ביזיון בקרב עימארה

ב-17 בדצמבר שאל בן-גוריון את עזרא דנין ויהושע פלמון, מהי לדעתם התגובה הרצויה בנגב. שני הערביסטים המליצו על זהירות, ואמרו כי לפני תגובה צבאית רצוי לפרסם התראה ולדרוש מעבדאללה שיורה לנאמניו לשמור על השקט בנגב.¹ באותו לילה אמר המומחה למים, שמחה בלאס (שנכח בדיוני עצרת או"ם בניו-יורק), לבן-גוריון כי יש סכנה שהנגב יישמט מהמדינה היהודית, והציע להושיב בו לפחות חמשת אלפים יהודים, בישובים רבים.² ב-20 בדצמבר הוקמה "ועדת-הנגב", שמשימותיה היו ציוד הישובים וביצורם. ליו"ר הוועדה מונה איש הקרן-הקיימת לישראל, יוסף וייץ, ועם חבריה נמנו לוי אשכול, פנחס ספיר, יוסף אבידר ויגאל אלון. הוועדה גייסה ממון רב, במושגי הימים ההם, רובו מהקרן-הקיימת.³ לא בפעם הראשונה עקף בן-גוריון את השיטות המקובלות בגיוס הכספים, והיה זה ביטוי לקוצר-רוחו כלפי השגרה, שגזבר הסוכנות אליעזר קפלן לא חרג ממנה. קפלן הקפיד מאוד שיהיה כיסוי לכל הבטחותיו. אחרי שנפלה חוליית משמר-הנגב, הביע בן-גוריון באוזני יעקב דורי וישראל גלילי את ספקותיו בכושרו של מטה הגדוד השני של הפלמ"ח, והציע למנות לנגב "מפקד בוגר, כגון אליהו כהן (בן-חור)."⁴ ברוח דומה, הוא שוחח, ב-20 בדצמבר, עם יעקב דורי ויגאל ידין, וכתב ביומנו: "ייתכן שיש צורך במפקד רציני, שיוכל להחליט בעצמו. הקשר יוכל להיות רופף עם המרכז. אולי להוסיף למפקד איש ציווילי, שיכריע בשאלות פוליטיות."⁵ בעצת עזרא דנין נשלח המומחה לענייני הערבים, יעקב ברזאני,⁶ לנגב כ"ציר שלום" מטעם הש"י, לנסות להשלים בין היהודים ובין הפלאחים והבדווים המקומיים, וכל פקידי הקרן-קיימת הוכפפו לפקודתו.⁷ מטה הפלמ"ח תגבר את הגדוד השני ביחידת-הרזרבה של הגדוד הראשון, שאנשיה היו תושבי חיפה וקיבוצי הצפון, לוחמים ותיקים, בפיקודו של שמחה שילוני. היחידה – סיירת וכוח-פשיטה –הייתה כפופה במישרין ליגאל אלון. עקב מיעוט האמצעים חולקה יחידה זאת לשלוש מחלקות ניידות, שבסיסיהן היו במשמר-הנגב, בבארי ובחלוצה, וששמרו על קו-המים ועל צירי-התנועה. מחלקת משמר-הנגב קיבלה, לימים, את הכינוי "חיות-הנגב". שילוני סיפר: "שם זה דבק בנו בגלל סמל הגמל המעופף של הגדוד השני, ובשל מראנו. היינו יחידה ניידת יותר מאחרות, ופעלנו בתנאים פיסיים ונפשיים קשים מאוד. כיום ידוע שעד הקמת המדינה והפלישה המצרית היה הנגב שקט יחסית. אבל אז לא ידענו זאת, והיינו בכוננות עשרים וארבע שעות ביממה, לקדם התקפות מהר-חברון ומרצועת-עזה."⁸ רוב אנשי-הרזרבה שנשלחו לנגב היו תלמידי-הטכניון. בגדים להחלפה לא הביאו איתם; הם סברו ש"כל העניין יימשך ימים אחדים." מצב האפסנאות בגדוד השני לא היה תקין, והקיבוצים לא יכלו לספק לו את צרכיו. "מצבם היה עלוב, כאב לי הלב," סיפר איש הש"י, דוד קרון. "עליתי לרחובות וסיפרתי על כך למפקדי בנימין ג'יבלי." ג'יבלי סיפר למפקדיו על דיווחו של קרון. ב-25 בדצמבר מסרו קרון וג'יבלי דוחות מהנגב למפקד הש"י, דוד שאלתיאל, בתל אביב, וסיפרו לו על מצוקת אנשי-התגבורת. שאלתיאל הביא אותם אל שדרות-רוטשילד, הושיב אותם על ספסל בשדרה, אמר: "חכו !" ועלה ללשכתו של בן-גוריון במשרדי הסוכנות, ברחוב לילינבלום, פינת נחלת-בנימין, ליד שדרות-רוטשילד. כעבור זמן-מה קרא להם אל הלשכה. בחדר ישבו בן-גוריון, ויוסף אבידר, ושאלתיאל אמר: "דברו!" בן-גוריון שאל את השניים איך משפיע חוסר-התגובה של היהודים על הבדווים. "הרושם הוא חולשה יהודית," השיבו. "כבר פירקו שש מאות מטר צינור צפונה מצאלים." הם סיפרו כי ימים אחדים קודם לכן תוקן הצינור, ואווירון חג מעל לעובדים. הערבים לא הפריעו לעובדים, אבל אחרי שהסתלקו, חיבלו שוב בצינור, ביריות, מול משטרת עימארה. – "האם לא תוכננו פעולות-גמול?" שאל בן-גוריון. – "הייתה תוכנית לפגוע בבורות-מים," השיבו קרון וג'יבלי, "אבל מתנגדים לכך, מפני שזה יעורר רעש. דרך שניה היא להטיל אחריות אישית על היושבים משני צדי הצינור המערבי." הם סיפרו שאחד משומרי הצינור, המורה הערבי מהכפר שועות, השתתף ברצח חוליית-גבולות, והביעו את דעתם: לא ייתכן שלום עם הבדווים. – "מה הכוח הדרוש להחזיק את הנגב?" שאל בן-גוריון. קרון: "חברי הפלמ"ח לא קיבלו חינוך מתאים. למדו לפשוט, להכות ולברוח. כשנתקלו במארבים שירו עליהם, הם ירו והסתלקו, בשפה פשוטה, ברחו. כך היה בכמה מקרים. אבל אם יקבלו עידוד יוכלו להתגבר. החולשה היא במטה, אין לו די כוח להשתלט על המצב. רק חמישה אנשים יש במטה, והם סובלים מחוסר כישרון ארגוני. דרוש אדמיניסטראטור מנוסה, מושל צבאי שיסלק דאגת אספקה וכלכלה מהמפקדה." בן-גוריון: "מה כוח האדם הדרוש להחזיק את הנגב?" קרון: "הכוח הנוכחי, חמש מאות אנשי-צבא – מלבד אנשי הנקודות הקשורים למקום – יספיק, אם יהיו שאר הדברים: רזרבה אנושית בנקודות הצפוניות, לכל הפחות שתי פלוגות, היינו, שלוש-מאות איש. שאר הדברים הם נשק וכלי-תחבורה." בהזדמנות זאת סיפר קרון לבן-גוריון מה חסר לתגבורת של הפלמ"ח: מיטות, נעליים, בגדים, שמיכות ואוהלים. "בן-גוריון הקשיב," סיפר קרון, "ולפני שיצאנו הורה לאבידר לרשום מה נחוץ לפלמ"חניקים בנגב. אחרי ימים אחדים הגיע הציוד. כמה מחברי מטה הפלמ"ח התל אביבי ומטה הגדוד השני כעסו עלי, מפני שדיווחתי לבן-גוריון על המצב."⁹ קרון וג'יבלי לא סיפרו לבן-גוריון כי ב-24 בדצמבר יצאו פועלים ומאבטחים לתקן את קו-המים המערבי, סמוך למשטרת עימארה, נתקלו בשלושה ערבים חמושים שחרשו את אדמתם ליד הצינור, פקדו עליהם לעמוד, וכשברחו ירו בהם והחרימו את נשקם. אחד הרובים שנשדד היה ממשטרת עימארה.¹⁰ התקרית הזאת חיממה את הגזרה והייתה אחת מסיבות הקרב, הגדול יחסית, שהתחולל באותו מקום אחרי יומיים.

על הקרב הזה דיווח מפקד הכוח שהשתתף בו, יואל אודם: "יצאנו מצאלים לסיור בקו, בכוח של שתי כיתות, על ג'יפ ומכונית משא... נפתחה עלינו אש מימין הדרך, מבית שעל הגבעה, בטווח מאה וחמישים מטר בקירוב. הערכתי את עוצמת-האש של הערבים בכשישה רובאים. עצרתי את המכונית והאנשים קפצו ותפסו עמדות בצדי הדרך. פקדתי על כיתה 2 שתתפוס, בחיפוי שלנו, את הגבעה שמימין ליורים. שיקוליי היו: א) שיפור מצב עמדותיי, שהיו על משטח ישר מול עמדות מבוצרות. ב) בסיס להתקפה מיידית על האויב, שכוחנו עלה על שלו. "מן הכיתה המאגפת נפגע אחד. אחריו נפצע החובש, וכן שלישי, שחש אליהם. ההתקפה נשברה. שלחתי את החובש השני לחבוש את הפצועים. קליעות הערבים היו מדויקות. הם ירו מאחורי עמדות מבוצרות שהוכנו מראש. קליעותינו לא היו מדויקות. החלטתי על נסיגה. פקדתי על המכוניות לאסוף את הפצועים. הדבר בוצע. בשל אי-הבנה נסעו המכוניות במהירות הביתה. החלטתי לסגת ברגל לכיוון צאלים, ולצאת מטווח האש היעילה. תוך-כדי קרב הגיע הג'יפ הלבן (של האויב) אל מאחורי הבית, נסע צפונה לעימארה והזעיק עזרה מהסביבה. אחר-כך נכנס למשטרה וחזר. מיד נראו אנשים במרוצתם, ופרשים, והתקרבו אלינו משלושה כיוונים. אגב נסיגה חילקתי את הכוח: כיתה 2 תנהל את הקרב על הבית, וכיתה 1 את הקרב עם עימארה. "תוך-כדי נסיגה נפצע אחד בראשו. השארתי לידו חובש. אחריו נפגע מקלען של כיתה 2 ומת במקום. לא יכולתי להמשיך בנסיגה, כי היו לי הרוג ופצוע. פקדתי על הגנה היקפית והתחפרות. התחמושת אזלה. פקדתי לצפות ולירות רק בפקודתי. מכיוון עימארה באו עשרים איש, יורים ומתקדמים, אגב ריצה ונפילה. מכיוון קעת-אבו-סיסן התקדמו שתי קבוצות, בכל אחת כעשרה אנשים. היריות תכפו ונעשו מדויקות יותר. חסכתי כדורים ולא עניתי באש. במפקד הנשק והתחמושת התברר כי נשארו לכל איש ארבעים-חמישים כדורים, וחמש מחסניות למקלע, בממוצע. "לפתע הופיעו, מכיוון באר-שבע, שש מכוניות, שלפניהן נסע הג'יפ הלבן, ונכנסו למשטרת-עימארה. לאחר-התייעצות עם סגני החלטתי כי אם תופיע המשטרה נמסור את עצמנו, משיקולים אלה: א) אי-אפשר לנהל את הקרב נגד ערבים והמשטרה כאחד. ב) מיעוט התחמושת. אחרי זמן-מה יצאו שתי מכוניות מהמשטרה, ואחריהן הג'יפ הלבן. ליד כיתת הערבים, שהתקדמה מכיוון עימארה, נעצרו, וכמה אנשים ירדו מן המכונית. כשהחלו המכוניות להתקדם לעברנו, עשתה כיתת-האויב קפיצה נוספת היריות מכל העברים לא פסקו. צירוף-עובדות זה הכניס ספק בליבי, והעליתי אפשרות של נוכחות הלגיון הערבי. מיד נתתי פקודת-אש מוקדמת כלפי המכוניות, והוריתי על הכנת הרימונים האישיים. "כשהתקדמו המכוניות עוד יותר הבחנתי שאלה מכוניות-משטרה. יריות הערבים לא פסקו, עד שהמשטרה הגיעה אלינו. הקצין הבריטי שלח מיד שוטרים אל הבית, שיפסיקו את האש. הודענו שאנו נוטרים. העליתי את ההרוג ושני פצועים על המכונית, ואנו התקדמנו לאט אחרי המכוניות. ערכתי את האנשים בשתי שורות, במסגרת הכיתות, והוריתי על דריכת הכלים וכוננות למקרה של התפרצות הערבים. נכנסנו לחצר המשטרה. המכונית עם הפצועים נסעה מיד לניר-עם. "הקצין ניגש לקבל דוח. הודענו שאנו מצאלים, ורוצים לחזור הביתה. הוא תבע שנמסור את שמותינו. סירבתי. אחרי זמן הגיע הצבא. הקצין שוב דרש שנמסור את שמותינו. סירבתי. אחר-כך פקד למסור את נשקנו. אמרנו שלא נמסור. הוא נתן פקודה לחיילים להקיפנו. הם כיוונו כלפינו את נשקם. מאחד לאחד עברו, פקדו: 'להרים ידיים !' ולקחו את הנשק, המצב היה מביש. נתתי הוראה לאנשים להניח את הנשק לרגלינו. הערבים התהלכו סביב המשטרה. איש מהם לא נאסר ולא הוחרם נשקו."¹¹ כשהתחולל קרב-עימארה סיירה מחלקה בפיקודו של דוד ניב בסביבת נירים, עם ליווי של ג'יפ נוטרים, בפיקוד המא"ז של נירים אברהם אדן (ברן).¹² המשאית שהתחמקה מן הקרב פגשה את הסיירים, והנהג סיפר להם את מה שקרה. ניב העלה את מחלקתו על המשאית והחזיר אותה למקום הקרב, וברן נסע בג'יפ אחריהם. במקום-הקרב מצאו הסיירים רק תחבושות אישיות ותרמילים, וסברו שכל אנשי המחלקה נהרגו. ניב הורה לנהג לנסוע לצומת-עימארה, אך כשראה המון ערבי מתקדם לקראתו מכיוון מערב, הורה לו להתרחק לכיוון צאלים. אחרי כחצי-קילומטר עצר ניב את המשאית. שיירת משוריינים ומשאיות של הצבא הבריטי נראתה על הכביש, מכיוון באר-שבע. ברן נסע בג'יפ, לברר מה גורל המחלקה של אודם, חזר, וצעק מתוך הג'יפ: "המחלקה במשטרת עימארה! הבריטים רוצים לעצור גם אתכם!" הג'יפ ברח, אך המשאית לא הייתה מהירה כמוהו, והבריטים שבו את אנשי המחלקה, פרקו את נשקם והובילו אותם למשטרת עימארה. "כשראיתי את רוב אנשי מחלקתו של אודם בריאים ושלמים נגולה אבן מעל ליבי, על-אף הביזיון," סיפר ניב. "חיילי שתי המחלקות הובאו אל מחנה אל-בוריג' כשבויי-מלחמה. למחרת הוסעו, קשורי-עיניים, לירושלים, דרך חברון. בירושלים הוחזקו שעתיים בבניין הבולשת, אבל לא נחקרו. ללא הסבר נשלחו חזרה לנירים."¹³ באותו יום כתב בן-גוריון ביומנו: "ידיעות קשות מהנגב: נתקפה קבוצה שיצאה לשמור על הצינור ונהרגו שניים. מחלקה שנשלחה לעזרתה נתקלה בטור צבאי בריטי שאסר אותם ופרק את נשקם (שלושים וחמישה רובים, חמישה-עשר סטנים, ארבעה מקלעים). טלפנתי לגולדה, שתבקש ראיון עם הנציב, שישחררו את הבחורים ויוחזר נשקם, אחרת נראה בהם¹⁴ מצטרפים למלחמת המופתי בנו."¹⁵ ב-5 בינואר תחקר בן-גוריון אחד מחברי מטה-הפלמ"ח, ורשם ביומנו: "אחרי קרב ממושך הגיעה משטרה בריטית וערבית ממשטרת-עימארה. הקצין הבריטי הרים נס לבן ודרש הפסקת-אש משני הצדדים. הערבים התפזרו. היחידה שלנו הובלה למשטרת-עימארה להזדהות, ואנשינו סרבו (מדוע הלכו למשטרה?) הגיע צבא בריטי, בחמישה משוריינים, שהביא אתו את יחידת-התגבורת שנשלחה לפני זה ונעכבה על-ידי צבא. קצין-המשטרה תבע נשק. החברים סרבו. קצין צבא ערך את יחידותיו (כמה היו?) מול אנשינו, איים בפתיחת-אש אם אנשינו יתעקשו, וכך פורק הנשק. ואף-על-פי-כן הדבר מוקשה: למה הלכו אחרי המשטרה? למה לא התנגדו? קצין-המשטרה אמר לידידו היהודי שאלמלא הצבא היה משחרר האנשים על נשקם."¹⁶

בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-31 בדצמבר 1947, אמר בן-גוריון שיש צורך בשמונה-עשר אלף מגויסים בארץ-ישראל לרבות שלושת אלפי מגויסים בנגב, מפני "שיש בו רק נקודות-אחיזה. בכל האנשים שלנו בנגב יש לראות רק חיל מצב. זאת יש להגביר, משני טעמים: א. ייתכן שהממשלה (אולי באהדת אמריקה ובתמיכתה) מתנכלת לכלילת ^{להכללת א.מ.] הנגב במדינה, ואין אנו יכולים לסמוך רק על החלטה שעל-הנייר, אפילו של או"ם. הכרחי כוח שיחזיק בנגב. ב. עלינו לעמוד בפני הבדווים ואפשרות של פולשים. היספיק כוח של שלושת אלפים? אם נבטיח חיבור מתמיד אתו, כן. והחיבור הבטוח הוא לא ביבשה – כי אפשר לנתק אותנו בכביש באר-שבע ובכביש עזה – אלא באוויר ובים. לשם כך עלינו לרכוש אווירונים וסירות-מוטור מהירים, להוליך במהירות אנשים, ציוד, מזון. עלינו גם להתבצר."17} למחרת סיפר שו, סגן מפקד המשטרה הבריטית בארץ-ישראל, ליחזקאל סהר, מזכיר מחלקת-הביטחון של הסוכנות היהודית, כי השייח'ים הבדווים הבטיחו לו לא לפגוע בקווי-המים ולא לתקוף שיירות של יהודים. השייח'ים – אמר שו – מתלוננים על היהודים, המתגרים בהם והמסיירים בלילות סמוך למאהליהם ולכפריהם.¹⁸ בישיבה המרתונית של הפיקוד-העליון, ב-1 בינואר 1948, אמר ראש אגף המבצעים, יגאל ידין, כי הבעיה החמורה ביותר בנגב היא התחבורה, וכי הפתרונות האפשריים הם: 1. לנתק את התחבורה הערבית בין עזה לחאן-יוניס ובין באר-שבע לחברון וירושלים. 2. להנחית מכות-נגד נמרצות. ידין גם הציע לחבל בבארות של ערבים, סמוך לקווי-המים, ולהכין הרבה ברזים בצינור לשימושם, כדי שיהיו מעוניינים בצינור. איש המחלקה המדינית של הסוכנות ראובן שילוח הביע חשש שהבריטים יחרימו את נשקם של היהודים שיתקיפו ערבים. יחזקאל סהר אמר כי סיורי-הלילה היהודיים מעצבנים את הערבים בנגב, וכי הפלאחים הבטיחו לא לפגוע בצינור, בתנאי שהיהודים יפסיקו לשוטט בלילות וינועו רק בדרכים הרגילות. הוא סיפר כי מפקד-החטיבה הבריטי אמר לו: "אני מבטיח הגנה על היחידות שיוצאות לתקן את הצינור, אבל אני לא רוצה שיכתיבו לי איך עלי להגן על השיירות. הם¹⁹ תובעים בכל תוקף שהמכוניות שלי ייסעו בתוך השיירה, אך לי יותר נוח קצת אחרת." ידין ציטט דברים שאמר לו קצין בריטי: "אם נגן על השיירה כמו שצריך, יאמרו הערבים שאנחנו עוזרים לביצוע החלוקה. אמרו לנו לאבטח את השיירות, לכן ניסע לפני השיירה ומאחוריה." ראש המחלקה הערבית בסוכנות, אליהו ששון דיווח: עזה ובאר-שבע רעבות ומבקשות עזרה. בדרך אל-עריש – באר-שבע – חברון מובילים ערבים נשק מיובא ממצרים, ושליחים נוסעים בדרך הזאת למצרים, נפגשים עם המופתי וחוזרים עם הוראות ממנו. משה דיין הציע ליזום מערכה בנגב ו"להרוג מאה עד מאתיים ערבים." גד מכנס דיבר על פינוי הכפר חלצה. הוא אמר: "זאת מחיקת כפר. אין אנו צריכים להתחיל בזה. זאת גם התקפה שלנו, לפי כל חוקי-המדבר, והם יתבעו מאתנו חשבון זה. כל הפעולות בנגב צריכות להיות מכוונות להחזיר חיים שקטים ונורמאליים, לכן יש ליזום ניצחון בקרב." ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי סיכם: "תהליך החיזוק בנגב מותנה בקבלת יותר נשק, לכן לא נהיה בעוד שבוע חזקים יותר. הנגב כבר אחוז אש. פגיעת-כוח מצדנו, יותר מאשר תקומם, יהיה בה גילוי של כוח, היא תרתיע."²⁰

בדצמבר, חודש המלחמה הראשון, נהרגו בנגב עשרים ואחד יהודים. בינואר נהרג בו יהודי אחד, בפברואר שניים, במארס ארבעה ובאפריל שלושה.²¹ בסן-הכול שלושים ואחד הרוגים בחמשת חודשי המלחמה הראשונים. הנגב היה אחד האזורים השקטים של ארץ-ישראל. יישוביו היו מעין גוש, על-אף פיזורם, והכפרים הערביים הסמוכים לגוש הזה היו ידידותיים או מפוחדים. היו פלאחים שנטשו, ביוזמה עצמית, את בתיהם ואדמותיהם.²² משה ברכמן סיפר: "תגובותינו על רצח שלוש החוליות ועל מארב-חלצה השרו את השקט היחסי בנגב. הבדווים סברו שאחרי כמה מעשי-רצח, נעזוב את האזור. ציפיותיהם לא התמלאו. כשהגברנו את פעילותינו, נכנסנו, על-פי מושגיהם, ליחסי נקמת-דם, והם פחדו. רוב חברי הקיבוצים בנגב היו צעירים. בשבטי הבדווים, לעומת זאת, היו גם נשים, ילדים וזקנים, והם העדיפו להתרחק מאתנו."²³ דוד קרון הסביר: "רוב הבדווים לא הזדהו עם המטרות של ערביי ארץ-ישראל. הייתה זאת שנת יבול-ברכה, והם חרדו לגורל התבואה ושאלו אותי: 'מה יהיה בימי הקציר?' עניתי להם: 'אם תשמרו על השקט, תוכלו לקצור.' הגעתי להסכם עם מפקדת הגדוד, ואחר-כך עם מפקדת החטיבה, שמי שיקבל פתק ממני, ובו אישור ששמר על השקט, יהיה רשאי לקצור את שדותיו. חילקתי פתקים אחדים. והשמועה פשטה מהר. במהלך המלחמה על הדרכים תפסו היהודים מכוניות של מבריחי-סמים, ומיטתו של דוד ניב בניר-עם כיסתה על שקים מלאים חשיש. בדווים ששיתפו פעולה עם היהודים קיבלו חלק מהשלל הזה תמורת ידיעות בעלות ערך.²⁴ חברי קיבוץ יד-מרדכי הודיעו לשכניהם שאם יגעו בהם לרעה יפוצצו יהודים את בארותיהם.²⁵ השקט בנגב נשמר עקב חרדת הבדווים לשדותיהם ולבארותיהם, בגלל אי-התיאום ביניהם ובין הכנופיות, בגלל נוכחות הבריטים, והודות ליעילות היהודים בהתארגנות האזרחית ובטקטיקה הצבאית. הכנופיות שישבו בהר-חברון כמעט לא ירדו לנגב. איבה רבת-שנים שררה בין הבדווים ובין החברונים, ופקודי עבד אל-קאדר אל-חוסייני ראו את יעדיהם הקרביים לא בנגב, אלא בגוש-עציון ובדרך לירושלים. בעזה היו כנופיות (חבריהן היו מקומיים, מתנדבים מסעודיה וחברי "אגודת האחים המוסלמים"), אך הן לא העזו לתקוף את היהודים, והצבא המצרי עדיין היסס אם להתערב בפועל בסכסוך. הבריטים היו מעוניינים בשקט יחסי באזור שאכלס את צירי הפינוי והאספקה שלהם ואת בסיסיהם. על התארגנות הישובים, סיפר המג"ד, משה נצר: "הכרזנו על משטר-חרום, הקמנו יחידה לוויסות התוצרת ואסרנו על המשקים לשווק את תוצרתם מחוץ לנגב. השתדלנו לקיים משק סגור, המעטנו עד למינימום ההכרחי את מספר השיירות והגדלנו את המלאי."²⁶ בזכותה של ועדת-הנגב היה האזור, בן חסותה, "מפונק" לעומת אזורי הארץ האחרים, וקיבל ציוד וסיוע לביצורים. גם היחידות הצבאיות שחנו בו צוידו לא לפי הנוהג המקובל. הייתה זאת יוזמת יצחק שדה, באישורו של המטכ"ל. מאמצע ינואר 1948 השתמשו יחידות-הפלמ"ח שבנגב בשריוניות. הודות לשריוניות ולשיטת-הלחימה ההתקפית-ניידת לא נותק הקשר בין יישובי הנגב.

מבחני-האש העיקריים של חודש ינואר היו בדרכים. יהודה זיו (איז'ב) היה מפקד-שיירות. הרי אחד מסיפוריו: "באנו לבית-אשל בחמש-עשרה משאיות ובשני משוריינים. כשהיינו במשק, חסמו 'האחים המוסלמים' את המבואות הדרומיים של באר-שבע. היה לי ברור שאם ננסה לפרוץ בכוח, נסבול פגיעות כבדות, וספק אם נצליח... החלטנו להתחכם: לקראת שחר הפעלנו את המנועים והדלקנו אורות מלאים. שמענו שהערבים מזעיקים את כוחותיהם לעמדות. כך עשינו שלושה ימים. הכוננות שלהם פחתה, ובשחר הרביעי, 17 בינואר, פרצנו את המחסומים והמארבים. היו יריות, כמה משאיות נתקעו בבוץ, אך פרצנו את צוואר-הבקבוק בלי נפגעים." הייתה זאת השיירה האחרונה שנסעה לבית-אשל דרך באר-שבע. אחר-כך נשלחה האספקה במטוסים קלים, או בדרך בארי-צאלים – חלוצה, שהייתה מועדת להתקפות. סיפור אחר של איז'ב: "יצאנו מניר-עם לגבולות, בשיירה של עשר מכוניות ושני טנדרים מלווים. כדרך הימים ההם לא היה שריוּן למכוניות, ורק באחת מהן היה תא-הנהג משוריין איכשהו, אימפרוביזציה של מסגריית-קיבוץ. ברשות המלווים – שתי עשרות בחורי פלמ"ח ונוטרים – היו כמה רובים ו'לואיס' אחד זקור-קנה. "התקדמנו בדרך-העפר לאורך קו-המים, הקפנו את עזה ויצאנו לכביש עזה – חאן-יונס. סמוך לכפר-דרום נעכבה השיירה, וטנדר אחד נכנס לכפר-דרום להחזיר אליו את אחד הבחורים, שנפצע בעינו' ימים מספר קודם לכן' מסכין של 'ידיד' ערבי. כשחזר הטנדר והתקרב לעיקול, ליד החורשה, עלה על מוקש. מיד החל 'דו-שיח' סוער של אש בין אנשי הטנדר, שקפצו ותפסו עמדות, ובין הערבים, שהתחבאו בחורשה וציפו להם. הטנדר השני חש לעזרת המותקפים. "אנשי השיירה קפצו לתעלות שבצדי הכביש ומסילת-הברזל, והטמינו את ראשיהם באדמה בגלל האש הצולבת. אחד מהם עצר מכונית ערבית בדרך ופיזר את אנשיה בין המכוניות שלנו, כדי למנוע מהתוקפים להמטיר אש על השיירה, אך הם לא חששו לפגוע בבני-עמם והמשיכו לירות. המונים מהסביבה נהרו לשדה-הקרב. האש גברה. השיירה קיבלה פקודה לסגת לכיוון בארי. המכונית הקצת-משוריינת גררה את הטנדר שנפגע, בשמירה על העיקרון של הימים ההם, שלא להשאיר שלל לאויב. בחיפוי הדדי ותחת אש רצופה גררנו את הטנדר אל מחוץ לשדה-הקרב. "אחרי שהתרחקה השיירה ממקום-הקרב, הוברר שמלבד אנשי כיתת-החיפוי נשארו כמה אנשים בשדה. העלינו אותם על הטנדר הפתוח, תחת האש הסוערת, וכמה מהם נפצעו מיד. הטנדר נוקב ככברה, ורק בנס לא נהרג איש במבצע המסוכן. בדרכו פגש הטנדר מכונית-משא ערבית עמוסה. הכרחנו את הנהג להובילנו צפונה, לאחד הישובים. מכונית-המשא התנהלה בעצלתיים. רבצנו על ערמת התפוזים ללא מחסה, יורים לכל עבר. ליד הנהג ישב אחד מחברינו, פצוע בריאה, מחזיק בנשקו, מכוון אותו אל הנהג ונושא את מכאוביו בדומיה. "ליד תחנת הרכבת, מדרום לעזה, עמדו על הכביש ערבים חמושים וציפו לנו. הכנו להם פגישה חמה מכל כלי-נשק שהיו ברשותנו – 'לואיס' ורובים, והם נמלטו לפרדסים. כיבדנו אותם במנה נוספת של רימוני-יד ופגענו באחדים. כשעברנו בשלום את המחסום הזה, בדקנו את מלאי התחמושת שברשותנו, והתברר שלכל איש נשארו שמונה כדורי-רובה בלבד וחצי מחסנית של כדורי 'לואיס'. לא יכולנו לעמוד בקרב נוסף. המשכנו צפונה, ואש האויב ליוותה אותנו בדרכנו. על הכביש מולנו ראינו מכוניות ערביות חוסמות את הדרך. הכרחנו את הנהג להפנות המכונית לאחור; בתפנית ירדה המכונית לתעלה. הסטן, שדיבר אל צלעותיו של הנהג, הניעו למאמץ נואש ואחרון, שעלה בידו, והוא חילץ את המכונית. שוב עלינו על הכביש, שוב נסענו דרומה ושוב נתקלנו במחסום. היינו מכותרים. פקדנו על הנהג לרדת לדרך צדדית. לא יכולנו לנסוע בדרך זאת למרחק רב. היא עברה ליד מחנות-צבא, ושיערנו שהלגיון תפס אותם.²⁷ "עלינו על הכביש, בלי לדעת אם לנסוע דרומה או צפונה. איני יודע מדוע החלטנו להצפין, אולי מפני ששכחנו את הפסוק, כי מצפון תיפתח הרעה'. לאחר כמה רגעים עצר אותנו ערבי שעמד לבדו על הכביש, הציג את עצמו כידיד ואמר שכנופיות חוסמות את הדרך צפונה, על כן כדאי לנו לפנות שוב דרומה. חשדנותנו כלפי ידידותם של בני-הדודים היא שעמדה לנו. לא שעינו לעצתו, וכשקילל אותנו קללות נמרצות, הבנו שצדקנו ושהוא שליח הכנופיות. ירייה מאקדחו הייתה קללתו האחרונה ששלח אחרינו. אחרי ברכת-פרידה, ששלחה אותו לעולם האמת, המשכנו לנסוע צפונה, ואכן, הדרך עד בארי הייתה פנויה. בבארי קיבלו את פנינו כקבל פני חוזרים לארץ-החיים."²⁸ ____ [בשבוע הבא: תככים פוליטיים תוך כדי מלחמה, בקשר למינוי מפקד הנגב; עמדת בן-גוריון ביחס להכללת הנגב במדינת ישראל.]

1. יומן דב"ג, 17 בדצמבר 1947. 2. שם, שם. 3. חטיבת הנגב במערכה, מערכות. 4. יומן דכ"ג, 11 בדצמבר 1947. 5. שם, 20 בדצמבר 1947. 6. אביו של ראש עיריית רמת גן לשעבר וניצב בדימוס במטרת ישראל צבי בר. 7. יומן דב"ג, 25 בדצמבר 1947. 8. ראיון עם שמחה שילוני. 12 בפברואר, 1978. 9. יומן דב"ג, 15 בדצמבר 1947: הראיון הנ"ל עם דוד קרון: מכתב מבנימין ג'יבלי למחבר מ-14 ביולי 1981. 10. ארכיון צה"ל, יומן הגדוד השני;, CO 537/3855 תגובות מקומיות להחלטת 29 בנובמבר בדצמבר 1947. 11. קרב עימרה, דוח, ספר הפלמ"ח כ', שם, עמ' 35. 12. פיקד על אוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים. 13. סדרת הראיונות הנ"ל עם דוד ניב הראיון הנ"ל עם דוד שמש ב-14 ביוני 1980. 14. בבריטים. 15. יומן דב"ג, 27 בדצמבר 1947. 16. יומן דב"ג, 5 בינואר 1948; א"צ, אל אמיתי (בן-גוריון) מאת המועצה. הנדון: פירוק הנשק מאנשינו; 537/3855, CO 29 בדצמבר 1947. 17. יומן דב"ג, 31 בדצמבר 1947. 18. שם, 1 בינואר 1948. 19. מפקדי השיירות. 20. ארכיון צה"ל, דיון בענייני שם, 2 בינואר 1948. 21. ספר הפלמ"ח כ', שם, עמ' 1031-1023. 22. דב קנוהל, גוש-עציון במלחמתו, עמ' 569. 23. הראיון הנ"ל עם משה ברכמן. 24. שם, שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם דוד ניב. 25. ראיון עם אברהם ברנדווין (מוניה) ב-8 בפברואר 1978. 26. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה נצר. 27. את המחנות. 28. איז'ב (יהודה זיו). קורות שיירה אחת. ספר הפלמ"ח ב'. שם, עמ' 89-88; ראיון עם יהודה זיו ב-4 ביולי 1988