X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  תחקירים
האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה - פרק 15

היהודים אינם מוכנים למלחמה

התוכניות האסטרטגיות של ארגון ההגנה בעשר השנים שקדמו למלחמת העצמאות; הערכת הפיקוד העליון את ההתפתחויות הצבאיות הצפויות לפני פרוץ מלחמת העצמאות ובתחילת המלחמה; פרשת שתי אוניות המעפילים פאן יורק ופאן קרסנט שהפליגו לחופי א"י בפרוץ מלחמת העצמאות; סחר בשוק השחור לטובת ההעפלה ושורשי תרבות השחיתות של ישראל כיום
▪  ▪  ▪
מלחמת העצמאות [צילום: הוגו מנדלסון/לע"מ]

תוכניות-אב אסטרטגיות

בעשר השנים שקדמו למלחמת העצמאות היו ל"הגנה" ארבע תוכניות-אב אסטרטגיות לקראת המצבים הצפויים:
א.להגנה על מדינה עצמאית בארץ-ישראל המחולקת על-פי מתכונת ועדת-פיל ("תוכנית אבנר" יוני 1937);
ב. לקראת התנגשויות עם יחידות צבאיות או חצי-צבאיות של ערביי ארץ-ישראל שלא יקבלו סיוע מן הבריטים ("תוכנית א'" 1941);
ג. לקראת התנגשויות עם כוח ערבי מקומי חזק יותר, שיקבל סיוע מהמשטרה הבריטית, מהחטיבות הצבאיות הערביות (הלגיון), וממדינות ערב והליגה הערבית ("תוכנית ב'", 1945);
ד. לקראת התנגשות עם כוח ערבי-מקומי מצויד בנשק רב וחדיש ומאורגן היטב ("תוכנית מאי", 1946).
מ-1946 עד אוקטובר 1947, לא הוכנה תוכנית-אב אסטרטגית מותאמת למצב החדש. אפשר להסביר מחדל זה בקצב המהיר-מאוד של ההתפתחויות המדיניות המפתיעות, וגם בהתרופפות מטכ"ל-ה"הגנה", בין הפסקת פעולות תנועת-המרי (באמצע שנות 1946) עד ארגונו מחדש (באמצע שנת 1947). רק בחודשים אוקטובר ונובמבר 1947, כשנראתה בעין הסתלקות הבריטים ונראתה והעצמאות בהישג-יד, וסבירות המלחמה גברה, הכין יגאל ידין – שהקים אז את אגף-המבצעים במטכ"ל ה"הגנה" – תוכניות חדשות לקראת המלחמה נגד ערביי ארץ-ישראל ונגד צבאות ערביים, לחיפוי על בניית הצבא היהודי ולאבטחת האינטרסים היהודיים בחודשי התפנות-הבריטים.
"תוכנית אבנר"1 הייתה מבוססת על ההנחה שהבריטים יעזבו את ארץ-ישראל ושהיהודים יעמדו מול הערבים המקומיים במאבק למען הקמת מדינה בחלק מהארץ. תוכנית זאת לא אומצה כדוקטרינה מחייבת, אך השפיעה על מבנה הארגון.
ב"תוכנית א'"2 הובאו בחשבון אהדה ליהודים, או לפחות ניטראליות של השלטונות הבריטיים, ואויב ערבי-פלשתיני מאורגן בפלוגות, עם נשק פלוגתי ובלי נשק מסייע. דובר בה על הגנה ניידת של כל ישוב ועל חיל-שדה כפוף לפיקוד הגלילות (ולא לפיקוד המטה הכללי), ועדיין לא דובר בה על הכוח-המגויס הארצי (הפלמ"ח) שנוסד זמן-מה לפני שאושרה.
ב"תוכנית ב'"3 כבר הובאה בחשבון "התעצמותו של הכוח הערבי... בחיילים ובמפקדים מאומנים, בחימוש יעיל ובסיוע אשר יושט לו בדרכים שונות על-ידי המשטרה והחטיבות הצבאיות הערביות, ועל הכול, בעזרה החומרית והמוסרית מאת הליגה הערבית ומהארצות השכנות." אף שגם "תוכנית ב' התבססה על ההנחה ששלטונות המנדט ימנעו "התנגשות ממושכת בין גופי הכוחות המזויינים הגדולים" ושהלוחמה תהיה זעירה, הבינו מחבריה כי הבריטים לא יתנו לישוב העברי סיוע, כמו זה שנתנו לו בשנות "המאורעות" (1936 – 1939). הפלמ"ח כבר הובא בחשבון, והעקרונות האסטרטגיים היו הגנה התקפית ופעולות מחוץ לגדר.
ב"תוכנית מאי"4 כבר הובא בחשבון ארגון צבאי מקצועי ערבי עם מפקדים מאומנים, "ניסיונות (של ערבים) לפגוע בעצמים חיוניים בשטח הכלכלה והתעשיה" והמגבלות שיטיל השלטון הבריטי על פעילות הכוחות הלגליים (נוטרים ואחרים) היהודיים. ארבע מטרות היו ל"תוכנית מאי": "א. הבטחת עמדות המפתח הכלכליות מפני חבלה; ב. הבטחת האוכלוסייה מפני פעולות טרור; ג. דאגה מיוחדת לחיזוק נקודות-ספר ושכונות מבודדות; ד. נקיטת אמצעים להוציא את היוזמה מידי הערבים ולבלום את התפרצותם בעוד מועד." כלומר, בפעם הראשונה דובר בפעולות התקפיות של היהודים. בסעיף "אמצעים נגדיים" של תוכנית זאת כתוב:
"1. התקפת-הנגד מגמתה להכות, בראשית התפתחות הפעולות הערביות, בכל גורם אשר הפגיעה בו תרתיע את עושי הדברים ותמנע את השיתוף והסיוע של ההמונים הערבים...
"2. מתוך הקושי להיפגש ישירות עם הכוחות הפעילים הערביים בשעת פעולותיהם, תתבטא פעולת-הנגד שלנו, במרבית המקרים, בפעולת-תגמול... אין הפעולות יכולות להיות מכוונות תמיד דווקא נגד מבצעי המעשה המסוים, אלא גם לגורמים אקטיביים או למסייעיהם.
"3. הפגיעה הנגדית צריכה להיות מותאמת לאופי הפעולה שעליה נעשה מעשה-התגמול. היא צריכה להיות מיידית ככל האפשר ומקיפה שטחי ארץ גדולים. סיבת פעולת-התגמול צריכה להיות מוסברת לערבים היטב באמצעות כל דרכי הפרסום האפשריים: כרוזים, הודעות, רדיו וכיוצא באלה.
"4. רצוי שהפגיעות תבוצענה גם בעורף הערבי ותערערנה את ביטחונם של הערבים.
"5. את פעולות-הנגד יש לחלק לפעולות-אזהרה ולפעולות-מכה. פעולות-האזהרה תבואנה לאחר פעולות קלות או פעולות בודדות של הערבים, ומטרתן לשמש אזהרה לעתיד. הן תבוצענה על-פי-רוב באותו שטח אשר בו פעל האויב... פעולות-המכה מטרתן להעניש על ביצוע פגיעה חמורה בנו. הפעולה תהיה בהיקף רחב יותר. גלילי או ארצי, עם מטרות-הענשה חריפות, לדוגמה: אם יפגעו פגיעה קשה בתחבורה העברית על-ידי השמדת מכוניות על נוסעיהן יש להגיב בפגיעה כללית בתחבורה, בשאיפה להשמידה.
"הפגיעות צריכות להיות בנושאים דלקמן: פגיעה במנהיגות הפוליטית; פגיעה במסיתים, במסייעים הכספיים ובאחרים; פגיעה במבצעי הפעולה ובמאכסניהם; פגיעה בקצינים ובפקידים גבוהים ערבים עוינים; פגיעה בתחבורה הערבית; פגיעה בנושאים חיוניים, כלכליים ומשקיים (מים, טחנות-קמח וכו'); התקפות על כפרים, שכונות וחוות, המשמשים בסיסים לכוחות המזויינים הערביים (לארגון ליציאה, לנסיגה וכד'); פגיעה בקלובים, בתי-קפה, אספות, כינוסים וכיוצא באלה."
זמן-מה אחרי אישור "תוכנית מאי" הגיע פיקוד ה"הגנה" למסקנה שהבריטים יהיו ניטרלים-עוינים בהתנגשויות הבאות, ואולי אף יסייעו לערבים ויפגעו במישרין בישובים עבריים; באוקטובר 1946 נשלחה אל המפקדים "תוכנית מפורטת של הגבה על התערבויות כוחות השלטון",5 ובדצמבר 1946 צורפה אליה הוראה, המעידה כי אפשרות שיתוף-פעולה בריטי-ערבי הובאה בחשבון: אם ידרשו אנשי השלטון את הנשק הלגאלי – נאמר בהוראה – יש להחביאו ולסלקו, כמו את הנשק הבלתי-לגאלי.6 תוכניות א', ב' ומאי, ותוספותיהן היו המצע האסטרטגי של ה"הגנה" לפני מלחמת העצמאות.

מצבי כוננות

אחרי פרסום דוח ועדת-אונסקו"פ, כשהיה חשש מ"מאורעות" מקומיים ומהתקפות מבחוץ, רוכזו יחידות הפלמ"ח בגליל העליון ("המלחמה הראשונה") וב13 באוקטובר 1947 פרסם הרמטכ"ל החדש-ישן, יעקב דורי, פקודה סודית-ביותר, "הוראה בקשר עם מבצע 'תל-חי'," ושלח אותה אל משה כרמל, שעמד לקבל את הפיקוד על חטיבת "לבנוני" הצפונית.7 במבצע "תל-חי" – שלא חרג ממסגרת תמרון – תורגלו פיקוד ה"הגנה" ויחידותיה לקראת פלישה ומאבק צבאי בקנה-מידה גדול.
החשש מפלישה-מיד התבדה, אך חידוש "המאורעות" היה צפוי, ומטכ"ל ה"הגנה" הפיץ למפקדים הבכירים את "תוכנית אוקטובר 1947" שנכללו בה הוראות לכוננות מבצעית ולגיוסים, אם יהיה צורך בכך. בהוראות נקבעו שלושה מצבי-כוננות, בהתאם לנסיבות. כל שלוש תוכניות המגננה של "תוכנית אוקטובר" הסתמכו על "תוכנית ב'" ועל "תוכנית מאי" ותוספותיה:
מצב כוננות א' (הקל ביותר, שמלת-הקוד שלו הייתה "ארלוזורוב") יוכרז אם תהיינה תגרות מקומיות עם ערבים, לאו-דווקא בעלות אופי מדיני או צבאי. במצב כוננות א' תבוטלנה חופשות המפקדים, תוגבר הפעילות המודיעינית השגרתית, תיבדקנה ותושלמנה תוכניות ה"הגנה" האזוריות והמקומיות, תוגבר השמירה בלילות ותגויסנה יחידות-עתודה.
מצב כוננות ב' (שמלת-הקוד שלו הייתה "ברל") יוכרז אם תהיינה פעולות איבה בהיקף ארצי, אזורי או מקומי. במצב כזה יחולו הוראות מצב א' וגם תבוטלנה כל החופשות; ייאסר על טוראים ועל מפקדים לעזוב את מקומם הקבוע; מפקדים ייקראו לגיוס מלא ופעיל יותר תוך שתים-עשרה שעות; תיבדקנה תוכניות לאבטחת התחבורה ולמניעת טרור; תגויסנה יחידות המסתערבים; המטות יקיימו תורנות רצופה של עשרים וארבע שעות; תגבורות תישלחנה לאזורי-ספר; החי"ש יגייס מחלקות עתודה; הפלמ"ח יגייס את מילואיו.
מצב כוננות ג', החמור ביותר (שמלת-הקוד שלו הייתה "גולומב") יוכרז "במקרה של פעולה יזומה ותוכניתית בהיקף ארצי מצד שם (ערבים) נגדנו. נוסף להוראות מצבי א' וב' יגויסו מפקדי החי"ש לשירות פעיל ופלוגות חי"ש שלמות כעתודות מחוזיות; הפלמ"ח יגייס את מילואיו ויתפוס בסיסים לפעולה נגר הערבים."8
ב-7 בנובמבר 1947, לאחר פרסום "פקודת המבנה הארצי" של ה"הגנה" ולאחר שהוקמו החטיבות "לבנוני", "אלכסנדרוני, "גבעתי" ו"עציוני", הכניס ידין כמה שינויים ב"תוכנית אוקטובר". אלה שני השינויים העיקריים: נוסף מצב כוננות ד', שיוכרז אם תפלושנה יחידות צבא מעבר לגבול, או אם תגענה ידיעות מוסכמות וברורות על תכונה לקראת פלישה כזאת; האחריות לכוננות תוטל על מִפקדות החטיבות.9
לקראת סוף נובמבר 1947 גיבשו ידין ועוזריו באגף המבצעים תוכנית חדשה, שהתבססה על חמש הנחות; השלטון הבריטי על ארץ-ישראל יסתיים תוך שישה חודשים; כוח מעצמתי או בינלאומי לא יגיע לארץ-ישראל ולא יבטיח את ביצוע החלטת או"ם; הבריטים ינסו להשאיר בשליטתם כמה מאחזים בארץ-ישראל; הערבים ינסו לסכל את החלוקה ויחידות בלתי-סדירות וחצי-סדירות של ערבים מקומיים, מתנדבים מהחוץ וצבאות סדירים של מדינות ערב' הגובלות עם ארץ-ישראל' תפעלנה "תוך אחדות ושיתוף מקסימאלי בינן לבין עצמן"; הבריטים יסייעו לערבים.
מנסחי "תוכנית נובמבר 1947" הביאו בחשבון אפשרויות חליפיות כגון יציאת הבריטים במועד מאוחר יותר, פעילות של צבא בינלאומי בארץ-ישראל וסכסוכים בין הערבים לבין עצמם. אם יהיו סכסוכים כאלה אולי לא כל הארצות השכנות תשתתפנה במלחמה, ואולי "לאחת או לכמה מהן תהיה עמדה ניטראלית-פאסיבית או אוהדת את הצד היהודי." אלה ההנחות ש"תוכנית נובמבר" התבססה עליהן:
א. לערבים תהיה עדיפות כמותית;
ב. הערבים ישלטו על גבולות ארץ-ישראל בעיקר בצפון ובמזרח;
ג. הבריטים יתנו לערבים נשק, יעבירו לידיהם את המנהל האזרחי ויספקו להם הדרכה וסיוע מדיני;
ד. הבריטים יפריעו להיערכות של היהודים וחלק מהיערכות זאת יהיה מחתרתי;
ה. אחרי שיסתלקו הבריטים יהיה ליהודים "הכוח המצוי, במתכונתו הקיימת".
כך הוגדרו ב"תוכנית נובמבר" משימות ה"הגנה" במלחמה הצפויה:
א. "לבטל את היתרונות ההתחלתיים של האויב, העלולים לפגוע בצד היהודי ללא אפשרות תיקון;
ב. "למנוע פעולות טרור ולוחמה זעירה מצד הערבים המקומיים, אשר ינסו לרתק כוחות יהודיים גדולים מן החזית העיקרית נגד הצבאות הסדירים;
ג. "למנוע פלישת צבאות סדירים לארץ-ישראל בכלל ולשטח היהודי בפרט;
ד. "להדוף התקפות של צבאות ערביים על מרכזי אוכלוסייה יהודיים;
ה. "לצמצם, ככל האפשר, את השימוש ביהודי ארצות-ערב כבני-ערובה."
אנשי אגף-המבצעים שיערו שיהיו שלושה שלבים במלחמה:
א. שלב-הפתיחה, שבו ינסו היהודים לסלק את הכוחות הצבאיים של הערבים המקומיים מעמדותיהם לאורך גבולות הארץ ובתוך השטח היהודי, להשתלט על ציוד בריטי, להגן על הישובים מפיגועים, לחסל את הכוח הערבי המקומי ולארגן מנהל אזרחי בשטח שהוקצה למדינה היהודית. "כישלון אופרטיבי בשלב-הפתיחה עלול לפתוח פתח למפלה כללית", לכן על היהודים לנקוט "יוזמה מהירה ומפתיעה" שתתפרש, מטעמים מדיניים, לא כתוקפנות אלא כהגנה.
ב. שלב-ההכרעה האופרטיבי, שבו על היהודים למנוע פלישת כוחות ערביים סדירים בלי להזניח את המאבק נגד ערביי ארץ-ישראל. בשלב הזה יש לחסום את הגבולות ואת צירי-הפלישה ולפשוט לעורף האויב לשם התגוננות אקטיבית, כלומר לסכל את כוונתו לנתק גושי-ישובים ולפגוע במרכזי-אוכלוסייה של יהודים. המשימות בשלב זה: להרחיק את אזורי הקרבות ממרכזי האוכלוסייה וכך להשיג עומק טריטוריאלי, להקים "מרחבי-חסימה" של ישובים יהודים לאורך הגבולות, לקיים פעילות תוקפנית ליד הגבולות עם הלבנון, סוריה ויהודה ושומרון, בשיטת "אזורי פיקוח-נייד", לארגן הגנה מרחבית בגושי-הישובים העורפיים, לחבל בגשרים ובכבישים המשרתים את האויב, להניח לו מארבים ולשבש את קווי-האספקה שלו, לפשוט בעורף האויב ולפגוע בריכוזי רכב, דלק ותחמושת, במקורות-מים, במטות צבאיים ובשדות-תעופה. פשיטות כאלה תוכננו גם נגד כל אויב מבחוץ שיחדור לארץ-ישראל ויתבסס בה.
ג. שלב ההכרעה המדינית-אסטרטגית, שבו יסכלו היהודים את מטרות האויב וישיגו את מטרתם המדינית (בתנאי שיגיעו להצלחה מרבית בשלב-ההכרעה האופרטיבי). לשם כך עליהם להקים צבא סדיר. התערבות של כוח צבאי בינלאומי, שיכפה על האויב את החלטת החלוקה, עשויה לסייע לצבא הסדיר היהודי, או להיות עוד אלטרנטיבה.10
לקראת שלב-הפתיחה של המלחמה הייתה ל"הגנה" רק חטיבה מגויסת אחת: הפלמ"ח. לחטיבה הזאת נועד מבצע "מסך", שמגמתו הייתה "לחפות על ארגונו, הכנתו וריכוזו של הכוח העיקרי, על-ידי פעולות נגד ריכוזי האויב החשובים בצורה התוקפנית ביותר, ובמטרה להקדים ולחסל את מזימותיו של האויב בראשית התפתחותן, ולאפשר את הגיוס וההכנה הכלליים". במלים אחרות, על הפלמ"ח הוטל להילחם כמעט לבדו נגד אויב בלתי-סדיר, סדיר-למחצה או סדיר.
אם האויב יהיה בלתי-סדיר או סדיר-למחצה – כתוב בתוכנית מבצע "מסך" – תהיה מטרת המגננה לעכב את פעולות האויב ולהטרידו עד שישלים הפלמ"ח את שלב התכוננותו למלחמה, ואז יתקפו יחידותיו כפרים ערביים, כנופיות במקומות ריכוזיהן, מחסני נשק ואספקה של האויב, מטות צבאיים, אישים (מנהיגים ומפקדים) ודרכי-תחבורה. באותו זמן יתגייסו ויאומנו שאר החטיבות של ה"הגנה".
אם האויב יהיה צבא סדיר, יתקוף הפלמ"ח את מחנותיו ואת דרכי-התחבורה שלו, עמדות מבודדות, בסיסים לוגיסטיים ושדות-תעופה. "שטח הפעולה העיקרי יהיה עורף האויב", והמטרה תהיה לגרום לאויב "עצבנות, אי-ביטחון, בלבול ואי-התמצאות במצב."11
ההנחות, ההערכות והתוכניות של אגף-המבצעים קלעו למטרה לא פעם; תרגום התוכניות למעשים והטמעת תורת-הלחימה של ה"הגנה" במפקדים ובחיילים היו הצד החלש של הארגון על סף המלחמה, בגלל האיחור בארגונם מחדש של המטכ"ל ואג"ם, שניהלו את המלחמה, ובשל מיעוט כוח-אדם והכסף שהקצתה הסוכנות להכנות למלחמה.

"הפסדנו בשלב הראשון"

ביום פרוץ המלחמה, ב-30 בנובמבר 1947, פעלו כל יחידות ה"הגנה" והישובים על-פי "תוכנית מאי" ותוספותיה ועל-פי תוכניות אוקטובר ונובמבר 1947. ראש אג"ם, יגאל ידין, שלח לחטיבות ה"הגנה" (ב-9 בדצמבר) את "התעודה לפעולות-גמול א'".
הערכת-המצב הראשונה של איש-ביטחון בכיר, אחרי פרוץ המלחמה, היא מכתב ששלח ישראל גלילי אל שליחי-ה"הגנה" בארצות-הברית, שבועיים אחרי פרוץ הקרבות: "שלום אחים. חש אני כמה הנכם צמאים לדעת את המוצאות אותנו, ובתוך טרדות ללא מנוח אני נפנה לכתוב לכם עיקרי דברים... העובדות והידיעות של הימים הראשונים לא הניחו לקבוע בוודאות כי אכן התחילה ההתפרעות התוכניתית, השיטתית, הארצית, הפוליטית (של הערבים). להפך: היו נתונים רבים להנחה כי אין אלו אלא התפרצויות מקומיות, מעשה-ידי צעירי החוסיינים המסתמכים על אספסוף.
הוועד-הפועל הערבי טרם החליט; הכפר אינו חפץ בהפרת הביטחון; בעלי-הפרי בעונה זו אף הם חפצים לדחות. לפיכך הוחלט, בצדק, כי עלינו להישאר, בתחילתם של הדברים, בגבולות קו של התגוננות בזמן ובמקום שבו אנו מותקפים. החלטנו לנהוג כך בראשיתם של הדברים גם מפני שמגמתנו היא לא לסחוף חוגים (ערביים) רחבים למעגל ההתפרעות, וגם מפני שאמרנו להמתין עד אשר נדע בעליל מהי מדיניותו של השלטון (הבריטי) וכיצד ינהג."
פעולות האיבה לא הצטמצמו אלא התרחבו – כתב גלילי – ולפיכך השתנתה ההערכה, ועתה מצפים לתקיפת ישובים ולפגיעות בתחבורה. לא כל הערבים תומכים במופתי, אך מתנגדיו שותקים. במגזר הערבי שוררת בהלה. העשירים עוקרים למקומות רחוקים מישובים יהודיים, וגם "סתם ערבים" בורחים, וכבר "נתעוררה בעיה מציקה, של פליטים ערבים". בגלל התרחבות מעשי-האיבה החליט הפיקוד-העליון על אסטרטגיה של "הגנה פעילה, דינאמית, מוחצת ומרתיעה".
גלילי מנה את סיבות התמורה בתפיסה:
"א. ערבים. אם נישאר בגבולות ההתגוננות נזים את המושגים של עוצמתנו הכול-יכולה, נכניס למעגל המלחמה, חוגים (ערביים) אשר התנזרו (ממנה) מתוך פחד. ופחדם יתנדף... ב. מבחינה מדינית חיצונית תתערער ההכרה כי כוחנו אתנו לעמוד בפני תוקפנות ערביי ארץ-ישראל ויהא בכך משום סכנה למעמדנו המדיני. ג. יהודים. כוחה של ה"הגנה" אינו רק בעוצמת הזיון והאימון, אלא גם באמון הציבור, שאסור לערערו. הכול הבינו והסכימו למדיניותנו בימים הראשונים, אולם עתה הגענו, מבחינת מושגי הציבור והגיונו, לגבול שאין לעבור אותו."
את פשיטת הפלמ"ח לרמלה הגדיר גלילי, כ"אות ראשון לכך שה"הגנה" לא תסתפק עוד בהתגוננות... אלא תמחץ במקומות רגישים וכואבים. אם תופרע התחבורה העברית, תיפסק התחבורה הערבית." אף שהבריטים הבטיחו לשמור על הביטחון, כתב גלילי, "הפורעים עושים את מלאכתם באין מפריע, ואפילו יש גילויים של התנכלות בריטית לצד היהודי." אנשי-ה"הגנה" קיבלו הוראה "לא להתנגש באש עם המשטרה. לא דרושה לנו עתה עוד חזית. צריך לזכור כי השלטון הוא על סף יציאה, יכולה להיות התנקמות ויציאה בבעיטה, ועל כן יש להימנע מהתגרות... צפויים לנו, אפוא, חודשים אחדים של שלטון-לא-שלטון." גלילי סיכם: "תהא זו מערכה להכרעה, נעמוד. יכולים אנו לעמוד בה."12
עשרים ואחד יום לאחר פרוץ המלחמה השלים אגף המבצעים בראשות יגאל ידין סיכום ראשון, מסקנות ולקחים.
האויב תקף בעיקר בערים, בעורקי תחבורה ובנגב, נאמר במסמך, ובהתקפות אלה ניכר (אולי) תכנון מבוסס על חישובים אסטרטגיים. אך הארגון, הפיקוד, רמת-האימונים והביצוע היו לקויים ולא ניכר שהערבים התקדמו לעומת "מאורעות" 1939-1936.13 לעומת זאת השתפרה הגנת הערים והכפרים שלהם. מחברי המסמך אבחנו בקרב הערבים פחד ודיכאון "בעיקר באזורים שנפגעו מפעולות הטרור של הפורשים," וציינו שמפחד פעולות-הגמול ברחו הערבים מהשכונות הסמוכות למרכזים יהודיים: "מסתמן חוסר אמון במנהיגות הערבית ובכושרה הארגוני, בייחוד בשל חוסר יכולתה לטפל בהמונים, בפליטים ובבעיות הכלכליות."
בקרב הבריטים אבחנו מחברי המסמך מגמה לעודד את הערבים ולשבש את מהלכי היהודים, בעיקר בתל אביב, בירושלים ובנגב. הם ציינו שבחיפה לא פגעו הבריטים ב"הגנה" "עקב העמדה האישית של מפקד הצבא המקומי."
ה"הגנה" לא פעלה כראוי, ציינו מחברי המסמך, מפני שהמטה הכללי לא היה מאורגן זמן רב. היא התחילה להיערך למלחמה רק שלושה שבועות לפני שפרצה, וביצוע השינויים במבנה ה"הגנה" עדיין לא הושלם. המטכ"ל, שהרכבו עדיין אינו שלם, אינו מתפקד עדיין כמטה-מלחמה.
זמן רב טיפל אגף המבצעים בתכנון בלבד, ולא הכין כלים לייזום מבצעים (כגון מודיעין צבאי). גם עתה (אחרי עשרים ימי קרבות) אין מבנה אג"ם מתאים לייזום ולניהול מבצעים צבאיים. אגף האפסנאות של המטכ"ל, שטיפל, לפני המלחמה, רק במערכת-ההדרכה של ה"הגנה", עדיין לא התארגן כדי לשרת צבא לוחם, וגם מחלקות התחבורה והחימוש עדיין לא הותאמו למצב החדש. בש"י אין תיאום בין הגורמים, והבזבוז גדול. שירות הקשר "על הגובה, יחסית", ובשירות הרפואי לא נמצאו ליקויים. את ההסברה יש להתאים מיד לצורכי המלחמה.
מטות-החטיבות מותאמים רק לפעולות מנהלתיות ויש לבנותם כמטות קרביים; גם המטות המרחביים והעירוניים אינם מאורגנים במטות קרביים וראוי להחליף כמה מפקדים. התקנים של מטות-הגדודים אינם מלאים וחלוקת התפקידים בין החטיבות לנפות התיישנה. רוב חיילי הפלמ"ח והחי"ש מרותקים למשימות הגנה ואבטחה, ויש לארגן מיד את חיל-המשמר (חי"ם) כדי שיחידות האליטה יתפנו למבצעים יזומים. לנגב יש למנות מפקד בעל סמכויות רחבות. בכל פריטי הנשק יש מחסור, על כן חומשו רק שישים אחוזים מאנשי הפלמ"ח. ליקויים נמצאו במרגמות 3 אינטש, בחומרי-הנפץ, ברימונים ובבקבוקי מולוטוב. הישובים לא בוצרו כראוי.
עורקי התחבורה הם נקודת התורפה. קל לפגוע בהם וקשה לאבטח אותם. אפשר לשפר את מצב התחבורה בפעולות-גמול נגד תחבורה ערבית, בשריון מכוניות ובסלילת כבישים חלופיים. הציבור האזרחי היהודי הפריע ללוחמים למלא את תפקידם (בשכונת-התקווה), ו"המורל ברחוב היהודי ירוד."
ה"הגנה" ביצעה ארבע-עשרה פעולות-גמול. אצ"ל ביצע ארבע פעולות-גמול. נהרגו ארבעים ושלושה חברי הגנה וחמישים אזרחים יהודים. מהערבים נהרגו מאה וארבעים.
ימי המלחמה הראשונים אימתו את הנחות "תוכנית מאי 1946," סיכמו מנסחי המסמך. יש לדכא מיד את מעשי האיבה, על-ידי פגיעה באישים ובמרכזים של האויב. "אי ביצוע התוכנית אפשר ל'מאורעות' להתפשט, ומשום כך הפסדנו, בשלב הראשון, את היוזמה האסטרטגית.'"14

צפויה מלחמת גרילה

בהערכת-מצב שהפיץ הרמטכ"ל יעקב דורי בסוף דצמבר כתוב: "אין ספק שבזמן הקרוב, לפחות עד חודש מאי, תתנהל מלחמת הערבים נגדנו במתכונת של כנופיות-גרילה... המלחמה תלבש צורות שונות לפי חלקי הארץ השונים... האזורים הם חמישה; א. הנגב; ב. מכפר-מנחם עד דרומית לעכו והעמקים; ג. הגליל המזרחי; ד. הגליל המערבי; ה. הרי-יהודה." דורי העריך את אזור ב' כבטוח יותר מהאחרים, מפני שיש בו כוח יהודי מרוכז שלא קשה לו להגיב על פגיעות, בניתוק התחבורה של הערבים, ו"נראה שהסיבוב הראשון הוכיח זאת לערבים." הכביש הערבי היחיד שקשה לפגוע בו הוא ג'נין – שכם – רמאללה.
"באזור א' (בנגב) הישובים פגיעים יותר ואספקת-המים היא נקודת התורפה" – כתב דורי – "לכן על היהודים לשלוט לא רק בדרכים הסלולות שבנגב אלא בכל פינותיו, ולסרוק שטחים רחבים בכוחות גדולים. הוא המליץ על שימוש באווירונים בשמי-הנגב". את הלוחמים הערבים בנגב תיאר כך: "בתכונותיהם הקרביות (שימוש בנשק, חושים מפותחים ופעולות-לילה וכו') אינם עולים על אנשינו... (הם) יסתפקו בהטרדות זעירות, ואולי בניסיונות חד-פעמיים לבצע משהו יותר רציני." את אזור ג' (הגליל המזרחי) הגדיר כ"טריז המוקף מדינות זרות," וציין כי המכות הנגדיות שינחיתו היהודים על מתקיפיהם באזור זה עלולות להעלות בעיות פוליטיות, ו"בפרספקטיבה של התערבות צבאית של ארצות-ערב בעתיד הלא-רחוק יש להזדרז ולקדם את התכנון והאימון, באזור זה, ליכולת של ניהול מלחמה במתכונת של צבא סדיר." לפי שעה יש לפתח לא רק אמצעי-שמירה ופטרולים אלא גם "שיטת מארבים במעברות הגבול, ואפילו במוצאי הכפרים שמעבר לגבול", ולאסוף ידיעות מודיעיניות, שחשיבותן באזור זה רבה במיוחד ושקל להשיגן בו.
מצבו של הגליל המערבי (אזור ד') דומה במיוחד לזה של הרי-יהודה (אזור ה') מבחינת מבנה השטח, אבל הערבים בסביבות ירושלים וחברון וליד מדבר-יהודה – כולם מוסלמים ואילו הערבים בגליל המערבי ובגבול לבנון מפוצלים – נוצרים, דרוזים ומתואלים15 – והפיצול הזה מאפשר משחק פוליטי. לעומת יתרון זה של הגליל המערבי יש לו חיסרון: קרבת-הגבול. בשני האזורים דרושים ליהודים "תנאים שיאפשרו עמידה במצור לפחות חודש או חודשיים: מלאי מזון, תחמושת במירה מספיקה וכו'", ואפשר לצפות בהם למצב עדין ביותר מרגע התהוות המדינות הנפרדות... יש רק תקווה שיכולת עמידה ממושכת עם אפשרות של מכות נגדיות מקומיות יוכלו לעורר התערבות ועזרה מבחוץ."16

תוכנית יהושע

בסוף דצמבר הפיץ אג"ם-ה"הגנה" למפקדי היחידות את "תוכנית יהושע". היה זה ניסיון לתכנן את הגנת ארץ-ישראל מפני פלישת צבאות סדירים, לאור העובדה שהמלחמה החלה והיא נתמכת על-ידי כל מדינות ערב. ידין ועוזריו ביססו את "תוכנית יהושע" על תוכניות אוקטובר ונובמבר 1947, והביאו בחשבון את מבנה ה"הגנה" ואת סדר-הכוחות שלה, את הכוחות הסדירים הערביים בתוך גבולות ארץ-ישראל – הלגיון העבר-ירדני וחיל-הספר – וכן את ריכוזי צבאות-ערב בקרבת הגבולות ובקרבת דרכי-הפלישה האפשריות, את הכנופיות והארגונים הצבאיים הבלתי-סדירים של ערביי ארץ-ישראל ואת האפשרות ש"הכוח השלישי" (הבריטי), יתערב. התסריט של "תוכנית יהושע": צבאות ערביים סדירים יפלשו לארץ-ישראל, ערביי הארץ יחדשו את "המאורעות" והלגיון וחיל-הספר יפעלו נגד היהודים. המשימות: לעצור את הפלישה, להשמיד את הכוחות הפולשים, לרתק את הכוחות הסדירים הערביים שבתוך הארץ, כדי לנתקם מהפולשים, ולדכא את הכוחות הבלתי-סדירים של הערבים המקומיים.
כדי להאט את קצב הפלישה הראשונה – כתוב בתוכנית – יש לנתק את קווי-התחבורה של הפולשים ולתקוף אותם בעורף ובאגפים. משימה זאת הוטלה על חטיבות החי"ש שהוקמו בנובמבר 1947. על גדודי-המחץ (הפלמ"ח) הוטל לפשוט על בסיסי-האויב שמעבר לגבול, בעומק עשרים וחמישה עד שלושים קילומטרים לכל היותר, וכן לפשוט על שטחים ערביים בתוך הארץ. ריתוק הכוחות המקומיים – בפשיטות על בסיסיהם – הוטל על גדודי החי"ש וגדודי המחץ יחד.
המשימות שהוטלו על הישובים היו היערכות להגנה היקפית, פינוי הנשים והילדים, וההתארגנות ביחידות-המשמר. מטות החטיבות קיבלו הוראות על סדר העדיפויות בתכנון המשימות: א. פעולות נגד בסיסי הלגיון וחיל-הספר; ב. פעולות נגד כוחות פלישה; ג. סיורים אינטנסיביים באזורים המועדים לפורענות.17

"לקח פעולות"

באמצע ינואר 1948 הפיץ ראש אג"ם, יגאל ידין, "חוזר מספר 1: לקח פעולות עד סוף דצמבר 1947", ובו הערכת האויב על-פי הנתונים שהצטברו בחודש המלחמה הראשון.
"גם האויב וגם אנחנו נמצאים כרגע במצב של התארגנות לקרב מכריע ובתקופה של גישושי-כוח הדדיים," כתוב בחוזר. "עד כה לא התגלה האויב במלוא יכולתו... מהצד השני, הכוח שלנו נמצא במצב של ארגון-מחדש ולכן אינו יכול לפתח פעילות יעילה במידה מספקת, מפני שגם הפיקודים וגם צוותי-הפיקוד אינם מתואמים כל צרכם... לקח הפעולות, הניתן להלן, נערך לפי דוחות מפעולות, בעיקר באזורים העירוניים ובאבטחת-התחבורה.
"ארגונן והרכבן של היחידות הקרביות של האויב – קבועים. בחוץ-לארץ (בסוריה ובלבנון) מתארגנות יחידות לפי דוגמה צבאית (בדרך-כלל בפלוגות), המועברות ארצה אחרי תקופת-אימון מסוימת, אבל בתוך הארץ קיימת בקרב הלוחמים המסגרת המפלגתית והמשפחתית, כמו בימים הקודמים. האנשים מחו"ל מתפזרים (לפי המשוער) בין כנופיות, או מצטרפים ליחידות המורכבות מאנשי המקום כיחידים או כגרעיני-קרב. לשם אימון נשלחים אנשי ארץ-ישראל לחו"ל, ובחזרם הם מצטרפים ליחידה שממנה נשלחו. האופי הארגוני של היחידות האלו דומה ל'חבורה' או 'כנופיה'.
"עוצמת היחידות שונה. ברוב המקרים פועלות יחידות קטנות. הפעולות בעוצמה יותר גדולה נושאות אופי המוני-ספונטאני... לא הוברר עד כה השימוש ביחידות בגודל של פלוגה.., ברור שעם התקדמות אימונם של המפקדים, ותוך כדי ניסיון, תגדל העוצמה הקרבית של היחידות... כבר בתקופה זו פעלו, בכל ניסיונות החדירה לתוך ישובים עבריים (מחוץ לניסיונות הסתננות), יחידות בגודל של עד מאה איש... בכל המקרים הנ"ל הייתה פעולתן בלתי-מסודרת... במקרים רבים בולטת פעילותם של יחידים או זוגות הפועלים ביוזמה פרטית או לפי תוכנית (קו תל אביב – ירושלים).
"בשיטות הביצוע של האויב ניכרת השפעת המלחמה (העולמית השנייה) ושיטותיה. אולם... (ניכרים) גם חוסר פיקוח והדרכה מרכזיים. בחלק מהארץ (בתל אביב, בירושלים ובקו ירושלים – תל אביב) פועל האויב בצורה מסודרת... השיטה היא מכה והטרדה, המתחלפות לסירוגין. בחלקה הדרומי של הארץ ואף בצפון מתנהלות הפעולות באופן פרוע ובלתי מתוכנן ביותר... השולטת... היא שיטת ההסתננות של קבוצות קטנות או של יחידים. במקרים של הפעלת כוחות יותר גדולים (שכונת-התקווה)... משתמש האויב בשיטה דומה ל'דחיסה המונית' (בגרמנית: 'שטוס טאקטיק'), ולא מורגשת יוזמה לקראת פריסת היחידות. גם השימוש באש, תנועה והתקדמות תחת חיפוי, אינו מנוצל לגמרי. בפעולות נגד דרכי תחבורה משתמש האויב בשיטת מכות-אש מהמארב, בטווחים בינוניים וקרובים, או בשיטה של 'אש מטרידה' מטווחים גדולים.
"מתבלטים... הניסיונות לקראת חדירה בכוח לתוך הישובים. השיטה הזאת היא כנראה תוצאה ישירה של אימוני המפקדים בחו"ל והשפעת האסכולה הצבאית הסדירה. השימוש בחומרי-נפץ אינו שגרתי, כנראה חסרים לאויב בעלי-מקצוע... בולטת פעולה של צלפים, בכל המקרים. עד כה לא הוברר די הצורך השימוש במכשירי כיוון אופטיים בפעולה מטווחים גדולים. רוב עמדות-הצלפים אשר התגלו היו בטווחים בינוניים. בכמה מקרים השתמש האויב ב'צלפות עיוורת' (בתל אביב ברחוב הירקון ובסלמה), וביריות אשר נורו ממרחקים גדולים, ממגדל ביפו, לתוך רחוב פתוח, ולפי התוצאות המקריות אין לחשוב שהיורים השתמשו במכשירים אופטיים. עמדות-הצלפים מוסוות (היטב)... עובדה זאת מוכיחה על אימון והדרכה על-ידי אנשי-צבא... כנראה רוב הצלפים הם אנשי-צבא לשעבר או אנשים אשר קיבלו אימונים במיוחד... ואשר אורגנו מבין השודדים או מהבדווים, שהינם קלעים מצוינים מטבעם.
"ארגון הגנת הכפרים הוא גורם חדש... אין להסיק... כי העיר או הכפר הערבי מוגנים כדוגמת הישובים העבריים. בערים הגדולות (יפו, רמלה, ירושלים) יש ניסיונות לארגן את מערכת ההגנה והשמירה בצורה דומה לשיטתנו... גם במקרים כמו תל-א-ריש,18 שבה החליט האויב להתבצר כבסיס מוגן, מתגלות פרצות בלתי-רגילות במערכת העמדות, דבר המעיד על חוסר מקצועיות של המפקדים. כנראה את הדרכתם בשטח זה קיבלו אנשי-המקום רק על-ידי חיילים או סמלים אשר אינם מומחים לביצורים במיוחד... פעולותינו נגד הבסיסים של האויב מכוונות אותו לקראת שיפורים. אופייני, עד כה, חוסר ההגנה באגפים ובעורף (תל-א-ריש, סלמה, ג'בליה19). שיטת 'הגנת המרחב', זאת אומרת תוכנית של עזרה הדדית ותגבורת לכפר הנתקף מהכפרים השכנים, היא עובדה קיימת. בכל כפר קיימת שמירה מאורגנת.
"הנשק שבו משתמש האויב הוא ברוב המקרים אוטומטי קל. טיפוס הנשק שונה, והוברר שבכמה מקרים היה שימוש בנשק אוטומטי גרמני (שְפַנדאו בסלמה). הנשק ברובו הגדול חדש והתחמושת מהסוג הבינוני.20 מורגשת הגזמה בשימוש בתת-מקלעים לטווחים בלתי-נכונים... השימוש בנשק כבד לא צוין... אולם לפי שמועות ישנו בידי האויב נשק מסוג זה. שמועות אלה לא התאמתו עד כה במידה מספקת. השימוש ברימוני-יד מצומצם. בכמה מקרים צוין השימוש ברימוני-יד תוצרת בית.
"אימונו של האויב אינו אחיד. מצד אחד מתגלות פעולות המעידות על אימון צבאי סדיר (שכונת-התקווה) ומהצד השני קשת-הידיעות... אינה עולה על ידיעה ואימון אלמנטרי בהחלט. מתבלטים, מבחינת האימונים... אנשי-צבא לשעבר. אנשי הארגונים הטרום-צבאיים אינם מגלים ידיעות ותרגול מקצועי כלשהו. עד כה גילה האויב, בשעת-הקרב, את התכונות-האופייניות הבאות: דבקות לקרב-אש מהעמדות וקליעה מצוינת (בדווים, אנשי-צבא לשעבר); חוסר מוחלט במשמעת-אש (כל ירייה מצדנו גורמת ליריות רבות מצדו של האויב. חסרונות אלה עוזרים לנו לגלות את עמדות האויב)... העזה בהסתננות של יחידות וחוסר-יכולת בהתקדמות תוך עזרה הדדית (אש ותנועה); רגישות יתרה למכות נגדיות שלנו ולקרב פנים-אל-פנים; חוסר הסתגלות להתפוצצויות-פגזים.
"החומר-האנושי הפעיל הוא אנשי-הפרברים, כפריים, בדווים, שודדים וכיוצא באלה. אנשי-הפיקוד ברובם כפריים מקומיים, אנשי-חוץ, אנשי-כנופיות או שודדים לשעבר. לפי השמועות, אשר לא התאמתו במידה מספקת, פועלים בשורות האויב אנשי-צבא זרים (קצינים וסמלים), גם לא ערבים."21

סחר בשוק שחור לטובת ההעפלה

בחודש דצמבר 1947 עמדה הנהגת התנועה הציונית במבחן קשה: שליחי "המוסד לעליה ב'" באירופה קיבלו הנחיה לבטל את מבצע העפלתם של חמישה-עשר אלף מאתיים שלושים ושישה יהודים ניצולי-השואה. האניות שנועדו להביא את העולים לארץ-ישראל היו "פאן-יורק" ו"פאן קרסנט", שניקנו בארצות-הברית. פעילי-העלייה קראו להן ה"פאנים", אף ששמותיהן הוסבו, תוך כדי המבצע, ל"קיבוץ-גלויות" ו"עצמאות".
"המוסד לעליה ב'", שאנשי ה"הגנה" ותנועות-ההתיישבות הקימו בסוף שנות השלושים, היה אחת מזרועות הסוכנות היהודית. אחרי הקונגרס הציוני הכ"ב (שהתקיים בבאזל בשנת 1946) מונה משה סנה (שהיה חבר הנהלת-הסוכנות) לאחראי להעפלה. בראש "המוסר לעליה ב," עמד נאמנו של בן-גוריון, שאול אביגור, והפעילים בו היו שליחי המפלגות ותנועות-ההתיישבות ושליחי "הגנה", רובם פלמ"חניקים, וכן עובדי הסוכנות היהודית. ההעפלה הייתה חשאית ו"המוסד" לא היה לגאלי, אבל הסוכנות הייתה מוסד רשמי ורוב פעילי-ההעפלה היו שליחי תנועות ציבוריות ורשמיות. פרדוקס זה הזמין אי-הבנות. על-אף כפיפות "המוסד לעליה ב'" לסוכנות היהודית העמידו השליחים לא פעם את המנהיגים הפוליטיים מול עובדות, וקיבלו מהם אישורים בדיעבד לעובדות שכפו עליהם. שני המקרים שהמחישו את הבעייתיות של המשמעת ב"מוסד" הם פרשת "דריאן 2"22 ופרשת ה"פאנים".
פעילי ההעפלה נמנו עם תנועות ומפלגות שונות בציונות. ראש "המוסד", שאול אביגור, וסגנו, יוסף ברפל, שהיה ראש מחלקת-הכספים של "המוסד" (חבר קיבוץ רמת-דוד), היו אנשי-אמונו של בן-גוריון וחברים נאמנים מאוד במפלגת פועלי ארץ-ישראל. גם ראשי "הסניפים"23 הגדולים היו נאמני בן-גוריון ומפלגתו: אהוד אבריאל (חבר קיבוץ נאות-מרדכי) בצרפת; יהודה ארזי באיטליה; וילי כץ (חבר קיבוץ אושה) בבלגיה; משה אורבוך; (אגמי, חבר קיבוץ כפר-גלעדי) ברומניה; וזאב שינד (חבר קיבוץ איילת-השחר), בארצות-הברית. בין סוף מלחמת העולם השנייה ובין 29 בנובמבר 1947 הייתה ההעפלה אחת משיטות-המאבק של הישוב העברי ושל יהודי-התפוצות נגד "הספר הלבן", ואף שנתגלעו ויכוחים לא מעטים על מבצעים ועל שיטות-ביצוע, לא היה ויכוח על עצם ההעפלה.
מבחינה פיננסית נהנה "המוסד" ממידה רבה של עצמאות. את רוב המימון הראשון שלו קיבל מגזבר-הסוכנות אליעזר קפלן, מתרומות יהודי ארצות-הברית, בריטניה, בלגיה וארצות-אחרות ומכספי הג'וינט,24 בהתאם למספר האנשים שהוציא ממחנות-העקורים והביא לארץ-ישראל, אך סכומי-כסף אלה לא כיסו את הצרכים. פינו גינזבורג, גזבר ה"מוסד" באירופה, ניצל את האנדרלמוסיה ששררה אחרי מלחמת העולם בשוקי-הכספים של אירופה ואת הגבולות הפרוצים למחצה שבין המדינות, ועשה עסקות שהגדילו מאוד את תקציב ההעפלה. סייע לו מאיר גירון, גזבר הסניף בצרפת. גם זאב שינד, ראש הסניף של "המוסד" בארצות-הברית, וטדי קולק, שהיה אחד מנציגי הסוכנות באנגליה, סייעו בשעות-צורך, ויוסף ברפל, הגזבר הכללי של "המוסד", ידע "מה מתבשל".
אנשי הכספים של "המוסד" ניצלו את הפערים בין שערי-הכספים הרשמיים והמיוחדים (לצרכים מסוימים) ובין השערים בשוק החופשי (בשווייץ) והשערים בשוק השחור (בשאר מדינות אירופה). את הכספים שקיבלו מהסוכנות היהודית או שנאספו באירופה כתרומות שלחו לארצות-הברית, וכספים אלה חזרו לז'נבה, יחד עם כספים שנאספו באמריקה, כתרומה של גוף אמריקני המסייע לפליטים, מטעם תנועת-העבודה הציונית בארצות-הברית. בהשתדלותו של גינזבורג הכירו שלטונות שווייץ בכסף הזה כמיועד לסיוע לפליטים, והכרה זאת זיכתה אותו בשער של 4.28 פרנקים שווייציים לדולר אמריקני, במקום 1.5 פראנק לדולר בשוק החופשי (הפער בין השערים הצטמצם אחר-כך).
חלק מהפרנקים שהרוויחו הודות לשער הגבוה החזירו גינזבורג וגירון לארצות-הברית, וקיבלו אותו שוב בשווייץ, ככסף מיועד לפליטים; חלק אחר נדד לשוקי הכספים השחורים באירופה, למימון פעולות "המוסד" בארצות אלה. מילאנו אכסנה בימים ההם את בורסת הכספים השחורים הגדולה ביותר באירופה, והלקוחות הגדולים ביותר בבורסה הזאת היו נציגי הוותיקן ונציגי "המוסד לעליה ב'". מרכז עסקות-הכספים היה בז'נווה, ופינו גינזבורג הקפיד לא לעבור על החוק השוויצי, ונעזר בעורך-דין יהודי מפורסם. כשעזב גינזבורג את שווייץ ב-1949 אמר מפקח-משטרה לעורך-הדין כי הוא עקב אחרי כל פעולותיו של גינזבורג ולא מצא אצלו עבירה על החוק, לכן הוא מצטער על עזיבתו.

שורשי תרבות השחיתות

אנשי "המוסד" גם עשו כסף בעסקות-זהב. גינזבורג וגירון קנו זהב בז'נווה (בשווייץ היה מותר לקנות זהב בלי הגבלה) והבריחוהו לצרפת בעזרת שני בריטים, גבר ואשה. הגבר היה קרוב-משפחה של וינסטון צ'רצ'יל, וכינויו היה "רקס". האישה הייתה נהגת שלו. "רקס" והאישה הצעירה הביאו את הזהב לפאריס ונתנו אותו למאיר גירון, והוא מסר אותו ליהודים-צרפתים שכינויים היה "הרשת הצרפתית". בצרפת הייתה החזקת-הזהב אסורה, ואנשי "הרשת" מכרו את הזהב המוברח – לפי עדות מאיר גירון – במחיר גבוה ממחירו הרשמי, לאיכרים שלא האמינו בכסף-נייר. את הפרנקים הצרפתיים שהרוויחו בעסקות אלה מכרו – באמצעות "רשת"25 אחרת – לתיירים בריטים, שבילו את חופשותיהם ברביירה ושלא הסתפקו בחמשת השטרלינגים שהרשתה להם ממשלתם להוציא מאנגליה. התיירים שילמו בעד הפרנקים הצרפתיים מחיר גבוה מהרשמי, בהמחאות בנקאיות של שטרלינגים; ההמחאות הוברחו לבריטניה, נכנסו למחזורים של בתי-עסק גדולים, שבעליהם יהודים, ונמכרו ליהודים אמריקנים שהיו מעוניינים בשטרלינגים. ושלא היו מעוניינים לשתף בעסקות-הכספים שלהם את שלטונות-המס של ארצות-הברית. את מחיר השטרלינגים בדולרים קיבלו שליחי "המוסד" בארצות-הברית. בחלק מן הכסף הזה קנה זאב שינד אניות, וחלק חזר לז'נבה לכיסוי ההוצאות ולחידוש תהליך הגדלת הכסף.
לדבריהם של גינזבורג וגירון לא החליט פורום מוסמך כלשהו להגדיל את כספי "המוסד לעליה ב'" בשיטות האלה, ואביגור וסנה לא ידעו על פרטי העסקות, אף שידעו ש"יש עסקות". פעם שאל אביגור את גינזבורג אם הסיכון בהברחות-הזהב גדול. גינזבורג השיב שהעסקות כדאיות, ואביגור אישר את העסקה. לדברי ישראל גלילי ידעו גם בן-גוריון ואליעזר קפלן מה מתרחש. "הנורמה בתקופה ההיא הייתה להשיג 'סטפנים',"26 אמר גלילי. "איש לא היה מקבל על עצמו לאסור את הפעילות הזאת, אלא אם כן היה מפצה את 'המוסד' בכסף רב. הנושא לא נדון במוסדות בדיונים ושמיים, אין לו סימנים בפרוטוקולים, אבל דובר בו בהתייעצויות. סמכו על השליחים הנוגעים בדבר." מאיר גירון העיד: "כל היוזמה הייתה של פינו ושלי. אחרת לא היינו יכולים לממן את ההעפלה." בסך-הכול היו חמש הברחות-זהב כאלה".
גינזבורג העיד כי אנשי הכספים של "המוסד" נהנו מאמון מוחלט של הממונים עליהם. לאחר מעשה נבדקו כל החשבונות ולא נמצא אדם אחד שנטל כספים לעצמו, אף שלא היה קשה לעשות זאת. ביקור במסעדה יקרה ובילוי במועדון-לילה נחשבו בימים ההם לכישלון, ומעבר לתענוגות אלה לא חרגו השליחים.27
היוזמות של היחידים והכמעט-אוטונומיה של "המוסד" היו סיבת העצמאות של השליחים, וגם ביטוי לעצמאות הזאת. זמן רב זרמו הכוונות המדיניות של בן-גוריון, שרת וגולדה מאיר (בתרגום אביגור וסנה) והביצוע של שליחי "המוסד" באפיק אחד, אבל ברגע מסוים השתבשה ההרמוניה והמנהיגים המדיניים והשליחים המבצעים ניצבו משני עברי המתרס. זה קרה בדצמבר 1947.
גינזבורג לא העיד אמת: המחקר מצביע על כך שהשליחים ובחו"ל ובארץ חגגו על חשבון כספים לאומיים ומניפולציות כספיות שהם עשו ובאופן זה עשו גם למען ביתם. במלחמת העצמאות היו "קופות בית" ששמשו את המפקדים והכשרות פלמ"ח לקחו ביזה והעבירו אותן לקיבוצים. כך התפתחה תרבות השחיתות הרווחת עד היום שגרמה לקריסת "חברת העובדים של ההסתדרות הכללית ולקריסת התנועה הקיבוצית.
____
[בשבוע הבא: "פרשת הפאנים" שחוללה סירוב לקבל את החלטות הדרג המדיני; חשבון נפש של ראשי מערכת הביטחון אחרי חודש ראשון של המלחמה; הצעה לחסל את כל המנהיגים של ערביי ארץ-ישראל; עקרונות פעולות הגמול של ארגון ההגנה.]

הערות

1. ספר תולדות ה"הגנה", ב/3, עמ' 1372-1381
2. ספר תולדות הגנה ג/3, עמ' 1853-1847
3. שם, עמ' 1901-1897
4. שם, עמ' 1943-1939
5. שם, עמ' 1955
6. שם
7. שם, עמ' 1948
8. ארכיון צה"ל, תיק תוכניות אסטרטגיות, מסמך מס. 1, 20 באוקטובר 1947
9. שם, מסמך 2 ומסמך 3
10. שם, מסמך מס' 4
11. ארכיון המלחמות של אורי מילשטיין, מסגרת לארגון ההכנה וההדרכה של הפלמ"ח לתפקידי "מסך". משה בר-תקווה מסר את התוכנית למחבר
12. שם, מכתב מישראל גלילי אל שליחי ה"הגנה" בארצות-הברית. אמצע דצמבר 1947. מסר למחבר משה גורן.
13. הערכה זו והערכות דומות הובילו למסקנה שפעולות-האיבה הערביות הן מהדורה מורחבת של "המאורעות". ואופטימיות לא מבוססת זאת האטה את קצב הכנות הישוב למבחנים הצבאיים שנכונו לו
14. ארכיון צה"ל, תיקי אג"ם
15. הכוונה לשיעים שרובם התגוררו אז ומתגוררים היום בדרום לבנון ובאזור הבקאע המזרחי
16. ארכיון צה"ל, "בעיות התגוננותנו" מאת דן (יעקב דורי)
17. ארכיון צה"ל, "הוראות מוקדמות לביצוע תוכנית יהושע, סוף דצמבר 1947"
18. כפר ערבי שהיה מדרום לתל אביב, כיום שכונת תל-גיבורים (חולון)
19. שכונה בדרום יפו שהיום תחומה בצפון על-ידי רחוב מנדס פראנס, במזרח על-ידי יפת ובדרום על-ידי רחוב זיכרון קדושים שמפריד בינה ובין בת ים ובמערב על-ידי הים
20. תחמושת שאיכותה בינונית. לא טובה ולא רעה. לא פועלת תמיד אך גם לא מסכנת בתקלות רצופות
21. רכון צה"ל, מטכ"ל/אג"ם, חוזר מס. 1. "לקח פעולות עד סוף דצמבר 1947"
22. נדונה בפרק קודם
23. אזורי-הפעולה של "המוסד" בחו"ל
24. ועד-הסיוע המאוחד של יהודי-אמריקה. נוסד ב-1914. מטרתו להגיש עזרה ליהודים סובלים ונרדפים באשר הם שם
25. "הרשתות", שמכרו זהב לאיכרים הצרפתים ושהמירו לירות שטרלינג בפרנקים צרפתיים פעלו לפני שהתקשר אליהן "המוסד" ושירתו עוד לקוחות רבים
26. שם קוד לדולרים "במוסד"
27. סדרת ראיונות עם פינו גינזבורג ועם מאיר גירון ב-1981: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי

תאריך:  30/10/2015   |   עודכן:  30/10/2015
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
היהודים אינם מוכנים למלחמה
תגובות  [ 61 ] מוצגות  [ 61 ]  כתוב תגובה 
1
התאור המפורט שלך, אורי
כנרת  |  30/10/15 10:22
 
- יש לי גם, בין היתר, גם תואר
אורי מילשטיין  |  30/10/15 11:25
 
- הליקוק הקבוע שלך כנרת נמאס
חייל של יצחק רבין  |  30/10/15 11:30
 
- אתה נמאסת עוד ל"ת
יותר!!!  |  30/10/15 11:58
 
- זה הכל ? מה עם התואר בביולוגיה
חייל של יצחק רבין  |  30/10/15 16:41
 
- טימטום של אידיוט מיגור ל"ת
לא להתייחס בבקשה  |  30/10/15 15:24
 
- טמטום ממאיר של הגולם מאפעל
חייל של יצחק רבין  |  30/10/15 17:34
 
- עוד שמאלן שסחב ארגזי וויסקי לר
מקס פאואר   |  31/10/15 10:30
2
היהודים עד היום אינם מוכנים
לוליק  |  30/10/15 11:48
 
- עדיין אנחנו יהדות גלותית של  ל"ת
בית הכנסת  |  30/10/15 13:33
3
בנושא ההכנות למלחמה מפריע לי
מיכל מירושלים  |  30/10/15 12:00
 
- מנהל חשבונות
לא יקרה אצלנו?  |  30/10/15 13:20
 
- מיכל, אשר לשחיתות, הכתובת
אורי מילשטיין  |  30/10/15 16:14
4
שאלה לגבי הפרק הנוכחי
יוסף מהגליל  |  30/10/15 13:10
 
- קצת אמת
יעקב רעננה   |  30/10/15 13:50
 
- מדובר על יצחק רבין!
אורי מילשטיין  |  30/10/15 15:42
 
- תודה שמשהוא נוסף אומר את זה ל"ת
מנדל  |  30/10/15 19:58
 
- המחקר שלי שמקצתו פורסם
אורי מילשטיין  |  30/10/15 15:33
5
פניה אל ד״ר אורי מילשטיין
שולם המקורי  |  30/10/15 15:16
 
- את כל פרטי הקריירה הצבאית
אורי מילשטיין  |  30/10/15 16:05
 
- נא פרסם את פרטי הקריירה
חייל של יצחק רבין  |  30/10/15 16:57
 
- מי שנזרק מהאוניברסיטאות בארץ
לוליק  |  30/10/15 17:12
 
- מר לוליק,חבל להתייחס
לאידיוט מיגור  |  30/10/15 21:38
 
- זה האידיוט מיגור,אין  ל"ת
להתייחס להבליו  |  30/10/15 18:43
 
- זה הדביל מאפעל
חייל של יצחק רבין  |  30/10/15 21:47
 
- זה שוטה הכפר,האידיוט מיגור ל"ת
אין טעם להתיחס  |  30/10/15 22:41
 
- זה החזיר מרמת אפעל
חייל של יצחק רבין  |  31/10/15 13:00
 
- לא לשכוח את התחזותו במילואים
לקצין מילואים  |  5/11/15 17:17
 
- אתה גם "חייל" כמו האידיוט
מיגור ?  |  6/11/15 05:44
 
- אתה גם "חייל" כמו האידיוט
מיגור ?  |  6/11/15 05:49
 
- שולם הגולם המקורי
חייל של יצחקרבין  |  30/10/15 16:52
 
- אידיוט מיגור,מה עם 2000
הרוגי אוסלו  |  30/10/15 18:35
 
- אמת מארץ תיצמח
יעקב רעננה   |  31/10/15 08:32
 
- אתה ספוג בשנאה חולנית לרבין
חייל של יצחק רבין  |  31/10/15 09:49
 
- מי אתה "יעקב רעננה".?
חייל של יצחק רבין  |  31/10/15 11:24
 
- גם אלוהים אינו יכול לשנות את ל"ת
העובדות  |  31/10/15 16:01
 
- אבל מילשטיין חושב שהוא יכול
לוחם של יצחק  |  31/10/15 22:18
6
האם יש תרבות שחיתות?
אהרון שחר  |  30/10/15 16:47
 
- תרבות היא מערכת ערכים
אורי מילשטיין  |  31/10/15 05:52
 
- כל מילה זהב
אהרון שחר  |  31/10/15 09:09
 
- מוסדות המדינה אינם פועלים נגד
אורי מילשטיין  |  31/10/15 15:12
 
- מישהו בדק את התנהלותו
חייל של יצחק רבין  |  31/10/15 16:11
 
- בודאי שבטח
אהרון שחר  |  31/10/15 16:57
7
מילשטיין מפחד להגיע לכיכר רבין
חייל של יצחק   |  31/10/15 17:28
 
- בושה לעם ןלמדינה ששינו את
לוליק  |  31/10/15 18:09
 
- לוליק לך ללול לאסוף חריוני עוף
חייל של יצחק  |  31/10/15 19:02
8
פרק חשוב בהבנה של תרבות
השחיתות   |  31/10/15 18:08
 
- עוד גולם?
אהרון שחר  |  2/11/15 11:09
 
- אתה מר שחר הבנת מה כתבת ? ל"ת
כי אני לא !  |  2/11/15 13:42
9
ההסתה של מילשטיין כשלה
חייל של יצחק  |  31/10/15 20:26
10
קורא לסדר
חיים רבינוביץ  |  2/11/15 12:31
 
- ברור לכל קורא של המאמרים.אין ל"ת
להתייחס לאומללים.  |  2/11/15 23:43
 
- הבולשביזם הוא חלק מן המציאות
והוא  |  3/11/15 09:33
11
כתיבת תגובות היא כנראה תרפיה
לאידיוט מיגור  |  2/11/15 13:47
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה
ד"ר אורי מילשטיין
אנשי הממשל האמריקני מחפשים פתרונות חלופיים לבעיית ארץ-ישראל שלא יכללו הקמתה של מדינה יהודית; הקונסול האמריקני בירושלים מדווח בפרוץ המלחמה שטרור שולט בכל הארץ. דיווח זה משפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון; מטרות מנהיג ערביי ארץ ישראל, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני
ד"ר אורי מילשטיין
הערכות אסטרטגיות ומודיעיניות שגויות של המנהיגים - היהודים והערבים, המלמדות שהיו מנותקים מהמציאות האסטרטגית, לא הבינו את הווית הצבא והמלחמה ואת תרבות היריב. אחת הסיבות לכך הייתה שטיפת מוח עצמית של מנהיגי שני הצדדים שהאמינו כי בעזרת אמונה ואידיאולוגיה ניתן לנצח ופירשו את המציאות במונחים דתיים ואידיאולוגיים    בריחת הערבים מיפו ומחיפה בפרוץ המלחמה ועוד
ד"ר אורי מילשטיין
הערכה של אנשי צבא בריטיים וערביים בכירים שצבאות ערב אינם כשרים למלחמה; בן-גוריון מבקש למנוע את הקמתה של מדינה פלשתינית; הערכה סעודית שמדינה יהודית לא תוכל להתקיים במזה"ת לאורך זמן; מטרותיו של מלך עבר הירדן, עבדאללה, והקשרים בינו לבין מנהיגי היישוב היהודי; ראשי מדינות ערב מעריכים שהיהודים מבקשים לשלוט על כל המזה"ת ומחליטים למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בא"י
ד"ר אורי מילשטיין
חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח מבצעים טבח בכפר הערבי ח'סאס בלא שהייתה לכך הצדקה, מעבר למטרה להטיל פחד על ערביי הגליל העליון; זה מעשה הטבח הראשון במלחמת העצמאות מרובת מעשי הטבח; המטרה להטיל פחד הושגה במלואה!; כישלון פעולת התגמול על הפיגוע בשיירת בן-שמן; בן-גוריון קובע כבר ב-19 בדצמבר 1947 שיש להרוס כפרים ערביים ולהבריח את תושביהם כגמול על הפגיעה בתחבורה העברית; הפשיטה של אנשי גדוד "מוריה" הירושלמי על הכפר בית סוריק מצפון-מערב לבירה
ד"ר אורי מילשטיין
גיבושה של אסטרטגיית ארגון ההגנה בפרוץ המלחמה; מורשת הקרב כדרך להסתרת פגמים ולתעמולה אישית וכיתתית; היבטים מוסריים וערכי לחימה כמכבסת מילים; הפשיטה על כרתיה; הפשיטה על רמלה; מארב בצומת ביתוניה
רשימות נוספות
ניסיון ראשון לחסל את בן-גוריון  /  ד"ר אורי מילשטיין
שיירת העשרה - דני מס ברח!  /  ד"ר אורי מילשטיין
שני מעשי טבח בחיפה  /  ד"ר אורי מילשטיין
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il