לפני שהגיעה השיירה מגוש-עציון לכביש הראשי, התהפכה אחת המשאיות, וחולצה על-ידי משאית אחרת. נחש המכוניות התפתל ונע לכיוון צפון לאורך שני קילומטרים. בראש נסע משוריין הגישוש, בפיקוד משה שמעוני, ואחריו משוריין החילוץ עם כף-הרמה בחזיתו, בפיקוד זרובבל הורביץ. במאסף נסעה המשאית של בית השיטה, עם מטוס ה"טיגרמוט" הפגוע. יעקב אייגס, שישב בפורץ המחסומים, כתב: "עזבנו את אדמות הגוש ועלינו על כביש חברון – ירושלים. עברנו בשקט את המקומות המסוכנים, שמהם תקפו את השיירות שקדמו לנו. זה היה שקט שלפני הסערה. התנועה בכביש פסקה, העבודה בשדות שלצד הדרך הושבתה אף היא. נפש חיה לא נראתה בכל הסביבה. ידענו שמשהו עומד להתרחש. בקילומטר הארבעה עשר שוב נגלו לעינינו בריכות שלמה... הקילומטר השלושה עשר מסומן על אבן הכביש. בלב החבר'ה מתעוררת תקווה, שמא טעה האווירון ובסופו של דבר נגיע בלי ירייה ומכשול."¹ השלטונות הבריטיים בירושלים, שידיעות על פעילות הערבים בדרך לבית-לחם הגיעו אליהם, שלחו מטוס צבאי לגוש-עציון. הטייס הבריטי ספר שבעה עשר מחסומים בין הגוש ובין בית-לחם. קולונל ג'ורג' ו. הרפר, מן הרג'ימנט הסאפולקי, היה אז הקצין הבריטי הבכיר בסביבות ירושלים (מפקד החיילות בארץ-ישראל, גנרל גורדון מקמילן ומפקד החטיבה הירושלמית בריגדיר צ'.פ. ג'ונס, שהו באתונה, בכינוס קצינים). ממטהו, שהיה ליד חברון, יצא קולונל הרפר לקראת השיירה, פגש את משוריין הגישוש בקילומטר העשרים, לא רחוק מגוש-עציון, חזר לאחור והזהיר את צבי זמיר מפני הסכנות שבדרך, ודרש ממנו לחזור לגוש.² זמיר ושחם לא החזירו את השיירה.³

בחמש דקות לשתיים עשרה נורו היריות הראשונות על משורייני החוד. משה שמעוני ראה את המחסום הראשון ודיווח עליו במכשיר הקשר לזרובבל הורביץ. פורץ המחסומים עבר לראש הטור והורביץ הרים את המנוף לסלק את אבני המחסום. המנוע של פורץ המחסומים כבה, והנהג יחיאל גרנשטיין (פולי) הפעיל את ההנעה הקדמית ופינה את המחסום. יריות נקבו את הצמיג הקדמי השמאלי של פורץ המחסומים, אבל הורביץ ופקודיו פינו עוד חמישה מחסומים קטנים. את המחסום השביעי לא הצליחו לפנות. המשוריין נקוב הצמיגים נעצר על הכביש וחסם את הדרך. בפקודתו של מפקד כוח החוד, אריה טפר, הסיט הורביץ את פורץ המחסומים לצד הדרך. פורץ המחסומים נתקע בתעלה ומנועו כבה. תוך כדי ניסיון שווא להניעו, נפלט צרור מהמקלע, והקליעים ניתרו מדופן אל דופן. ארבעה עשר אנשים ישבו בפורץ המחסומים ורובם נפגעו מהקליעים, שנפלטו מהמקלע. הנהג גרנשטיין נפגע בעינו. מסוף הטור פקד זמיר על טפר, במכשיר הקשר, להחזיר את השיירה לגוש-עציון. טפר פקד על שמעוני לחלץ את הורביץ ופקודיו. משוריין הגישוש התקדם אל פורץ המחסומים. משישה הלוחמים שישבו בו, נפצעו ארבעה, והוא נסוג. עוד משוריינים התקרבו אל פורץ המחסומים ונסוגו עם נפגעים, והורביץ ופקודיו הופקרו.⁴ מהגבעות נורתה אש חזקה על כל המכוניות. טפר הודיע לזמיר שהוא יתבצר במבנה העומד בצד הדרך.⁵ היה זה בית קיץ, מלון לבוצרים בכרמים. בחומר נפץ פוצצו טפר ופקודיו את דלת הברזל של הבית והעבירו אליו את הפצועים. החובש משה כהן ובחורות אחדות אלתרו תחנת עזרה ראשונה.⁶ המשוריין של זמיר ושחם נסע בסוף השיירה, ולשניהם לא הייתה שליטה על משורייני החוד.⁷ הם קיבלו דיווחים במכשיר הקשר: משאיות מתהפכות, משוריינים נתקעים, אנשים נפגעים. במכשיר הקשר פקד זמיר על מכבי מוצרי לשלוח את ארבעת משורייני העתודה מרמת רחל לכיוון בית לחם. המשוריינים יצאו לדרך, בפיקוד מנחם רוסק, וחזרו לרמת רחל; הם נתקלו במחסומים ובאש חזקה, ואחדים מהלוחמים נפגעו. התשדורות מעידות שמפקדי השיירה ואנשי המטה העורפי בירושלים לא ידעו בדיוק מה קורה: "ניתנה הוראה: אם אי-אפשר לפנות את המחסום בחומר נפץ יפקירו את המכוניות שנשארו. פורק המחסומים זז לאט. מודיעים לחבר'ה שלא יתחממו יותר מדי ושיפעלו בסבלנות. ניתנה הוראה לפנות את המחסום, ושמפנה המחסומים יתקדם בכל מחיר." "בשעה 12:30 בצהריים, שעה אחרי שהחל הקרב, ביקש מפקד השיירה⁸ לקרוא לעזרת הצבא הבריטי". בשעה אחת שלושים וחמש ביקש זמיר במכשיר הקשר: "לשלוח גויים,⁹ השיירה תקועה בין מחסומים." אחרי חמש דקות הודיע שאלתיאל לשחם: "הצבא מסרב לצאת. יש לפרוץ דרך לאחד הכיוונים." לפני כן, בשעה 12:35, רשם אהרן גלעד (מכוניתו הייתה הרביעית בטור) בפנקסו: "נשמעה התפוצצות מלפנים. מפנה המחסומים עלה על מוקש. נראה עמוד עשן שחור. היריות נמשכות בלי הרף. שלנו עונים באש יעילה. יש הרגשת ביטחון."¹⁰ שחם וזמיר לא התקדמו אל ראש הטור, כפי שניתן היה לצפות ממפקדים, ולא חיכו עד שתסתיים נסיגת כל השיירה. הם היו בין הנסוגים הראשונים. נסיגת כל הכוח לא הייתה אפשרית, עקב המשאיות הפגועות שחסמו את הכביש, ומפני שנהגים אחדים נתקפו בהלם. חמישה משוריינים, חמש משאיות ושלושים וחמישה מלווים חמושים, הגיעו לגוש-עציון בשעה רבע לשתיים אחרי הצהריים. במשוריין הפיקוד שנסוג אל הגוש היה מכשיר הקשר היחיד המתאים להתקשרות עם מטוסים.¹¹ לימים כתב אהרן גלעד שהיה זה "מעשה עריקה והפקרה קר ומחושב. ללא הסבר... קשר של הפיקוד נגד הלוחמים."¹² רוב פקודיו של מנחם ריצ'מן, שנשלחו לירושלים באוטובוסים, ללא נשק, הגיעו אל בית-הקיץ שטפר ופקודיו התבצרו בו. המשוריינים, שפקודיו של טפר הביאו בהם את הנהגים והמלווים אל בית-הקיץ, הקיפו את הבית. בסך הכל איישו מאה שמונים ושישה גברים ונשים את הבית, והמשוריינים. מספר הערבים שצרו עליהם הגיע לאלפים אחדים. שלושים שעות של אימה, תקוות וייאוש, אכזבה ואחוות לוחמים עברו על הנצורים.¹³ בשעה שתיים אחרי הצהריים דיווח דוד שאלתיאל מירושלים למטה הכללי בתל אביב: "סמוך לשעות הצהריים הותקפה קשה השיירה שמנתה כחמישים מכוניות, מכפר-עציון, ונתקעה בין מחסומים בקרבת בריכות שלמה. מרבית המכוניות נפגעו. עד כה נודע על שלושים פצועים מבין אנשינו. הרוג אחד. תגבורת יצאה מרמת רחל. הפצועים נאספו אל בית, נ.צ. 16601223, וחלק מאנשינו התבצר בו. חלק אחר מאנשינו, כשלושים איש, הצליח לסגת לכפר-עציון. הצבא (הבריטי) מסרב לצאת. השיירה קוראת לעזרה."¹⁴ הטייס יצחק הננסון, שמטוסו חג מעל לשיירה בשעה 4:30 אחרי הצהריים, דיווח: "השיירה תקועה באותו מקום. היא מנותקת משני צידיה על-ידי מחסומים. מצד כפר עציון ארבעה מחסומים ומצד בית-לחם בערך חמישה עשר. אוטו אחד התהפך מעצמו, אוטו שני עלה על מוקש ובוער. השיירה מוקפת ערבים היורים בלי הפסק."¹⁵ "ידיעות מדאיגות משיירת עציון," רשם בן-גוריון ביומנו.¹⁶

רק מאתיים מטרים הפרידו בין בית-הקיץ ובין פורץ המחסומים, שהיה תקוע בתעלה מעבר לעיקול הכביש, אך הנצורים שבבית לא באו לעזרת הלוחמים הלכודים בפורץ המחסומים, בגלל האש החזקה. מפעם לפעם הוציא זרובבל הורביץ את ראשו מהחלון של פורץ המחסומים ואמר לפקודיו כי הוא רואה משוריינים שבאים לחלצם. המשוריינים לא באו, אף שהורביץ צעק וירה לעבר השיירה. האש החזקה נמשכה כמה שעות. כדורים חודרי שריון נורו אל פורץ המחסומים. הלוחמים השיבו אש ופגעו בתוקפים. בגלל החום המחניק במשוריין הסגור פשטו הלוחמים את בגדיהם העליונים. לבסוף נואש הורביץ מניסיונותיו, ואמר לפקודיו: "הסיכויים להיחלץ מעטים. כשירד החושך ננסה להסתנן מהמשוריין." "כל האנשים היו בהכרה ברורה שאין סיכויים לצאת," העיד יעקב אייגס. החובש יעקב דרור, שהכיר היטב את הסביבה, הציע לשני חבריו, יעקב אייגס וישראל קרן-צבי, שפצעיהם היו קלים יחסית, לנסות לברוח. "רציתי לחיות," אמר דרור, לימים. "עד שירד הלילה לא חשבתי על כך. הייתי טרוד בפצועים וברובה שלי. ירד הלילה. ליל אימים... וחשתי שצומחת בי, הרגשה שאני מוכרח לחיות, להינצל. שנועדתי לחיות." שני פצועים היו חסרי-הכרה. אחרים לא היו מסוגלים ללכת. הורביץ, שסירב לעזוב את פקודיו, עודד את דרור לחמוק מן המשוריין ולנסות להזעיק עזרה. ניסיון הבריחה הראשון נכשל. ערבים ירו אל דלת המשוריין, התקרבו, וזרקו עליו שני בקבוקי-מולוטוב שהציתו את המנוע ואת הגלגל האחורי. ראובן רובינשטיין, פצוע, ניסה, לכבות את השריפה במכשיר הכיבוי, אך האש פשטה והתקרבה אל חומר-הנפץ, עשרים קילוגרם, ואז החליטו השלושה לצאת ויהי-מה. דרור קפץ ראשון, אחריו קרן-צבי ואחריו אייגס, ואז התפוצץ, המשוריין. אייגס ראה ערבים רוקדים סביב הגוויות המרוטשות של חבריו. בידי השלושה היו רק סטן אחד ורימונים מעטים. הם לא ידעו שחבריהם מתבצרים בבית-הקיץ, שלידם, סברו שכל אנשי השיירה נהרגו, והחליטו לברוח לגוש-עציון. בדרכם לגוש-עציון ראו ערבים. דרור ברח בדרך אחת, וקרן-צבי ואייגס ברחו בדרך אחרת ונכנסו לתוך כפרים ערביים, שהיו, למזלם, ריקים מאדם; תושביהם צרו על השיירה. השניים חזרו לכביש הראשי, וכלי הרכב ההרוסים היו להם ציוני-דרך. קרן-צבי ואייגס הגיעו לכפר-עציון. דרור הגיע לעין-צורים¹⁷. לאחר המלחמה הוענק לזרובבל הורביץ אות גיבור ישראל.

מפקד גוש-עציון, משה זילברשמידט, לא נתן לצבי זמיר את המשוריינים שלו כדי לחזור אל פקודיו שאותם נטש על הכביש. יחידות ערביות קטנות ירו על ארבעת יישובי הגוש, וזילברשמידט חשש מהתקפה, ולא ויתר על המשוריינים שלו. המשוריינים של זמיר היו פגועים. הוא פקד על הנהגים והמכונאים לתקן אותם. הזמן חלף. בפקודתו של זילברשמידט יצאו פקודיו של אברהם טמיר (שהגיעו לגוש באוטובוסים ובמשוריינים) לעמדות שולטות על כביש חברון-ירושלים ופגעו במכוניות ערביות. המרחק מגוש-עציון אל בית הקיץ הנצור היה פחות מעשרה קילומטרים, וזמיר החליט להגיע אליו ברגל. "הרגשתי הייתה איומה. פקודיי בסכנה ואני במקום בטוח," סיפר אחר-כך. יגאל אלון הגיע לשמי הגוש במטוס. לא הצליח לנחות, התקשר עם זמיר ופקד עליו לא לצאת לעזרת חבריו, מפני שהדרכים חסומות. בלילה נחת המטוס, ואלון קיבל את הפיקוד על כל הכוחות בגוש-עציון. גם הוא לא יצא אל הנצורים ולא שלח כוח לחלצם. במכשיר הקשר שלח אלון עצות לטפר וקריאות לעזרה אל המפקדות בירושלים ובתל אביב. אברהם טמיר (לימים אלוף) הביע אחר כך את דעתו: "היה אפשר לצאת לעזרת השיירה, אילו היה הפיקוד מאורגן."¹⁸ _________ בשבוע הבא: פניות של מפקדים ומנהיגים יהודים, למפקדי הצבא הבריטי להציל את השיירה מבטח; מטוסים של שרות האוויר של ההגנה מפציצים את ריכוזי הערבים ומשליחים ציוד לנצורים, ייאוש בקרב הנצורים; הערבים מפנטזים לשחוט את הלוחמים היהודים ולאנוס את הלוחמות; מכתב של ערבי מחברון שהשתתף בקרב.

1. יעקב אייגס, "פורץ המחסומים", ספר הפלמ"ח ב' עמ' 181. 2. צבי זמיר ומישאל שחם אישרו בראיונות איתי שהם נפגשו עם המשוריין הבריטי ושוחחו עם מפקדו, אך הם טענו שלא קיבלו אזהרה מהרפר. אולי שכחו, אולי לא הבינו את האזהרה שנאמרה באנגלית ואולי לא אמרו אמת. 3. CO 537/3857 סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי זמיר ועם מישאל שחם; לאפייר וקולינס, ירושלים ירושלים, עמ' 192. 4. א"צ, דוח א. טפר (עמית), שיירת נבי דניאל, 5 באפריל 1948; יעקב אייגס, "פורץ המחסומים", עמ' 182-181; יעקב אייגס, "בתוך פורץ המחסומים", עמ' 79-78; הראיון הנ"ל יעקב אייגס; משה שמעוני בקובץ "ה'הגנה' בירושלים" ב' עמ' 106; ארכיון יד בן צבי, העדות הנ"ל של משה שמעוני. 5. כשיצאה השיירה מגוש-עציון והתקדמה בכביש הראשי, הגיע טפר סמוך למבנה הקרוי "נבי דניאל", משמאל לכביש, ואז אמר לזמיר במכשיר הקשר שאם יהיו קשיים אפשר יהיה להתבצר במבנה זה. התשדורות נקלטו במטות העורפיים, ואנשיהם ברו אחר כך שטפר ופקודיו התבצרו באותו מבנה, לכן דבק שם זה בשיירה בטעות. לפי המבנה שבו היא התבצרה השיירה בפועל ובסביבתו, והתחולל הקרב, אמור היה שמה להיות "שיירת דהיישה". 6. א"צ, דווח טפר; סדרת הראיונות הנ"ל עם אריה טפר-עמית 7. דבר המלמד שעקרון "המפקד בראש" או לפחות במקום שממנו יכול המפקד לשלוט בכוחות לא נשמר בארגון ה"הגנה" ובפלמ"ח, אלא במיתוסים שהם חיברו על עצמם. 8. לא כתוב במברק אם היה זה שמיר או שחם. 9. אנגלים. 10. א"צ, תיק שיירת נבי דניאל; ארכיון רבדים, קובצי מברקים, תעודות ומסמכים על שיירת נבי דניאל; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי זמיר; הראיון הנ"ל עם מנחם רוסק; יומן אהרון גלעד. 11. ארכיון צה"ל, תיק שיירת נבי דניאל. 12. מכתב של אהרון גלעד למחבר. 13. דב קנוהל שם, עמ' 279; הראיונות הנ"ל עם צבי זמיר, מישאל שחם, אריה עמית, אורי שאר ישוב, נעמי עורב. 14. ארכיון רבדים, קובצי מברקים 15. א"צ, דוח טיסה מס. 248. 16. יומן דב"ג 27 במארס 1948. 17. ארכיון רבדים, קובצי מברקים: יעקב אייגס, "בתוך פורץ המחסומים" עמ' 81-79; יעקב אייגס, "פורץ המחסומים", עמ' 184-182; הראיון הנ"ל עם יעקב אייגס; מתי מגד "לילה של סכנות" (ראיון עם יעקב דרור), ספר הפלמ"ח, עמ' 186-184; ראיון עם יעקב דרור 9 במאי 1981. 18. ארכיון רבדים, קובצי מברקים; סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי זמיר ועם יגאל אלון; ראיון עם אברהם טמיר; דוד דאובה ברב-השיח הנ"ל בעין-צורים.