מדוע לא הורגשו מחדלי החימוש בתש"ח

אחדים מראשי ה"הגנה" סברו שהלהביורים (יורקי-להבות) הם נשק-העתיד, שיסייע ליהודים לנטרל את היתרון הכמותי של האויב ואת היתרון האיכותי של נשקו. את השרטוטים הראשונים של הלהביורים הביא אלכסנדר גולדברג מאנגליה, ויעקב רכטר וחיים מורו סייעו לז'נקה רטנר להפוך אותם לשרטוטי-עבודה. במלחמת העולם השנייה פותחו כמה דגמי להביורים – אנגלי, רוסי, אמריקני ועוד – וז'נקה רצה בלהביור עברי שישלב את היתרונות של כולם. רוב חברי ועדת-התיאום העליונה¹ התנגדו ללהביור העברי. אך לא הגיעו להסכמה בדבר הטיפוס שייבחר. וילנצ'וק הכין טבלה, עם סיכום התכונות המכניות והמאפיינים המלחמתיים של כל דגם. הנושא נדון שוב. ההסכמה לא הושגה, ואשכול הטיל על וילנצ'וק להכריע. וילנצ'וק בחר בדגם האנגלי. על קבוצת בלאס הוטל לייצר שני טיפוסי להביורים: אישי, הנישא על גב החייל. וסטאטי, המופעל מעמדה או מכלי-רכב. בלהביור האישי יורה החייל על עמדת-האויב ממרחק חמישה-עשר מטרים. ואם הלהביור מכזיב, בעליו אבוד. חלקי הכלי הם מיכל-פח עגול, שבו חומר-השריפה, בקבוק עגול מלא גז דחוס במרכז המיכל, וסת-לחץ, אקדח שיורה כדור המדליק את חומר-השריפה וצינור-גומי שמחבר את המיכל אל האקדח. בפיתוח הכדור המדליק את החומר הבוער סייע סטודנט לכימיה שמצא את הנוסחה. את הווסת פיתח איש-הצוות, המהנדס רפופורט. על סוג האקדח ניטש ויכוח. צוות אחר, שעבד במקביל, פיתח אקדח עם מחסנית, אבל צוות בלאס העדיף אקדח עם תוף, מהטיפוס שהיה בשימוש בצבאות ארצות-הברית, בריטניה ויפן. בדיון, שבן-גוריון וישראל גלילי השתתפו בו, הכריז בלאס שהטכניקה של האימפריה הבריטית – ששתי מעצמות נוספות אימצו אותה – מספקת אותו, ושהוא אינו מעוניין בפיתוח מקורי. "היהודים מוכשרים יותר מן הגויים," ענה לו בן-גוריון. "ודאי, היהודים יותר מוכשרים," השיב בלאס. "אם מאה סטודנטים יהודים ומאה סטודנטים מעם אחר יסיימו אותו טכניון, יהיו מאה המהנדסים היהודים טובים יותר. לא כן אקדח שלא עמד בניסיון של שלוש אימפריות." בלאס קיבל רשות לייצר את האקדח "שלו", אבל גם האקדח עם המחסנית פותח. לקבוצת בלאס לא היו רישומים של הלהביור הסטאטי, והתקנתו הושהתה עד שנמצא ארגז עם חלקי להביור סטאטי במרתפי "בית-הדר", זמן מה אחרי שהבריטים פינו אותו. בלאס קיבל תקציב-פיתוח והטיל את הביצוע על דוד בלינקוב. לבלינקוב הייתה בעיה: אם יוצת החומר בשיטת הלהביור האישי – ירייה בכדור – יישמע הפיצוץ וכך יאבד יתרון ההפתעה. את הפתרון לבעיה זאת מצא סטודנט בטכניון. הוא פיתח כדור-הצתה חשמלי שאינו משמיע קול.² המהנדס לבנסהארט – שהיה קצין אוסטרי במלחמת העולם הראשונה, יצרן נשק ובעל פטנטים באירופה – הובא לארץ-ישראל בשנת 1938, קיבל מה"הגנה" משכורת אבל לא עשה דבר שנה תמימה. בתעש לא נקלט. והתירוץ שניתן לו על אי-העסקתו היה: "המשטרה עוקבת אחריך." אחד מהמסמכים הרבים שהעידו על כישרונותיו של לבנסהארט היה ציון-לשבח. בחתימת שר-המלחמה הפולני, על הצעותיו לשכלול הרימון הפולני. שש שנים עבד לבנסהארט כמומחה למתכות למען התאחדות בעלי-התעשיה הארץ-ישראלית, אחר-כך ניהל בתי-חרושת, ובשעות הפנאי שלו המציא רימונים והעלה הצעות לשכלול מרגמות ומוקשים. להמצאותיו לא היה ביקוש. הילל בירגר,³ מהנדס וחבר-ה"הגנה" שהיה מעיין בהצעות של ממציאים-חובבים ומציג את הסבירות שבהן לפני היחידה המדעית, הביא את לבנסהארט אל היחידה המדעית, אך הוא לא נקלט גם בה. אחרי חודש גילה אותו שמחה בלאס וצירף אותו לצוות שלו. "הוא לימד אותנו את התקנים של ייצור-תחמושת לא-חובבני," סיפר בלאס. "בגלל גילו ומפני שלא ידע עברית לא היה יכול למלא תפקיד אקזקוטיבי, אך היה יועץ בחסד-עליון." "כל יהודי צריך להחזיק בביתו רימון-יד, להגנה עצמית, אבל רימוני-היד מסוכנים, מפני שהם מתפוצצים כשמשתחררת הנצרה." אמר לבנסהארט לבלאס. "עשרות שנים חשבתי על רימון שמתפוצץ רק אם זורקים אותו בתנופה. נשק כזה לא יפגע במחזיק בו. כלי להמונים צריך להיות בטוח מפני טיפשים." בלאס טען שהנשק נחוץ מיד, שאין פנאי לפיתוח הרעיון, אך הממציא היֶקֶה התעקש וסיפר שגם בצבא יהיה רימון-יד כזה בטוח יותר, ושאפשר לירות אותו מרובה רגיל למרחקים גדולים. קציני חימוש, שבלאס ביקש מהם חוות-דעת, השיבו: חייל מאומן אינו זקוק לביטחון-יתר. ו"אנו זקוקים מיד לעשרות אלפי רימונים. אין פנאי." אף-על-פי-כן נכמרו רחמיו של בלאס על הממציא, והוא הורה לסטודנט ללמוד את פרטי ההמצאה ולעזור בהכנת דגמים שלה. חלום "רימון-היד היהודי" לא התגשם. לבנסהארט מת זמן-מה אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות. לפני מותו שלח אל בלאס את השרטוטים של הרימון, אך בלאס כבר היה עסוק בפיתוח מקורות-המים של ישראל.⁴

ב-29 במארס 1948דיווח יצחק וילנצ'וק לבן-גוריון: מאמצע ינואר ייצר תעש-חוץ עשרים אלף מוקשי-נעל. שלושים אלף מוקשים אישיים, שנים-עשר אלף מנגנוני-חבלה, עשרת אלפים פצצות-עשן, מאתיים וחמישים פיאטים וחמשת אלפים מוקשים נגד-רכב. בתהליך ייצור נמצאים חמישים אלף מוקשי-נעל, שבעים אלף מוקשים אישיים, עשרת אלפים מוקשים נגד-רכב, חמישים אלף פגזי-פיאט ושמונה מאות להביורים. הסדרות האלה מיוצרות בשמונים וחמישה בתי-חרושת, והעלות היא שלוש מאות אלף לא"י. וילנצ'וק גם דיווח כי מנובמבר עד מארס הקימה התעשיה הכימית חמישה מפעלים והיא עומדת להקים עוד שבעה. עד סוף מארס הופקו שש-עשרה טונות שדית, ארבע וחצי טונות אמטול, עשרים ושבעה אלף בקבוקי-מולוטוב, עשרת אלפים מאיצים, מיליון פיקות ושלושה-עשר אלף מוקשי-נעל. מקימים מפעלים שייצרו טן (למאיצים), בתפוקה של עשרה טונות בחודש, חומצה חנקנית, חומר-גלם לפצצות-עשן וחומר דלק לזורקי-להבות. עד אמצעי מאי ייוצרו שלושים וחמש טונות שדית בחודש, ועד אוגוסט חמישים טונות בחודש. מתפוקה זאת יהיה אפשר למלא חמשת אלפים מוקשים ביום.⁵

ב"הגנה" – ואחר-כך בצה"ל – היו יוזמות מקומיות רבות של יחידות: מחוזות, חזיתות, ערים וישובים, ושל אנשים יחידים. המפורסם ביותר הוא סיפור ה"דוידקה" שיזמו דוד לייבוביץ וחבריו-עוזריו בחזית הדרום שבמחוז תל אביב. ללייבוביץ לא הייתה השכלה טכנית גבוהה. היו לו כשרון ואהבה לכימיה. בימי "מאורעות" 1929 היה מפקד הקטע שבין חוף הים לשכונת נווה-שלום בתל אביב. הנשק של פקודיו היה אקדחים קטנים ופצצות פרימיטיביות, שאוחסנו בקופסאות-פח והופעלו בסיגריות בוערות. הסיגריות נראו למרחוק וסיכנו את מפעילי הפצצות, על כן כתש לייבוביץ ראשי גפרורים והדביק לפתיל את האבקה שהפיק. שפשוף הפתיל בקופסת-גפרורים הפעיל את הפצצה, וה"הגנה" הכניסה את המצאתו של לייבוביץ לשימוש מבצעי. בחייו האזרחיים עבד לייבוביץ בבית-המלאכה של בית-הספר החקלאי "מקווה-ישראל". הוא הפך את בית-המלאכה למכון-נשק קטן, ובנה בו דגם-עץ לייצור רימונים. לייבוביץ היה אחד מראשוני התעש, אך פרש ממנו מפני שסלבין לא סבר שהוא מתאים "לתעשיה ממש". לפני פרוץ המלחמה הוצב כנָשָק במטה חזית-הדרום של תל אביב. בפעולות-הגמול של חזית-הדרום נהרגו אנשים רבים מפני שמילאו את תפקידי התותחים והמרגמות, כלומר הגיעו עד היעד עם חומר-נפץ על גופם. לייבוביץ חשב על מכשיר שיטיל כמויות ניכרות של חומרי-נפץ למרחקים ויחסוך בחיי-אדם. באמצע פברואר תקפו יחידות חזית-הדרום של תל אביב את שכונת אבו-כביר⁶ הערבית, ונהדפו, ויהודים רבים נהרגו. בדין-וחשבון של מפקד-החזית, ישראל שחורי, כתוב: "לשם השמדת הכוחות הלוחמים (הערביים) באבו-כביר דרוש לנו נשק כבד למחצה. פיאט, מרגמות 3 אינטש, וטוב מזה היה אילו הצלחנו להטיל על אבו-כביר חביות חומר-נפץ." מחלקת-החימוש של ה"הגנה" לא סיפקה לו את הכלים, והוא קרא לדוד לייבוביץ, שגיוסו עדיין לא היה מלא, אל מפקדת-החזית, שברחוב וולפסון. - "צריך לחשוב על איזו המצאה, ותהיה פרימיטיבית ביותר," אמר לו. - "חשבתי על זה." השיב לייבוביץ, "אילו, למשל. הצלחנו להפעיל חומרי-נפץ בכמויות גדולות, על-ידי העברה בכלי-נשק מתאימים." - "מה אתה מציע?" - "אנסה לבנות מרגמה להטלת כמות חומרים גדולה למרחקים קטנים." - "מה נחוץ לך לשם כך?" - "אינני מבקש דבר, הכול ייעשה בהתנדבות." היו כמה הצעות. מישהו הציע לבנות "נשק רומאי" שיטיל בליסטראות; אחר חשב על כף-קלע עם קפיץ גדול, שתזרוק את חומר-הנפץ למרחק מאה וחמישים מטרים עם שחרור הקפיץ. שחורי עודד את כל בעלי-הרעיונות, אבל לייבוביץ היה היחיד שמימש את רעיונו. הנָשָקים זרובבל רבינוביץ ויעקב נוימן סייעו לו להשיג כסף. בחנות גרוטאות מצא קנה-תותח בקוטר שישים וחמישה מ"מ. ויעקב נוימן הכין את הקנה במחרטה של אביו, תוך שלושה ימים. בשיטות דומות נמצאו, יוצרו והורכבו, החלקים האחרים. אחרי שנשלם ייצורם של המרגמה הראשונה והפגז, שמשקלו היה שלושים ושבעה קילוגרם, נעשה הניסוי הראשון, בחולות חולון, ושחורי הורה לייצר מיד שתי מרגמות נוספות. ד"ר מאיר ביחובסקי, חבר מפקדת-ה"הגנה" במחוז תל אביב, השיג אלף לא"י. שתי המרגמות הנוספות היו משוכללות יותר מהראשונה, והניסויים שנעשו בהן הצליחו גם הם. ב-13 במארס יצאו כוחות חזית-הדרום ל"מיבצע מרכז", כיבוש אבו-כביר. הנשק הסודי של המבצע היה שלוש "דווידקות". שריקות-הפגזים ורעמי-הפיצוצים עשו רושם עז. אבו-כביר נכבשה בקלות יחסית ובישובים הערביים פשטה שמועה: ליהודים יש פצצות-אטום. סוכנות הידיעות הערבית דיווחה על "תותחים ונשק סודי אחר בהתקפת היהודים על אבו-כביר." בסך-הכול נבנו שתים-עשרה "דווידקות" במהלך כל ימי מלחמת העצמאות. הן הופעלו באבו-כביר, בקולוניה, בבית-שאן, בצפת, בגליל העליון המזרחי, בחיפה ובירושלים.⁷

עוד באוגוסט 1947 נפגשו האחים אהרן ואפרים קציר, יוחנן רטנר, אליק (אליהו) סוחצ'בר, ואנשי-מדע אחרים, והחליטו לגייס את אנשי המדע הירושלמים ואת מעבדות האוניברסיטה לייצור אמצעי-לחימה. סוחצ'בר היה איש הייצור שבחבורה. אנשי תיאוריה רבים היו בירושלים, אך לא היו בה פועלים מקצועיים, ואף לא תנור אחד ליציקת-ברזל. בית-היציקה היחיד בעיר, של האחים טחוש, נועד לאלומיניום, לכן היו רוב מוצרי התעש הירושלמי בימי המלחמה מאלומיניום ולא מברזל. הקבוצה שהתכנסה בבית משפחת קציר ייצרה מוקשי-תאורה לפי דגמים שנגנבו מגדרות מחנות-הצבא הבריטיים. כשקיבל דוד שאלתיאל את הפיקוד על ירושלים, בפברואר 1948, הוקם התעש הירושלמי, שהורכב מכל קבוצות ייצור-הנשק שבעיר. הפועלים המקצועיים הראשונים היו עובדי בתי-המלאכה שבצפון ים-המלח. והמפעל הראשון הוקם בבית-הספר "ברנדייס". מכבסה של ויצ"ו בבית-הכרם אכסנה מכון למילוי פגזים ופצצות בחומרי-נפץ, וברוממה הוקם המפעל "בי כפול שניים", שייצר מנגנונים ורימוני-יד, מוקשי-תאורה ומאיצים. בתחילת מאי, בימי המצור והקרבות הכבדים, הגיע איש מטה חטיבת "הראל", עמוס סוחצ'בר (חורב)⁸ לביקור-עבודה בבית מפקד תעשיית-הנשק בירושלים, אליק סוחצ'בר, בשכונת כרם-אברהם, והביא אתו קנה של "דוידקה". חור-ההצתה של ה"דוידקה" נסתם והבן ביקש מאביו סיוע טכני. האב קדח את החור בקנה, אך לפני שהחזיר לבנו את הקנה המתוקן התבונן בו ושאל את עצמו: מדוע לא נייצר גם אנחנו "דווידקות"? הוא גם חשב על כמה שכלולים, אבל לבן הפלמ"חניק לא היה פנאי. הוא מיהר לחזור אל שדה-הקרב עם הקנה המתוקן. האב ביקש ממנו לאפשר לו לבדוק מרגמת "דוידקה". אחרי ימים אחדים הודיע הבן לאביו: יש "דוידקה" בנווה-אילן. סוחצ'בר שלח לנווה-אילן את המהנדס מישקובסקי, שהביא לו שרטוט ראשון של המרגמה. "השרטוט היה מדויק וברור," סיפר סוחצ'בר. "השאלה הייתה, ממה עושים את ה'דווידקות'? נזכרתי שמאחורי מועדון 'מנורה' יש מגרש ריק ובו שני תותחים ממלחמת העולם הראשונה, טורקי וגרמני. נסעתי לשם עם הנהג שלי, בן-גיאת, שפרץ את הגדרות בנסיעה לאחור, ולקחנו את שני התותחים. חתכנו את קניהם וכך היו לנו חמישה קנים ל'דוידקות'. פיתחנו להן מנגנון-נקירה משוכלל יותר מזה של ה'דוידקה' התל אביבית. "בפגזים היו תקלות. אחדים לא התפוצצו, אחרים ריסקו את הקנה. מילאו אותם בטי.אן.טי מאיטליה, שנאסף אחרי ההפצצות האוויריות, בשדה פתוח, וגושי-אדמה התערבבו בו. כדי לטהר את חומר-הנפץ לקחתי מהמסעדה הקואופרטיבית סיר-אלומיניום של מאה וחמישים ליטר. ושמתי אותו בתוך סיר של מאתיים ליטר. מילאתי את הסיר הקטן בחומר-נפץ ואת הגדול במים, והרתחתי את המים. הטי.אן.טי ניתך בחום של שמונים ואחת מעלות, הלכלוך צף למעלה וחומר-הנפץ שקע. קיבלתי טי.אן.טי מוצק, נקי יותר ויעיל יותר. מאז לא היו לנו תקלות בפגזים ובדווידקות. "כשניסו החיילים שלנו להתחבר עם הר-הצופים התפוצצה 'דוידקה' תל אביבית עם פגז תל אביבי; כשניסינו לכבוש את העיר העתיקה, בקרבות 'עשרת-הימים', בחודש יולי, ירו שתי 'דווידקות' ממגרש הרוסים אלף ומאתיים פגזים שלנו, ולא הייתה תקלה."⁹ האלתור היה פרי כשרונו של עובד התעש הירושלמי מישקה רבינוביץ (רותם). עובדי הממשלה היהודים פחדו שהעובדים הערבים יתקיפו אותם, אבל לא יכלו לשאת נשק בגלוי בנוכחות מעסיקיהם הבריטים, ורותם המציא למענם סוכריות-דינמיט. סנדוויצ'ים מדינמיט וסיגריות-דינמיט, שקל להפעילם. למען היהודים שישבו בבתי-כלא, ושהיו צפויים להתקפות האסירים הערבים, המציא רותם אלות-משטרה שהכילו דינמיט, מסמרים, מאיץ, מרעום וחומצה. אלות אלה ניתנו לשוטרים היהודים ששירתו במשטרה הבריטית, כדי שיבואו לעזרת האסירים היהודים בשעת הצורך. לכמה מקומות-עבודה מעורבים סיפק רותם ביצי-נפץ. החלבון והחלמון נשאבו מביצים, והוזרק לתוכם טי.אן.טי מותך. עד סוף המצור צבר רותם עשרות פטנטים. רק במעטות מהמצאותיו אירעו תקלות, ואנשים נפגעו. לבעיות רבות הוא סיפק פתרונות.¹⁰

לא היה תחום שבו נכשלו מנהיגי התנועה הציונית, הישוב וה"הגנה", כמו בתחום הכנת הנשק, התחמושת והציוד הצבאי, למלחמת העצמאות. המלחמה לא באה בהפתעה – כבר ב-1945- דיבר בן-גוריון על הצורך להצטייד לקראתה, ואף נסע לארצות-הברית, נפגש (ביולי) עם יהודים עשירים והקים את "מכון סונבורן", ולשם כך נשלח חיים סלבין לארצות-הברית, לרכוש מכונות לייצור נשק מעודפי המלחמה העולמית – ובכל זאת סבלה ה"הגנה" ממחסור חמור בנשק ובתחמושת כשפרצה המלחמה. הסיבה העיקרית הייתה מיעוט המשאבים. לא הוקצב די כסף ולא הוקצו די אנשים למימוש התוכניות של בן-גוריון ושל סלבין. האחריות המיניסטריאלית להקצאת המשאבים רובצת על יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון. כמו בשדות הקרב, גם בהכנות למלחמה היה פער בין הדרג המדיני לבין האסטרטגי, שלא כל החלטותיו היו נכונות ושרבות מהחלטותיו הנכונות לא יושמו. ובין המבצעים, עובדי התעש ומנהליו, שהישגיהם טשטשו את הכישלונות של מקבלי ההחלטות. בייצור נשק-ה"הגנה", יש מאין, נתגלו סגולות המסירות וההקרבה של אנשי השורה ושל מפקדיה. בימי מלחמת העצמאות לא ייצר "המוח היהודי" פצצה אטומית, טילי-קרקע וקרני-מוות; הלוחמים היו זקוקים לנשק פשוט ולתחמושת פשוטה, לכלי-נשק אישיים, מחלקתיים ופלוגתיים. כדי לייצר את אלה נדרשה מזיגה של כשרון, אלתור ומסירות. ב-1948 היה היצע גדול של המצרכים האלה בישוב העברי בארץ-ישראל. מפעלי הנשק והתחמושת הוקמו בחיפזון ב-1948-1947 לכן היו בהם תקלות רבות בייצור. תקלות אלה והחיכוכים האישיים – שלא היו מעטים – נראים כיום כהערות-שוליים של הסיפור המרגש. ____ [בשבוע הבא: בעוד שסדרת הפרקים הקודמת עסקה בייצור נשק בארץ תוך כדי מלחמה, סדרת הפרקים הבאה תעסוק ברכש נשק בארץ ובחו"ל תוך כדי המלחמה. הפרק הראשון בשבוע הבא ידון ברכש הנשק מצ'כוסלובקיה שאפשר לארגון ההגנה להכריע את הכוח הצבאי של ערביי ארץ ישראל ולבלום את מתקפות "צבא ההצלה".]

1. חבריה היו נציגי התעש, תעש-חוץ, ושלוחות אגף האספקה של המטכ"ל. 2. ארכיון המחבר, יצחק וילנצ'וק, בכוח האמונה המסירות והתושייה – סיפורה של אפיזודה עלומה במאמצי הייצור המלחמתי בתקופת מלחמת-השחרור; שמחה בלאס, מי מריבה ומעשה. שם, עמ' 152-151: הראיונות הנ"ל עם יהודה בלינקוב, אהרן דונגי. יעקב רכטר ורענן וייץ. 3. מחבר הספר "טופוגרפיה שימושית", שדורות של סיירים בהגנה ובפלמ"ח השתמשו בו. 4. אינג' ה. בירגר, יד לממציא, המהנדס, ינואר 1978; שמחה בלאס, מי מריבה ומעשה, שם, עמ' 154-153. 5. מרשת בן-גוריון, דוח של יצחק וילנצ'וק לדוד בן-גוריון מ-29 במארס 1948; יומן דב"ג, 29 במארס 1948. 6. אַבּוּ כַּבִּיר הייתה שכונה ערבית של יפו, אשר הוקמה בשנות ה-40 של המאה ה-19 על-ידי תושבי הכפר המצרי תל אל־כביר שבמצרים. אלה הובאו למקום על-ידי איברהים פאשה לאחר שכבש את ארץ ישראל מידי העות'מנים. כיום שוכנת השכונה בדרומה של תל אביב. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה שכונת נווה עופר, המכונה "תל כביר", מדרום לאבו כביר. לאחר מלחמת העצמאות הוארך רחוב הרצל, והוא חוצה כיום את המתחם. 7. ארכיון תולדות ה"הגנה", עדות של דוד ליבוביץ מס' 1040, 4261, 139; שי בן-יוסף, נשק במחתרת, שם, עמ' 69; דוד דיין. דוידקה מול אבו-יוסף. במחנה, 17 במארס 1978: דבר מ-17 במארס 1948. 8. לימים אלוף ונשיא הטכניון. 9. ארכיון צה"ל, עדותו של אליהו סוחצ'בר שגבה ממנו סא"ל ג. לוריא ב-16 ביוני 1960; ראיון עם אליהו סוחצ'בר ב-7 באוגוסט 1978. 10. ראיון עם מיכאל רותם ב-6 ביולי 1978.