|
בשבוע שעבר כאן תואר כיצד הגיעו סגן מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קֶלְמַן, ופקודיו, לסעסע, לפני המועד המתוכנן, למרות מזג האוויר הקשה והדרך ההררית המפרכת. גובהן של כמה ממדרגות-ההר היה שני מטרים. הבחורים החליקו על הסלעים הרטובים והתלולים, ואבנים דורדרו. אבל איש לא שמע את הרעש. במבואות-הכפר נתקלו בשומר. הוא שאל: "מן הדא?" לא קיבל תשובה ונעלם. מנקודת-הזינוק שלח קלמן את שתי המחלקות אל שני רחובות מקבילים, יעדי הפיצוצים. כפרי שיצא מביתו נתקל במחלקה של זעירא. "אש הדא (מה זה)?" שאל. "הדא אש." אמר ראש החוליה הפורצת, אילצ'יק, וירה בו. זה היה האות לפריצה. 1 בכל אחת משתי המחלקות הייתה חוליה אחת פורצת, וחמש חוליות נוספות, שבכל אחת מהן היה מאבטח, נושא חומר-נפץ, וחבלן. בחצות השתלטו שתי החוליות הפורצות על שני הרחובות, והחוליות האחרות הניחו בבתים את מטעני חומר-הנפץ. נתן שחם כתב: "הכפר מתעורר. מכל החלונות נשמע שיעול אוטומטים יבש, ללא הבחנה. תחת חיפוי אנחנו מתפרצים בשני ראשים ומניחים את חומר-הנפץ. אתה רואה את שלהבות יריותיהם מתנוצצות בחלונות ואתה יודע שהיריות מיועדות אליך; אתה רץ אל מולן ונושם בשמחה כל מטר מעוקב של אוויר שניתן לך לחיות בו. אתה מתפלא איך ה כדורים לא פגעו בך ורץ הלאה, בעומק כפר האויב. קרב-האוטומטים בטווח קצר הוא דו-שיח חריף ותמציתי עם הגורל, שבו אתה מייצג לא את עצמך בלבד. זה אחד המקומות המעטים שבהם ניתן לך פתחון-פה לדבר בשם עמך. "ברגע שגחנתי לטפל במטען, בתוך הכּוּך שנועד לו, במבואי אותו בית שהצליף עלינו לפני רגע – אש טיפשית ללא כיוון, ראיתי את המחפה עלי מרביץ צרורות לכל החלונות האטומים שבסביבה. הוא עמד בקומה זקופה, במרכז השטח שבין הבתים, ופעל בדיוק כפי שלמד בקורס-המפקדים האחרון. ברגע שפתחו עלינו באש, בו ברגע שהחלה ההסתערות, הספיק ללחוש לי בחיוך: 'זה קונצרט של התזמורת שלנו, במהדורה חדשה.'" 2 "אחרי שהונחו כל המטענים, בתוך הבתים, או צמודים לקירותיהם החיצוניים, הודיעו הרצים למפקדי-המחלקות ולקלמן שהכול מוכן. על-פי התוכנית היה על ישראל חומש לתקוע בחצוצרה, אות לחבלנים. אבל כוחותיו של חומש אפסו במסע, והוא שכב, תשוש, במרחק-מה מהכפר. "ח-ו-מ-ש!!" שאג קלמן לתוך הלילה. קול חלוש ענה לו ממורד ההר. "סִיגְנל!!!" שאג קלמן שוב, והחצוצרה השמיעה קול ענות-חלושה. 3 החבלנים, ששמעו את קול החצוצרה ובעיקר את השאגות, שלפו את הנצרות ונסוגו אל המחסה. מאה שניות נשארו עד הפיצוץ. אחד החבלנים הודיע לזעירא: כשמשך את הנצרה יצא כל המפעיל, והמטען ודאי לא יתפוצץ. זעירא רץ אל הבית, תפס בתרמיל-הנפץ, הניחו ליד תרמיל אחר, בבית סמוך, והספיק לחזור ולהשתטח מאחורי מחסה. במחלקה של אלעד פלד עשה החבלן משה דויטש מעשה דומה, ביוזמתו, וחזר בעוד מועד, אך אחד המחפים חשב אותו לערבי, ירה בו ופצע אותו בריאותיו. חבריו הספיקו למשוך אותו אל מעבר למחסה כשנשמע קול הפיצוץ. שני הרחובות נהרסו. "כששכך גל ההתפוצצויות הראשון הורה קלמן לדב זעירא לשלוח את כיתת-העתודה של מחלקתו לפוצץ בתים ברחוב נוסף, צדדי. המשימה בוצעה, ומהמרגמה נשלחו פצצות אל דרום הכפר, כאילו גם שם פועלת יחידה יהודית. אחר-כך נשמעה הפקודה לסגת. אבן כבדה, שהועפה עם הפיצוץ, פגעה ברגלו של שמואל ליפשיץ, כשהיה במורד ההר. כל הפעולה נמשכה שמונה דקות. 4 לפי ה'ניו-יורק טיימס', הפיצוצים גרמו להרג של 11 תושבים, מהם חמישה ילדים קטנים, שלושה פצועים, שלושה בתים הרוסים כליל ו-11 בתים שנפגעו קשה. 5 על-פי מפקד הפשיטה משה קלמן, חלק מן ההרוגים היו חיילי גדוד הירמוך השני של "צבא ההצלה" 6
|
|
קלמן פקד על החובש מקלר להושיט עזרה ראשונה לשני הפצועים, דויטש וליפשיץ, ולסגת אתם, לפני שיספיקו הערבים לחסום את הדרך. מקלר סיפר: "העמסנו את הפצועים על אלונקות. אש כבדה ניתכה עלינו מהכפר. בקושי ירדנו מגובהי הטראסות אל הכביש. כשהגענו לטרסה אמרתי לקלמן: 'מוכרחים לעצור ולטפל בפצועים באור'. הוא ענה: 'זה מסוכן', אך לבסוף הסכים. הבחורים עמדו סביב הפצועים כאוהל, הדלקנו גפרור והבחנתי בדיוק בפציעות. יכולתי רק לחזק את התחבושות ואת חוסמי-העורקים. לא הייתה לנו תרופה לשכך כאבים. וקלמן האיץ בי לסיים, כדי שלא ניתפס כולנו." 7 הנסיגה מסעסע, עם הפצועים, הייתה אחד המסעות הקשים בתולדות מלחמות ישראל, והמסע הקשה ביותר שזוכרים האנשים שהשתתפו בו, והיו אלה אנשים שעשו מסעות הרבה, לפניו ואחריו. קלמן סיפר לגלעד: "עד כאן היה כל אחד מאתנו חייל לוחם, חלק מן הכלל, אך הקרב הביא להתפרקות, והפלוגה נפרטה לעשרות של יחידים. כל אחד רצה להגיע חי הביתה, להגיע ויהי-מה! את כל חומרתה של המשימה הרגשנו רק עכשיו. היגיעה הנוראה. המתיחות הנפשית הבלתי-פוסקת. הרגליים הבצקות, הקור והמוות המרחף מעל לראש. היה עלינו להחזיר את האנשים למסגרת, להצמידם זה אל זה בחישוקי משמעת. היה זה שלב מסוכן מאוד בשבילנו, המפקדים. נתבלט כל חוסר-הניסיון שלנו. זאת הייתה לנו הפעם הראשונה של מאמץ קרבי ממין זה, במרחקים כאלה. לא שמו לב לנשק, לתחמושת, אפילו לא לחברים כושלים... נערים צעירים אלה ביקשו לברוח מהכול. תהום החולשה התגלתה לפניי. וידעתי ששעת המבחן שלי, כמפקד וכחבר, הגיעה. "במרחק כשלושה קילומטרים מהכפר אספנו את האנשים, ערכנו אותם ביחידות, והודענו שהפעולה עדיין לא נגמרה. עוד הדרך לפנינו. עלינו להגיע לבסיס עד אור היום ולא להתגלות. זאת שאלת-חיים לכולנו. ועוד: את שני הפצועים לא נשאיר. עלינו לשאת אותם (לשאת על הכתפיים, שמונה שעות, אלונקה מתקפלת ובה גוף שותת דם). אין ברירה. עלינו לסעוד זה את זה. כל אחד אחראי לנשק ולתחמושת." 8 "הגשם לא פסק," כתב דן מקלר, "והפצועים נרטבו. לא הועילו השמיכות. הכול היה ספוג מים וגשם... השמיכות נשמטו מהאלונקות ונגררו בבוץ. מחשש פגישה עם ערביי הסביבה ירדנו מהכביש ושוב שרכנו את דרכנו בבוץ דביק. ליד כל אלונקה הלכה מחלקה. בחלקה נושאת את האלונקה ובחלקה מבטיחה את דרכנו. אחד שכשל היה הכרח להחליפו; שני, נשמטה הרצועה מידיו, והפצוע היה מחליק ויורד בשיפוע האלונקה. הפצוע ברגלו נאנח, אנחותיו החרידו לב ונפש, ומורפיום אין. מי ידע בימים ההם על מורפיום? פקודה חמורה: לצעוד מהר ככל האפשר. האנשים יגעים, מרופשים, סחוטים, והמפקד מאיץ ומאיץ. היה חשש שלא נגיע עד אור היום לבסיס, ונאלץ לחפש משלטים. אני עובר את שיירת הצועדים ומחלק כדורי-מרץ. האנשים התעודדו, ובליבי תפילה שנמהר להגיע. מה יקרה אם תחלופנה שעות וכדורי-המרץ יחדלו להשפיע?" 9 חמישה-עשר אנשי כוח-החילוץ, בפיקודו של יוסף חוטר-ישי, התמקמו בחצות הלילה בחורשה שמצפון למירון, ליד צומת-מירון. זאת ההוראה שקיבל חוטר-ישי: אם לא יחזור כוח-הפשיטה ולא יגיעו הוראות, חזור לעין-זיתים עם אור ראשון. 10 האנטנה של מכשיר-הקשר נתקלה בענפי העצים, הסתבכה בהם ונשברה, וכך נותק כוח-החילוץ מהכוח הפושט, וגם מהמפקדה-העורפית, ולא היה יכול לקבל הוראות. חוטר-ישי ופקודיו שהו בחורשה עד אור ראשון, ומאחר שלא הבחינו בחוזרים ולא קיבלו הוראה אחרת, חזרו לעין-זיתים. 11 השחר עלה כשהיו הנסוגים במרחק שני קילומטרים מן החורשה. "אור היום עמד במלואו," כתב מקלר, "והעייפות שיתקה כל רצון לזהירות. המפקד מצווה לנקות את הרובים, להיות מוכנים לכל הפתעה... עכשיו ניתנה רשות לשתות. התנפלנו על שלוליות-המים שבצדי הדרך וגמענו את המים המרופשים." 12 את שני הקילומטרים עד החורשה עשו הנסוגים בשעה וחצי. הם לא הבינו מדוע אין המחלצים יוצאים לקראתם. בחורשה ציפתה להם האכזבה. היא הייתה ריקה מאדם. על-פי פקודת קלמן צעדו הלוחמים על הכביש במהירות. במכשיר-הקשר התקשר קלמן עם עין-זיתים, והורה לחוטר-ישי לחסום בסלעים את כביש צפת-מירון, למקש אותו, להציב בו מארב עם מקלע "בראונינג", ולא לתת למכוניות לעבור בו, עד שיגיעו הנסוגים לעין-זיתים, וכן, לצאת עם מחלקתו לקראת הנסוגים, ולסייע להם לשאת את הפצועים ואת הציוד. בבוקר 15 בפברואר צעדו שישים ואחד פלמ"חניקים על הכביש הראשי, בשלושה טורים, נושאים שני פצועים. הערבים תושבי עין-זיתון וצפת, שהבחינו בהם, חשבו אותם כנראה לבריטים. על הכביש פגשו בהם אנשי מחלקת החילוץ ונטלו מהם את האלונקות וחלק מן הציוד. קצב ההליכה הואץ. 13 קֶלמן סיפר לגלעד: "היום עלה... והרי אנו בקרבת עין-זיתים. הנה כבר קטע-כביש 'שלנו'. זכר של חיוך עלה על השפתיים... פתאום, בצדי הדרך, רקפות. בבת-אחת פשטו האנשים בשדה, כילדים קטנים, וליקטו זרים ככל שיכלו לשאת. הבנות יצאו לקראתנו, צוחקות ובוכות, והבחורים, אפורי-פנים, עם זרי רקפות בידיים, כרעו על הארץ באין-אונים." 14 קלמן הורה לחוטר-ישי להסיר את המחסומים מן הכביש, ולאלעד פלד ולדב זעירא הורה לחזור מיד להר-כנען, עם שתי המחלקות הפושטות. אבל לפני שהספיקו לצאת מחצר הקיבוץ, נכנסו לתוכה משוריינים בריטיים, והמפקד שאל: "התקיפו אתכם בלילה?" "כן," השיב קלמן. "מן הכפר דליתה. חברי הקיבוץ לא השיבו אש. ושניים נפצעו בדרכם לעמדות. " הקצין האדיב – שנענה לבקשתו של קלמן והעביר את שני הפצועים, עם החובש שטיפל בהם בדרך, לבית-החולים היהודי בצפת – התבונן בפצועים ואמר בחיוך, תחת שפמו: "אני מאמין לכל מה שאתה אומר, אבל מנין אדמת חמרה אדומה על בגדי הפצועים? הרי דליתה עומד על גבעת גיר?" הוא לא הוסיף לחקור, ולפני שנסע אמר לאחד מחברי המשק: "בפעם הבאה קִראו לנו, ונפנה אתכם מן הישוב." "תודה רבה, נחשוב על הצעתך." השיב לו חבר עין-זיתים בנימוס. דויטש וליפשיץ קיבלו טיפול בצפת והחלימו כמעט לגמרי. 15 אנשי יחידת הפשיטה חזרו לבסיס בשעה 9 בבוקר. שבע-עשרה שעות אחרי שיצאו ממנו, וישנו עשרים וארבע שעות רצופות. למחרת נסע משה קלמן מהר-כנען לראש-פינה, נכנס לבית-הקפה של גיטל וחיכה לשיירה כדי לנסוע לאיילת-השחר. בריטים אחדים ישבו סמוך לו ושתו קפה. בגדיו עדיין היו מלוכלכים בבוץ. כשיצא מבית-הקפה החוצה יצא אחריו רב-סרן בריטי ואמר לו: "אני מבין שהיית שלשום בסעסע, ואתה בוודאי סקרן לדעת מה קרה שם. דע שנהרגו כשישים איש, וחמישה-עשר נפצעו. כחייל אל חייל, מגיעה לכם הצדעה, עשיתם עבודה נפלאה, אבל אני יושב במשטרת הר-כנען, ותחום השיפוט שלי נגמר בכביש ספסף -הר-כנען. לכן עשה לי טובה: את פעולותיך עשה מעבר לגזרה שלי, ונישאר ידידים." 16 המידע שסיפק הרב-סרן לקלמן אושר ממקורות נוספים, וכן נודע שעשרה בתי-אבן נהרסו בסעסע, שישה ניזוקו קשה וארבעה ניזוקו קל, פחד תקף את תושבי הכפרים הערביים, וכוחות גדולים רותקו להגנתם. 17 הדוח שהגיש קלמן אחרי יומיים מעיד על סולם העדיפויות של הימים ההם: "הוצאו בסך-הכול מאה כדורי סטן ומאה כדורי 303. התנהגות האנשים בדרך למטרה ובשעת הפעולה הייתה למופת." 18
|
|
ב-15 בפברואר הודיע ישראל גלילי לבן-גוריון: "אמש הותקפו גשר שייח'-חוסיין, גשר מצפון-מערב למטולה, גשר מצפון-מזרח למטולה, גשר ליד כפר תרביחה, ונתקף כפר סעסע." 19 לא כל ל"ה הפעולות שתוכננו, בוצעו, אבל ה"הגנה" הנחיתה מכה מרוכזת, במשך שלושה ימים, על העורף הערבי: נוסף על התקפת סעסע, פוצץ בית תלת-קומתי בשכונת ג'בליה שביפו; בשכונה אבו-כביר שבמבואות יפו פוצצו חמישה בתים אחרי קרב; בכפר יאזור פוצץ בית-חרושת לקרח; פוצצו גשר אל-בירווה שבגליל-התחתון, גשר-הנעמן, גשר-הרכבת ליד מנהרת ראש-הנקרה, גשרי הדן והחצבני, וגשר שייח' חוסיין. 20 ארבעה ימים אחרי פשיטת-סעסע סיפר עזרא דנין לבן-גוריון על הרושם שעשתה פשיטה זאת על הערבים. "זה מרתק כוחות-אדם, מפיל פחד, והכנופיות גם חושדות בכפריים, שהם עוזרים ליהודים בריגול ובמתן ידיעות." 21 הפשיטה על סעסע הייתה ציון-דרך במלחמת העצמאות: לא פעולת-הגנה, לא פעולת-עונשין, אלא הרתעה. תקיפת בסיסי-האויב החזקים בעורף. הביצוע עדיין היה פרטיזני, אך כבר היו בו מרכיבים של פעולה צבאית סדירה: סיור אווירי מוקדם ושימוש בצילומי-אוויר; מכשירי-קשר טאקטיים וכוח-חילוץ. פעולות ל"ה, לרבות פשיטת סעסע, הייתה סדרה של פעולות שיזם המטכ"ל. הפיקוד-העליון נכנס לשלב ייזום הפעולות האסטרטגיות, ושליטתו בתוכניות המבצעיות גברה. פעולות ל"ה הייתה שלב בתהליך הקמת הצבא העברי הסדיר תוך-כדי מלחמה; נושאיו העיקריים של שלב-מעבר זה היו מפקדי הפלמ"ח ולוחמיו.
|
|
4. "אש הטאבון בבתי הכפר עדיין לא התקררה"
|
|
|
קיבוץ סאסא עלה על הקרקע ב-13.1.1949. מייסדיו הם חברי "גרעין עליה ה' " של תנועת "השומר הצעיר" מצפון אמריקה. הקיבוץ הוקם על חורבות הכפר הערבי סעסע שנכבש במבצע חירם, באוקטובר 1948 והוא היישוב העברי הראשון שנוסד באזור הגבוה של הגליל העליון לאחר מלחמת העצמאות מקור השם סאסא במשנה ופרושו "מלען", שערה מן השערות שבראש השיבולת. בתלמוד נזכר כפר סיסאי כעיירה יהודית בגליל העליון: "והלא כפר סיסאי מובלעת בתחום ארץ ישראל וקרובה לציפורי יותר מעכו". 22 בשטח הקיבוץ נמצאים ציוני הקברים של התנאים לוי בר סיסי ויוסי בר סיסי, שבסמוך אליהם אותרו עוד במאה ה-19 על-ידי החוקר הצרפתי ויקטור גרן ועל-ידי חוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל שרידי בית כנסת עתיק. 23 כחברי השומר הצעיר, המייסדים "היו חצויים בנפשם לגבי ההחלטה ליישב אותם בכפר הערבי שנינטש. הם חלקו על פיצוץ המסגד על-ידי הפלמ"ח (דבר שנעשה בניגוד למצפונם). במסמך נדיר שיש בידי- הגדה של פסח מ'תוצרת עצמית' שנכתבה באפריל 1949 -הם כותבים על הקושי הנפשי לשבת על אדמת הכפר כש'אש הטאבון בבתי הכפר עדיין לא התקררה'. 24 על הדיסוננס הקוגניטיבי של מייסדי הקיבוץ כתב אחד מהם, אשל ספירו: "היו לנו הרבה היסוסים והתלבטויות בנושא, כי אנחנו חלמנו להקים יישוב חדש בארץ ישראל ולא על גבי הריסות של יישוב ערבי שתושביו נטשו אותו בזמן מחמת העצמאות. אבל קיבלנו את דרישת המוסדות המיישבים (הסוכנות היהודית והקיבוץ הארצי)... לחלק מאתנו היה זה משבר אתה בא לכפר ואומרים לך שמבחינה אסטרטגית חשוב להתיישב כאן. ואתה בולע את זה. סאסא יושבת על צומת של שלושה כבישים ראשיים. התחננו שיתנו לנו לפחות לעבור לגבעה ליד הבירכה או לצומת. לא דווקא כאן בכפר. אנחנו נכנסים לכפר, ואתה רואה הריסות ורואה נעלים ורהיטים... לאחדים מאתנו זאת הייתה באמת טראומה שלא בקלות עוזבת אותך" 25 פרשה זאת של פשיטת סעסע – מן הקשות והמוצלחות במלחמות ישראל, הענקת זרי רקפות על-ידי הלוחמים לבנות, כיבוש הכפר, גירוש תושביו, מעשי טבח בחלק מן הנשארים והקמת קיבוץ על הריסותיו, שמייסדיו השתייכו ומשתייכים לשמאל הישראלי, מסמלת את הטרגדיה הציונית והישראלית ש"אש הטאבון" אינה נותנת לה מנוח. מקור הטרגדיה באידיאולוגיה ובחינוך אוטופיסטים, בהזיות מרכסיסטיות על אחווה בין עמים לאחר שפועלי כל העולם יתאחדו, ובאי הבנת הוויית הצבא והמלחמה על-ידי מנהיגי התנועה הציונית ומדינת ישראל. התוצאה: דיסוננס קוגניטיבי לאומי, התפתחות אג'נדות ותנועות פוסט-ציוניות, פוסט-לאומיות, ופוסט ישראליות המיועדות לכפר על הפשעים שהם מאמינים שבצעו המיסדים. אג'נדות אלה מערערות את המערכת החיסונית הישראלית מפנים ומאיימות על עצם שרידותה של מדינת ישראל לא פחות מן האויב החיצוני.
|
|
1. א"צ, תיק "נס גדול"; הראיון הנ"ל עם דב זעירא. 2. נתן שחם, בעומק שטחו של האויב. שם, עמ' 118. 3. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; אוריאל בן-עמי, "מסע הזוועות מסעסע", שם. 4. ארכיון צה"ל, ארכיון פלמ"ח, תיקי הגדוד השלישי; עדות של יצחק גולן מ5- באוקטובר 1982 5. מצוטט באתר "זוכרות" – סַעסַע 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 7. הראיון הנ"ל עם דן מקלר. 8. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם, עמ' 128-127. 9. דן מקלר, "בליל סעסע". שם. עמ' 120. 10. א"צ. שם; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 11. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן: הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 12. דן מקלר. "בליל סעסע", שם, עמ' 120. 13. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם יוסף חוטר-ישי. 14. זרובבל גלעד, "סיפורו של מג"ד", שם, עמ' 128. 15., CO 537/3856 (סמכי משרד המושבות הבריטי), תוספת לדוח סי.איי.די. מיום 15 בפברואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן; הראיון הנ"ל עם דן מקלר; העדות הנ"ל של יצחק גולן. 16. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה קלמן. 17. א"צ, שם 18. משה קלמן. דוח, עמ' 117. 19. יומן דב"ג, 15 בפברואר 1948. 20. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948: א"צ, אל עלי מאת נדב, דוח פיצוץ גשר מצפון למטולה ומעביר-מים ממערבה לה, 15 בפברואר 1948: א"צ, אל הכנסת מאת המועצה. דוח יוסי כגליל המזרחי, 15 בפברואר 1948; דוד דיין. מה קרה השבוע בתש"ח, במחנה, 15 בפברואר 1976. 21. יומן דב"ג, 19 בפברואר 1948 22. תלמוד בבלי מסכת גיטן דף ו' עמוד ב' 23. נעמה סיקולר ואריק בשן, מקום 2: סאסא - הקיבוץ שמגן על חיילי ארצות הברית, באתר כלכליסט, 12 באוקטובר 2009; ויקיפדיה. 24. מייל מד"ר אבנר רשף, 12 בנובמבר 2016 25. אשל ספרו, חובתר זיכרון, קיבוץ סאסא, 2014.
|
|
