בסיוטיהם ראו קובעי המדיניות הבריטים את מדינת היהודים הנולדת כ"דמוקרטיה עממית", שלוחה של הגוש המזרחי במזרח-התיכון. בתחילת ינואר 1948 הגיע המודיעין הבריטי למסקנה שהסוכנות היהודית אינה מייצגת את ההמונים, ושלח"י, התומך בסיעה הקומוניסטית שבהסתדרות, ידרוש בחירות דמוקרטיות במדינה שתקום. בפברואר 1948 שינו אנשי הביון את דעתם, והעריכו שלח"י אינו רוצה להחליף את השלטון הבריטי בשלטון רוסי בארץ-ישראל; דוח בריטי ממארס קשר שוב את לח"י עם הגוש הקומוניסטי. ראשי ארגון זה השמיעו לא פעם הצהרות פרו-סובייטיות, כתוב בדוח, ובדצמבר 1947 קרא כרוז של לח"י לקשור קשרים בין המדינה היהודית ובין ברית-המועצות. דיווחים אלה מעידים שהבריטים ראו בעיני רוחם המוני אוהדי לח"י ביישוב העברי. להלן דיווח של המודיעין הבריטי על האיחוד של "השומר הצעיר" ו"התנועה לאחדות העבודה" עם "מפלגת הפועלים המאוחדת", היא מפ"ם (האיחוד היה ב-24 בינואר 1948, הדוח נכתב במארס): שתי המפלגות שהקימו את מפ"ם הן שמאליות קיצוניות, ורוב חבריהן אנשי קיבוצים. "התנועה לאחדות העבודה", שפרשה ממפא"י, רדיקאלית יותר ממפא"י בתחום החברתי, ומקסימליסטית בתחום הלאומי: "השומר הצעיר" קיצוני עוד יותר. עד הזמן האחרון היה בעד מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל והתנגד ל"תוכנית בילטמור". למפלגה החדשה יש אוריינטציה על ברית-המועצות ועל ידידות עם התנועות הקומוניסטיות בכל העולם. זאת המפלגה השנייה בגודלה של יהודי ארץ-ישראל. ויש לה עשרים וחמישה אחוזים בוועד הלאומי ושלושים אחוזים בוועידת ההסתדרות. ד"ר משה סנה, שהתפטר מן הסוכנות היהודית בדצמבר 1947, מזוהה עם מפלגה זו, ונראה שיהיה מנהיגה. סנה נבחר לשר ההגנה בממשלה הזמנית שיקימו היהודים". "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ) – "כתוב בדוח – "סיגלה לעצמה את העקרונות הלאומיים של המדינה היהודית (כגון עלייה) ומתכוננת לאייש את האגף השמאלי במערכת הפוליטית שלה, לפיכך שינתה את שמה ל"מפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית". ברית-המועצות מנחה מרחוק את מדיניותה החדשה. הכוח של הפלמ"ח (כוחות המח"ץ של הצבא הישראלי) הוא עשרים אלף חיילים, ויש ביניהם דוברי רוסית רבים שבאו לארץ-ישראל בהגירה הבלתי-לגאלית. כמה מחברי הפלמ"ח קיבלו אימונים בלוחמת-גרילה בברית-המועצות." בדוח אחר כתוב שהקומוניסטים החדירו אנשים ל"הגנה", ושאצ"ל עשה תפנית לכיוון ברית-המועצות. במסמך שהגיש שר-החוץ ארנסט בווין, ב-13 בספטמבר 1948, לקבינט הבריטי בנושא "מפלגות קומוניסטיות מחוץ לגוש-הסובייטי", צוטטו דיווחי-המודיעין האמורים. במסמך של בווין כתוב כי המערכת הפוליטית של ישראל נוטה שמאלה מאז הקמת מפ"ם, וכי הסתדרות העובדים, שהשפעתה על הסוכנות היהודית הייתה מכרעת לפני קום המדינה, משפיעה כיום (ספטמבר 1948) על הממשלה הזמנית. החל משנת 1946 קיבלה ההסתדרות קומוניסטים לשורותיה, וכיום השפעתם בה אינה מבוטלת. באוגוסט 1947 מנתה הסיעה הקומוניסטית בהסתדרות רק כשמונה מאות חברים (מספר כל חברי ההסתדרות מאה וחמישים אלף), אבל "השפעת הקומוניסטים היהודים בישראל גדולה ממספרם, בגלל מצב החרום, ונטיית היהודים להתפלג לשברירי מפלגות, ועקב תמיכת ברית-המועצות וגרורותיה במדינה היהודית –– באנשים, וגם, כנראה, בציוד מלחמתי, ובגלל מסורת השימוש בכוח והנטייה לאוטוריטאריות של רבים מיהודי ארץ-ישראל."¹ לפני כן, בתחילת מארס, נתן בווין ביטוי לפחדיו – שגברו כתוצאה מן "המלחמה הקרה"– במסמך שהגיש לקבינט, בנושא "האיום על ציוויליזציית המערב": "ברית-המועצות מנסה לסכל את תוכנית-מרשל (לשיקום אירופה) ולנצל את המשברים הכלכליים במערב, כדי להשתלט עליו ולכונן דיקטטורה עולמית, וייתכן שצרפת, הולנד, דניה ובלגיה, יצטרפו לגוש הסובייטי. אם לא יינקטו אמצעי -נגד, מיד, עלולה ברית-המועצות לבצע את זממה בקרוב."²

שלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת העצמאות, הגיעו אנשי מודיעין בריטים למסקנה שהמדינה הערבית הפלשתינית לא תקום בשטחים שנועדו לה, ושמדינות ערב תחלקנה ביניהן את השטחים הללו על-פי המפתח של עזרתן לערבים המקומיים. כל זאת, אם לא יפלוש אליהם המלך עבדאללה מיד עם צאת הבריטים מן הארץ.³ במחצית הראשונה של ינואר נחלקו הדעות בין משרד החוץ בלונדון לבין סר אלק קרקברייד, שגריר בריטניה ברבת-עמון. מברקים אחדים מתעדים את הוויכוח הזה. אנשי המשרד העריכו שמעשי האיבה בארץ-ישראל יסתיימו בהקדם;⁴ קרקברייד טען שהמלחמה תגבר, שהפליטים הערבים מארץ-ישראל, המציפים את עבר-הירדן, מגבירים את איבת הערבים ליהודים ולבריטים, ושתהיינה התנגשויות בין ערבים ובין בריטים.⁵ בהערכת-המצב שפרסמו השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל, באמצע ינואר, נכתב שארגוני הפורשים היהודיים עתידים להרוס את החברה היהודית מבפנים, ושמאחורי התוקפנות של הערבים עומדים גורמים מחוץ-לארץ, שאין לערבים המקומיים כל השפעה עליהם. טענת היהודים, שהאוכלוסייה הערבית המקומית היא התוקפנית, אינה נכונה. התחזית: היהודים יגבירו את התקפותיהם כדי לערער את רצון-המלחמה של הערבים, אבל לא ישיגו את מטרתם, ופעולות האיבה תתרחבנה אחרי סיום המנדט.⁶ מפקד הלגיון העבר-ירדני גלאב פחה הביע את דעתו בסוף ינואר: הערבים רוצים לקבל את תוכנית החלוקה, אך אין הם מעיזים לומר זאת בגלוי ולנהל משא-ומתן בגלוי. אם יחרימו הערבים את השוק שלה, תיחנק המדינה היהודית. הלוחמה הזעירה של הערבים נגד היהודים תימשך זמן רב, אבל הצבאות הסדירים של מדינות ערב לא יפלשו לארץ-ישראל.⁷ אחרי שני חודשי לחימה (בפברואר) סיכמו ראשי הביון הבריטי: מצב הנשק, הציוד והכסף, של היהודים בכי-רע, והם רוצים להישען על כוח צבאי שיבוא מחו"ל. הציבור היהודי חדל להאמין ב"הגנה". גיוס היהודים שגילם משמונה-עשרה עד עשרים וחמש הסתיים, ונרשמו, בסך-הכול, שישה-עשר אלף איש.⁸

גלאב פחה כתב בספרו: כשנפגש בווין עם ראש ממשלת עבר-הירדן, אבו-הודה, ב-7 בפברואר 1948, לא שיערו שניהם שהלגיון ושאר הצבאות הערבים הסדירים יפלשו לארץ-ישראל: הם סברו שהלגיון ישמור על ביטחון-הפנים בשטחים הערביים של הארץ ויפטרל לאורך הגבולות של שטחי היהודים.⁹ אחרי פגישה זאת הגיע קרקברייד למסקנה שאי-אפשר למנוע מלחמה בין היהודים ובין מדינות ערב, ושעבר-הירדן לא תעמוד מן הצד; השפעת דעת-הקהל במדינות-ערב על עבדאללה חזקה מרצונו לעמוד בהבטחותיו לגולדה מאיר. בחוות-הדעת ששלח קרקברייד ללונדון כתוב שגלאב פחה ושרי ממשלת עבר-הירדן, אשר מסקנותיהם דומות לשלו, מכינים את עבר-הירדן למלחמה שאין הם רוצים בה.¹⁰ בסוף פברואר כתב הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, מירושלים, לאיש משרד המושבות, ג'ון מרטין, בלונדון, כי בסופו של דבר תקבל סוריה בוודאות את הגליל המזרחי, עבדאללה יקבל את יהודה ושומרון, ומצרים תקבל את דרום ארץ-ישראל. היהודים והערבים, שאיבדו את כל המעצורים המוסריים, מנהלים עתה מלחמה טוטאלית. "צבא-ההצלה" יפלוש לארץ-ישראל אחרי הפינוי; קשה לחזות מראש את תוצאות הפלישה, בגלל חולשת הערבים. פגיעה בתחבורה עשויה לשתק את היהודים, אך הערבים אינם מבינים זאת. "הם יכולים לחשוב רק על הריגת יהודים, ולפיכך היהודים הם המנצחים, מפני שהם הורגים יותר." הערבים לא ימנעו את חלוקת הארץ. נראה שהיהודים ישתלטו על מישור-החוף, וזאת תהיה חלוקה צודקת. מועצת-הביטחון לא תשקיט את הסכסוך, מפני שהכוח הבינלאומי לא יקום, ונראה שהיא תבקש מבריטניה להמשיך בשלטונה על ארץ-ישראל. בריטניה תסכים לכך רק אם יבקשו זאת ממנה גם הערבים וגם היהודים ויכריזו על הפסקת-אש. והרי זה לא יקרה.¹¹

מיום שהחליט הקבינט הבריטי להעביר את בעיית ארץ-ישראל להחלטת או"ם (בפברואר 1947) התרוצצו כבריטניה דעות שונות והערכות מנוגדות על החוכמה או הסכלות שבמהלך זה ועל תוצאותיו. הוויכוח ניטש בתוך משרד-החוץ הבריטי, בצבא, בין פקידי משרדי החוץ והמושבות, בפרלמנט וברחוב. המתנגדים לפינוי ארץ-ישראל השמיעו את קולם גם בפומבי וגם בחדרי-חדרים; הפרו-ערבים הקימו אגודה למען ידידות אנגלית-ערבית, בראשותו של המייג'ור גנראל אדוארד ספירס. עם חברי האגודה הזאת נימנו: ג'ון קופ-סימפסון, רונלד סטורס, ס.פ. ניוקומב, והנציב העליון לשעבר הרולד מקמייקל, שהיו בעלי השפעה רבה בבריטניה, אך השפעתם על אטלי ועל בווין הייתה מזערית; רובם השתייכו למפלגה השמרנית. ספירס הקים שדולה חזקה במסדרונות הפרלמנט, וכתב לניוקומב, ערביסט ותיק, ידידם של צ'רצ'יל ואידן (ב-17 בפברואר): "היהודים עדיין אינם מסוגלים לראות את מצבם האמתי. הם לא יגיעו לכך עד שנפנה את הארץ, ואז הם יעמדו פנים-אל-פנים מול חזית ערבית מאוחדת, וארצות-הברית תסרב לשלוח צבא לעזרתם. אינני סבור שאפשר לעשות משהו כדי להכניס היגיון לראשים של היהודים."¹² ב-21 בפברואר דיווח שר המושבות קריץ-ג'ונס, לאטלי ולבווין, על הלך-הרוחות הביקורתי באו"ם כלפי בריטניה, המשאירה תוהו ובוהו בארץ-ישראל כדי להכתיב את תנאיה לתושבי הארץ. בהערת-שוליים שהוסיף למברק של קריץ-ג'ונס רמז בווין ליועצו לענייני המזרח התיכון, הרולד בילי, ש"משחקו" של קריץ ג'ונס שקוף ולא מתוחכם דיו.¹³ באמצע פברואר ביקשו אנשי הסוכנות היהודית מבווין להיפגש איתם, לדיון על הפינוי ועל מועדו. בווין סירב, והסביר ליועציו: "אני יודע שהיהודים רוצים לבחון אם הם יכולים לקשור אותנו בהתחייבות להישאר בארץ-ישראל, אבל אחרי שהתנהגו כפי שהתנהגו, עלינו לדבוק בעמדתנו."¹⁴ בדברים אלה ביטא בווין את הדחף שלו לנקום ביהודים, ידידיו לשעבר, שביזוהו ושלא הבינו את כוונותיו הטובות.

הרי הערכת-מצב של הרולד בילי, ראש הערביסטים במשרד החוץ, בתחילת מארס 1948: מועצת-הביטחון לא תקים כוח בינלאומי, ואף אם יצביעו רוב חבריה בעד הקמתו, לא תהיה לה שהות לארגן אותו עד סיום המנדט. היהודים, שאינם סומכים על האיחוד הכלכלי של מדינתם עם המדינה הערבית, ינסו להקים מדינה ולזכות בהכרה בינלאומית, מבלי להגשים את רוב סעיפי החלטת 29 בנובמבר. הם דורשים מאו"ם להטיל אמברגו על אספקת הנשק לערבים, ולעומת זאת להתיר להם (ליהודים) לייבא נשק. הערבים לא יצליחו לדחוק את היהודים למישור החוף ולהגיע להסדר, ויש לכך שלוש סיבות: הערבים אינם מסוגלים להקים מדינה, בשני המחנות שולטים הקיצוניים ומדינות ערב מתחרות זו בזו, מי תתמוך יותר בערביי ארץ-ישראל, אף שהן נזהרות ממעורבות ממשית בסכסוך. הקיצוניות ביותר הן סוריה ועירק. אם ישתכנעו שני הצדדים בכנות כוונתה של בריטניה לצאת מארץ-ישראל, אולי יתפכחו, אבל הציונים לא יסכימו לוויתורים, כל זמן שיש להם תקווה להשפיע על ארצות-הברית. משרד החוץ האמריקני מעוניין ב"חילופי-השקפות אינטימיים" עם משרד-החוץ הבריטי, בנושא ארץ-ישראל, וגם הממשלות הערביות שואלות בעצת בריטניה. על בריטניה להיענות לבקשת הסטייט-דפרטמנט, להדגיש שלא חל שינוי בתוכנית הפינוי, ולהציע לערבים להפגין מתינות, כדי שמועצת-הביטחון לא תפעיל עליהם אמצעי-כפייה, וכדי שממשלת ארצות-הברית תהיה מחוסנת יותר נגד לחצי הציונים. פקידים בכירים במשרד החוץ, שקראו את הערכת-המצב הזאת של בילי, הביעו את הסכמתם לַכָּתוּב בה, והוסיפו: "בכל מקרה, אין לשנות את תוכנית הפינוי."¹⁵ בסוף מארס העריכו ראשי המודיעין הבריטי בארץ-ישראל: היהודים מדוכאים, בגלל הסתלקותה הצפויה של ארצות-הברית מתוכנית החלוקה ובגלל מצבם בשדות-הקרב. האמון ב"הגנה" פחת, אחרי אסונות שיירת נבי-דניאל ושיירת יחיעם¹⁶, ובגלל המצור על ירושלים. ונראה שגוברת האהדה לאצ"ל.¹⁷ _____________ בשבוע הבא: מסמך של מומחה בריטי כחודש לפני הכרזת העצמאות שמסקנותיו: הצד היהודי נקלע למבואי סתום גם בתחום הבינלאומי וגם בתחום הפנימי; אפשר שהמדינה היהודית תשלב בגוש הסובייטי; הסכסוכים בין היהודים והטרור הפנימי ביניהם ימנע ניהול יעיל של מדינה אם היא תקום.

1. 129/29 /Cal, מפלגות קומוניסטיות מחוץ למגרש הסובייטי, דוח של שר החוץ, 9 בספטמבר 1948. 2. Cal/129/29, האיום על ציוויליזציות המערב, תזכיר של שר החוץ, 3 במארס 1948. 3. א"מ, דוח מודיעיני דו-שבועי, 20 בדצמבר 1947. 4. FO 371/62226 ממשרד החוץ לרבת-עמון. 10 בינואר 1948. 5. FO 371/68365 מקרקברייד למשרד החוץ, 15 בינואר 1948. 6. FO 371/68530 18 בינואר 1948. 7. FO 371/68369 שיחת גנראל גלאב עם מייג'ור גנראל פקרד ממשרד ההגנה. 8. א"מ, מסמכי מפקדת הצבא הבריטי בארץ-ישראל, דוח לסוף ינואר. 9. 62-68 1957 pp. John Bagot Glabb “A Soldier wiyh The Arabs” London 10. ספרו הנ"ל של אלן קרקברייד, עמ' 13. 11. FO 371/68537 מכתב מאת סר אלן קנינגהם לג'ון מרטין 24 בפברואר 1948. 12. עבודת הדוקטורט של יורם נמרוד. 13. E 611 371/68537 FO 14. שם, שם. 15. 59E 3048 . FO 371/68536, הערכת מצב של הרולד ב"לי 1 במארס 1948. 16.יתוארו בפירוט בפרקים הבאים. 17. א"מ.