שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העצמאות קיבלה הליגה הערבית מראש הוועדה הצבאית שלה, איסמעיל ספות,¹ דוח מס. 2. הייתה זאת תוכנית המלחמה לארבעה כוחות: לוחמים ערבים ארץ-ישראלים. כנופיות שבטיות, צבא-מתנדבים סדיר, וצבאות מדינות-ערב. צבא המתנדבים – כתוב בדוח – יהיה חטיבה סדירה בפיקוד הליגה, ויפלוש מיד לארץ-ישראל, שהרי המדינות הערביות לא תשלחנה אליה את צבאותיהן מסיבות פוליטיות. משימותיו של צבא פולש זה לא הוגדרו. כנראה הוטל עליו להיות עתודה לכוחות המקומיים. משימותיהם של המקומיים הוגדרו: לוחמה זעירה; הטרדת יישוביי היהודים; הגנה על יישוביי הערבים; ניתוק קווי-תחבורה ותקיפת שיירות-נוסעים של יהודים. פעולות-ריכוך אלה נועדו להוות הקדמה לפלישת הכוחות הסדירים. על יחידות הדרוזים והבדווים הוטל לתקוף כפרים יהודיים. נראה שהמפקדה הכול-ערבית האמינה כי ההיערכות האסטרטגית הזאת של ערביי ארץ-ישראל ושל המתנדבים עשויה לשנות את החלטת או"ם ולבטל את תוכנית-החלוקה, על-אף טענת האסטרטגים שרק צבאות סדירים עשויים לנצח את היהודים.² ימיה של אמונה זאת היו קצרים. קצין בכיר בוועדה הצבאית, טהא אל-האשמי, כתב ביומנו ב-4 בדצמבר: "במושבות היהודים שבסביבות צמח, עכו. טבריה ובית-שאן, יש אלפיים שלוש מאות חמישים וארבעה רובים; שש מאות ושבעה מקלעים; מאתיים שמונים ושש מרגמות, וארבע מאות חמישים ותשעה מקלעים, וגם אם מספרים אלה (השאובים מהמודיעין הסורי), מוגזמים, אפשר להניח שלפחות מחצית מכמות זו אומנם מצויה בידי היהודים. ברוב הישובים יש ביצורים, גדרות-תיל, שדות-מוקשים, עמדות-בטון ומכונות-ירייה. בתל אביב ובחיפה ובבנותיהן יש ליהודים נשק בכמות כפולה. היהודים מייצרים רובים; תת-מקלעים; מרגמות ותחמושת, הופכים מכוניות למשוריינים, ומביאים חיילים מעבר לים. בכוח-המחץ היהודי (פלמ"ח) יש עשרת אלפים לוחמים."³ בשל הערכה זאת העבירה הליגה הערבית מהר מאוד את הדגש מערביי ארץ-ישראל אל "צבא-ההצלה", ובכל-זאת הייתה "מלחמת-הערים" האקורד הפותח של המלחמה, וזאת מאחר שהכוח היחיד שיכלו הערבים להפעיל בעת ההיא היה "השבאב"'⁴ מהערים המעורבות ומהעיירות והכפרים הסמוכים לערים אלה ולתל אביב. לגיוס רחב של הערבים המקומיים (העירוניים, ובעיקר הכפריים) נדרש זמן. ב"מלחמת-הערים" של דצמבר 1947 נחלו הערבים כישלון צבאי, אך גם הישגים מדיניים, שנראו לעין רק לאחר מכן. בתחילת דצמבר נודע לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י) ולבולשת הבריטית, שכנופיות ערביות לא-גדולות חדרו לארץ-ישראל מהארצות השכנות. מפקדי כנופיות אלה, עבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה, היו ארץ-ישראלים, מנאמני המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, אך פקודיהם היו עירקים, סורים ובני חוץ-לארץ אחרים. ב-23 בדצמבר ביקשו ראשי הסוכנות היהודים משר-המושבות ארתור קריץ-ג'ונס למנוע את הסתננות הצבאות הערביים לארץ.⁵ ב-25 בדצמבר דיווח הש"י: "בזמן האחרון הגיעו לשכם מאתיים עשרים ושניים סורים אשר חולקו בין יפו, חיפה, עזה, צפת, עכו וירושלים. מרבים לדבר על פעולות בקנה-מידה גדול יותר בעוד שלושה שבועות."⁶ ב-29 בדצמבר דיווח הש"י שמאות ערבים מתאמנים בבסיסי "צבא-ההצלה" בקאטאנה שליד דמשק,⁷ שבין המתאמנים מאתיים ושמונים ערבים מארץ-ישראל, ושהם מתאמנים "גם בירי תותחים".⁸ באמצע אותו חודש דיווחו סוכני הבולשת הבריטית לממונים עליהם על פגישתם עם מפקד "צבא-ההצלה" פאוזי קאוקג'י, שניסה להוציא מהם מידע, מהו כוחם של הישובים העבריים, אם ערביי ארץ-ישראל מסוגלים לספק מזון לעשרים אלף לוחמים מן החוץ ואם בריטניה תיתן חסות והגנה לוועדת-הביצוע של או"ם שאמורה להגיע לארץ ישראל כדי לפקח על חלוקת הארץ בין יהודים וערבים, לקראת סיום השלטון הבריטי. קאוקג'י אמר לסוכנים הבריטים כי "צבא-ההצלה" ישתדל לסכל את פעילות הוועדה הזאת.⁹ אפשר לשער שהייתה זאת אחת מסיבות ההתנגדות העזה של ממשלת בריטניה לביקור ועדת-הביצוע של או"ם בארץ-ישראל, התנגדות שחוללה משברים רבים ביחסי בריטניה עם היהודים, עם מזכירות או"ם ועם ועדת-הביצוע.

מתקפת-הערים של הערבים נכשלה כבר בשבוע האחרון של דצמבר 1947. והיה ברור לכול שערביי ארץ-ישראל לבדם לא יוכלו לסכל את תוכנית-החלוקה. הוועדה הצבאית של הליגה הערבית החליטה אפוא להחדיר לארץ-ישראל יחידות גדולות יחסית ולתפוס בה מאחזים אסטרטגיים, לפני יציאת הבריטים, ועד שיגיעו הצבאות הערביים הסדירים לארץ-ישראל. שיקול נוסף של שליטי סוריה. עירק ועבר-הירדן, היה החשש מפני מזימתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני להשתלט מיד על החלק הערבי של ארץ-ישראל. אחד מיעדי "צבא-ההצלה" היה להשאיר את בעיית מעמדה הסופי של ארץ-ישראל פתוחה למשחק-הכוחות הבין-ערבי. זה היה המכנה המשותף ביותר של שליטי מדינות ערב, שלא הגיעו להסכמה על יעדים יותר מוגדרים. חילוקי-הדעות בינם לבין עצמם היו תהומיים, וניגודי האינטרסים שלהם הביאו אותם, לא אחת, אל סף מלחמה ביניהם. בהתייעצויות הסודיות של ראשי ה"הגנה" טען הערביסט. גד מכנס. שחדירת היחידות הגדולות של קאוקג'י מכוונת נגד הערבים המקומיים יותר מאשר נגד היהודים, ושעבדאללה יודע על חדירות אלה ומסכים להן.¹⁰ ב-24 בדצמבר חדרו ארבע מאות ערבים לארץ-ישראל מסוריה, וב-31 בדצמבר חדרו מלבנון מאתיים ערבים לסביבות תרשיחא, בגליל העליון המערבי. מהיחידה שחדרה דרך אל-חמה נשלחו מאתיים איש לסביבות שכם. אחרים נשלחו לחיפה, לעכו ולצפת.¹¹ כישלונות הערבים המקומיים בהתקפות על יישוביי-הספר, ובייחוד כישלון התקפתם על גוש-עציון (שתואר בסדרה הקודמת). הגבירו את הבוז שרחשו להם אנשי "צבא ההצלה". הוועדה הצבאית של הליגה, שישבה בדמשק, החליטה להטיל את משימות הקרב על יחידות "צבא-ההצלה". מידע על כוונות אלה זרם אל הש"י, ובאמצעותו אל הפיקוד-העליון. גולדה מאיר, שעמדה בראש המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים,¹² הזרימה אותו לשלטונות המנדט. השלטונות לא עשו דבר. להלן השיחה בין ראש המחלקה הפוליטית הבריטית במזרח-התיכון, תת-אלוף קלייטון (הפרו-ערבי) ובין מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה. קלייטון: חדירת קאוקג'י לארץ-ישראל בראש כוח גדול מביכה את ממשלת בריטניה. עזאם: באשמת המדיניות הבריטית יש ליהודים כוח צבאי מאורגן היטב. הערבים זקוקים לכוח צבאי, שיגן על כפריהם. "צבא-ההצלה" לא יעשה צרות לבריטים אם הם לא יתגרו בו. קלייטון: טוב ויפה, אבל איננו יכולים לעצום עיניים למול הסתננות במידות כאלה ולטעון שאנחנו ניטרליים. עזאם: אם ליהודי ארץ-ישראל מותר לקבל תגבורת מיהודי פולין,¹³ מדוע אסור לערבים להיעזר באחיהם שבסוריה?¹⁴ הגנראלים ספות, האשמי וחבריהם, ניסו לכוון את הפעולות הצבאיות בארץ-ישראל. המופתי הירושלמי חג' אמין אל-חוסייני דרש את הפיקוד העליון לעצמו, והעימות הוליד משרה: קאוקג'י מונה למפקד צפון הארץ בתואר "מפקד כוחות-ההצלה". המלך עבדאללה ושליטי עירק וסוריה תמכו במינויו בגלל העויינות ששררה בינו ובין חג' אמין. חזית-הצפון, מבחינת הפיקוד הערבי, השתרעה בין סוריה ולבנון ובין קו שכם-קלקיליה - כפר-סבא - הרצליה, וחולקה לשניים. הקטע הצפוני, בפיקודו של הקצין הסורי אדיב שישאקלי, והקטע הדרומי בפיקודו של הקצין הסורי, מוחמד צפא. בחזית-המרכז היה הפיקוד למעשה בידי שני נאמני המופתי. עבד אל-קאדר אל-חוסייני היה מפקד הקטע המזרחי (חברון, ירושלים ורמאללה) וקבע את מפקדתו בביר-זית, וחסן סלאמה היה מפקד הקטע המערבי (יפו, לוד ורמלה). לכוחות שסרו למשמעתו של המופתי ניתן הכינוי "אל-ג'יהאד אל-מוקדס".¹⁵ הדרום הוקצה למתנדבים שיבואו ממצרים, ולמפקדה מונה הקצין המצרי אחמד עבד אל-עזיז. בראשית ינואר 1948 קבע איסמעיל ספות כי מטרת צבא ההצלה היא "מניעת חלוקת פלשתין והקמת מדינה יהודית בה". בין המשימות שהטיל על מפקדת החזית הצפונית נכללו לא רק – פגיעה בתחבורה היהודית, בידוד יישובים יהודיים וניתוק הדרכים אליהן, אלא גם "תקיפת יישובים בודדים וחלשים וחיסולם תוך החרבתם עד היסוד". משימה נוספת שהוטלה על כוחות החזית הצפונית הייתה הגשת סיוע לערים ולכפרים שבקרבת יישובים יהודיים.¹⁶

ב-7 בינואר יצא ממחנה קטנה (שליד דמשק) "גדוד הירמוך" השני, בפיקודו של הרב-סרן הסורי אדיב שישאקלי, והוסע בשש-עשרה משאיות לכפר בינת-ג'ביל שבלבנון, וב-10 בינואר עבר גדוד זה את הגבול והתמקם בכפרים פסוטה, חורפיש ובית-ג'ן שבגליל העליון. את רוב חיילי הגדוד גייסו האחים אדיב וצלאח שישאקלי, בעיר מולדתם חמה שבצפון סוריה. ואליהם נוספו חיילים משוחררים מהצבא הסורי ומתנדבים מחומס ומסלב. ביום צאתו לארץ-ישראל מנה הגדוד שלוש-מאות ושלושים חיילים, שקיבלו אימונים מזורזים ליד דמשק. את ציודו ואת נשקו – מאתיים ושבעים רובים, שישה מקלעים ומרגמות אחדות – הובילו פרדות וגמלים. ערביי הגליל העליון ארחו את "גדוד הירמוך" השני בלא התלהבות. אנשי הגדוד ישבו כמה ימים על פסגת נבי-סבלן שבקרבת הכפר חורפיש. אחר-כך עברו לתרשיחא והתכוננו לקרב הראשון: התקפה על קיבוץ יחיעם. אחרי ההתקפה על גוש-עציון כבר היה ברור שהערבים מתכוונים לכבוש את הישובים העבריים הממוקמים בשטחים שלא נכללו בתוכנית המדינה היהודית. ב-12 בינואר העריך משה כרמל, מפקד חטיבת "לבנוני" של ארגון ה"הגנה", שחלשה על כל צפון הארץ, במברק ששלח למטכ"ל, שהפולשים מתכוונים לתקוף את חניתה.¹⁷ עוד לפני שבא שישאקלי לגליל קמו "ועדות לאומיות" – שהוועד הערבי העליון לא הכיר בהן – בכפרי הגליל ובחיפה. יחד עם המתנדבים, שבאו מארצות-ערב, מגרמניה ומיוגוסלביה, ארגנו ועדות אלה חילות-מצב בפיקוד קצינים עירקים, סורים ועבר-ירדנים. החילות האלה התמקמו בצפת, בעכו, בטבריה, בנצרת ובחיפה. בנפרד מהם פעלו בגליל יחידות שמפקדיהן היו נאמני חג' אמין. המפורסמים שבהם היו אבו-מחמוד מציפורי ואבו-איברהים אל-זריר מעין-דור. שניהם היו ראשי-כנופיות ב"מאורעות" שנת 1936. יוקרתם של נאמני חג' אמין בגליל לא הייתה רבה. יריבי המופתי ונאמני עבדאללה בגליל שנאו את אבו-מחמוד, כמה מתושבי הגליל תמכו בו והאחרים פחדו מפניו. נכבדי חיפה ועכו היו ממתנגדיו. פקודיו היו "שבאב" ואנשי-הפקר, והוא לא תיאם את פעילותו עם מפקדים ערביים אחרים ונשמע רק למופתי. כשבא שישאקלי לגליל, סירב אבו-מחמוד לקבל ממנו פקודות – אף שהוועדה הצבאית של הליגה העמידה אותו תחת פיקוד שישאקלי – ולמפקד "גדוד הירמוך" השני לא הייתה ברירה אלא להשלים עם עצמאותו של אבו-מחמוד. אבו-איברהים אל-זריר, שאזור ההשפעה שלו השתרע בין טבריה לנצרת, קשר קשרים עם הבדווים מהשבט ערב אל-זבייח, שישבו על מורדות התבור והרי נצרת המזרחיים, ושההיסטוריה של ההתנגשויות ביניהם ובין היהודים התחילה עוד בימי "השומר". ערביי טבריה ונצרת פחדו מפקודיו ההרפתקנים והמופקרים של אל-זריר, שכמה מהם היו פושעים פליליים, ולא הרשו להם להיכנס לתחומם. מספר חברי כנופייתו, שלא היה יציב, מעולם לא היה יותר ממאה שבעים וחמישה. בנובמבר 1947, כשהתארגנו "הוועדות הלאומיות" והכוחות הערביים המקומיים, היה אבו-איברהים מפקד עצמאי. בדצמבר נפגש עם המופתי ועם אנשי הוועד הערבי העליון וביקר במצרים, בלבנון ובסוריה. הוא הבריח נשק מסוריה לארץ-ישראל, אבל את הנשק שנועד לחיפה הערבית לא העביר ליעדו, אלא חילק אותו לכפרים שהיו נאמנים למופתי. חג' אמין מינה אותו ל"מפקד חבל נצרת", שהגליל התחתון נכלל בו, ואחר-כך ל"מפקד חבל חיפה". אבל לא אבו-איברהים שלט בנצרת, אלא "הוועדה הלאומית", והמשטרה הערבית-המנדטורית סייעה לה. אדיב שישאקלי שיתף את אבו-איברהים בהתקפה על יחיעם. למעשה תפקד אבו-איברהים כסגנו, עד כישלון התקפה זאת. עם הכישלון נפסק שיתוף הפעולה בין המפקד הסורי, שמטרתו הייתה לשמור על האינטרסים של ארצו בגליל, ובין המנהיג המקומי היומרני.¹⁸

ביום שיצא "גדוד הירמוך" השני לארץ-ישראל (7 בינואר), כתב דובר ה"הגנה" לשליחיה בחו"ל: "מצדנו קיימת בגליל ערות מוגברת, היות שהתגברו השמועות כי קאוקג'י, עם מספר גדול של מתנדבים, עומד לחדור ארצה בימים הקרובים. הטלנו פיקוח על דרכי ההסתננות." אחרי שחדרו שישאקלי ופקודיו לגליל העליון, דיווח ראש הש"י, דוד שאלתיאל, למפקדי ההגנה: "כמה מאות מזויינים, בפיקוד אבו-איברהים, חדרו מלבנון באזור סאסא, ומטרתם הראשונה לתקוף את הנקודות שבסביבות חניתה ואחר-כך לעלות על נהריה."¹⁹ באמצע ינואר דיווח המושל הבריטי בגליל: "אין ספק שמתנדבים חמושים מגיעים מהגבול הלבנוני ומתמקמים במקומות לא מיושבים, כמו ואדי קוריין.²⁰ כנראה הם מיועדים בעיקר ליפו ולדרום... יחידות אלה דוחות מתנדבים מקומיים ואינן רוכשות אספקה בכפרים. מתנדבים אירופים הובאו לסוריה וללבנון כמדריכים. וקבוצה אחת עברה את הגבול עם מפקד גרמני."²¹ ב-11 בינואר דנה הנהלת הסוכנות בפלישת "צבא-ההצלה". אליהו דובקי, נציג מפא"י, אמר: "הידיעות אומרות כי הניסיון לפלישה מסוריה לצפון הארץ נעשה על יסוד החלטה של ראשי השלטון בסוריה ולבנון, יחד עם הוועד הערבי העליון. והיה אם הניסיון לא יעורר תגובה בחו"ל, אפשר יהיה להמשיך במעשים אלה. אולם אם אמריקה תמחה נגד זה, תכריז סוריה שהיא (אמנם) רצתה לבוא לעזרת הערבים בארץ, אבל בגלל המצב הבינלאומי עליה לנהוג כדוגמת מצרים ועירק. זה מקרה ראשון של התערבות מדינה זרה, ועלינו להודיע על כך לחברינו בארצות-הברית." גולדה מאיר דיווחה שממשלת בריטניה "מחתה בסוריה נגד המעשה, לפי דרישתו של מפקד הצבא בארץ."²² ביומנו, שפורסם אחרי עשרים וחמש שנים, הודה קאוקג'י כי בריטניה לא התנגדה ברצינות לפלישת כוחותיו, אף שנציגיה השמיעו מחאות מן השפה ולחוץ, באוזני נשיא סוריה וראש ממשלת לבנון, ודרשו לדחות את הפלישה עד שיתפנה הצבא הבריטי מארץ-ישראל.²³

קיבוץ יחיעם עלה על הקרקע באוקטובר 1946 (במסגרת מבצע ההתיישבות הפוליטית שנועד להרחיב את גבולות המדינה היהודית העתידה, ושגולת-הכותרת שלו הייתה הקמת אחד-עשר הישובים בנגב ובדרום) ונקרא על שמו של יחיעם וייץ, שנהרג ב"ליל-הגשרים".²⁴ כביש לנקודה החדשה לא היה. בחסות נוטרים, שנשאו את נשקם הלגאלי, וקבוצת-אבטחה, מכל יישוביי הסביבה, שנשאה נשק בלתי-לגאלי, עלו שלושים מחברי גרעין "סלע" מתנועת "השומר-הצעיר" אל הנקודה שליד המבצר הצלבני ג'ידין. רוב חברי הגרעין נשארו בבסיס, בקריית-חיים. סמל-הנוטרים דן כהן, התחכם והודיע למשטרת-עכו שחברי הגרעין מעלים ישוב על הקרקע, קיבל ממנה הוראה לצאת עם קבוצת נוטרים ולבדוק מה קורה, וכך אבטח את העולים. כהן סיפר שמפקדו הבריטי, סרג'נט הול, סייע לו בכך והצטרף לנוטרים שאבטחו את העולים על הקרקע, כאילו היה זה מבצע מנדטורי ולא פגיעה בתקנות "הספר הלבן" ובמדיניות הבריטית. הול גם הרשה לנוטרים להישאר ימים אחדים בנקודה החדשה, כדי לאבטח אותה ואת השיירות הבאות אליה. השלטונות הבריטיים שתקו, וסביר להניח שסרג'נט הול קיבל אישור לסייע ליהודים. ליתר ביטחון שלחה ה"הגנה" באותו לילה את מחלקת שער-העמקים של הפלמ"ח לאבטח את המבצע. מחלקה זאת עלתה למבצר ג'ידין על ציר אחר מזה שעלו בו חברי גרעין "סלע" והנוטרים. לפנות בוקר הגיעו ראשוני העולים אל המבצר, הקימו גדר וזרעו שדה-פול, להדגיש את בעלותם, ולהפקיע, על-פי המנהג המקומי, את זכות-המרעה של הבדווים בשטח, ובשעה 10 לפני-הצהריים קיבלו משלחת של נכבדים ערבים מתרשיחא. הנכבדים שאלו לפשר מעשיהם. "יש לנו קושאן על האדמה," השיב להם ישעיהו אורן, מוכתר קיבוץ אילון, שהצטרף אל העולים. "לנו יש זכות-מרעה." טענו הנכבדים, אבל השטח כבר היה זרוע, והם נאלצו להודות שהדין עם היהודים. מיום שעלה הקיבוץ על הקרקע, עד פרוץ מלחמת העצמאות, לא הוקמו ישובים עבריים נוספים בשכנותו. המרחק בין יחיעם ובין שני הישובים העבריים הקרובים אליו ביותר – נהריה במערב וחניתה בצפון-צפון-מערב – היה אחד-עשר קילומטרים בקו-אוויר. עד שהושלם הכביש, בקיץ 1947, הובאה כל האספקה ליחיעם על גמלים וחמורים, שנשכרו מערבים או שנקנו מכפר יסיף. לא פעם חששו השכנים לסייע ליהודים ולא פעם נורו הבהמות, הציוד נשדד והקיבוץ נשאר ללא מצרכים. על כן נעזר אורן בשייח' סירחן מהכפר כברי, שהטיל את חיתתו על כל הסביבה. השייח' פקד להפסיק את מעשי-השוד, והם פסקו. בחורף אגרו חברי הקיבוץ מי-גשמים בבורות, ורוב ימות-השנה הובאו אליהם מים במכלים מנהריה.²⁵ המא"ז צבי גרשון, שעבר קורס מפקדי-מחלקות ומא"זים ב-1947, הנהיג בקיבוץ משטר של התבצרות ואימונים רצופים. הוא סיפר: "תוכנית-החלוקה הוציאה את יחיעם אל מחוץ לגבולות המדינה היהודית. קיבלנו את ההחלטה הזאת בהומור... לא עלה על דעתנו לנטוש את המשק. דרשנו מהמוסדות הלאומיים לספק לנו אמצעים כדי שנחזיק מעמד במדינה זרה. היה לנו רושם מוטעה שהערבים יתנהגו אתנו בהגינות ולא יתקפו אותנו. היינו צעירים והתייחסנו לסכנות-המלחמה בקלות ראש, יותר מאנשי גוש-עציון. אני לא האמנתי שאפשר לכבוש נקודה שיהודים יושבים בה. המצב הטופוגראפי שלנו אפשר לתכנן הגנה חזקה במקום. "חששתי בעיקר מפני מצור ממושך. התכוננו לאפשרות כזאת. היו לנו תשע עמדות, ובלילה היו כל העמדות תפוסות. בפרוץ המלחמה מנה הקיבוץ שישים חברים וחברות. בסוף דצמבר הגיעה אלינו מחלקת פלמ"ח, גרעין של הכשרה מגויסת – מחציתו בנות – בשלב ההתארגנות, ובתחילת ינואר באה כיתת חי"ש מגדוד 21, בלי נשק, בלי חגור ובלי ציוד. אחרי ימים אחדים נשלחו אליה נעליים אוסטרליות, כמה רובים פולניים ועשרים (!) כדורים לכל רובה. כיתת החי"ש אבטחה את דרך העפר מכביש תרשיחא ליחיעם, מפני שנודע לנו שהערבים מתכוננים לתקוף את המכונית של המשק, ואת הזמן הפנוי ניצלה לאימונים. עשרה בחורים מן הנפה באו אלינו כתגבורת לשמירה, אחרי חמישה ימי-אימונים בלבד. "הניתוק מהערבים לא היה מוחלט. ערבים מעטים המשיכו לבקר אצלנו, מהם כידידי-אמת ומהם כ"ידידי"-שקר. קצב מתרשיחא, מומחה להברחה, סיפר לנו על אספות נלהבות ועל כספים שנאספו למען מלחמת-הקודש. בתחילת ינואר הביא לנו טבק מוברח וסיפר שעומדים להתקיפנו באותו יום. באחד הימים בא, לא בצהריים, כמנהגו, אלא עם שחר, עם חילוף המשמרות. אחד החברים שנשתהה בעמדה, ראה אותו מתגנב לחצר, כיוון אליו את נשקו ופקד עליו לעמוד. אולי היה זה סיור-גישוש. לימים התברר שה'ידיד' הזה היה מורה-דרך לאנשי הכנופיות."²⁶ לדברי יהושע פלמון, נרכשו "הידידים בכסף" או באיומים, ושירתו גם את הכנופיות, שרכשו אותם באמצעים דומים. ערבים שלא נכנעו לראשי-הכנופיות, נאלצו להסתלק מהשטח.²⁷ לקראת ההתקפה היו ביחיעם בסך הכול מקלע בינוני אחד, שני מקלעים קלים, שתי מרגמות 2 אינטש, עשרים וחמישה רובים ושבעה תת-מקלעים. על-פי מצבת-נשק זאת אפשר לומר שצדק שישאקלי בהנחתו, שלא יהיה לו קשה להביס את אנשי-הקיבוץ. ____ [בשבוע הבא: התקפה צבאית ראשונה בתש"ח על קיבוץ יחיעם בגליל המערבי; הקמת מפלגת מפ"ם השמאלנית תוך כדי קרבות כדי להיאבק על השלטון במדינה העתידה לקום; סירוב חברי קיבוץ להתפנות למרות היותם מבודדים בסביבה ערבית; חקירת שבוי סורי; דיונים בפיקוד היהודי העליון איך לנהוג ביחס לחדירת צבא ההצלה לארץ ישראל; משרד החוץ האמריקני מציע לסגת מן התוכנית להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל.]

1. היה אז בדרגת לואא', דרגת קצונה עירקית מקבילה לדרגת אלוף בצה"ל. 2. ראשי הממשלות של מדינות ערב שהתכנסו בקהיר בדצמבר 1947 לא התלהבו משילוב צבאות סדירים במלחמה. הם אף העלו ספק האם צבאות אלה יוכלו להכריע את צבאה של מדינת ישראל לאחר שתקום. מכאן שהמטרה האמתית, של המלחמה, אף שלא הכול היו מודעים לה, לא הייתה להכריע את היישוב היהודי, אלא לגרום לביטול החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר, ולמנוע בכך את הקמתה של המדינה היהודית. 3. ארכיון צה"ל, יומן טהא אל האשמי: עבודת מחקר פנימית של צה"ל על "צבא-ההצלה". מספר חברי הפלמ"ח לרבות הבנות ואנשי-המילואים, היה אז שלשת אלפים ותשע מאות. מפקדי הערבים הגזימו מאוד בהערכת הכנו יהודים למלחמה והדבר מצביע גם על מוטיבציה נמוכה להילחם וגם על חוסר מקצועיותם. ההיסטוריונים הישראלים המגויסים נהגו ההפך כדי להאדיר את הניצחון הישראלי. 4. פירוש המלה בערבית – נוער. והכוונה כאן לכנופיות של צעירים, או בריונים. 5. יומן בן-גוריון (דב"ג), 14 לפברואר 1948; 537/2294 CO, דוח מודיעין שבועי של הנציב העליון מ-20 בינואר 1948; תעודות מדיניות 70, שיחת נציגי הסוכנות היהודית בלונדון עם שר המושבות ועם אנשי משרדו. נכחו: ארתור קריץ'-ג'ונס, ג'ון מרטין, מטיסון, ד"ר ברודצקי, נחום גולדמן. דוד הורוביץ וי. לינטון. יהושע פלמון אמר בסדרת הראיונות הנ"ל, שעבד אל-קאדר אל-חוסייני וחסן סלאמה חדרו לארץ-ישראל בידיעת הבריטים ובסיועם. 6. ארכיון צה"ל (א"צ), ידיעות טנא מ-25 בדצמבר 1947. 7. עד סוף חודש מרס 1948 אומנו במחנה קאטאנה כ-5,200 מתנדבים – 3,000 מסוריה, 800 מעירק, 800 מארץ ישראל, 300 מלבנון, 50 ממצרים וכמה עשרות יוגוסלבים. 8. א"צ, ידיעות טנא מ-29 בדצמבר 1947. 9. הדוח המודיעיני השבועי הנ"ל של הנציב העליון. 10. ארכיון ציוני מרכזי (אצ"מ), 25/9345 S דברי ישראל גלילי בישיבת ועד הביטחון ב-27 בינואר 1948. 11. יומן דב"ג, 14 בינואר 1948. 12. ראש המחלקה המדינית, משה שרת, שהה אז רוב הזמן בארצות-הברית וניהל את המאבק המדיני באו"ם, בניו-יורק ובוושינגטון. 13. הכוונה לניצולי השואה. 14. ארכיון המחבר. 15. צבא מלחמת הקודש – מיליציה של לוחמים פלשתינים אשר הוקמה על-ידי הוועד הערבי העליון כקריאת תיגר על מגמת הליגה הערבית לשלול מההנהגה הפלשתינית כל סמכות שהיא בניהול מאבקם, וכתוצאה מסירובה של הליגה הערבית למנות את חאג' אמין אל-חוסייני או את בן דודו עבד אל-קאדר אל-חוסייני למפקד צבא ההצלה (ג'יש אל-אינקאד'), תפקיד בו זכה פאוזי אל-קאוקג'י (ויקיפדיה). 16. לימור אבוניל, הקמת צבא ההצלה ומינוי אל-קאוקג'י כפשרה פוליטית ערבית, נתיב, 118-117, ספטמבר 2007. 17. עבודת המחקר הפנימית הנ"ל; א"צ, תיק "נס גדול", 12 בינואר 1948, מלבנוני לכנסת. 18. עבודת המחקר הפנימית הנ"ל. 19. א"צ. ידיעות טנא, 21 בינואר 1948; עבודת המחקר הפנימית הנ"ל; יומן דב"ג. 14 בפברואר 1948. 20. נחל כזיב. 21. CO 537/3853 דוח דו-שבועי מאת מושל הגליל העליון 15 בינואר 1948. 22. אצ"מ, פרוטוקולים. תיק 45/2. מס' 22, 11 בינואר 1948. 23. פינקלסטון, "קאוקג'י כותב זיכרונות", מעריב, 27 באוקטובר 1972. 24. מבצע-חבלה של הפלמ"ח בימי תנועת-המרי. בלילה שבין 17-16 ביוני 1946 חיבלו אנשי הפלמ"ח כאחד-עשר גשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות. יחיעם וייץ נהרג ליד גשר כזיב (הזיו). 25. אלחנן אורן. התיישבות בשנות מאבק, יד יצחק בן-צבי, תשל"ח, עמ' 103 ו-182: עדות של דן כהן מ-30 באפריל 1983; ראיון עם צבי ורבקה גרשון ב-10 ביוני 1978: ראיון עם ישעיהו אורן ב-26 באפריל 1980; ראיון עם אסתר גור (דוסי) ב-5 באפריל 1980. 26. הראיון הנ"ל עם צבי גרשון; א"צ. אל הכנסת מאת המועצה, 21 בינואר 1948. 27. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון.