג. – הציע לו נשק למכירה. את קשרי-הרכש עם ג.ג. הוריש זהבי, על-פי הוראת אפרים דקל, לצבי ברוורמן (בר-אמוץ), חבר קיבוץ ג' של השומר הצעיר, שהיה אחראי ל הרכש בדרום. ואלו הוא ביקש מאיש שיחו מסמכים סודיים. זהבי ידע שג.ג. חייב הרבה כסף לבעל בית-הקפה, והבטיח לו – באישורו של דקל – לכסות את חובו. במאי 1946 סיפר ג.ג. לזהבי כי ראה בכספת של המח"ט שלו תיקים עבים ובהם חומר על ה"הגנה", על אצ"ל ועל הערבים. זהבי ביקש ממנו להעתיק עמודים אחדים מתיק-ה"הגנה", וג.ג. הביא לו את העמודים, ובהם כשלוש מאות וחמישים שמות וכתובות, לרבות שמות ראשי הישוב ומפקדי ה"הגנה". דקל דרש מזהבי להשיג את כל החומר שבתיק. ביום-התורנות של ג.ג. במטה-החטיבה, נכנס זהבי למחנה סרפנד, אחרי שהראה לשומרים תעודה מזויפת של "מתרגם מאנגלית לפולנית", וסיפר להם שהוזמן לבית-החולים הפולני שבבסיס. בחדר-המטה תכננו ג.ג. וזהבי את גניבת התיק, ביום התורנות הבא. התוכנית הייתה להיכנס למחנה באמבולנס של יחידה יהודית ששירתה בצבא הבריטי וחנתה ליד רחובות. בלילה המיועד באו דקל וכמה מאנשיו בשתי מוניות לראשון-לציון, למחנה של קיבוץ ג', אבל האמבולנס לא הגיע. זהבי נטל אפוא את אחת משתי המוניות ונכנס – שוב כ"מתורגמן" – למחנה הצבאי. ליד מטה החטיבה שאלו אותו חיילי הלגיון העבר-ירדני מדוע עצר את המונית במקום זה. "יש קלקול במנוע, ענה להם הנהג, יהודי ששמו ספיר, ופתח את מכסה המנוע. ג.ג. יצא מחדר-המטה ונתן לזהבי תיק. זהבי וספיר נסעו לקיבוץ ג' שבראשון-לציון לצלם את המסמכים. בתיק היו שש מאות עמודים. מאחר שהוכנו רק חמש מאות גיליונות-צילום, גויסו חברי גרעין "השומר הצעיר" מקנדה, ששהו בקיבוץ ג' כ"הכשרה", להעתקת מאה הגיליונות האחרונים בכתב-יד. בין הניירות הייתה מעטפה, חתומה בשתי חותמות. של הנציב העליון ושל המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. החותמות נפתחו בידי "בעלי-מקצוע", ובמעטפה נמצאו כל פרטי תוכנית מבצע "ברודסייד", מפות מחסני-הנשק של ה"הגנה" בכל ארץ-ישראל וכן גיליונות נייר שקוף ועליהם מסומנות נקודות זעירות בקנה-המידה. 1:20,000. כשהונחו גיליונות אלה על המפות של מחלקת המדידות¹¹ סימנו הנקודות שעליהם עשרים ושמונה מוסדות ודירות של מפקדי-"הגנה" בכירים. אחרי שצולם החומר נחתמה המעטפה שוב, באותה מומחיות, ונראתה כאילו מעולם לא נגעה בה יד. כשהעתיקו חברי ההכשרה בקדחתנות את המסמכים בראשון-לציון, עברו כמה רגעי-אימה על ידיד-היהודים בסרפנד: מפקד-בכיר בא לחדר-המטה, מה שנראה כביקורת-פתע, וניגש אל הכספת. ג.ג. היה בטוח שהתיק נתפס ושזהבי נשבר בחקירה והלשין עליו, אבל המפקד הוציא אקדח מן הכספת ולא בדק מה יש בה, והעיקר, מה אין בה. בדמדומי-השחר חזרו זהבי וספיר לסרפנד והחזירו את התיק לג.ג. שעדיין רעד בכל גופו. ג.ג. תפס בתיק באנחת-רווחה והחזירו לכספת. ראש הש"י הארצי, דוד שאלתיאל, נעלב, כשהביא אליו דקל את הממצאים, מפני שלא הוכנס בסוד המבצע. אחר-כך טען דקל כי הוא חשש ששאלתיאל לא ינצור את לשונו.¹² לימים הציע משה סנה לפצות את ג.ג. בכסף רב על החוויה הטראומטית שעברה עליו, אבל ג.ג. סירב לקבל כסף, פן יחשדו בו חבריו, והעדיף תגמול אחר: חדר בראשון-לציון, כדי לבלות בו עם ידידתו בת המושבה. הוצאה זאת הסתכמה בשמונה לא"י בחודש. המידע על התוכנית הבריטית הובא אל הרמ"א, משה סנה, ואל חבר המ"א ישראל גלילי, והם שקלו אם להפעיל גורמים מדיניים למניעת המהלומה. גלילי הציע אמצעי לא-שגרתי: לפרסם ידיעה על התוכנית בתחנת-הרדיו החשאית של ה"הגנה", "קול ישראל", ורק אחר-כך לפנות אל גורמים מדיניים ידידותיים. "לפרסום עשוי להיות אפקט מרתיע." טען גלילי, "וגם אם לא נשיג את ביטול התוכנית, סביר להניח שביצועה יידחה, וכך תהיה לנו שהות להתארגן לקראתו." ב-16 ביוני 1946 הודיעה תחנת-השידור של ה"הגנה": "לפניכם הודעה חשובה מטעם תנועת המרי העברי: בידי מפקדת המרי העברי נפלה תעודה צבאית סודית בהחלט. המכילה את התוכנית של שלטונות הארץ לחיסול ה"הגנה" העברית ולדיכוי הישוב העברי." הקריין סיפר את כל פרטי מבצע "ברודסייד", וסיים את השידור הדרמטי במלים אלה: "יידע העולם כי לא ניכנע. לחום נילחם." הבריטים, הערבים והיהודים, נדהמו: כל החומר המודיעיני שליקט הביון הבריטי מאז ראשית המנדט נפל בידי יעדו המודיעיני. אחד הקצינים הבריטים אמר: "זאת אחת המכות הקשות ביותר שקיבלה הבולשת מיום שקיבלנו את השליטה על הארץ הזאת. על השלטון להסיק מסקנות. הוא יכול להילחם נגד ארגוני הפורשים, אבל לא נגד ה"הגנה", שהעם תומך בה." מפקדת ה"הגנה" הגבירה את אמצעי הזהירות, מפקדים בכירים החליפו את דירותיהם,¹³ אבל הבריטים לא ויתרו על תוכניתם. ימים אחדים לפני "השבת השחורה" הודיע ראש הש"י בירושלים, חיים בן-מנחם, לזאב שרף שתוכנית "ברודסייד" הגיעה לשלבי הביצוע. שרף דיווח על כך למשה שרת והציע למסור את המידע לעיתונאי אמריקני, שיסע לביירות ויודיע על המזימה לכל העולם: פרסום עולמי אולי ימנע את המבצע או ימתן אותו. לדברי שרף דחה שרת את הצעתו בטענה: "הדבר יעשה רושם שאנו מבוהלים". בליל שבת שמע שרף את טרטור מכוניות-הצבא ואמר לאשתו: "זהו זה. הם מתחילים".¹⁴ שעות אחדות לפני המבצע התחמק ג.ג. ממחנה תל-ליטווינסקי – שלשם הובא מסרפנד, יחד עם כל המשתתפים במבצע "ברודסייד" במחוז תל אביב – הסתנן לכפר-אז"ר הסמוך והציג את עצמו לפני אחד הנוטרים. הנוטר הביא אותו אל המא"ז, יעקב ליפשיץ. "מבצע 'ברודסייד' יתחיל הלילה," אמר הקצין הבריטי למא"ז. "דווח מיד למפקד הש"י בתל אביב." ליפשיץ טלפן אל דירת אפרים דקל: "כאן כפר-אז"ר. יש אצלנו ילד חולה מסוכן וצריך להעבירו העירה על-אף העוצר." דקל הבין את הרמז ושלח איש ש"י כנהג אמבולנס לכפר-אז"ר. להביא את הילד "החולה" ואת הידיעה. חניתאי אליגון, בן השמונה, נחבש והרוויח נסיעת-חינם.¹⁵ באותו ליל-שבת היה ראש מחלקה פ', איסר הראל, הקצין התורן במרכז הש"י. כשהודיע לו "האח" שבא באמבולנס מה עומד להתרחש, הפעיל הראל את מערכת-האזהרה, הלך ברגל אל דירת הרמ"א, משה סנה, להזהירו, והחביא בסליקים את המסמכים של מטה הש"י.¹⁶ כל ראשי ה"הגנה" ומפקדיה הבכירים התחמקו ממעצר ב"שבת השחורה", והבריטים חשפו את נשק ה"הגנה" רק בקיבוץ יגור. זמן מה אחרי "השבת השחורה" הועבר ג.ג. למצרים, ושם סייע לאנשי "המוסד לעליה ב'" להגניב עולים בלתי לגאליים לארץ ישראל, במדי הצבא ובמכוניות צבאיות.

בדצמבר 1946, בימי הקונגרס הציוני הכ"ב, כינס דוד שאלתיאל את כל מפקדי הש"י הבכירים בבית המרכז החקלאי שברחוב אלנבי בתל אביב, והציג לפניהם את תוכניתו של בן-גוריון, לשלב יהודים מכל העולם במערכת המודיעין והמאבק הפוליטי של הישוב ושל המדינה שתקום. לתוכנית הזאת ניתן השם "זקני ציון". כל הנאספים העריכו שהערבים המקומיים אינם מוכנים למלחמה, ושרובם אינם רוצים בה, אף שהמופתי ומפלגת החוסיינים עושים נפשות ומתחזקים.¹⁷ באמצע 1947, כשבאה לארץ-ישראל ועדת החקירה של או"ם (ועדת-אונסקו"פ), ניסו כל יחידות הש"י וכל אגפי המחלקה המדינית להשיג מידע על עבודתה, על הלכי-הרוח של חבריה ועל האפשרויות להשפיע עליהם. ראש הש"י, דויד שאלתיאל, הורה לחיים הרצוג¹⁸ – קצין מודיעין בריטי בכיר לשעבר – לרכז את הטיפול באונסקו"פ. בראש המטה של הרצוג עמדה תמר אשל (שוהם), שריכזה את עבודת מחלקת מ' בירושלים. הרצוג ואשל סיפרו שנהגי מוניות, חדרניות בבתי-מלון ואפילו נערות-הבילוי, תודרכו להשיג מסמכים ותצלומים ולומר לאורחים מלה טובה על הישוב בכל הזדמנות. וכן סיפרו שיהודה אלחסיד והמשכפל מבית-ג'אלה, הביאו לש"י מסמכים על עבודת ועדת-החקירה.¹⁹ במגעים עם אלה מוועדת אונסקו"פ שהיו אוהדי הציונות השתמשו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות בשיטותיהם הישנות, והגדיל לעשות משה טוב, שהיה הממונה על היחסים עם מדינות דרום-אמריקה במשרדי הסוכנות בניו-יורק, ואחד משלושת קציני-הקשר של הסוכנות עם הוועדה (שני קציני-הקשר האחרים היו אבא אבן ודוד הורוביץ). משה טוב הזמין את הנציגים מגואטמלה, מפרו ומאורוגואי, לארוחות-ערב, וקיבל מהם יום יום, את כל פרטי הדיונים. הוא הודיע לשרת שכמה מחברי הוועדה התרשמו מאוד מאנשי ה"הגנה" שפגשו בירושלים, ושנציג פרו – שהיה גם שגריר ארצו בוותיקן – אמר לו: "מול ארגון צבאי יהודי חזק כזה אין חשש שהערבים ינצחו במלחמה."²⁰ לטיפול בעיתונאים הזרים מינתה מחלקה מ' את מלכה קינן, בתו של בעל בית-דפוס. יעקב הרצוג בנו הצעיר ומזכירו המדיני של סבו, הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג, שהדפיס אז את תרגום המשנה לאנגלית, ביקר בבית-הדפוס לעתים קרובות, וקשר אתה יחסי ידידות. יום אחד סיפר לה על בריטי ששמו שרינגהם, שהכיר באירלנד, ועתה פגש בו שוב, והנה הוא סגן מנהל המחלקה המדינית בממשלת המנדט, וששניהם נפגשים לעתים מזומנות ומשוחחים על בעיות הארץ והעולם. מלכה הביאה את הסיפור אל גוריאל, והוא הורה להרצוג הצעיר לחלוב מידע משרינגהם ולהכתיב לידידתו את תוכן השיחות אתו. משה שרת לא התרשם משיחות אלה; בן-גוריון התרשם מהן מאוד והורה להרצוג מה לשאול. הדו-שיח בין יושב-ראש הנהלת הסוכנות, ובין הפקיד הבכיר, התנהל אפוא ב"טלפון שבור" באמצעות בן הרב הראשי וידידתו. קשה לדעת אם שרינגהם שוחח עם מכרו היהודי בתום-לב או ידע כי דבריו מגיעים לדרג בכיר. על כל פנים, הוא אמר להרצוג כי אין ספק שהמדינה היהודית לא תקום, שהבריטים לא יעזבו את ארץ-ישראל, ושאם תפרוץ מלחמה ינצחו בה הערבים. אחרי שעזבה מלכה קינן את ירושלים, כתב יעקב הרצוג את הדוחות על תחזיותיו של שרינגהם במו-ידיו, ונתן את התקצירים לבן-גוריון. הפגישות בין נכדו של הרב ובין הפקיד הבכיר נמשכו עד שיצאו הבריטים מארץ-ישראל.²¹ במחצית השנייה של שנת 1947, הציע יעקב הרצוג את שירותיו לש"י, והביע נכונות לנסוע לקהיר. מצרים לא הייתה בתחום אחריותו של גוריאל, אך הוא הביא את ההצעה אל דוד שאלתיאל. בתחילה הסתייג ראש הש"י מההצעה, אך לאחר שנפגש עם יעקב הרצוג, שינה את דעתו ואמר: "אשיג כסף ואשלח אותו." במצרים נפגש הרצוג עם פקידים בכירים ועם קצינים גבוהים מ"אסכולת קהיר" הבריטית, והגיע למסקנה ששרינגהם הגזים בדיבוריו על התנגדות בריטניה להקמת המדינה היהודית. שאלתיאל וגוריאל באו אל בן-גוריון וסיפרו לו על התרשמויות אלה של הרצוג, אך דבריהם לא זכו לתשומת-לב, ובשעה שדיברו אתו, רשם בן-גוריון ביומנו את פרטי השיחות הקודמות, שהיו לו באותו יום. השניים הפסיקו אפוא את הדיווח והסתלקו. אחרי ימים אחדים הורה להם בן-גוריון לשלוח אליו את יעקב הרצוג עם דוח כתוב. הוא לא הסכים לדעתו של הרצוג על מיעוט אמינותו של שרינגהם, ודרש ממנו להמשיך בשיחות אתו, ולרשום פרוטוקולים מדויקים משיחות אלו.²²

שניים מאנשי מחלקה מ' הירושלמית (שכינויה היה "ירוחם") – דב יסקי ואמנון ברמן – ליקטו ידיעות בעלות אופי צבאי, אך פעילותה העיקרית של המחלקה הייתה במשרדי-הממשלה, עד אמצע שנת 1947. כשהחליף שלהבת פראייר את יסקי וברמן, התחוללה מהפכה בעבודה המודיעינית. פראייר שירת ביחידת-נהגים ארץ-ישראלית בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, והוביל – במדי חייל של הוד-מלכותו ובשליחות ה"הגנה" – שיירות פליטים מכל אירופה לחופי איטליה וצרפת, עד שנתפס, ואז גורש מן הצבא, התיישב בירושלים ולמד באוניברסיטה מדעי-הטבע. ידידו מהצבא הבריטי, ישראל ליברטובסקי, המליץ עליו באוזני מפקדי ה"הגנה", ואחד מהם הציע לו להצטרף ל"ירוחם". אחרי שיחת-תחקיר עם תמר אשל הוטל עליו לפרוש רשת במטות הצבא. פראייר הקים מפקדה במרתף של בית ידידו, פנחס פיק, בגן-רחביה, ומינה את פיק לסגנו. הוא גייס למחלקה שלו סטודנטים ומרצים, והחליט לחדור למפקדה צבאית לא-מבצעית, שמסמכים סודיים מגיעים אליה. היעד שבחר היה משרד-השכירויות הצבאי ששכן ברחוב לינקולן, ליד מלון "המלך דוד". הוא נפגש עם פקיד יהודי שעבד שם ואמר לו: "כל הפרטים על משרדך ידועים לנו, אבל עדיין איננו יודעים היכן יושב כל עובד ומה היחסים בין העובדים לבין עצמם." הפקיד מסר לו את המידע השולי הזה ללא מוסר-כליות, ופראייר הציג את המידע לפני גוסטב וננהיים, הפקיד היהודי הבכיר שבמשרד, כראיה לבקיאותה של ה"הגנה" בכל המתבשל בו, וביקש ממנו "רק" עוד כמה מסמכים, כאישור נוסף למה שכבר ידוע לש"י. וננהיים לא שש לפגוע במעסיקיו, אבל מאחר שסבר כי אין הוא מקור עיקרי, אלא רק גורם מסייע, היה למודיע. הכינוי שהעניקו אנשי הש"י לווננהיים, יוצא גרמניה, היה השם המזרחי "רחמים". בשיטות מתוחכמות דומות חדרו אנשי הרשת למשרדים אחרים, ואף למטות מודיעיניים ומבצעיים. היו לרשת שלושים מודיעים – כולם ברמה גבוהה – יהודים, ערבים ובריטים. ברבע האחרון של שנת 1947 הזרים פראייר אל גוריאל ידיעות מדויקות על מה שהתרחש בצבא הבריטי בארץ-ישראל (שמנה כמאה אלף איש. חמישית מכל צבא בריטניה בימים ההם), ואת הדוחות השבועיים של מפקד הריגול הנגדי הבריטי, סגן-אלוף ס. נורמן, שזלזל בכוחה של ה"הגנה" והיה בטוח בניצחון הערבים. אנשי הש"י, שניתחו את הדוחות הללו, הגיעו למסקנה: הנתונים ששולח נורמן לשלטונות הצבא בארץ-ישראל, במזרח-התיכון ובלונדון, לוקים בחסר ומסקנותיו אינן סבירות. עוד לפני החלטת 29 בנובמבר הודיע שלהבת פראייר למרכז הש"י על תוכניתם של הבריטים להקים ממשלת-מעבר בארץ-ישראל, והביא אליו את כל מפות חלוקת-הארץ ששרטטו הבריטים מימי ועדת פיל ואילך. איש-הרשת, אריה וייט, השיג במפקדת קצין-ההנדסה הראשי של הצבא הבריטי את כל התוכניות להגנת ארץ-ישראל, מכל השנים, החל מ-1941, לרבות תוכנית לפוצץ את כביש ירושלים-יריחו, וסימוני הבורות שנחפרו בשביל חומר-הנפץ. אנשי הרשת השיגו פרטים על שדות-התעופה של הבריטים בכל המזרח-התיכון, על חוות מכלי-דלק שלהם, על מקורות-המים בכל האזור, לרבות בנגב ובסיני, ועל תנועות הצבא באזור. אחרי 29 בנובמבר ידעו היהודים על רוב תנועות הצבא הבריטי, והביאו אותן בחשבון בתוכניות-המלחמה שלהם. להלן מסמך שנכתב ב-28 בינואר 1948: "לטנא מרחמים/אורי:²³ אזורי הביטחון בירושלים. "רצוף תזכיר ערוך בידי מודיענו בנוגע לאזורים הנ"ל ואפשרות פינויים הפתאומי. כיוון שמודיענו פקיד גבוה במשרד השכירות הצבאי, יש לשער שהוא יהיה בין הראשונים בעיר שיידע על פינוי האזורים. למרות זאת הוא ביקש לערוך את התזכיר הרצוף כדי להצביע... שאין ביטחון מוחלט כלל וכלל שתהיה ארכה מספיקה לצד היהודי להשתלט על האזורים מבחינה צבאית. נקודת-המוקד של תזכירו היא אפוא, המלצה כי יהיה מוכן כוח יהודי קבוע בקרבת-מקום, שיהיה מוכשר להשתלט על האזור המתפנה לאחר הודעה קצרה ביותר."²⁴ אחרי פרוץ המלחמה נודע לאנשי הרשת שקונסול של אחת מארצות המערב מבריח מצרכי-מזון מן השכונות הערביות לשכונות היהודיות בירושלים, ועושה רווחים גדולים בעסקים אלה. פראייר הזמין את הקונסול לדירתו של אחד ממפקדי-ה"הגנה", איים עליו בגילוי סוד פרנסתו הצדדית למעסיקיו, וסחט ממנו את העתקי כל הדואר הדיפלומטי שהיה מגיע אליו. הרשת של פראייר תפחה, עד שהייתה שווה בגודלה לכל היחידות האחרות. הוא העניק לאנשיו דרגות-קצונה בלי אישור המטה הכללי, ולא דיווח למטה על דרגות אלה. כשנסתיימה מלחמת העצמאות הייתה למטכ"ל בעיה: איך לשחרר אנשים אלה, שלא גויסו רשמית, ואלו דרגות-קבע להעניק להם?²⁵

הממצאים שאספו מחלקות הש"י – שהתפתחו בנפרד זו מזו ולא תמיד פעלו בתיאום – סייעו ל"הגנה" לגבש חשיבה מודיעינית אסטרטגית, שהתמקדה לא רק בפרטים, אלא גם ביכולת הצבאית ובכוונות לטווח-ארוך, של הבריטים ושל הערבים. בדוח על מצב ה"הגנה" בשנים 1945-1942, שהכין חבר מטכ"ל ה"הגנה" מרדכי קפלן, מתוארות מדינות ערב כאויב צבאי: "תוך השנתיים האחרונות חלו במזרח-התיכון, וגם בארץ-ישראל, תמורות חשובות בעמדתם של הערבים כלפי המפעל הציוני. התנגדות הערבים הייתה גם קודם לכן. אבל הפעולה המאורגנת נגד מפעלנו התחילה רק עם... הקמת הליגה הערבית... שסיבותיה מוסברות בפוליטיקה של האימפריה הבריטית. אין לחשוב שמטרתה (של הפוליטיקה הבריטית) היא חיסול הבית הלאומי, אבל בין מכווני הפוליטיקה הבריטית הזאת נמצאים בעלי-השפעה, שאינם מסתירים את רצונם לחסל, פעם ולתמיד, את הבית הלאומי היהודי, ולהדק עוד יותר את ידידותם עם מדינות ערב... בעזרת האנגלים מתארגן צבא בכל הארצות הערביות, ובזמן מן הזמנים, הכוח הזה, בחלקו או במלואו, יכול להיות מופנה נגדנו. עלינו להיות מוכנים לכך שחלק מהכוחות הללו, בצורת יחידות שלמות או כיחידים, עם או בלי הסכמת הממונים עליהם (בריטים. צרפתים או ממשלות ערביות), יצטרפו, עם נשקם, לערבים בשעת התנגשות אתנו".²⁶ ב-1945 אמר גם יוחנן רטנר, מי שהיה ראש המפקדה הארצית: "באה בחשבון התנגשות לא רק עם המון פרוע, כמו ב-1921או ב-1929. לא רק עם הרשת של פאוזי ביי קאוקג'י ב-1936 ועם הפלוגות שלו מבחוץ, אלא גם עם צבא סדיר, צבא של מדינות ערביות מסוימות... אנחנו צריכים להביא בחשבון צבא זה או אחר, אם לא קואליציה של צבאות ערב. ולהכין תוכנית-פעולה."²⁷ מסתבר שמפקדי ה"הגנה" קלטו את ממצאי הש"י והעריכו נכון את המצב, אך לא ישמו את תובנותיהם כדי להתכונן למלחמה מול צבאות סדירים, וכפי שהתברר בחלק הראשון של מלחמת העצמאות, התקשה ארגון ה"הגנה" להתמודד, בלא עזרת כוחות הביטחון הבריטיים, מול ערביי ארץ-ישראל. באמצע נובמבר 1947, שבועיים לפני החלטת או"ם, קלטה יחידת-ההאזנה של ה"הגנה" שיחת-טלפון בין ארתור ג'יילס, סגן המפקח הכללי של משטרת המנדט ומפקד הבולשת, לבין אחיו, ריצ'ארד (דיק) ג'יילס, קצין בכיר במשטרת קהיר. דיק: אני מבקש ממך טובה, ארתור. ק.ר. עומד להגיע ללוד. אתה יכול להבריח אותו למצרים בלי קרנטינה? ארתור: אינני יכול. הוא מוכרח לעבור את הקרנטינה. אנחנו מקפידים מאוד בעניין זה. דיק: אז שלח, בבקשה, מכונית, טפל בו וקבל אותו יפה. ארתור: ברצון רב. בקרוב בוודאי אבקש ממך ג'וב. דיק: אתה מדבר ברצינות?! ארתור: בהחלט. לפי כל הסימנים נעזוב בקרוב. דיק: אתה בוודאי תעבור למשרד המושבות. הם ידאגו לך. ארתור: לא. אם יהיה להם משהו מתאים יתנו, ואם לא, יתנו רק פנסיה. דיק: אז תקבל סכום הגון. ארתור: אתה טועה. הפנסיה זעומה מאוד.²⁸ שיחות דומות רבות קלטו חוליות-ההאזנה של הש"י. ובכל זאת לא האמינו רוב מנהיגי הישוב, ה"הגנה" והש"י, כמעט עד 15 במאי 1948, שהבריטים אומנם יעזבו את הארץ.

תפקידי הש"י היו לספק למפקדי ה"הגנה" ולמנהיגים המדיניים הערכות-מצב מנקודת-ראות של מודיעין (מנר"מ), על השטח שבו עלולים להתחולל מעשי-איבה ועל האויב מכל הסוגים – ערביי ארץ-ישראל, מדינות ערב השכנות, הממשל הבריטי והארגונים היהודיים הפורשים (אצ"ל, לח"י קומוניסטים וכו') – ועל מערך הכוחות, הכושר הקרבי והרקע החברתי של האויב. זרועות הש"י, יחידות-הסיירים בפלמ"ח, בחי"ש, בגלילות, בנפות ובמחוזות, ומחלקת המודיעין במטכ"ל ה"הגנה", ליקטו עדויות ומסמכים. את הידיעות קיבלו ממודיעים יהודים, ערבים ובריטים, מהאזנות, מסיורים, מתצפיות, מצילומי-אוויר, ממקורות שמחוץ למזרח-התיכון ומיהודים מכל העולם. כשפרצה מלחמת העצמאות כבר היו סוכנויות-האיסוף מתוחכמות למדי, והשיגו ידיעות בעלות ערך רב, ממידע על כפרים, מעברי-מים ודרכים, עד פרוטוקולים מדיוני מוסדות הליגה הערבית ותוכניות הפינוי של הבריטים. אבל המחקר של מודיעין ה"הגנה" היה לקוי. עד פרוץ מלחמת העצמאות לא היו ביחידות הקרביות של ה"הגנה" ובמטות שלה קציני-מודיעין שתפקידם לעבד את הידיעות, להפיצן ביחידות ולהכין הערכות-מצב מנקודת ראות מודיעינית. כמה ממפקדי היחידות היו גם קציני-המודיעין, ונעזרו בקציני-הסיירים, שהביאו להם ידיעות, ללא הערכות. אנשי הש"י בגלילות ובמחוזות היו כפופים, לא למפקדים שבגלילות ובמחוזות, אלא לראשי מחלקותיהם בש"י ולמפקדי הש"י הארצי. ראשי מחלקות הש"י, עוזריהם ומפקדי הש"י הארצי מסרו הערכות-מצב מודיעיניות למפקדי ה"הגנה" ולמנהיגים המדיניים. לא היו אלה מסקנות שהופקו מניתוחים שיטתיים, אלא תוצאה של הבנה אינטואיטיבית על-פי השכל הישר, תחושה ומגע בלתי-אמצעי עם הידיעות. לעתים קרובות העבירו ראשי הש"י ידיעות גולמיות לממונים עליהם, והשאירו את הערכת-המצב המודיעינית למפקדים הבכירים ולמדינאים, שלהם לא היו כלים וכישורים לכך. כשהקים יגאל ידין את אגף המבצעים במטכ"ל ה"הגנה", באוקטובר 1947, הוא ייסד מחלקת מודיעין קרבי באגפו, והעמיד בראשה את עזרא הלמר (עומר). עומר ריכז ידיעות מן הש"י וממחלקות הסיירים, והכין רקע מודיעיני למבצעים. במהלך מלחמת העצמאות הקים ידין חוליות של מודיעין קרבי ביחידות ה"הגנה", מגדוד ומעלה, ומאז היו קציני מודיעין – קמ"נים – בכל מטות היחידות. בגלל התפתחות מאוחרת זאת יצאו כמה יחידות לפעולות צבאיות, בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, אף שהידיעות שנאספו על יעדיהן לא הגיעו אל מפקדיהן. מודיעין-ה"הגנה" טיפל בביטחון-השדה ובריגול-הנגדי. אך טיפול זה לא היה שיטתי. בדרך כלל הייתה ב"הגנה" אווירה של חשאיות, שמירת סוד ומידור פעולות, ואנשים ידעו רק מה שקשור לתפקידיהם. אבל קשה לשמור על סודיות מוחלטת בארגון המוני, והבריטים קיבלו ידיעות רבות על המתרחש ביחידות-ה"הגנה". בתחילת מלחמת העצמאות ידעו רבים על תוכניות של מבצעים. וידיעה של רבים היא צעד ראשון בדרכן של הידיעות אל האויב. כשפרצה מלחמת העצמאות הייתה ב"הגנה" תשתית של חיל-מודיעין בעל הישגים באיסוף ידיעות, וחוסר תשתית בכל הנוגע למחקר ולשימוש בידיעות, מכיוון שארגון ה"הגנה" היה בעל אופי פוליטי, לא רק בצמרת, אלא בכל שדרות הפיקוד. ליקויי המחקר המודיעיני לא נחשפו, הלקחים לא הופקו ושיפורים לא בוצעו. אופי פוליטי זה הועבר לצה"ל, שמפקדי, בכל האגפים, הזרועות והחיילות, וגם באמ"ן, ירשו בחפץ לב את התרבות הקלוקלת של הסתרת ליקויים. כך נוצרה התרבות שהולידה את "המחדל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים, ואת הליקויים המודיעיניים במלחמות לבנון הראשונה והשנייה, ובמבצע צוק איתן, וזאת בינתיים. מסקנה: צה"ל של העשור השני במאה העשרים ואחת, לא יוכל להשתפר, אם מפקדיו לא יבינו את מקור ליקוייו עוד מהתקופה שקדמה להקמת המדינה. ____ [בשבוע הבא: בן-גוריון לומד צבא בגיל 61; טעותם של בן-גוריון וכל המומחים שיעצו לו על לוח הזמנים לפרוץ מלחמת העצמאות; "מלחמת הגנרלים" בארגון "ההגנה" שחיבלה בהכנות למלחמה; והוויתורים שעשה בן-גוריון היו חיוניים לשעתם אך הזיקו מאוד למערכת הביטחון של ישראל בטווח הארוך; בחירתו של ישראל גלילי לראש המפקדה הארצית של ההגנה ושל יעקב דורי לרמטכ"ל.]

1. רעייתו של אחד ממנהיגי הקיבוץ המאוחד ואחר כך ממנהיגי מפ"ם והמערך, יצחק בן אהרון, שנמצא אז בשבי הגרמני. 2. גלבר, שם עמ' 582; סדרת ראיונות עם בוריס גוריאל ב-1980-1979 ומסמכים שהוא מסר לי; ראיון עם יהודה אלחסיד: שיחת-טלפון עם רפאל אילן ב-6 ביולי 1981. 3. ראיון עם יוסף כרמל ב-6 בפברואר 1980. סדרת הראיונות עם בוריס גוריאל. 4. לימים שופטת מחוזית. 5. ראיון טלפוני עם שולמית ולנשטיין ב-6 בפברואר 1980; סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל; הראיון הנ"ל עם יוסף כרמל. 6. "האחים מפלימות". אגודה דתית בריטית שחבריה מאמינים בגאולת היהודים בארץ-ישראל. 7. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. 8. גלבר, עמ' 581. 9. שם, שם. 10. חיילים בריטים מובחרים מיחידות הצנחנים. שחבשו כומתות אדומות. 11. מפות האזורים שהוציאה מחלקת המדידות של ממשלת המנדט היו אז המפות הנפוצות בארן-ישראל. 12. ישראל גלילי טען בראיון עם המחבר, שדוד שאלתיאל ידע לנצור את לשונו בעניינים סודיים. על-אף נטיותיו ההרפתקניות. 13. אפרים דקל, עלילות ש"י, עמ' 114-103; הראיון הנ"ל עם אפרים דקל; יומנים, רשימות ומסמכים שמסר אפרים דקל למחבר; גנזך המדינה הבריטי, מסמכי הצבא הבריטי: סטנוגראמה של השידור ב"קול-ישראל". 14. סדרת הראיונות הנ"ל עם זאב שרף. 15. ראיון עם יעקב ליפשיץ ב-9 באפריל 1978: אפרים דקל, עלילות ש"י, עמ' 116-114. 16. מיכאל בר-זוהר, הממונה, ויידנפלד וניקולסון. 1970, עמ' 21-20. 17. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל ומסמכים שהיא מסר לי ועם יצחק נבון. 18. לימים נשיא המדינה ואביו של ראש מפלגת העבודה, בוז'י הרצוג. 19. ראיון עם תמר אשל ב-5 בינואר 1980. 20. ראיון עם משה טוב ב-2 בינואר 1980; הראיון הנ"ל עם דוד הורוביץ. 21. גלבר, עמ' 706; ראיון עם מלכה קינן ב-11 בפברואר 1980; סדרת-הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל; נתנאל לורך, במאמרו "מזלה של עיר הבחירה". בקתדרה. לורך מתייחס לשיחות אלה ומביא קטעים מהן. 22. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. 23. טנא – דוד שאלתיאל: רחמים –גוסטב וננהיים: אורי – שלהבת פראייר. 24. התוכנית האסטרטגית הראשית של ארגון ה"הגנה" בחלק הראשון של המלחמה – תוכנית ד' – תוכננה בהתאם למידע זה. 25. מסמכי רשת "ירוחם" שקיבלתי משלהבת פרייאר1 סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל; הראיון הנ"ל עם תמר אשל; סדרת ראיונות עם שלהבת פראייר ב-1979: סדרת ראיונות עם פנחס פיק ב-1979. 26. ארכיון תולדות ה"הגנה", תיק מס' 78/72. 27. ארכיון תולדות הגנה, תיק הרצאות של יוחנן רטנר. 28. ארכיון תולדות הגנה, 81/8 (סודי – קרא והשמד). 14 בנובמבר 1947, מאת סלים (ישראל שניאור) אל טנא (קוד של הש"י).