הנהג מדגניה א', אהרן גלעד, מסר לממונה על הביטחון בסוכנות היהודית, חיים הרצוג, את היומן שכתב במהלך האירועים, וצירף אליו כמה מסקנות. הרי אחדות מהן: "פיקוד לקוי; שיקולי-יוקרה ושיכרון המפקדים מעצמם... הפיקוד אשם במפלה שנגרמה לשיירה – יצאו בשעה שמונה בבוקר, במקום בארבע וחצי; במקום לחזור אחרי שלושים דקות, חזרו כעבור שתי שעות ועשרים וחמש דקות; בהגיענו למחסום לא נעשה ניסיון רציני כלשהו להשתחרר; אם המפקד מצא שאין לעבור את המחסום, למה לא נתן פקודה לחזור לעציון? המפקדים הזניחו את השיירה... וחזרו ל(גוש) עציון בקחתם עמם חלק מהנשק הכבד, את הרדיו היחיד היכול להתקשר עם האווירונים, ואת שני החובשים הגדודיים... המפקדים שנשארו בשיירה אינם מתאימים לתפקידם, ולא שיתפו פעולה עם מגיני השיירה; בגלל החלוקה לחי"ש ולפלמ"ח הזניחו האחראים משני הצדדים את הפיקוד, מפני שלא הכירו זה את זה. "יש להקים צבא אחד, בעל דרגות קבועות, עם סמלים לכל דרגה, שיהיה אפשר להכיר אותם ושסימן הדרגה יחייב אותם לחזק את האנשים ולעמוד בראשם, ולא לשכב, כשאר האנשים, מאחורי מחסה, מתוך ביטחון שאין מכירים בדרגתם... שני גורמים הצילו את אנשי השיירה: יעילות האווירונים בהטלת פצצות, והצבא הבריטי שהוזמן על-ידי הסוכנות."¹ המחקר מאשר את רוב המסקנות של הנהג מדגניה א'. ולכך יש להוסיף כמה דברים על המשמעויות החזיתיות. האסטרטגיות והמדיניות של פרשת נבי-דניאל. עוד לפני שחולצו טפר ופקודיו, כתב דוד שאלתיאל מכתב לבן-גוריון, לגלילי, לדורי ולידין. את המכתב הזה הדפיס בעצמו, כדי שתוכנו לא ייוודע לאיש. הוא האשים את הארבעה שאיש מהם לא בא לירושלים בשבוע האחרון של מארס, ולא ראה מקרוב את חומרת מצבה. כל שיירה שיוצאת מירושלים, כתב שאלתיאל, היא הרפתקנות צבאית. "כוחות ונשק ירודים לא יספיקו לאורך זמן להגן על המקומות. ובוודאי לא יוכלו למלא את התפקידים הטאקטיים לפי תוכנית ד'²... יש להחליט החלטות ראדיקליות וכואבות." אלה יהיו החלטות שישפיעו על החזית המדינית ועל כל המלחמה, כתב שאלתיאל, ולכן אין הוא מקבל על עצמו להיות המחליט. הרי הצעותיו: לפנות את גוש-עציון ואת עטרות, נווה-יעקב והר-טוב, ולתגבר את ירושלים. "מחובתי להודיע, שאם לא נפנה את המקומות המנותקים, ואם לא תשלחו הנה תגבורת ממשית במפקדים, אנשים, נשק, שריון ואספקה, ואם תישאר העיר בלי אוכל, ואנשים המסוגלים לארגן את חלוקת המזון – לא עסקנים חובבים – לא תחזיק ירושלים מעמד אפילו עד 15 במאי." הוא דרש שאחד מהנמענים יבוא מיד לירושלים; הוא עצמו אינו יכול לנטוש את העיר אפילו לחצי-יום.³ במברק סודי ביותר ששלחו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות – חיים ברמן, וולטר איתן, ליאו כהן ואליהו ששון – אל משה שרת, לניו-יורק, ב-28 במארס, כתוב: "מרגישים חובה לדווח לך אמת על המצב בירושלים. קטסטרופה באספקה ובציוד. אחרי אסון עציון (נבי דניאל) נהרס השריון של העיר. הקשר עם עטרות, עם 'הדסה' ואפילו עם תלפיות, בעייתי."⁴ כתב של "ניו-יורק הרולד טריביון" בארץ-ישראל, פ. טרנר, תיאר בעיתונו את כל פרשת שיירת נבי-דניאל. משה שרת, שחשש ממפולת בדעת הקהל האמריקנית, ביקש מבן-גוריון רשות להסביר שאסונות נבי-דניאל ויחיעם – שאירעו מחוץ לשטח שנקבע למדינה היהודית – אינם מלמדים על כוחם או על חולשתם של היהודים.⁵ במברק ששלחו חיים ברמן, וולטר איתן, חיים הרצוג, ואליהו ששון, אל משה שרת ב-30 במארס, התלוננו על מנהיגי היישוב שלא הגיבו על הצעתם לפנות את היישובים הבודדים מהשטח שנועד למדינה הערבית. הם טענו כי השמדת שיירת נבי-דניאל הוכיחה שהייתה זאת הצעה נכונה. הארבעה גם הציעו לפַנות מירושלים את הנשים ואת הילדים, וביקשו משרת להשפיע על הפיקוד-העליון לקבל הצעה זאת.⁶ במברק ששלח הרמ"א גלילי אל שאול אביגור באירופה, ב-28 במארס, כתוב: "היה יום מר ורב-דמים משאר הימים. אנו חוששים להד של דיכאון בעם. המריצו והחישו. (את משלוח הנשק)" ⁷ אבל הפיקוד העליון שינה את האסטרטגיה רק אחרי מהלומה נוספת.⁸

אחרי פרשת נבי-דניאל הזמין דוד שאלתיאל את אריה טפר לשיחה; הוא רצה לציין אותו לשבח. טפר לא נענה להזמנה. "אין לי מה לדבר עם האיש הזה", אמר לשליחו של מפקד המחוז ⁹. בישיבה רבת-משתתפים בלשכתו של שאלתיאל אמר אחד ממפקדי הפלמ"ח: "טפר סירב למלא פקודות. צריך לדפוק אותו." "הניחו לו." ענה שאלתיאל, "הוא גיבור." צבי זמיר נזף בטפר שסירב, לקבל ממנו הוראות כשפיקד על הבית הנצור. "אין לי מה לדבר איתך." ענה לו טפר. אחרי שנים אמר אריה עמית (טפר): "כל חיי, מאז, שילמתי בגלל נבי-דניאל. בשנים הארוכות של שירותי כקצין בצה"ל, טרחו 'חברים' שלי מהפלמ"ח וחבריהם, 'להעמיד אותי במקומי הנכון'."¹⁰ בישיבת המפקדה הארצית של ה"הגנה", ב-29 במארס, שיבח ישראל גלילי את אריה טפר. נכתב ביומן הישיבה: "כבוד למפקד טפר."¹¹ ספק אם עוד מישהו זכה במלחמת העצמאות לציון-לשבח כזה. אריה עמית (טפר) שהציל את שיירת נבי דניאל, לא קיבל תפקיד פיקודי בפלמ"ח, אפילו לא פיקוד על פלוגה. בסוף המלחמה עבר ליחידת-המיעוטים. צבי זמיר, שברח משדה הקרב, המשיך לפקד על הגדוד השישי, ולימים היה לאלוף בצה"ל, ולראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. אחרי שהשניים השתחררו מצה"ל (עמית בדרגת סגן-אלוף וזמיר בדרגת אלוף) קיבל זמיר תפקידי ניהול בכירים במשק הישראלי. ליושב-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון, לראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, למפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, למפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, לכל הלוחמים בשיירת נבי-דניאל שהיו בבית הנצור, ולאחרים, שידעו ושתקו, יש חלק בתהליך שכתוב ההיסטוריה של מלחמת-העצמאות, ושל מלחמות ישראל הבאות, ובפיתוח תרבות ביטחונית מיתולוגית של הסתרת ליקויים ושל אי-הפקת לקחים. סיפורם המשותף של אריה טפר ושל צבי זמיר בשיירת נבי דניאל ובקריירות של שניהם בצה"ל, הוא סיפורו של הפלמ"ח, שהיו בו גם צבי זמירים וגם אריה טפרים, אך הצבי זמירים הם שבנו את מערכת הביטחון ואת צה"ל. הנזק שגרמו הגיע לשיאו במלחמת יום הכיפורים, המלחמה האחרונה שעליה הם פיקדו. אך מן התרבות הקלוקלת שפיתחו, לא הצלחנו להיפטר עד היום. ______________ בשבוע הבא תתחיל תת-סדרה חדשה על קרב שיירת חולדה שבעקבותיו שיטה מנהיג היישוב היהודי דוד בן-גוריון את האסטרטגיה היהודית של המלחמה מאסטרטגיה פאביאנית של דחיית הכרעה לאסטרטגיה של הכרעה.

1. ארכיון רבדים, יומן אהרון גלעד; סדרת הראיונות הנ"ל עם אהרון גלעד. 2. התוכנית האסטרטגית של ארגון ה"הגנה" עם צאת הבריטים מן הארץ. תידון בפרקים הבאים. 3. א"צ, משאלתיאל לאמיתי, דן, הילל, ידין, 28 במארס 1948. 4. ת"מ, 323, ח. ברמן, ו. איתן, ל. כהן וא. ששון אל מ. שרתוק (נו-יורק), 28 במארס 1948. 5. ת"מ 327, מ. שרתוק אל ר. זסלני 29 במארס 1948. 6. ת"מ, עמ' 553, הערה 1 לתעודה 339. 7. את"ה, תיקי ישראל גלילי לאביגדור מהלל, 28 במארס 1948. 8. אסון קרב שיירת חולדה. תת-הסדרה שתתחיל בשבוע הבא. 9. זאת אולי הייתה טעות חייו של אריה טפר-עמית, שבכל מאודו שאף לקריירה צבאית. שאלתיאל ביקש למנותו למפקד גדוד בחטיבת "עציוני" הירושלמית כמג"ד בעל כישורים טקטיים נדירים, בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות, כשרפול לדוגמה היה סמל מחלקה. אז היה לו סיכוי להגיע עד לפסגה, ותולדות צה"ל היו אולי אחרות. 10. סדרת ראיונות עם אריה עמית; ועם קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", אליהו ארבל; רוב חיילי הגדוד ומפקדי הגדוד השישי של הפלמ"ח, שאיתם שוחחתי, אישרו את עיקרי הדברים. 11. את"ה, תיקי ישראל גלילי, תיק 23, ישיבת המ"א מ-29 במארס 1948.