לאחר פיצוץ בית-המלון "סמיראמיס"; הפעלת חביות-הנפץ בשער-שכם ובשער-יפו בירושלים,] ומכונית-התופת ליד ה"סראיה" ביפו, ניתן היה לצפות שהערבים יפעילו מטעני-נפץ ומכוניות-תופת במרכזי-אוכלוסייה יהודיים. עבדאללה אל-תל, קצין גבוה מהלגיון העבר-ירדני, ששירת אז בארץ-ישראל, כתב: "היהודים היו הראשונים שהשתמשו בחומרי-נפץ במטרה להרוג ערבים בלי הבחנה, להרוס בתים, לגרום לערבים אבדות חומריות כבדות ולהפיח מורא בלבבות. כדי לבצע את פשעיהם נקטו היהודים אמצעי עורמה והטעיה... היו מתחפשים במדי חיילים אנגלים או בתלבושת ערבית. הם הצליחו פעמים רבות... אימה ופחד כמעט השתלטו על ערביי ארץ-ישראל... אולם לא חלף זמן והערבים פתחו בהתקפות-נגד, כאותו נשק עצמו שבו השתמש האויב. הם התאמנו בנשק זה, היטיבו להשתמש במוקשים ובחומרי-נפץ מכל הסוגים וביצעו פעולות-עונשין."¹ היו יהודים שלא האמינו ביכולת הטכנית של ערביי ארץ-ישראל, אחרים פקפקו באומץ-ליבם. לש"י נודע שחבלנים מארצות-ערב, מגרמניה, מיוגוסלביה ופולין, מסתננים לארץ-ישראל, וששוטרים וחיילים בריטים מסייעים לערבים, מבצע כסף או משנאת יהודים. בינואר 1948 נודע למפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מולא כהן: "לפני כעשרה ימים הובאו מדמשק שני מומחים לחבלה לאמן את המקומיים. האימון המעשי הראשון היה פיצוץ הבתים בשכונה החדשה (בצפת)... עומדת להתבצע פעולה דומה בשני הבתים הנותרים. כן עומדים לפוצץ את הבית בסיבוב הגדול שבחורשה, בין צפת לראש-פינה."² בתחילת שנת 1948 הפיצו אנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני חוברת-הסברה (באנגלית), שנועדה לחיילים ולשוטרים הבריטים, ובה נמנו מעשי הטרור האנטי-בריטיים של היהודים ושמות הבריטים שנהרגו בידיהם. כמה מהנמענים הושפעו מהחוברת, ערקו מהצבא וסייעו לערבים.³ במאמר שנדפס בהארץ ב-3 במארס 1948, בחתימת "קצין". כתוב: "חודשיים לפני קבלת ההחלטה באו"ם על החלוקה, גייסו חוגים ערביים מומחים צבאיים למנגנון הצבאי הערבי בארץ-ישראל. על-רקע זה התפתחה עריקות משורות הצבא הבריטי... רוב העריקים שהתגייסו לצבא הערבי באו מהחיילים בעלי הנטיות האנטישמיות. לא חיילי-מקצוע, ואולי אף לא חיילים וקצינים מן המין המובחר, אך מטיפוס הרפתקני ובעלי השקפות-עולם המאפשרות שיתוף-פעולה מלא בינם ובין אנשי-הגרילה הערבים... לחלק מהם יש שיקולים כלכליים... (הם) עזבו באופן בלתי-חוקי את הצבא הבריטי, דרכם חזרה למולדת חסומה, ובארצם צפוי להם עונש חמור על עריקות. הם מעוניינים אפוא לא רק לשרת את העניין, אלא אף להצליח בו. גורלם קשור בהקמת מדינה ערבית בארץ-ישראל ובעניין הערבי... בין הבריטים המשרתים את הערבים יש כמה חיילים משוחררים שקיבלו רישיון מיוחד להשתחרר... אופייני לקבוצה זו הוא... הסרג'נט לשעבר, מרטין דיקסון, שנידון בימים אלה לחמש שנות עבודת-פרך על השתתפות בפעולות טרוריסטיות נגד הישוב העברי. זה טיפוס של אנשים אינטלקטואליים-למחצה, פוליטיקאים או הרפתקנים, אך לא חיילים מקצועיים מעולים. בשורות הלוחמים הערבים התאחדה כנראה קבוצה בריטית פאשיסטית זו, עם עריקים פולנים לשעבר, קצינים וסמלים בצבא הפולני של הגנראל אנדרס, ואנטישמים מובהקים." ירושלים העברית הייתה יעד לפיגועים ראוותניים. אותות-האזהרה שקלט הש"י הגיעו למפקדת-המחוז ולמטה הכללי, אך לא מנעו את הצלחות הערבים. ב-28 בינואר הודיע הש"י שהערבים ינסו להכניס מוקש גדול לשטח היהודי בירושלים,⁴ וב-1 בפברואר 1948 הפיץ הש"י ידיעה: "זהירות! 'הכניסה יותר קלה לאזורים היהודיים בירושלים משאנחנו מתארים לעצמנו,' אומר אחד מאנשי ועדת-החרום בירושלים, ששוטט ב-23 בינואר במכוניתו בשכונות היהודיות, בבניין-הסוכנות וכו'. המשמרות היהודיים לא נהגו זהירות מספקת. הערבים מתכוננים להשתמש בחולשה זו, ויחבלו באזור היהודי."⁵ ביום שבו הופץ הכרוז אירע הראשון משלושת הפיצוצים שזעזעו את ירושלים העברית.

אף שהיהודים לא שיערו שערבים מקומיים מסוגלים להיות מומחים לחבלה, היה החבלן במפקדה של עבד אל-קאדר אל-חוסייני – בן ירושלים: פאוזי אל-כותוב, בן שלושים ואחת, בלונדי ובהיר-עיניים, שלמד חבלה בגרמניה הנאצית בסוף שנות השלושים, ועבר קורס קומנדו של האס.אס בהולנד. בקורם זה סירב אל-כותוב למלא פקודה ונכלא במחנה-ריכוז, עם יהודים, ליד ברסלאו, אך שוחרר בהשתדלות המופתי. אחרי המלחמה חזר לארץ-ישראל, וכשפרצה מלחמת העצמאות היה לקצין-החבלה הראשי במפקדת עבד אל-קאדר אל-חוסייני שחנתה בביר-זית.⁶ בלילה שבין 1 ל-2 בפברואר התפוצצה מכונית-תופת ליד בית העיתון היהודי בשפה האנגלית, "פלשתין-פוסט", שעבד אל-קאדר אל-חוסייני הגדירו כ"מרעיל האווירה הציבורית".⁷ הבניין, בן שלוש קומות, עמד ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת), סמוך למשטרה הבריטית (במגרש הרוסים) ולמרכז ירושלים היהודית (ברחוב יפו), ואכלס את הסניפים הירושלמיים של העיתונים "על-המשמר" ו"המשקיף"; את משרדי סוכנויות-הידיעות "יונייטד-פרס" וסט"א; את משרד הצנזור לעיתונות של ממשלת-המנדט; את משרדי משטרת הישובים העבריים, ועמדה של ה"הגנה", שהיה בה סליק מלא נשק. מול בניין "הפלשתין פוסט" עמד מלון "הימלפרב" ובו התגוררו פלמ"חניקים תל אביביים מיחידת מלווי-השיירות. ככל הנראה התכוון עבד אל-קאדר אל-חוסייני לפגוע גם בהם.⁸ לפעולה זאת סייעו שני עריקים בריטים: אדי בראון, קצין-משטרה לשעבר שאחיו נהרג בידי אנשי אצ"ל, ופיטר מרסדן, רב-טוראי לשעבר. העריקים הביאו איתם משאית צבאית. בבית-חנינא שליד שועפת, הטעין אותה פאוזי אל-כותוב בחומרי-נפץ והרכיב לה מנגנון פיצוץ. מפקד הפעולה היה אבו-חליל ג'נחו. כעבור שלושים שנה סיפר ג'נחו לעיתונאי אביעזר גולן, שהוא הוביל את המשאית בשכונת מוסררה, במעלה דרך-שכם, ברחוב הנסיכה מרי וברחוב הסולל, והעריקים הבריטים נסעו אחרי המשאית במכונית של הבולשת. המשמרות של ה"הגנה" לא עצרו אותם. ליד הבניין המיועד נעצרה מכונית-הבולשת. וג'נחו החנה את המשאית מול חלונות בית-הדפוס והפעיל את מנגנון הפיצוץ. כשראו הבריטים שהוא מסתלק, הסתלקו גם הם.⁹ המכונית התפוצצה בשעה 10.15 בלילה. נזק רב נגרם לבניין. עמדת ה"הגנה" שהייתה בו נחרבה ונזקים רבים נגרמו לחנויות ולבתים הסמוכים, שבאחד מהם התגורר הראשון לציון, הרב בן-ציון עוזיאל. מלאי הנייר של "פלשתין פוסט" נשרף. חנויות אחדות נפרצו, וחיילים בריטים בזזו אותן.¹⁰ עובד-הדפוס, חיים פרבר, נפצע ומת אחר-כך מפצעיו. יותר מעשרים איש נפצעו, עשרה מהם קשה ובינוני. אחד הפצועים היה יעקב ברכה, פלמ"חניק ממלווי השיירות שישן בחדרו במלון "הימלפרב". באחד הבתים השכנים נהרסו המדרגות ואש אחזה בבית. אישה צעירה בנתה גשר מאולתר מקורות-עץ, בין אדני-החלון ובין פיגומי בניין סמוך, ועשרות דיירי הבית עברו על הגשר הזה ויצאו מתחום האש. ג.ס.,¹¹ איש המודיעין הצבאי הבריטי, אוהד היהודים, שנקלע לרחוב הסולל, סיפר שמכבי-האש היהודים פחדו מהתפוצצויות נוספות וחששו להתקדם עד לבית הבוער. ג.ס. לקח לידיו את צינור-המים, התקדם אתו והתחיל בכיבוי האש. כשראו מכבי-האש שקצין בריטי במדים מסכן את חייו, התגברו על פחדיהם והצטרפו אליו. שני אמבולנסים של מגן-דוד-אדום נהרסו, ומרפאה של בית-החולים "הדסה" ניזוקה. העיתון "פלשתין-פוסט" הופיע בבוקר ההוא במתכונת מוקטנת.¹² רבים מיהודי ירושלים האשימו את המשטרה הבריטית בייזום הפיגוע ובביצועו. אחרים סברו כי היה זה מעשה של אצ"ל או של לח"י, וכמה אנשים טענו שחומרי-החבלה שהיו בסליק של ה"הגנה" התפוצצו כשהוכנו לפעולה. מפקדת-ה"הגנה" לא יכלה לחקור את סיבות הפיצוץ, מפני שהבריטים שמרו על הכניסה לרחוב הסולל. בדוח סודי ביותר של ה-סי.אי.די, בחתימת איש השירות ג'פורד, מ-5 בפברואר, כתוב: "הדעה הרווחת היא שאנשי-משטרה בריטים פוצצו את הבית."¹³ לימים סיפר ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, שהבריטים חיפו על מבצעי הפיצוץ לאחר מעשה: אנשי הסוכנות מסרו לשלטונות את שמות המבצעים ואת מספר מכונית-הבולשת שהייתה מעורבת בפיצוץ. אחרי סחבת ממושכת, אמרו אנשי השלטונות לאנשי הסוכנות שהמכונית הזאת נגנבה והוחזרה לפני שהתעורר נהגהּ משנתו, ושהאנשים ברשימת הסוכנות, לא אותרו. למחרת הפיצוץ הודיע אלמוני, באנגלית, לטלפוניסטית של "פלשתין-פוסט": "משרדכם הותקף בידי המשטרה הבריטית." "מי מדבר?" שאלה הטלפוניסטית. הקו נותק.¹⁴ עבד אל-קאדר אל-חוסייני קיבל על עצמו את האחריות לפיצוץ, וביקש מהוועד הערבי העליון להודיע בשמו שאין הוא מתכונן לפגוע בבתי-קולנוע ובבתי-מגורים. מזכיר הוועד, אמיל חורי, סירב למלא שליחות זאת, ואמר לאיש הסי.אי.די כי אין הוא מאמין שערבים פוצצו את הבית, אך הודעתו של אל-חוסייני שודרה, ב-3 בפברואר, במהדורת החדשות של ה-בי.בי.סי בלונדון: "הערבים הוכיחו שהם מסוגלים להכות בליבו של האויב."¹⁵ בדוח של ה"הגנה" בירושלים, שנכתב שעות אחדות אחרי הפיצוץ, מתוארים ליקויים חמורים בהגשת העזרה הראשונה לפצועים ובפינוי הנפגעים. כתוב בו שלא ידוע איך חדרה מכונית-התופת לרחוב הסולל. "יש לציין שמערכת-ה"הגנה" הפנימית של העיר אינה יעילה... בעיית המחסומים עד היום לא סודרה, והמכוניות אינן נבדקות ביעילות." המסקנה: יש להקים מערכת-הגנה פנימית בעיר, לאמן את יחידות משמר-העם בשמירת המחסומים ובפטרול ברחובות, לבדוק תעודות-זהות של כל נהג ושל כל הולך-רגל, לבדוק כל מכונית ולהבטיח את התיאום בין שומרי המחסומים ובין היחידות המחפות עליהם.¹⁶ למחרת הפיצוץ דיווח ישראל גלילי לחברי ועד-הביטחון: מבצעי הפיצוץ הם שוטרים, ערבים ובריטים.¹⁷ בן-גוריון רשם ביומנו כי נאמר לו שקבוצת חבלנים גרמנית, החונה בחברון, פוצצה את בית "פלשתין פוסט".¹⁸ הנציב העליון סר אלן קנינגהם דיווח לשר-המושבות, ארתור קריץ-ג'ונס, שהערבים רואים בפיצוץ הוכחה ליעילות לוחמי הקומנדו שלהם, ושהיהודים, לעומת זאת, מאשימים בו את הבריטים ומגבירים את אמצעי-הזהירות.¹⁹

עם ההצלחה גבר התיאבון, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני שם עין על גוש-בניינים ברחוב בן-יהודה. בלקט מודיעיני, שהופץ בין מפקדים בכירים של ה"הגנה" ב-18 בפברואר, כתוב: "במושבה הגרמנית בירושלים מתגוררים שבויים גרמנים עריקים, במלון 'לנדהולט' ובבניין אפינגר. ערבים באים לשם לתכנון התקפות. מתנהל משא-ומתן בין ערבים ובין חיילים בריטים על הכנסת מטען חומר-נפץ בתוך מכונית לשכונת מאה-שערים בירושלים."²⁰ בדוח נוסף של הש"י, מאותו תאריך, כתוב: "הערבים מתכוננים להכניס לירושלים מכונית חומר-נפץ של הצלב-האדום."²¹ אחרי יומיים דיווח הש"י: "בביר-זית (במפקדתו של עבד אל-קאדר) מכינים פצצת חבית בטנדר צבאי, דוגמת פצצת 'פלשתין-פוסט'. בריטים לבושי אזרחית נמצאים בכפר. תפקידם להכניס את הפצצה לאזור היהודי בירושלים. יש כוונה להכניס לאזור מוקשים, על-ידי אנשים לבושים במדי-צבא ורוכבים על אופנועים צבאיים. לערבים נראה שיהודים לא בודקים אופנועים."²² במסמך שפרסם אגף-המבצעים של מטכ"ל-ה"הגנה" ב-10 בפברואר – "תוכניות ערביות לחדירה לירושלים העברית והטלת פצצות", כתוב: "הערבים מנסים לתכנן פעולות אשר תהיינה דומות לפעולות היהודים, פעולות-חדירה בעלות אופי נועז." הערבים – כתוב במסמך – מתכוננים לפוצץ בנייני-ציבור, כגון משרדי-הסוכנות, לזרוק פצצות בבתי-קולנוע, בבתי-קפה וברחובות הומים, כמו כיכר-ציון, ולירות בעוברי-אורח. הם יחדרו לאזורים היהודיים במכוניות רגילות, שנהגיהן יתחזו כיהודים או כבריטים, וכן במכוניות-דואר או במכוניות צבאיות, יטעינו מכוניות בחומרי-נפץ וייעזרו בזונות יהודיות ובעוזרות-בית. "הערבים מניחים שמשמר-העם היהודי אינו קפדן ושהחדירה תהיה קלה. את ההנחה הנ"ל אישרו סיורים מוקדמים... היהודים אינם עוצרים מכוניות בריטיות, משטרתיות או צבאיות... (וזהו) קלף חשוב בתכנון."²³ על אף הידיעות המוקדמות, על-אף פיצוץ בית "פלשתין-פוסט" שלושה שבועות לפני-כן, ועל אף מסקנות ה"הגנה" שפורסמו בדוח אחרי הפיצוץ ההוא, לא נמנע הפיצוץ ברחוב בן-יהודה. כשנה לפני פרוץ המלחמה השתכן בירושלים אנגלי תימהוני, גאי קוקס, כתב של סוכנות-ידיעות בריטית קטנה. קוקס התעניין ב"הגנה", באצ"ל, בלח"י ובארגונים הצבאיים הערביים, ובינואר 1948 ליקט ידיעות על ארגון ערבי, שחבריו הסיתו חיילים ושוטרים בריטים לערוק ולהצטרף לכנופיות. קוקס סיפר לעיתונאי ירושלמי, חבר אצ"ל, אביעזר גולדשטיין (גולן), על שוטרים שמתכוננים לערוק. לש"י נודע כי בימי מלחמת העולם שירת קוקס במודיעין של חיל-האוויר הבריטי והתחקה אחרי אניות-מעפילים.²⁴ מלכה קינן, שהייתה ממונה מטעם הש"י על הקשר עם עיתונאי-חוץ, אישרה באוזני כותב שורות אלה כי רווחה דעה שקוקס הוא איש-ביון בריטי. "הוא היה רזה, עצבני, פיקח ומעניין, ותמיד שתוי. הוא ניסה להתקשר איתי. אך פחדתי שיוציא ממני ידיעות יותר משאוציא אני ממנו, והסתייגתי מפניו."²⁵ במוצאי שבת. 21 בפברואר, ישב בוריס גוריאל, ראש המחלקה 'מ' (מדינית) בש"י, בבית-הקפה ההונגרי "אמפריאל"²⁶ ברחוב בן-יהודה, עם אחת מעובדות הש"י בירושלים, וקוקס התיישב לידם ללא הזמנה. ריח חריף של אלכוהול נדף ממנו, והוא סיפר שבריטים מכינים שיירה של מכוניות-תופת בכפר אמאוס שליד לטרון, ומתכוננים להעלותה לירושלים ולבצע פיצוץ גדול במרכז העיר. גוריאל ובת-לוויתו לא האמינו לו, וכשראה שהמידע שהוא מציע נופל על אוזניים אטומות עזב את בית-הקפה והודיע כי הוא נוסע לכיוון תל אביב, לעכב את השיירה. שני אנשי הש"י לא דיווחו על המידע שהגיע לאוזניהם. אחרי שנים הסביר גוריאל שידיעות מסוג זה זרמו אליו לעשרות, יום יום, והוא דיווח רק על אלה שנראו לו מהימנות. קוקס לא נראה לו מהימן.²⁷ אביעזר גולן, שנעדר בלילה ההוא מירושלים, כתב אחר-כך שקוקס חיפש כל הלילה, אותו ואת יחזקאל סהר, איש-הקשר של הסוכנות עם המשטרה הבריטית, ולא מצא אותם. למחרת נמצאה גופתו של קוקס על אם-הדרך, בין ירושלים לתל אביב. "בהודעה הרשמית נאמר שמכוניתו התהפכה, אבל אנשי הפלמ"ח שמצאו את הגופה סיפרו לי כי הוא נהרג מכדור," כתב אביעזר גולן, "ביוזמתי דרשו נציגי עיתונאי-החוץ בירושלים שיראו להם את הגופה. נבחרו שניים, שניהם אנגלים, שנלקחו לחדר-המתים ואחר-כך לשיחה עם המזכיר הראשי. כשיצאו מעמו מילאו את פיהם מים. הם סירבו לענות לשאלותיי. עשרים שנה אחר-כך פגשתי באקראי אחד מהם, ברכבת-התחתית בלונדון. עדיין לא היה מוכן לדבר. רק כשנעצרה הרכבת, והוא קפץ מעליה. קרא לעברי: 'חשדותיך בעניין גאי קוקס לא היו חסרי-יסוד.'"²⁸

עבד אל-קאדר החליט לבצע את הפיצוץ ברחוב בן יהודה, ליד המלונות "אטלנטיק" ו"אמדורסקי", שעל-פי המידע המדויק²⁹ שהיה בידו, זה היה מקום האכסון של מלווי שיירות הפלמ"ח ("הפוּרמנים"). ההכנות לפיצוץ ברחוב בן-יהודה היו החגיגה של פאוזי אל-כותוב. העריקים הבריטים נתנו לו משאית צבאית אחת בעלת מעמס של שלושה טונות, ושתי משאיות צבאיות, כל אחת בעלת מעמס של טונה וחצי. והוא העמיס עליהן יותר מטונה טי.אן.טי, מאה קילוגרם תערובת של אשלג ואלומיניום – להעלאת הטמפרטורה – ובקבוקי-מולוטוב זעירים לריסוס הבתים שבסביבה. שבוע לפני הפיצוץ סיירו העריקים הבריטים בשטח היעד. שוטר במדים נכנס לבית-המלון "אטלנטיק" ושאל על חדר, ואחרי שעה באו לרחוב בן-יהודה שלושה בריטים. אחד מהם שוטר במדים, עמדו ליד קולנוע "אוריון" וסקרו את הרחוב. גשם ירד ואנשי משמר-העם שאלו את השוטר למעשיו. "מחכה לבחורה," השיב. למחרת נראה אותו שוטר, באותו מקום, עם בחורה. חנה כהן משכונת נחלת-ציון. לפחות שישה בריטים השתתפו בפיצוץ: אדי בראון ופיטר מרסדן, שהשתתפו לפני-כן בפיצוץ בית "פלשתין-פוסט", והשוטרים ג'ורג' אנטוני וייט, ג'ורג' רוס, גודפרי אלן סטיוונסון, והאריסון. הם הביאו אתם משוריין צבאי מטיפוס ג'י.אם.סי. מספר 597. שיירתם יצאה מן הכפר אמאוס ב-22 בפברואר ב-5 לפנות בוקר, עברה את באב אל-ואד (שער-הגיא),] והגיעה בשעה 5.45 אל המחסום שבכניסה לירושלים, מול בית מושב-זקנים. ליד חביות מלאות מלט עמדו שני אנשי משמר-העם, שלמה חרפי ומשה קדמי. רגעים אחדים לפני-כן עברה ליד המחסום שיירת משאיות שנסעה מירושלים לתל אביב (מלווי שיירה זאת מצאו את גופתו של קוקס על הכביש). חרפי וקדמי סיפרו אחר-כך, בעדותם לפני ועדת-החקירה של הסוכנות, שהם קיבלו הוראה לעצור כל מכונית שתיכנס לירושלים, לא להרשות לערבים לעבור, ולחפש אצל ערבים הנוסעים במכוניות צבאיות, אך לא לחפש במכוניות צבאיות או משטרתיות שבריטים נוסעים בהן. בצריח של המשוריין ישב בריטי בעל שיער בלונדי, שפם קצוץ וכובע בארט של המשטרה, ואמר לקדמי כי השיירה מעבירה פסולת למחנה-אלנבי שבשכונת-תלפיות. שני היהודים לא מיהרו לפנות את החביות, והבריטי צעק: "תן לעבור. סמרטוט עלוב!" זאת לא הייתה התנהגות חריגה. החביות הוזזו ושלוש המשאיות עברו. שתיים מהן היו מכוסות בברזנט. כשניסה קדמי להרים את אחד הכיסויים איים עליו שוטר שישב בצריח, במקלע-הברן שבידו. בתא-הנהג של המשאית הראשונה ישבו שני אנשים במדי-שוטרים. ונהגי שתי המשאיות האחרות ומלוויהם לבשו מדי-קרב של הצבא. שני השומרים היהודים לא שמו לב לשילוב המוזר, שוטרים וחיילים בשיירה אחת. ברחוב יפו עברה השיירה על-פני משוריין של סיור משטרתי בריטי, ומפקד הסיור חשד בה ונסע בעקבותיה. הדקות המעטות שעברו בין פגישתו עם השיירה, ובין המרדף אחריה היו גורליות. ליד הקולנוע "תל-אור" היה עוד מחסום. השיירה פנתה שמאלה, אל רחוב בן-יהודה, ונעצרה בפינת הרחובות בן-יהודה ובן-הילל. משאית אחת נעצרה ליד בית וילנצ'וק, ושתיים ליד בית-המלון "אטלנטיק". הבריטים הפעילו את המטענים, ירו למוות בשומר של בנק "דיסקונט", עלו על המשוריין, וחזרו כלעומת שבאו. בדרכם פגשו סיור משטרתי שאנשיו לא חשדו בהם. ברגע שהסתלק המשוריין, הגיע למקום-המעשה המשוריין של משמר-המשטרה שרדף אחריו. אנשי המשמר ראו את שלוש המשאיות כשהן נטושות ודלתותיהן פתוחות, ניגשו אל המשאית הראשונה וראו עשן מיתמר ממנה. מיד הורה המפקד לנהג לסגת אל רחוב המלך ג'ורג'. כשהתרחקו עשרים מטרים מן המשאיות הממולכדות נשמע קול הפיצוץ. אלפרד טיכו, מנהל משרד-המוניות "קשר" שבפינת הרחובות לונץ ובן-יהודה, שמע את טרטורי המשאיות הצבאיות ומשוריין המשטרה, בשעה 15. 6 בבוקר. אחר-כך שמע ירייה מכיוון המלון, וניגש לשם לראות מה קרה. הוא ראה משאיות חונות, ומשוריין שהמנוע שלו מטרטר ומגב-השמשות שלו פועל. חמישה או שישה חיילים ירדו מהמשאיות, נכנסו למשוריין, נסעו במורד רחוב בן-יהודה ופנו לתוך סמטת לונץ. טיכו ניגש אל המשאית שחנתה ליד בית וילנצ'וק. המנוע שלה פעל ועשן עלה ממנה. "מכונית-תופת!" צעק טיכו וברח. כשהגיע לפינת רחוב לונץ ראה ושמע את ההתפוצצות. סטלה מזרחי, בת עשרים ושלוש, שעבדה בבית-הקפה "עטרה", שמעה את הירייה, יצאה החוצה וראתה את המשוריין. "השומר שישב בצריח חייך אלי בערמומיות, אף שבדרך כלל הם ברוגז," סיפרה. היא חזרה אל בית-הקפה, וכשהגיעה אל הדלת התמוטט הכול סביבה. ארבעה בניינים נהרסו: בית וילנצ'וק, בתי-המלון "אטלנטיק" ו"אמדורסקי", ובית בנק "קופת-מלווה". הגג של בית-הקולנוע "אוריון" נקרע. ברדיוס של קילומטר נופצו השמשות בחלונות הבתים. במלון "אטלנטיק" התאכסנו מפוני שכונת-תלפיות ופליטי הדירות שנפגעו ברחוב הסולל. חמישים ושתיים גוויות הוצאו מתחת למפולת, שלושים ושמונה אנשים נפצעו ושישה מהם מתו אחר-כך מפצעיהם. עשרות אנשים היו לבעלי-מום. עשרים דקות אחרי הפיצוץ עבר המשוריין הבריטי שוב את המחסום, מול בית מושב-זקנים. חרפי וקדמי, שלא חשבו על קשר אפשרי בין המשוריין ובין קול-הפיצוץ ששמעו, פינו לו את הדרך. אחר-כך סיפרו שהשומר שישב בצריח היה עצבני ושכובעו היה שמוט לו על מצחו. כשעה אחרי הפיצוץ השתלטו אנשי-ה"הגנה" על האזור. על-אף הזעם והחשדות, הורה מפקד- המחוז, דוד שאלתיאל, לקצין הקשר הראשי של ה"הגנה" בירושלים עם הבריטים, יוסף שנורמן (שני), לבקש מהשלטונות כלים מכניים כבדים לפינוי ההריסות. מפקד חטיבת מרחב ירושלים הבריטית, תת-אלוף ג'ונס, הציע שחיילים בריטים יפעילו את הכלים, אך שאלתיאל דחה את ההצעה. אנשי ה"הגנה" פינו את ההריסות, חילצו את הגוויות ואת הנפגעים ונאבקו עם ההמונים שסירבו לפנות את הרחוב. יחידה מיוחדת פיזרה את הקהל. כמה בריטים הגיעו למקום האסון. שוטר בריטי מצא אקדח על הארץ ורץ אל המשוריין שלו, כדי להסתירו. יהודי שהבחין בכך התנפל עליו, חטף מידו את האקדח ונתן אותו לאנשי הש"י. היה זה אקדח "וֶבלי-סקוט" מהסוג שהיה בשימוש הצבא והמשטרה. אנשי הש"י מצאו חלקי מנועים, ובבדיקה (במוסך של ישראל גסנר) התברר שהם מהמכוניות שקיבל הצבא הבריטי מארצות-הברית, בימי מלחמת העולם השנייה, במסגרת מבצע "החכר והשאל".³⁰ באותו יום נאספו כמה אנשי אצ"ל בחדר שכונה בשם "השחור", ברחוב אגריפס, במטרה "להחרים" ציוד ממחסני מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. אחרי הפיצוץ השתתפו גם הם בפעולות-ההצלה. אחר-כך יצאו העירה, לנקום בבריטים, והרגו קצין, נהג ושני סמלים שניקרו בדרכם, ליד בנייני-הסוכנות, ושני קצינים שפגשו ברוממה. גם אנשי לח"י יצאו לרחובות, והרגו עשרה שוטרים וחיילים בריטים. השלטונות אסרו על אנשי-הצבא להיכנס לשכונות היהודיות, והגבילו את כניסתם לירושלים לתפקידים מבצעיים בלבד.³¹ בראון ומרסדן נסעו לקהיר ודרשו מהמופתי את התשלום שהובטח להם, אך הוא זרק אותם מביתו: לא היה לו עוד צורך בהם, וכנראה לא רצה להודות שקיבל מהם עזרה. וייט והאריסון נהרגו בפַרְקם מטען-חבלה שחבר לח"י, אברהם כהן, ניסה להחדיר אל מפקדת קאוקג'י ליד שכם. גודפרי סטיוונסון וג'ורג' רום נתפסו בידי חברי ה"הגנה" ב-10 במארס, כשהשתתפו בהתקפה על נווה-יעקב שמצפון לירושלים' והוסגרו לשלטונות. הם הועמדו לדין רק בעוון עריקה וגניבת נשק, ונידונו לעשר שנות מאסר. חבריהם סייעו להם לברוח מן הכלא, והם הגיעו למצרים.³²

למחרת הפיצוץ עלה בן-גוריון לירושלים. ביומנו כתב: "הרס כזה לא שיערתי. לא הכרתי את הרחובות. זוועה ואימה. אולם לא יכולתי לשכוח שבריונים ורוצחים 'שלנו' פילסו הדרך בחיפה, 'דוד המלך', בית גולדשמיט ועוד.'" מפקד-העיר החדש, דוד שאלתיאל, אמר לו כי ארבעה יהודים ששמרו במחסום ובדקו את שיירת-התופת "הכניסו אבטומובילים לרחוב בן-יהודה. המשוריינים חזרו מיד, עם אנשי הצבא, והחומר התפוצץ."³³ בישיבת ועד-הביטחון, ב-24 בפברואר, אמר בן-גוריון: "לא יכולתי שלא לזכור שהראשונים אנחנו עשינו..., וכך זה מופיע ליהודים בעולם. היהודים עשו הראשונים מעשה כזה."³⁴ יומיים אחרי הפיצוץ' כתב הנציב העליון' סר אלן קנינגהם 'לאיש משרד-המושבות' ג'ון מרטין: "הערבים והיהודים איבדו את קנה-המידה המוסרי. היהודים הכריזו שהבריטים הם שביצעו את הפיצוץ ברחוב בן-יהודה, אף שההוכחה היחידה להאשמה זאת היא המשאית והמשוריין הבריטיים שהפושעים השתמשו בהם; והרי גם היהודים משתמשים בשיטת-הסוואה זאת. הנה, באותו יום עצמו שדדו עשרים יהודים את בנק 'ברקלייס"³⁵ ולבשו בשעת מעשה את מדי הצבא הבריטי. היהודים הם הראשונים שפוצצו בניינים. בתחילה את מלון 'המלך דוד' ואת בית גולדשמיט. ואחר-כך את 'סמיראמיס'. היהודים סבורים שאין כל רע בפיצוציהם, אך אם ערבים או בריטים מבצעים פיצוצים יש לזעזע את העולם."³⁶ שוב הודיע עבד אל-קאדר אל-חוסייני לעיתונים שהוא אחראי לפיצוץ, ושוב התנגדו העסקנים בני-עמו להכרזתו. חבר הוועד הערבי העליון' ד"ר חוסיין פחרי אל-חלדי' טען שהכרזה זאת מזיקה לעניין הערבי, ודרש מהמופתי להורות ש"להבא לא יורשה כל אדם לתת הודעות לעיתונות." בהסכמת המופתי הכחיש הוועד הערבי העליון את הודעת בן-אחיו.³⁷ פרשת פיגועי התופת מצד שני הצדדים, שבהם התחילו היהודים, ולא רק אנשי אצ"ל ולח"י, אלא גם אנשי ארגון ה"הגנה", מצביעה על מאפיין יסודי בתרבות הביטחונית העברית, אז והיום: התחסדות. מסתבר שלא ערכי לחימה הומניסטים הנחו ומנחים את מקבלי ההחלטות היהודיים, גם בפרשת פיצוץ מלון "סמירמיס" אז, וגם בפרשת החייל מחברון היום (ואלה רק שתי דוגמאות), אלא שיקולי תדמית בתקשורת הבין לאומית והמקומית. לפיכך מגוחך להשתמש בטיעון שיש לנו הצבא הכי מוסרי בעולם, כי מסתבר שאת המעשים הבלתי מוסריים אנחנו מתקשים להסתיר אלא מעיני רוב הישראלים המאמינים שערכינו נעלים יותר, ומתעלמים מן העובדות. כשהם מגלים שאין זה כך, המנהיגות הישראלית משלמת מחיר כפול: נזק בינלאומי ופיחות באמינותה בעיני הישראלים. מחיר כפול זה הוא "הגרוע שבעולמות" בלשונו של וולטר ב"קנדיד". מכיוון שבכל המלחמות, עד היום, נהגו ונוהגים הצבאות לפי הפתגם הצרפתי la Guerre Comme a La Guerre (במלחמה כמו במלחמה), ועל כך אמר הפילוסוף והמדינאי הרומאי מרקוס טוליוס קיקרו: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". שינוי נוהג מקובל זה, מקדמת דנא, מחייב אינטלקטואליזם צבאי ברמה מאוד גבוהה, שהוא תופעה נדירה מאוד בכלל, לרבות באקדמיה ובתקשורת, ובמערכות הביטחון בפרט. ____ [בשבוע הבא: פיצוץ מכונית תופת מתחת לחדרו של דוד בן-גוריון בבנייני הסוכנות בירושלים, כתוצאה מסדרת מחדלים של אנשי ארגון ה"הגנה"; תחקיר לקוי ואי הפקת לקחים; האשם העיקרי, ראש המודיעין הערבי של ה"הגנה" בירושלים, יצחק נבון, היה לימים נשיא המדינה; מפקדו, יצחק לוי, היה אחרי המלחמה פקיד בכיר מאוד במשרד הביטחון.]

1. עבדאללה אל-תל, זיכרונות, מערכות, 1960. 2. ארכיון צה"ל, אל עלי מאת איתמר, חבלנים ערבים, 10 בינואר 1948. 3. תעודות מדיניות, 117, שיחת ל. כהן-ו. פוקס-סטריגוויס בירושלים ב-4 בפברואר 1948. 4. א"צ, ידיעות טנא. 5. א"צ, ידיעות טנא. 1 בפברואר 1948. 6. דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים ירושלים, הוצאת שוקן, 1987, עמ' 138-139. 7. שיחת טלפון ב-2 בפברואר בין עבדאללה רימאוי לאיסחאן חוסייני במקבץ שיחות טלפון על פיצוץ "פלשתין פוסט", 537/3859 .CO. 8. א"צ, אל דרומי, חשמונאי, רן, מאת פרץ. הנדון: התפוצצות ברחוב הסולל: ראיון עם יעקב ברכה ב-8 בספטמבר 1981. 9. אביעזר גולן, "תופת על גלגלים", ידיעות אחרונות; יהושע פלמון בסדרת הראיונות הנ"ל. לדברי פלמון סיפר לו ג'נחו כי הוא פוצץ את בית "פלשתין פוסט", לימים הגיע ג'נחו למסקנה, שעל הפלשתינים לשתף פעולה עם ישראל, לכן הואשם בבגידה ונרצח בידי מחבלים. 10. ארכיון צה"ל, מסמכי חטיבת עציוני. 11. היה קשור גם לפרשת הל"ה שתוארה בתת הסדרה הקודמת. 12. הארץ, 2 בפברואר 1948: הראיון הנ"ל עם יעקב ברכה; ראיון עם ג.ס. ב-27 בדצמבר 1982. 13. CO 537/3859; סדרת העדויות הנ"ל של יצחק לוי. 14. שם, שם. 15. שם, שם. 16. א"צ תיקי עציוני. 17. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9346 S. ישיבת ועד הביטחון ב-3 בפברואר 1948. 18. יומן דב"ג, 8 בפברואר 1948. 19. 537/3859 .CO. 20. ידיעות טנא מ-18 בפברואר 1948. 21. שם, שם. 22. ידיעות טנא מ-20 בפברואר 1948. 23. א"צ, תוכניות ערביות לחדירה לירושלים העברית והטלת פצצות, 10 בפברואר 1948. 24. אביעזר גולן, "תופת על גלגלים". ידיעות אחרונות, שם. 25. ראיון עם מלכה קינן ב-11 בפברואר 1980. 26. לימים, המסעדה "שמש". 27. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. 28. אביעזר גולן, "תופת על גלגלים", שם. 29. מלווי-השיירות לא היו בחדריהם בזמן הפיצוץ. זמן קצר לפני כן יצאו ללוות שיירה. וכך ניצלו חייהם. 30. א"צ, דוח על המצב ברחוב בן-יהודה וסביבתו ביום 22 בפברואר 1948: א"צ, מאת חשמונאי: סיכום ארעי על ההתפוצצות שאירעה הבוקר ברחוב בן-יהודה: א"צ, 22 בפברואר 1948, אל מזרחי חשמונאי מאת מרץ: עדויות נוספות בעניין הפיצוץ: יומני סי.איי.די. מ-22 בפברואר 1948, 537/3856CO; סדרת ראיונות עם יוסף שני (שנורמן) ב-1981; לאפייר וקולינס. ירושלים, ירושלים, שם. עמ' 154-157: ספרו הנ"ל של דן קורצמן, עמ' 101-99; אביעזר גולן, "תופת על גלגלים", שם; עדויות בוועדה שחקרה את הפיצו ברחוב בן-יהודה, שחבריה היו עורכי-הדין י. דוד גויטין, אשר לוחצקי וישראל אולשן. ניהלו את החקירה עורכי-הדין אברהם גורלי ויצחק טוניק, ומזכיר הוועדה היה עורך-הדין משה גולדברג. כן העידו שלמה חרפי, משה קדמי, אלפרד טיכו, סטלה מזרחי, ישראל גסנר וחייל משוחרר ששמו לא הותר לפרסום, 1948. הארץ, 29 בפברואר 1 במארס ו-4 במארס. 31. י. אופיר, על החומות; שם. עמ' 39-38. 32. לאפייר וקולינס, ירושלים ירושלים, שם, עמ' 157: אביעזר גולן, "תופת על גלגלים", שם; הארץ, 11-10 במארס 1948. 33. יומן דב"ג, 23 בפברואר 1948. 34. אצ"מ 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון, 24 בפברואר 1946. הכוונה לפעולות אצ"ל בחיפה (פיצוץ המשטרה בחבית מלאה חומר-נפץ שנזרקה ממשאית) ובירושלים (מלון "המלך דוד" ומועדון קצינים בריטיים בבית גולדשמיט), בן-גוריון לא הזכיר ביומנו את פיצוץ המלון "סמיראמיס", שהיה מעשה של ה"הגנה". 35. אנשי לח"י שהתחפשו לחיילים בריטים. ניסו לשדוד את בנק "ברקלייס" ברחוב אלנבי בתל אביב ב-12 בפברואר. ראה להלן. 36. מכתב סר אלן קנינגהם לג'ון מרטין, 24 בפברואר 1948, 68537/ 371 FO. 37. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 29 בפברואר 1948.