מענק ממשלתי ופרס למאמר נגד צה"ל וחיילים דתיים שבבסיסו נתונים כוזבים

מאמר בוטה וחד-צדדי נגד המתרחש בצה"ל במפגש שבין חיילים דתיים לחיילות חילוניות, והמבוסס על נתונים כוזבים, מומן בידי משרד המדע והטכנולוגיה, ועומד לקבל את פרס העמותה למשפט ציבורי. כך עולה מבדיקת News1. הפרס אמור להינתן בחודש הבא בכינוס העמותה בהשתתפותם של איילת שקד, אסתר חיות ואביחי מנדלבליט. מדובר במאמרה של ד"ר קארין כרמית יפת מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, הנושא את הכותרת Synagogue and State in the Israeli Military: A Story of Inappropriate Integration. הוא פורסם בשנה שעברה בכתב-העת LAW & ETHICS of HUMAN RIGHTS היוצא לאור בשיתוף המכללה לעסקים ומשפט ברמת גן. טענתה המרכזית של יפת היא, שמיעוט דתי השתלט על צה"ל וכופה עליו את ערכיו בנושאי דת ומגדר. אולם לפחות שני נתוני יסוד עליהם מתבססת יפת, הם כוזבים בעליל ונתוני האמת משנים את התמונה בצורה משמעותית. יפת טוענת, כי הציבור הדתי מהווה רק 11% מאוכלוסיית ישראל - ומתבססת על נתון זה בקביעה לפיה החיילים הדתיים הם "מיעוט מספרי ורוב עוצמתי". אולם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (יום העצמאות תשע"ז) מעלים, כי 9% מיהודי ישראל הם חרדים, 11% הם דתיים, 12% הם מסורתיים-דתיים, 24% מסורתיים לא כל כך דתיים ו-44% חילוניים. בהתחשב בעובדה שערביי ישראל אינם משרתים בצה"ל, ברור שהמדידה הנכונה היא מקרב היהודים - וזו מובילה ל-20% דתיים ול-32% כאשר כוללים את המסורתיים-דתיים. גם אם בודקים את כלל אוכלוסיית המדינה, נתוניה של יפת מופרכים: 15% מתושבי ישראל הם יהודים דתיים, וביחד עם המסורתיים-דתיים - הם מהווים 24% מכלל אזרחי המדינה. טענת יסוד שנייה של יפת היא, שפקודת "השילוב הנאות" גרמה בפועל לפגיעה במעמדן של החיילות ולסגירת דלתות בפניהן. לדבריה, כוחו של אותו מיעוט דתי הוא שמביא לפגיעה בהישגים הפמיניסטיים ובזכויות היסוד של החיילות. אולם יחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר אומרת באתר שלה, כי "85% מן התפקידים פתוחים בפני נשים במקצועות ובתחומים השונים, בין היתר תפקידי לחימה, טכנולוגיה, הדרכה, מודיעין ועוד". לדברי היחידה, "בשנים האחרונות הוכפל מספר הלוחמות פי ארבע[ה]", ובין תפקידי הלחימה הפתוחים בפני נשים מצויים "חובלת, טייסת, לוחמת הגנה אווירית, לוחמת איסוף בחיל האיסוף הקרבי, לוחמת בחיל-התותחנים, לוחמת חילוץ והצלה, לוחמת ביחידת עוקף, סנפיר ועוד". כלומר: צה"ל עצמו אומר את ההפך מטענתה של יפת, שאינה מציגה שום מקור לביסוס דבריה.

לא בדקה מקורות המציגים תמונה שונה

לעומת זאת, יפת מתעלמת מנתונים שאינם מתאימים לה. היא מקוננת על חלקם הגדל של קצינים חובשי כיפות בפיקוד הבכיר של צה"ל, ואף מכנה זאת "הדתה", תוך התעלמות מכך שבני ישיבות ההסדר - המצמיחים חלק ניכר ממפקדים אלו - משרתים כמעט כולם ביחידות הקרביות (83% בשנים האחרונות). בין היתר, הם משרתים בחטיבות גולני, גבעתי, הנח"ל וכפיר, ובחילות השריון, התותחנים, האיסוף הקרבי וההנדסה הקרבית. לעובדות אלו אין זכר במאמרה של יפת, כמו גם לשאלה מדוע פחת מספרם של - למשל - בני קיבוצים בקרב הקצונה הבכירה. המאמר בן 72 העמודים זרוע בקביעות חד-צדדיות המתבססות על מקורות סלקטיביים, תוך התעלמות ממקורות אחרים העשויים לצייר תמונה שונה. כך למשל מדברת יפת על דיווחים תקשורתיים בדבר אפליית חיילות בשל דרישותיהם של חיילים דתיים - והערת השוליים מגלה שכל הידיעות התפרסמו בעיתון הארץ. לעומת זאת, יפת אינה מביאה אפילו פעם אחת את הטענות שעולות מן הצד הדתי בדבר פריצה של הכללים שנקבעו לשירות המשותף ואינה מתייחסת כלל לתחושותיהם של חיילים אלו. כבר בתחילת המאמר תוהה יפת, האם קבוצת מיעוט (במקרה זה - החיילים הדתיים) זכאית להגנה בחברה רב-תרבותית רק בשל היותה מיעוט מספרי; לטענתה, יש לבחון גורמים נוספים ולא רק את גודלה של הקבוצה. לדעת יפת, יש לבחון האם היהדות הדתית היא גם קבוצה פגיעה - ועל כך היא עונה בשלילה, בנימוק שיש לה עוצמה פוליטית, כלכלית וחברתית רבה. מכאן נובעת המסקנה, כי אין מקום להגן במיוחד על זכויותיהם של חיילים דתיים, למרות היותם מיעוט בצה"ל. לטענתה, מי שפגיע בישראל הוא דווקא התרבות החילונית. יפת אף אומרת, בלי כל צורך מבחינת ההקשר, כי "ערביי ישראל הם בצורה כרונית אזרחים מדרגה שנייה".

מתעלמת מן המציאות הגלויה לעין כל

יפת מרחיקת לכת עד כדי הטענה, לפיה ישראל היא "minocracy" - מדינה הנשלטת בידי המיעוט, "במובן זה שלמיעוט הדתי יש כל כך הרבה השפעה בזירה הפוליטית הישראלית, עד שהוא מסוגל לכפות את רצונו על הרוב, ובכך מכתיב לחברה את האידיאולוגיה שלו". טיעונים אלו מתעלמים לחלוטין מהחילוניות המוגברת של החיים הציבוריים בישראל, כולל הפעילות הכלכלית והתרבותית בשבתות, התכנים באמצעי התקשורת הגדולים (כולל הממלכתיים), ההכרה בנישואין אזרחיים ועוד, כמו גם מהאפליה הברורה של שומרי מצוות בקבלה לשורה של עיסוקים ומקומות עבודה. יפת מתארת תמונה חלקית וחד-צדדית, הסותרת את המציאות הגלויה לעין כל, רק כדי לתמוך בתיאוריות שהיא מציגה. יפת טוענת: "השילוב האומלל של הקהילה האורתודוכסית בצה"ל מתעלם מהתוצאות המסוכנות של הגנה על מיעוט בלתי-ליברלי חזק, השואף להשתלט על שוק הדעות התרבותיות. התוצאות ההרסניות חושפות אמון-יתר שלא במקומו בדבר יציבותה של תרבות הרוב הליברלית". גם כאן, עיון קליל בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל היה מגלה שהמציאות הפוכה. יפת מתארת בהרחבה את תולדות "השילוב הראוי", שמטרתו לאפשר לחיילים דתיים לשרת לצידן של חיילות. היא מצטטת את מי שתיאר את הפקודה בנושא כ"משמרות הצניעות" וכ"הפיכת צה"ל לבית כנסת" - בלא להביא כל דעה שונה, וזאת בניגוד לכללים הבסיסיים של כתיבה אקדמית. עוד היא טוענת, שוב בצורה חד-צדדית, כי יישום הפקודה עוצב בידי רבנים מחוץ לצבא, אותם רואים החיילים הדתיים כרבותיהם. לדבריה, ניתן לכנות זאת "הפיכה במהופך: הכפפת הצבא להתפרצות אזרחית מסיבית בידי רבנים דתיים לשטחים בהם קבלת ההחלטות שייכת באופן מסורתי אך ורק לרשויות הצבאיות". טיעון זה עולה רבות, אך מעולם לא הוכח - לא בצורה נקודתית ולא בצורה אמפירית - וגם יפת אינה מביאה לו ראיות למעט שני ציטוטים נקודתיים מדבריהם של שני רבנים.

טוענת שצה"ל הפך ל"צבא גברי"

בהמשך טוענת יפת: "על-ידי חסימת גישתן של נשים לתפקידים הגבריים המסורתיים בצה"ל, התקנות משמשות בצורה מבנית כדי לשמר את ההגמוניה הגברית בתפקידים היוקרתיים והנחשקים ביותר. תחת התקנות, הופכות הנשים לאוביקטים מיניים ולפיכך לבעיה מובנית במערכת הצבאית. מה שהחל כהתאמה רב-תרבותית לחיילים אורתודוכסים בצה"ל, הפך בצורה אירונית לאמצעי להפיכת החיילות ל'אחר'. במילים אחרות: 'השילוב הראוי' מבטיח יותר שילוב דתי במוסדות הצבא על חשבון הגדלת ההרחקה המגדרית". יפת ממשיכה באותו קו מופרך, ואומרת כי ההדתה הפכה את צה"ל מצבא העם לצבא גברי. היא מאשימה בכך את מה שהיא מכנה "אינטרסים דתיים שהתמזגו עם אינטרסים שמרניים-מסורתיים לקואליציה רבת עוצמה". בהמשך היא טוענת, כי "השילוב הראוי" הפך מפתרון נקודתי לצרכיהם של חיילים דתיים, למערכת המפלה חיילות כמטרה בפני עצמה ואף יוצרת להן דה-לגיטימציה. יפת מסכמת: "'השילוב הראוי' נתן חותמת כשרות לסוג של עריצות מיעוט בחסות החוק, המביא לדיכוי של קבוצת הרוב של הנשים החילוניות". טענות אלו מופרכת על-ידי נתוניו של צה"ל ועל-ידי העובדות בשטח, כולל הגידול המתמיד במספר הנשים בקורס היוקרתי ביותר בצה"ל - קורס טיס. אפילו הארץ - עליו מרבה יפת להסתמך - כתב בשנה שעברה, כי בתוך ארבע שנים השתווה מספר הלוחמות לאלו שבתפקידים משרדיים. בסוף 2016 היו בצה"ל שש נשים בדרגת תת-אלוף ו-38 בדרגת אלוף-משנה - מספרי שיא. מסיבות ברורות לא נמסרים מספרים על גיוס נשים, אך די במבט אחד כמעט בכל בסיס בצה"ל כדי לדעת שהוא רחוק מאוד מלהיות "צבא גברי". מסקנתה של יפת: "בתחרות הנורמטיבית בין הזכות לחופש דתי רב-תרבותי לבין הזכות לשוויון, האחרונה חייבת לנצח. המחיר של שילוב חיילים דתיים אינו יכול להיות הפרדה. חייל שמצפונו הדתי מאוים על-ידי נוכחות נשית, צריך למצוא מקלט ביחידות המיוחדות המיועדות לחרדים". בכך מבקשת יפת להכניס חיילים דתיים-לאומיים - שכאמור מתגייסים בשיעור ניכר ליחידות הקרביות - ל"גטאות" ביחידות נפרדות, רק בשל אמונתם.