ארה"ב מתחרטת על תמיכתה בהקמת ישראל

הבריטים, שלא האמינו לפני 29 בנובמבר כי שני-שלישים מהמדינות החברות באו"ם יצביעו בעד החלוקה, לא האמינו אחרי-כן שביצוע ההחלטה אפשרי. היו בפניהם שתי מטרות: א. לפנות את ארץ-ישראל באופן מסודר ובמחיר הנמוך האפשרי; ב. לשמור על הרצון הטוב של הערבים כלפיהם (כלומר, על ההגמוניה שלהם באזור). מדינאים יהודים (בימים ההם) והיסטוריונים ישראלים (אחר-כך), שחקרו את עקרון החיפוש-אחרי-הרצון-הטוב של הערבים, שהשפיע על התנהגותם של הבריטים כלפי היהודים, נטו למסקנה שהם סייעו לערבים במישרין. לכאורה, היה למסקנה זו על מה לסמוך, אך למעשה לא כאלה היו פני הדברים. הרולד בילי ושאר אנשי האסכולה הפרו-ערבית בממשל הבריטי, סברו שמדינות ערב אינן זקוקות לעזרת בריטניה על-מנת לנצח את המדינה הציונית, ואולי אפילו אינן זקוקות לשם כך לכל הכוח שבידיהן. אף שידעו כי הצבאות הערביים חלשים ואינם יעילים, אף שידעו כי בקרבות גלויים הם עלולים לספוג מפלות, האמינו – כמו הערבים – שגרילה בארץ-ישראל תבטל את החלטת 29 בנובמבר, או תוביל לפשרה, וכי בסופו של דבר יסתפקו היהודים בשטח מצומצם, הערבים ישלטו ברוב שטחי ארץ-ישראל, ומדינות ערב תזכורנה לבריטניה את חסד גישתה הפרו-ערבית. (לא מעט בריטים ואחרים ואפילו יהודים וישראלים מאמינים עד היום, אחרי 67 שנים, כי הגרילה/טרור ערבי ישברו את רוחם של הישראלים ויש להם על מה להתבסס). זמן-מה לפני פרוץ המלחמה אמר הנציב העליון בארץ ישראל, סר אלן קנינגהם לשר-החוץ ארנסט בווין, בפגישה סודית, כי הערבים ודאי ינצחו בה, "מפני שלפחות צבאות עירק ועבר-הירדן יתערבו, בשלב מוקדם של המלחמה, ויגלו תבונה צבאית מינימאלית."¹ הנציג המודיעיני הבריטי הבכיר במזרח התיכון, בריגדיר קלייטון, שהכיר את יחסי הכוחות הצבאיים במזרח התיכון יותר מכל בריטי אחר, אמר לקצין יהודי-בריטי שביקר אצלו בדמשק, בשליחות של בן-גוריון ב-11 בנובמבר 1948: "אם זה מוצא-חן בעינינו ואם לא, איננו יכולים להתעלם מהעובדות. כיום יש מדינה יהודית בפלשתין. זה לא היה נכון לפני שש שנים, אבל כעת יש ליהודים ממשלה משלהם ומטרות לאומיות, ומה שיותר חשוב, יש להם צבא טוב מאוד. באחרונה התברר דבר זה לרבים, אך הוא נכון זה זמן רב. אמרתי לחברי הערבים: 'אינכם יכולים להתעלם מהמציאות הזאת'."² ב-22 בנובמבר 1947 שאל ראש ממשלת סוריה את שגריר בריטניה בדמשק מה תהיה עמדת ממשלתו אם תתפתח מלחמה בחלקים מארץ-ישראל לפני סיום המנדט. השגריר השיב: ממשלתי מקווה שמדינות ערב לא יעכבו את הפינוי, ושלא תהיה התערבות צבאית בארץ-ישראל עד אז.³ הקבינט הבריטי אישר את תוכנית הפינוי מארץ-ישראל ב-3 בדצמבר 1947. ועדה משותפת של משרד-החוץ ומשרד-המושבות הכינה את התוכנית הזאת, על-פי המלצות ראשי הצבא. ב-11 בדצמבר היא הוצגה לפני הפרלמנט: המנדט יסתיים ב-15 במאי 1948 ופינוי הצבא מארץ-ישראל יסתיים ב-1 באוגוסט. יחידות הצבא תפונינה בארבעה שלבים: מרצועת עזה עד 29 בפברואר; ממחוזות ירושלים ולוד ומחלק ממחוז השומרון עד 31 במאי; משאר מחוז השומרון וממחוז הגליל עד 30 ביוני; ממובלעת חיפה עד 31 ביולי. שטח שיפונה לא ייתפס מחדש. השלטונות לא יעשו דבר כדי להכשיל את תוכנית או"ם, אבל יחידות הצבא ואנשי הממשל לא יהיו מעורבים ביישומה ולא ישמרו על החוק והסדר בארץ כשיפעלו בה אנשי או"ם. בתוכנית הפינוי הובאה בחשבון הוצאת הציוד הצבאי מהבסיסים, וכמותו הוערכה ב-150 אלף טונות. על כן לא נתקבלה הצעתו של הרולד וביילי לזרז את הפינוי.⁴ מנהיגי הישוב העברי הסבירו לעצמם את איטיותם של הבריטים כ"מזימה". בדיעבד אפשרה להם איטיות זאת לבנות, תוך-כדי מלחמה, בקנה מידה חלקי, את הצבא שבלם את צבאות מדינות ערב באמצע שנת 1948. הקבינט הבריטי החליט לא להרשות לאנשי ועדת הביצוע של או"ם לפעול בארץ-ישראל לפני התחלת מאי (שבועיים לפני סיום המנדט). החלטה זאת נתקבלה ב-4 בדצמבר.⁵ ב-17 בדצמבר הסבירו בווין ועוזריו לשר-החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל, שעליית היהודים לארץ-ישראל הוגבלה כדי להפחית את שפיכות-הדמים אחר הפינוי, והציעו שוועדת-הביצוע של או"ם תתחיל לפעול שבועיים לפני סיום המנדט לכל המוקדם. אם ישתנה הסטאטוס-קוו – אמר בווין – ייקחו הערבים את החוק לידיהם. "אנחנו מקווים שארצות-הברית תמשיך להפריע להגירה הבלתי-חוקית. רצוי שהיא תלחץ על מנהיגי היהודים, כשם שאנחנו לוחצים על מנהיגים ערבים." מרשל הביע את דעתו: היהודים ודאי לא ימשיכו בהעפלה, העולה להם כסף רב, אחרי שתועלתה המדינית – לחץ על בריטניה – ניטלה ממנה. בווין לא היה שותף לדעה זאת.⁶ באותו יום הודיע שגריר ארצות-הברית בלונדון למשרד-החוץ בוושינגטון: "ממשלת הוד-מלכותו מספקת נשק למדינות מסוימות במזרח-התיכון זה כמה שנים, בהתאם להתחייבויותיה, ויש פריטים שעדיין לא סופקו. היא אינה מתכוונת להפסיק את המשלוחים הללו, אך הבקשות החדשות תיבחנה בקפדנות, ואם תהיינה פעולות-איבה באזור ייבחן כל הנושא מחדש. הצבא הבריטי ישאיר ציוד צבאי בארץ-ישראל. ממשלת המנדט לא תרשה לייבא נשק. לדעת הבריטים יש לשני הצדדים נשק מוסתר בשפע, ולא כדאי להוסיף עליו."⁷ בתחזית של בילי (מ-22 בדצמבר) כתוב: כל הסדר עם הערבים יהיה נוח ליהודים פחות מהחלטת 29 בנובמבר. עדיין לא ברור איזו חלוקה מתאימה לאינטרסים של בריטניה, אבל מוטב שהיא לא תפריע לערבים להשיג הסדר יותר נוח להם. התערבות ישירה של צבאות ערביים, או של עבר-הירדן לבדה, תביך את ממשלת בריטניה יותר מההתנגדות של ערביי ארץ-ישראל, לכן רצויה לה גרילה מוגבלת. לעומת זאת, אם יספח עבדאללה לממלכתו חלק ניכר מארץ-ישראל, ואם מדינות ערב האחרות לא תתנגדנה לסיפוח הזה, ייתכן שבריטניה תיהנה, בשטחים אלה, מן הזכויות שהיא נהנית מהן בעבר-הירדן.⁸ בדוח שמסר דוד הורוביץ לבן-גוריון נאמר שיש מחלוקת בעניין זה בין בווין, בילי, וחבריהם, ובין שר-המושבות קריץ-ג'ונס, החושש שגרילה ממושכת בארץ-ישראל תהרוס את הכלכלה של המדינה היהודית. רוב חברי הקבינט מתייחסים באהדה לדרישה של קריץ-ג'ונס, לסייע ליהודים ולתהליך החלוקה, וממשלת בריטניה יעצה למדינות ערב להתנהג במתינות.⁹ האחים קמחי כתבו: "מרבית המחשבה הצבאית (של היהודים) הייתה נתונה לסכנת התערבות בריטית, יותר מאשר לסכנת הפלישה הערבית."¹⁰ קשה להגזים בנזק שגרמה "הקונצפציה הבריטית" לאינטרס היהודי. על כל התכנון האסטרטגי והאופרטיבי של מלחמת העצמאות בחודשיה הראשונים העיב צל "האיום הבריטי". צמרת הביטחון והמפקדים הבכירים לא העזו להפעיל ולנצל את הפוטנציאל של ה"הגנה", פן יספק דבר זה עילה לבריטים להנחית עליה מכות צבאיות, או לאפשר לערבים להנחית עליה מכות כאלה. לקונצפציה הזאת נתפסו דווקא האקטיביסטים (כנראה מפני שהם היו אלה שדרשו מאבק צבאי נגד הבריטים לפני המלחמה), ולא רק אנשי אצ"ל ולח"י, אלא גם מפקדי הפלמ"ח ורוב מפקדי ה"הגנה". כך נשארה היוזמה הצבאית בידי הערבים, והיהודים נקטו "אסטרטגיה פביאנית",¹¹ שהתבטאה במדיניות של דחיית הכרעה, התגוננות ופעולות-גמול. זאת הייתה אחת מסיבות המשבר של סוף מארס ומפלת היהודים במלחמת-הדרכים.¹² המחדל הזה בקונצפציה וסיבותיו, לא נחקרו, וכך נמנעו הפקת לקחים, ובעקבותיה שיפור ההערכה המדינית-אסטרטגית של מנהיגי מדינת ישראל.

הנעלם הגדול ביותר בפרוץ המלחמה הייתה עמדת ארצות-הברית, הן כלפי המלחמה והן כלפי החלטת או"ם. לארצות-הברית היו אינטרסים גלובליים רבים, ומקצתם סתרו זה את זה. לא ארץ-ישראל עמדה בראש מעייני ארצות-הברית, אלא "המלחמה הקרה", על כן היו למדינאים הערבים יותר אמצעי לחץ עליה מאשר למדינאים הציונים; סכסוך עם העולם הערבי והמוסלמי היה עלול להזיק מאוד לארצות-הברית במאבק הבין-גושי. שיקולים אלה, הנכונים גם בעת כתיבת שורות אלה, היו נכונים עוד יותר בדצמבר 1947, כאשר לא הייתה לישוב העברי העוצמה הצבאית של מדינת ישראל כיום. נציג הסוכנות היהודית בארצות-הברית, אליהו אילת, נפגש עם לוי הנדרסון, ראש המשרד לענייני המזרח התיכון ואפריקה, בתחילת דצמבר 1947. הנדרסון היה אחד המתנגדים החזקים לתמיכת ארצות-הברית בהמלצות הרוב של ועדת אונסקו"פ.¹³ אילת כתב בספרו: "הנדרסון העיר שאינו מאמין כי תוכנית החלוקה תהיה בת-ביצוע, ושלא תהיה ברירה אלא למצוא פתרון אחר לשאלת ארץ-ישראל."¹⁴ ב-5 בדצמבר 1947 הטיל משרד-החוץ האמריקני אמברגו על משלוחי נשק לארצות ערב ולארץ-ישראל. שר-החוץ, ג'ורג' מרשל, שכנע את הנשיא טרומן שהאמברגו חיוני: היהודים והערבים כבר נלחמים בארץ-ישראל – אמר מרשל – ורק הודות לצבא הבריטי נמנע הרג המוני. משלוח נשק אמריקני למזרח התיכון יוסיף שמן למדורה ויפריע לבריטים למלא את תפקידם, והם עלולים לראות בכך צעד לא ידידותי.¹⁵ אחרי שלושה ימים נפגשו רשמית, בפעם הראשונה אחרי החלטת או"ם, אנשי משרד החוץ האמריקני ונציגי הסוכנות היהודית. משה שרת ואליהו אילת נפגשו עם ארבעה פקידים בכירים במשרד-החוץ האמריקני: לוי הנדרסון, גורדון מריאם, גורדון מטיסון ופריזר וילקינס. הפקידים האמריקנים דרשו מהסוכנות להפסיק, לפי שעה, את ההגירה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל, ושרת השיב: הסוכנות אינה יכולה להפסיק את העלייה; הבריטים אינם מתכוננים להעמיד נמל חופשי לרשות היהודים ב-1 בפברואר על-אף החלטת עצרת או"ם; רצוי שארצות-הברית תצהיר במועצת-הביטחון על תמיכתה בחלוקה, וכך תמתן את מדינות ערב ואת ערביי ארץ-ישראל. היהודים מתכוננים למלחמה, שתפרוץ כנראה עם יציאת הבריטים. הסוכנות מבקשת את עזרת ארצות-הברית, ואם תידחה בקשתה היא תפנה לגורמים אחרים.¹⁶ שרת ביקש טנקים, נשק אנטי-טנקי ונגד-מטוסים ופריטי נשק רבים אחרים, והבטיח שהיהודים לא ישתמשו בהם לפני יציאת הבריטים. לוי הנדרסון הגיב על בקשות אלה בשאלה: "האם נחום גולדמן דן בעניינים אלה עם הבריטים, כפי שתוכנן?¹⁷ ב-12 בדצמבר נפגשו שרת ואילת עם הפקידים האמריקנים הבכירים נורמן, ארמור ומטיסון, ושרת ביקש שארצות-הברית תזהיר את מדינות ערב מפני התערבות בארץ-ישראל. הפקידים לא נענו לבקשתו ודרשו שהסוכנות תמנע את יציאת שתי אניות המעפילים הגדולות, "פאן-קרסנט" ו"פאן-יורק", מרומניה לארץ-ישראל. שרת הגיב: הסוכנות מתנגדת להפלגת האניות הללו, אך לא תוכל למנוע אותה.¹⁸ אבא אבן, שהתמנה אז לנציג הסוכנות באו"ם, תיאר את חרטת ארצות-הברית על תמיכתה בחלוקה: "הם תומכים בחלוקה ככפויי-שד ומגלים ספקנות עזה לגבי אפשרות מימושה." הקשרים בין הציונים ובין אישים אמריקנים בכירים נותקו, כתב אבן, מפני שהנשיא נעלב מההאשמות שהטיח בו אבא הילל סילבר, שהיה ידוע כתומך במפלגה הרפובליקנית. אצל טרומן התפתחה רגישות מופלגת לדבר שכינהו 'לחץ ציוני'. הוא נתן הוראה לא להרשות למנהיגים ציונים להתקרב אליו."¹⁹ ב-8 בדצמבר 1947 דיווח נחום גולדמן מלונדון למשה שרת בניו-יורק, על שיחה "ממושכת וגלויה" בינו ובין "ידידי מן השגרירות האמריקנית", היועץ לענייני המזרח-התיכון, לואיס ג'ונס. "ידידו" של גולדמן אמר ששר-החוץ ג'ורג' מרשל מודאג בגלל כוונת הסוכנות לא להפסיק את משלוחי העולים הבלתי-לגאליים לארץ-ישראל, וגולדמן השיב לו שהספינות העוגנות ברומניה עם חמישה-עשר אלף מעפילים לא תצאנה מהנמל. אם בכל זאת תפלגנה הספינות – הזהיר גולדמן את שרת – תהיה זאת שגיאה הרת-אסון. כשביקש גולדמן מג'ונס נשק וציוד, סירב לו הידיד, בטענה שזאת תהיה פרובוקציה נגד הערבים, והציע ליהודים לסמוך על או"ם ועל מועצת-הביטחון; הרי אם לא יוכלו המוסדות האלה להגן עליהם ודאי שלא יהיה לאל-ידם להדוף את ההתקפה המשולבת של צבאות-ערב, גם אם יהיה להם ציוד אמריקני. לדעתו לא יקבלו יהודי ארץ-ישראל עזרה כספית כלשהי מממשלתו. גולדמן גם דיווח כי נודע לו ששר-החוץ האמריקני אמר לשר-החוץ הבריטי: "לדעתי שגתה ממשלתי כשתמכה בחלוקה."²⁰ גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, שבא לארצות-הברית בדצמבר לגייס כספים למימון המלחמה והמדינה הנולדת, מצא אוזן קשבת אצל פקידי משרד האוצר ואנשי המשק האמריקנים, אך הם חיכו לאור ירוק ממשרד-החוץ. ב-28 בדצמבר נפגשו קפלן ואילת עם הנדרסון. קפלן אמר: הישוב העברי זקוק למלווה של מיליארד ורבע דולרים לארבע שנים, ולהלוואה מיידית מהבנק האמריקני ליצוא וליבוא. הנדרסון הבטיח לעיין בבקשה זאת. את החומר שנתן לו קפלן העביר הנדרסון לראש האגף לענייני המזרח התיכון במשרדו, גורדון מריאם. "אין להתייחס ברצינות לבקשות הכספיות, לפני שהתנאים המדיניים בארץ-ישראל ובאזור יישענו על בסיס איתן," חיווה מריאם את דעתו. "לא מתקבל על הדעת שהקונגרס והבנק ליצוא וליבוא יעניקו כספים למטרות שהבסיס שלהן רעוע... ושיביאו בעקבותיהן בקשות חדשות, לרבות בקשת נשק וכוח צבאי לקידום תוכנית שאין לה בסיס יציב".²¹ ב-6 בינואר 1948 נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, אבא אבן ואליהו אילת, עם פריזר וילקינס, לוי הנדרסון, גורדון מריאם ודין ראסק, וביקשו שארצות-הברית תשפיע על ממשלת-המנדט לתת ליהודים נמל בארץ-ישראל ותצדד במשלוח כוח שיטור בינלאומי לארץ. כיום ה"הגנה" היא כוח-השיטור, אמרו נציגי הסוכנות. יש לה כוח אדם טוב, אך ציודה דל. על הטענה שהערבים פוגעים ביהודים מתוך כוונה להוכיח שאי-אפשר לבצע את החלטת או"ם, השיב לוי הנדרסון: בטבח שהיה בבתי-הזיקוק בחיפה אשמים היהודים. הייתה זאת תגובה על רצח ערבים. אם יימשך הטרור, יש מקום להרהור שני בשאלה אם אומנם בשלים היהודים והערבים לשלטון עצמי. אילת ואבן נדחקו אפוא לעמדות-הגנה, ודין ראסק סיכם: יש לשאוף להסדר בין היהודים לערבים. על שני העמים לפתור את בעיותיהם יחד ולראות בפניה לאו"ם רק אפשרות אחרונה ובלתי-רצויה.²²

ב-5 בדצמבר דנה המועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית בסכסוך הארץ-ישראלי. על ג'ורג' קנאן (ראש צוות התכנון המדיני במשרד-החוץ) ועל לוי הנדרסון הוטל להכין מסמך בנושא המדיניות האמריקנית במזרח-התיכון.²³ עמדתם של השניים הייתה ידועה לציונים. מסמך-קנאן הוגש למועצה לביטחון לאומי ב-20 בינואר. ב-17 בדצמבר הציע משרד-החוץ האמריקני לאנשי ממשל בכירים פתרונות אלטרנטיביים במזרח-התיכון. אחת ההמלצות הייתה להודיע מיד שיישום החלוקה אינו אפשרי, ושיש להחזיר את הבעיה למושב מיוחד של עצרת או"ם, להציע במושב זה "פתרון באמצע הדרך", ולבקש מהיהודים ומהערבים לתמוך בו, ו"אם יתברר שזה בלתי-אפשרי לדרוש נאמנות של או"ם על ארץ-ישראל." במלים אחרות, העדפת נאמנות או"ם²⁴ על ארץ-ישראל נראתה למשרד החוץ האמריקני כמדיניות רצויה כבר בדצמבר. סגן נשיא חברת-הנפט האמריקנית "ערמקו", ג'יימס טרי דיוס – שהיה גם ממונה על העניינים המדיניים של החברה – נסע באותו חודש למזרח התיכון. לדברי אליהו אילת תידרך שר ההגנה, ג'יימס פורסטל, את דיוס "להביא לידיעת הממשלות הערביות ומזכ"ל הליגה הערבית שאין תמיכת ארצות-הברית בתוכנית החלוקה סוף פסוק בקביעת עתידה המדיני של ארץ-ישראל, שהחלטות העצרת הכללית אינן אלא המלצות ושאין בהן כדי לחייב את ממשלת ארצות-הברית... ידידיהם (של הערבים) בממשלת ארצות-הברית פועלים לשינוי המדיניות האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל." דיוס דיווח למשרד החוץ על פגישותיו בקהיר, מקום מושב הוועדה המדינית של הליגה הערבית, ואת הערכותיו: החלטת או"ם תזיק לארצות-הברית ותועיל לכוחות ההרסניים במזרח התיכון, שהם המופתי השואף למלחמה, והיהודים הקיצוניים השולטים בישוב העברי "ומניפים ברמה את הדגל האדום עם מגן-דוד"; עירק וירדן ההאשמיות תפקנה תועלת מהמצב החדש; מצרים וסעודיה, המעוניינות בשיתוף-פעולה עם ארצות-הברית, תינזקנה ותיסחפנה בזרם ההרסני. בינואר חזר דיוס לוושינגטון והביע את דעותיו באוזני אנשי הממשל ואישים בעלי השפעה על דעת הקהל.²⁵ ב-1978 זכר אבא אבן את שלושת היסוסי האמריקנים עם הולדת מדינת ישראל: ראשית, פחד אמיתי שמא יישחטו יהודי ארץ-ישראל, כתוצאה מההחלטה שהם אחראים לה במידה רבה; שנית, חשש שהעולים מארצות אירופה המזרחית והתיכונית יביאו עמהם את הנגיף הקומוניסטי למזרח-התיכון; שלישית, החשש מפני סיכון האינטרסים של אמריקה בעולם הערבי.²⁶ בדצמבר 1947 עדיין לא היו פחדי ארצות-הברית נהירים לאבן כמו ב1978-, אבל כבר אז הדאיגו הדוחות שלו את הפיקוד-העליון.

את אירועי החודש שלאחר החלטת החלוקה בארץ-ישראל סיכם הקונסול האמריקני, מקטי, בדוח סודי ששלח מירושלים לוושינגטון ב-31 בדצמבר. דוח זה היה אחד ממניעי השינוי הכמעט-רשמי שחל במדיניות ארצות-הברית בינואר. מקטי כתב: הטרור שולט בארץ-ישראל. מצב זה ודאי יימשך עד יציאת הבריטים. סיבת-הטרור הישירה היא החלוקה, וסיבות נוספות הן הרגשות הפטריוטיים של הערבים ושנאתם ליהודים. לשם המחשה סיפר מקטי במי ירו הערבים: באשה יהודייה, אם לחמישה ילדים, שתלתה כבסים על חבל; באמבולנס שהוביל אותה לבית-החולים ובאחות שהשתתפה בלוויתה. הדרכים בין הישובים היהודיים חסומות, אספקת המזון משובשת, והערבים פוגעים גם במכוניות-המשטרה. היהודים שקטים יותר: כנופיית-שטרן (לח"י) פוגעת רק בבריטים וה"הגנה" פוגעת בערבים רק בפעולות-גמול. נראה שאצ"ל, שפתח בפעולות כאלה, גורר אליהן את ה"הגנה", ואם יימשכו הפגיעות ביהודים, עלולה ה"הגנה" לעבור מהתגוננות לשם שמירה על החיים להתגוננות התקפית. הסוכנות היהודית טוענת שהבריטים תומכים בערבים, וצודקת בכך במידה מסוימת, כתב מקטי. היהודים אינם בטוחים בכוחם להקים מדינה, לכן הם דורשים מאו"ם ומארצות-הברית להגן עליהם. למשל, גולדה מאיר ביקשה ממנו "שארצות-הברית תעשה משהו, מפני שהבריטים אינם יכולים לשמור על הביטחון." לפי שעה אין בארץ-ישראל התנגשויות צבאיות מתוכננות ומאורגנות; הוועד הערבי העליון מחכה ליציאת הבריטים, והערבים מתכוננים: הנשים מכינות ציוד למתגייסים, והצעירים מתאמנים בארצות הערביות. כמה יחידות ערביות שודדות מצרכי-מזון בכמויות גדולות, קונות נשק בשוק וגונבות נשק ממחנות-הצבא הבריטיים. ערבים רבים עורקים מהלגיון העבר-ירדני ומחיל-הספר. לדעתו נשקפת סכנה לחייהם של חברי ועדת-הביצוע של או"ם כשיבואו לארץ-ישראל. הערבים אפילו לא יתחזו כנושאים ונותנים איתם; לא עולה על דעתם להקים מדינה בשטח שנועד להם. הם יילחמו, והם סבורים שאו"ם לא יתערב במלחמה. הרי האמריקנים לא ישלחו חיילים למזרח-התיכון, מפני שאין הם מעוניינים לספק לרוסים עילה לשלוח אליו גם הם את חייליהם. הבריטים מעוניינים רק בדבר אחד, שהמלחמה הגדולה לא תפרוץ עד הפינוי. לכן אין הם נותנים נמל חופשי ליהודים. לא מפני העולים הם פוחדים, אלא מפני יבוא הנשק, העלול להרחיב את מידותיה של המלחמה הקטנה.²⁷

בפרוץ מלחמת העצמאות היה קשה לערבים להקים חזית אחידה. ראשי מדינות ערב הניחו כי עד שיפנו הבריטים את הארץ יעמדו ערביי ארץ-ישראל בקו-העימות. מנהיג ערביי ארץ-ישראל, המופתי, חג' אמין אל-חוסייני, נהנה מאהדת ההמונים במדינות ערב, ושליטי מדינות ערב נזהרו מפניו; אחדים ניסו להדיחו, אחרים השתדלו לנצלו. ערביי ארץ-ישראל לא העזו להתנגד לו, אך לא התגייסו בהמוניהם למלחמה נגד הציונים, תחת דגלו. מטרת המופתי הייתה למנוע את הקמת המדינה היהודית, אך עם פרוץ המלחמה היו לו עוד שלוש משימות: למנוע ברית בין עבדאללה ובין הציונים והשתלטות של עבר-הירדן על יהודה ושומרון; לחזק את מעמדו (שלו) בעיני השליטים הערביים; לגרור את ערביי ארץ-ישראל למלחמה על-ידי הסלמת פעולות האיבה. במשימה אחרונה זו היה האמצעי שלו מעשי טרור, שגררו את היהודים לפעולות-גמול. ____ [בשבוע הבא: התוכניות האסטרטגיות של ארגון "ההגנה" בעשר השנים שקדמו למלחמת העצמאות; הערכת הפיקוד העליון את ההתפתחויות הצבאיות הצפויות לפני פרוץ מלחמת העצמאות ובתחילת המלחמה; פרשת שתי אוניות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט שהפליגו לחופי ארץ ישראל בפרוץ מלחמת העצמאות.]

1. FO 371/68537 מכתב מסר אלן קנינגהם לג'ון מרטין ב-24 בפברואר 1948 2. FO 371/61889 3. ארכיון מלחמת העצמאות של אורי מילשטיין 4. FO 371/61889 5. שם 6. זה היה בימי פרשת "הפאנים" (אניות המפעילים "פאן יורק" ששמה הומר ל"קיבוץ גלויות" ו"פאן קרסנט" ששמה הומר ל"עצמאות") שהפליגו, אחרי שישה ימים, מרומניה ומבולגריה לארץ-ישראל. ראה באחד הפרקים הבאים 7. FRUS 1947 Vol. 5, p. 1315 8. FO 371/68364 9. יומן דב"ג. 31 בדצמבר 1947 10. ג'ון ודוד קמחי, משני עברי הגבעה, עמ' 90-91 11. האסטרטגיה הפביאנית, הקרויה על שמו של מפתחה, פביוס מקסימוס, הינה אסטרטגיית התשה שננקטה על-ידי הרומאים במהלך המלחמה הפונית השנייה. עיקרה של אסטרטגיה זו הוא הימנעות מקרבות כנגד חניבעל, כדי למנוע ממנו לנצל את גאונותו הטקטית לניצוח הרומאים בקרב. ביצועה המוצלח של האסטרטגיה הפביאנית היווה, ללא ספק, אחד הגורמים העיקריים לניצחונה של רומא במלחמה. האסטרטגיה הפביאנית הפכה לכינוי לאסטרטגית התשה מוצלחת, ולאו-דווקא במובן הצבאי. המונח "אסטרטגיה פביאנית" פירושו טקטיקות של השהייה והימנעות מעימות על-מנת להתיש את האויב ולצבור כוח. האסטרטגיה הפביאנית הפכה לכינוי לאסטרטגית התשה מוצלחת, ולאו-דווקא במובן הצבאי. המונח "אסטרטגיה פביאנית" פירושו טקטיקות של השהייה והימנעות מעימות על-מנת להתיש את האויב ולצבור כוח 12. ראה בפרקים הבאים 13. ועדת אונסקו"פ - הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) - הייתה ועדת חקירה בינלאומית שמונתה על-ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, לאחר כישלון ועדת מוריסון-גריידי, ולאחר שממשלת בריטניה ביקשה חוות דעת של האו"ם 14. אליהו אילת, המאבק על המדינה /2ב. עם עובד. 1982, עמ' 497 15. FRUS 1947 Vol. 5 p. 1302 16. ב-8 בדצמבר כבר נחתם הסכם-הנשק הראשון בין נציגי הסוכנות ובין ממשלת צ'כוסלובקיה שהשתייכה לגוש הסובייטי בראשות ברית המועצות 17. Robert J. Donovan, Conflict and Crisis, p.369; לאחר החלטת 29 בנובמבר נסע נחום גולדמן לבריטניה ועמד בראש "צוות המשא-ומתן" הציוני עם הממשלה הבריטית. הערה זאת של הנדרסון פגעה בשרת 18. 1310 FRUS 1947 Vol. 5, p 19. אבא אבן, פרקי-חיים. עמ' 99-98 20. ת"מ 61, נחום גולדמן אל משה שרתוק (ניו-יורק), סודי ואישי, 18 בדצמבר 1947 21. אליהו אילת, המאבק על המדינה /2ב, עמ' 506-507 22. 537.. FRUS 1948 Vol. 5, p 23. 545. FRUS 1948 Vol. 5, p 24. כמו ש"חבר הלאומים" שקדם לאו"ם. העניק למדינות החברות בו מנדטים לשלוט על חבלי ארץ מסוימים. כך העניק או"ם לחברותיו "נאמנויות". אותה גברת בשינוי אדרת 25. אליהו אילת, המאבק על המדינה /2ב, עמ' 497-495 26. אבא אבן. פרקי חיים א', עמ' 98 27. 1322-1325.. FRUS 1948 Vol. 5