השנאה לציונות עלולה להתגלגל לשנאה למערב

כדי להשיג את מטרת המלחמה שלהם – למנוע את יישום המלצת עצרת או"ם מ-29 בנובמבר 1947 – פעלו הערבים כדי לבטל תמיכת ארצות-הברית בביצוע ההמלצה, והשתמשו לשם כך באמצעים צבאיים ומדיניים. הערבים המקומיים נלחמו ביהודי ארץ-ישראל בסיוע של מתנדבים ממדינות ערב, כדי להוכיח לממשל האמריקני שלא ניתן להקים מדינה יהודית ללא מלחמה, וכל המערכות הדיפלומטיות של מדינות ערב ניסו לשכנע את מקבלי ההחלטות האמריקנים ואת העם האמריקני, שמלחמה בארץ-ישראל עלולה לפגוע באינטרסים של ארצות-הברית, ולכן כדאי לה לסגת מהמלצת ה-29 בנובמבר. רוב מקבלי ההחלטות ורוב המומחים של משרדי החוץ וההגנה היו משוכנעים בכך עוד לפני 29 בנובמבר. לא כן הנשיא הארי טרומן. לכן היה טרומן היעד של ההסברה הערבית, ועל-כן קמה מעין קואליציה פרו-ערבית, בין אנשי ממשל אמריקנים בכירים, לבין מושלים ודיפלומטים ערבים. כדי לנטרל את השפעתה של הקואליציה הזאת השתדלו מנהיגי היהודים לרסן את הפעילות המלחמתית בארץ-ישראל ולשוות לה אופי של "מאורעות" בלבד, אבל התקריות הצטברו והיו למלחמה, והיה נראה שהערבים עומדים להשיג את מטרתם, ואולי מטרות נוספות, כגון השמדת יישובים יהודיים. היה נדמה שהערבים מביסים את היהודים במלחמת הדרכים ובחזית ירושלים, והפקידים הבכירים האמריקנים יכלו לטעון שעל ארצות-הברית להציל את היישוב העברי בארץ-ישראל מפני מנהיגיו הקיצוניים, המובילים אותו לאסון. לטענה זאת היו תוצאות מיידיות. ב-6 בינואר 1948 אמר ראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ האמריקני, לוֹי הנדרסון, לאליהו אילת ולאבא אבן (בוושינגטון), אחרי מעשי הטבח בחיפה (בסוף דצמבר) ופיצוץ מלון "סמירמיס" בירושלים (בתחילת ינואר), שספק הוא אם היהודים והערבים תושבי ארץ-ישראל בשלים לעצמאות. נציגי הסוכנות אמרו שהיהודים משתדלים למנוע מלחמה. הם לא יכלו לטעון שאנשי אצ"ל או לח"י אשמים בטבח בבלד א-שייח' (שהיה תגובה על הטבח בבתי-הזיקוק) ובפיצוץ בית-המלון המלא אורחים בשכונת קטמון בירושלים. לאמריקנים היה מידע מדויק. איש משרד ההגנה האמריקני, רוברט מקדואל, אמר לאבן ולאילת: היהודים אינם מתגוננים; הם מתקיפים. הגרילה הערבית תימשך, וליהודים יהיה קשה להחזיק בנגב. בדוח שהגישו להנהלת הסוכנות המליצו אבן ואילת להגביר את התיאום בין הפעולות הצבאיות של ה"הגנה" ובין הצרכים המדיניים.¹ הממשל האמריקני לא הסתפק בדיווחים שזרמו אליו מהקונסוליה האמריקנית בירושלים. בתחילת ינואר באו לארץ-ישראל הסנאטור, אוון ברוסטר, והקולונלים נוקס ואדי (הש"י הגדיר את שלושתם כ"אנשי-סודו של שר החוץ ג'ורג' מרשל"), כדי שידווחו לו במישרין על ההתרחשויות.² שגריר ארצות-הברית במצרים, פינקני טאק, ביקש מהמלך פארוק לנקוט מדיניות מתונה כלפי ארץ-ישראל. פארוק ענה שהחלטות הליגה הערבית מחייבות אותו, ושגם אילו רצה להיענות להצעה האמריקנית, לא בידו הדבר. טאק דיווח למרשל: "פארוק לא קיבל את טיעוניי, ולא הצלחתי לשכנעו."³ בני המשפחות של אנשי הקונסוליה האמריקנית בירושלים הוחזרו לארצות-הברית, ואנשי הצוות עזבו את דירותיהם הנוחות ועברו לגור בצפיפות בבית הקונסוליה המוגן. אחד מהם, ויליאנו פורטר, אמר למזכיר המדיני של הסוכנות היהודית, ליאו כהן (ב-12 בינואר): הערבים ודאי לא יסכימו להפסקת-אש, אף כי רבים מהם נפגעו.⁴ סביר להניח שפורטר וחבריו לא הסתירו את הערכות המצב שלהם מפני הממונים עליהם בוושינגטון. ראש היחידה לעניינים מדיניים מיוחדים במשרד החוץ האמריקני, דין ראסק, כינס בינואר כמה מומחים ושאל אותם אם מותר לארצות-הברית מבחינה משפטית לכפות בכוח את חלוקת ארץ- ישראל. אין לארצות-הברית סמכות כזאת, השיבו המומחים. עוזרו של ראסק, רוברט מקלינטוק, דיווח על מסקנת המומחים לשגריר ארצות-הברית באו"ם, וורן אוסטין, והורה לו להתכונן לכנס מושב מיוחד של העצרת הכללית, שידון בבעיית ארץ-ישראל.⁵ במסמך שהגיש מקלינטוק לראסק כתוב שיש שתי אפשרויות: כפיית הסדר בארץ-ישראל על-ידי מועצת הביטחון, או מלחמה בין היהודים לערבים. כך או כך יינזקו האינטרסים של ארצות-הברית.⁶ הדיפלומט הגווטמאלי ג'ורג' גארסייה-גרנאדוס כתב בספרו: "כמה אנשים בארצות-הברית סייעו לתהליך החבלה בתוכנית החלוקה. בינואר רמזו כמה פקידים אמריקנים שהחלוקה אינה בריאה, והסתמכו על המהומות בארץ כעל הוכחה לסברתם, שיש לשנות את התוכנית. הרמזים התפתחו לתעמולה שיטתית, שהייתה מכוונת להטות את דעת-הקהל האמריקנית מתמיכה בחלוקה, לעמדה של פקפוק במידת התבונה שבתוכנית זו."⁷ היעד של הקואליציה האנטי-ציונית, הנשיא טרומן, הושפע מלחציה. בספר-זיכרונותיו כתוב: "התקוות ליישום (המלצת או"ם) בלא שפיכת-דמים היו קלושות... כל יום... הביא בשורות חדשות של מעשי-אלימות בארץ-הקודש. ב-19 בינואר הודיעה הסוכנות היהודית לאומות המאוחדות שיהיה צורך בכוח משטרה בינלאומי לביצוע החלוקה... בארץ-ישראל התפתח איום חמור על שלום העולם, ושום צד לא הטה אוזן לשידולים... אנשי הצבא לא חדלו לדבר על שני דברים: אי-יכולתנו לשלוח צבא לארץ-ישראל, אם תתלקח שם מהומה, ואוצרות הנפט של המזרח התיכון. המזכיר פורסטל⁸ דיבר... פעמים אחדות על הסכנה, שמא ערבים עוינים ימנעו מאתנו את הגישה אל אוצרות הנפט של ארצותיהם. ראשי המטות המאוחדים הגישו, בהזדמנויות שונות, תזכירים, להוכיח שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו לשלוח לאזור יותר מכוח סמלי. מומחי משרד החוץ לענייני המזרח התיכון התנגדו כמעט כאיש אחד לרעיון המדינה היהודית... בריטניה קיימה את מעמדה באיזור, בטפחה את ידידות הערבים; עכשיו, כשנראה ששוב אינה יכולה להחזיק בעמדה זו, על ארצות-הברית ליטול אותו בידיה... לפי אותה נוסחה ממש. אם נרגיז את הערבים, הם יעברו למחנה הסובייטי."⁹

המועצה לביטחון לאומי של ארצות-הברית ביקשה ממשרד החוץ לנתח את כל ההיבטים של יישום החלטת 29 בנובמבר. ב-20 בינואר 1948 הגיש הצוות לתכנון מדיניות במשרד החוץ, בראשות ג'ורג' קנאן, לשר החוץ ג'ורג' מרשל את המסמך, שניכרו בו השפעת המידע שזרם מארץ-ישראל והשפעת האווירה האנטי-ציונית בממשל. במכתב שנלווה למסמך ציין קנאן שבהכנתו השתתף לוֹי הנדרסון, התקיף שבמתנגדים להקמת מדינה יהודית. במסמך כתוב שארץ-ישראל חשובה לארצות-הברית בגלל קרבתה לתעלת סואץ, ומפני שהנפט מעירק ומערב-הסעודית מגיע לים בחיפה. לברית-המועצות יש עניין רב במזרח התיכון, לכן- רצוי שתהיה בו יציבות, ואילו הסכסוך היהודי-ערבי מערער את היציבות. אי-אפשר ליישם את המלצת 29 בנובמבר, מפני שגבולות החלוקה אינם מספקים את השאיפות של כל הציונים – אצ"ל ולח"י, שהשפעתם על היישוב העברי גוברת, מתנגדים לגבולות אלה – ומפני שהערבים מתנגדים לעצם החלוקה. העצרת לא ציינה איך תיושם המלצתה, אבל הרושם היה כאילו קיבלה ארצות-הברית על עצמה את היישום, שתוצאתו היא מהומות בארץ-ישראל ומעשי איבה נגד יהודים ואמריקנים במדינות ערב. כשיתגברו מעשי האיבה, ודאי יבקשו היהודים מארצות-הברית סיוע בכסף ובנשק ובלוחמים, ואם הממשל האמריקני ייכנע ללחץ הציונים וידידיהם, יבטל את אמברגו הנשק למזרח התיכון, יסייע ליהודים להקים צבא יעיל, או ישתתף בכוח בינלאומי שיכפה את החלוקה, ייגרם נזק לאינטרסים של ארצות-הברית. איבת הערבים כלפיהם תגבר, וברית-המועצות תנצל את ההזדמנות, תשלח יחידות-צבא למזרח התיכון ותחדיר אליו סוכנים, כדי להפיל את הממשלות הערביות הפרו-מערביות ולהעלות במקומן ממשלות פרו-סובייטיות. ארצות-הברית תסתכן באובדן ידידותה של ערב-הסעודית, והאינטרסים של חברות הנפט ומשלוחי הנפט לאירופה המשתקמת עלולים להיפגע. כמו-כן סכנה צפויה גם לבסיסי האוויר האמריקניים במזרח התיכון, ולקשרים הכלכליים והפוליטיים של ארצות-הברית עם מדינות ערב, והשנאה לציונות עלולה להתגלגל לשנאה למערב. כבר עתה (שבעה שבועות אחרי המלצת או"ם) ניזוקו אינטרסים של ארצות-הברית במזרח התיכון. נתבדתה ההנחה שחלוקת ארץ-ישראל תבוצע בקלות. לכן אין תוקף להמלצה. על ארצות-הברית להיזהר ממחויבות-יתר לחלוקה, ועליה להתנגד למשלוח צבא למזרח התיכון. בתוך ארצות-הברית צפוי גל אנטישמי, עקב הנזק שנגרם לאינטרס האמריקני, באשמת היהודים. סבירות הסיכוי ליישום המלצת או"ם מעטה מאוד, מפני שבלי סיוע מהחוץ לא תהיה חלוקה, וסיוע כזה כמוהו כהכרזת מלחמה על מדינות ערב. מחברי המסמך המליצו להימנע מיוזמות בנושא הסכסוך הארץ-ישראלי, ולהמשיך באמברגו הנשק. כשיתברר לכול שאי-אפשר להקים מדינה יהודית בלי סיוע צבאי מהחוץ, תכריז ארצות- הברית בגלוי שהמלצת או"ם אינה בת יישום, והנושא יוחזר לעצרת הכללית כדי שתחפש ותמצא פתרון אחר לבעיה: נאמנות או"ם או פדרציה. ב-21 בינואר הראה תת-שר-החוץ, רוברט לובט, את המסמך הזה לשר ההגנה גיימס פורסטל, והודיע לו שארצות-הברית נסוגה מתוכנית החלוקה, ושיש להכריז על המדיניות החדשה במהירות, ככל האפשר.¹⁰

לסוכנות היהודית הגיעו ידיעות רבות על קואליציה אנטי-ציונית אקטיבית בוושינגטון, ועל סימני מהפך בגישת צמרת הממשל האמריקני לבעיית ארץ-ישראל. ב-8 בדצמבר 1947 נפגשו נציגי הסוכנות, משה שרת ואליהו אילת, עם אנשי משרד החוץ האמריקני, בראשות לוי הנדרסון, וזאת הייתה פגישתם הרשמית הראשונה אחרי 29 בנובמבר. שרת ביקש מהנדרסון ללחוץ על הבריטים לקיים את המלצת או"ם, להעמיד נמל לרשות היהודים ולבטל את אמברגו הנשק. הוא הסביר כי הנשק האמריקני דרוש ליהודים כדי להגן על מדינתם בבוא העת. בעיני הנדרסון הייתה זאת טענה נגד יישום המלצת העצרת, והוא השתמט מתשובה. אילת כתב: "יצאנו מהפגישה בלב כבד ובהרגשה שצפויים קשיים ואורבות סכנות להמשך מאבקנו בזירת וושינגטון".¹¹ בפגישה ב-12 בדצמבר עם עוזרו של מרשל, נורמן ארמור, ובמכתב ששלח אליו ב-26 באותו חודש, ביקש שרת שוב נשק אמריקני, "בגלל המצב החמור בארץ-ישראל", והציע שארצות-הברית תזהיר את ראשי מדינות ערב לא לנסות לפגוע בהחלטות או"ם.¹² ב-5 בינואר 1948 אמר המזכיר הראשון של שגרירות ארצות-הברית באנגליה לואיס ג'ונס, שנחשב לידיד הציונים, לאיש המחלקה המדינית של הסוכנות, יוסף לינטון: מנהיגי היישוב העברי כבר אינם שולטים בכוחות ה"הגנה". שתי האניות הגדולות "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", הפליגו מרומניה עם עולים בלתי-לגליים, בניגוד לדעת בן-גוריון ורוב חבריו בהנהגה, ולמרות אזהרותיו של שר-החוץ מרשל. פעולות הגמול של ה"הגנה" אינן מפחידות את הערבים, ולעומת זאת יש להן השפעה הרסנית על מקבלי-ההחלטות ועל דעת-הקהל בארצות- הברית. בדוח של לינטון כתוב: ג'ונס "תמה אם אנחנו באמת סבורים שמעמדנו בארצות-הברית איתן כל-כך ולא ניתן לערעור."¹³ אחרי עשרה ימים אמר לואיס ג'ונס לברל לוקר, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון: לדעת אנשי משרד החוץ האמריקני תמכה ברית-המועצות בחלוקה מפני שהיא מעוניינת במתח במזרח התיכון, וכדי לערער את יציבות המשטרים הערביים. משרד החוץ מתנגד למשלוח צבא בינלאומי לארץ- ישראל. ייתכן שהמנהיגות היהודית תתחלף במנהיגות קיצונית, ואז יהיה יסוד לפחדם של הערבים מהמדינה היהודית. הרי מנהיגים רוויזיוניסטים אמרו שאם תפרוץ מלחמה ינסו היהודים להשתלט על כל ארץ-ישראל המערבית.¹⁴ מנהל משרד הסוכנות היהודית בפאריס, מוריס פישר, שלח מברק לאבא אבן בניו-יורק,-ב-7 בינואר: לדברי שגרירי הארצות הערביות בפאריס שינתה ארצות-הברית את עמדתה, ולשינוי זה יהיה ביטוי במועצת הביטחון.¹⁵ ב-15 בינואר שאל אליהו אילת את יועצו של טרומן לענייני מיעוטים, דיוויד נילס, מדוע טרומן תומך באמברגו המסַכּן את הקמת המדינה ואת היישוב העברי בארץ-ישראל. נילס ענה: למזרח התיכון יש חשיבות אסטרטגית רבה במאבק הבין-גושי. ארצות-הברית מעוניינת למנוע מלחמות באזור הזה וטרומן חושש שתוספת נשק לארץ-ישראל תסלים את המלחמה, אבל הוא ממשיך לתמוך כשאיפות הציוניות ולא יסתלק מהתחייבויותיו. רצוי שהציונים לא יפעילו עליו לחצים בפומבי לפני הבחירות, כדאי להם לנהל דיפלומטיה שקטה.¹⁶ אילת ייחס חשיבות להבטחה שהנשיא לא יסתלק מהתחייבויותיו, ולא שם לב לרמז על הסתירה שבין האינטרסים הגלובאליים של ארצות-הברית ובין רצונה לסייע לציונים. ב-19 בינואר, היום שבו חתם ג'ורג' קנאן על המסמך שלו, הודיע אליהו אילת לגולדה מאיר: יש שמועות על הסכם סודי בין ארצות-הברית לבריטניה, לשינוי תוכנית החלוקה, להשארת יחידות צבא בריטיות בארץ ישראל בעקבות החרפת המלחמה הקרה, ולזימון עצרת מיוחדת של או"ם לעניין זה. ב-25 בינואר דיווח לוקר למשרד הסוכנות בניו-יורק, שחבר הפרלמנט הבריטי מטעם הלייבור, ריצ'ארד קרוסמן, סיפר לחיים ויצמן על שיחות בין ארצות-הברית לבריטניה במגמה להוציא את הנגב מתחומי המדינה היהודית.¹⁷ היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית בארצות- הברית, יעקב רובינזון, הגיש תזכיר למנהל משרד הסוכנות בניו-יורק, ארתור לוריא, ב-27 בינואר: המתנגדים לחלוקה טוענים שהשאיפות הציוניות מסכנות את אינטרס-הנפט של ארצות-הברית ואת הסיכוי לשקם את אירופה אחרי המלחמה;¹⁸ ב-29 בינואר דיווח היועץ הכלכלי של הסוכנות היהודית בוושינגטון, אוסקר גאס, לגזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, שאנשי משרד החוץ דורשים מממשלת ארצות-הברית לבדוק מחדש את נושא החלוקה ומציעים לאנשי-כספים לא לסמוך על ההתחייבויות של המדינה היהודית שתקום, אם תקום.¹⁹ ההערכות שהזרימו חברי משלחת הסוכנות מניו-יורק ומוושינגטון, לארץ-ישראל, השחירו עוד יותר בפברואר. ב-4 בחודש דיווח פרדה קרצ'ווי לסוכנות על מה שלמדה משיחה עם גייל סוליבן, סגן יושב-ראש הוועד הארצי של המפלגה הדמוקרטית האמריקנית: הנשיא טרומן מכין תוכנית חדשה. כל הבכירים במשרדי החוץ וההגנה מתנגדים לחלוקה. שר ההגנה, ג'יימס פורסטל, מציע להסתלק מהחלוקה ולהמשיך באמברגו הנשק. לפי הדעה הרווחת, היהודים טעו והטעו רבים כשהבטיחו שהתנגדות הערבים לחלוקה לא תהיה חזקה.²⁰ ___________ בשבוע הבא: הממשל האמריקני נסוג מהחלטת הכ"ט בנובמבר ומתמיכתו בהקמתה של מדינה יהודית בארץ-ישראל; המנהיגות הציונית מזעיקה את ד"ר חיים ויצמן הזקן והחולה לארצות הברית לנסות לשכנע את הנשיא טרומן למנוע את רוע הגזירה, אף ששנה לפני כן הם הדיחו אותו מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונות.

1. "מ 85, א. אפשטיין ו-א. אבן אל חברי הנהלת הסוכנות היהודית ב7- בינואר; 539-537 FRUS 1948 Vol. 5 pp. 2. א"צ ידיעות טנא, ויקטור, 4 בינואר 1948 . 3. 540-539 FRUS 1948 Vol. 5 pp. 4. ת"מ 104, שיחת ל. כהן עם ו. פורטר ב12- בינואר 1948 בירושלים. 5. דן קורצמן (באנגלית) ושם, עמ' 84. 6. 541 FRUS 1948 Vol. 5 pp. 7. ג'ורג' גרסיה-גרנאדוס, כך נולדה מדינת ישראל, עמ' 277-276. 8. ג'יימס וינסנט פורסטל 15 בפברואר 1892 - 22 במאי 1949) היה פוליטיקאי אמריקני שכיהן כמזכיר הצי וכמזכיר ההגנה הראשון של ארצות הברית, בממשליהם של הנשיאים פרנקלין דלאנו רוזוולט והארי טרומן. הוא מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הממסד הביטחוני של ארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה (ויקיפדיה). 9. ה. טרומן, מסה ותוחלת ב', עמ' 164 -167. 10. FRUS 1948 Vol. 5 pp. 545-554; יומני פורסטל (באנגלית), שם, עמ' 360. 11. אליהו אילת, המאבק על המדינה ב' עמ' 505-504. 12. ת"מ 44, מ. שרתוק אל מ. ארמור, 12 בדצמבר 1948; ת"מ 82, מ. ושרתוק אל מ. ארמור, 26 בדצמבר 1948. 13. ת"מ 101, ושיחת י. לינטון – ג'.ל. ג'ונס, בלונדון ב5- בינואר 1948, עמ' 150-147. 14. ת"מ 109, שיחת ב. לוקר – ל. ג'ונס בלונדון ב15- בינואר 1948 15. ת"מ 97, מ. פישר אל א. אבן (ניו-יורק) פאריס, 7 בינואר 1948. 16. אליהו אילת, שם, עמ' 514-513. 17. ת"מ 137, ב, לוקר אל משרד הסוכנות היהודית בניו-יורק, 25 בינואר 1948 18. ת"מ 147 י. רובינזון אל א. לוריא (נו-יורק), 27 בינואר 1948. 19. ת"מ או גאס אל א. קפלן, וושינגטון 29 בינואר 1948. 20. "מ 174, שיחת פרדה קרצ'ווי – ג. סוליבן 4 בפברואר 1948.