קורס הקצינים הראשון

המחלקה, כאמור, הייתה היחידה המבצעית העיקרית של ארגון ה"הגנה" עד פרוץ המלחמה ובשלושת החודשים הראשונים שלה, ומפקדי המחלקות היו המפקדים המבצעיים הבכירים. הם לא הוכשרו לתפקידים בכירים יותר, ונאלצו להכשיר את עצמם לתפקידים אלה במהלך הקרבות בתנאי מלחמה. אבל גם מספר מפקדי המחלקות המוסמכים של ה"הגנה" לא היה מספיק, וכדי להתגבר על מחדל זה מונו מפקדי כיתות וסמלים שהצטיינו בפעולות, למפקדי מחלקות. רפאל איתן (רפול), מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח; ג'רי אורן (ירחמיאל פינגרמן, ירח הג'ינג'י) מגדוד 54 של חטיבת "גבעתי"; משה כץ, מגדוד 42 של חטיבת "קרייתי" ומגדוד 72 של חטיבה 7; ואריאל שרון, מגדוד 32 של חטיבת "אלכסנדרוני", הם ארבעה מאלה שמונו למפקדי מחלקות, ללא קורס מ"מים. כץ אף פיקד על פלוגה; הקורס הבכיר ביותר שעבר כץ היה למפקדי כיתות (בשנת 1940). לדבריו "רבים ממפקדי מחלקות שצמחו מלמטה והצטיינו, ולא עברו קורס, היו טובים בהרבה ממפקדים שעברו קורס, כי הם הכירו היטב את התנאים בשטח ואת הלוחמים, ולא באו מקורס עם רעיונות לא מציאותיים." אורן פיקד על מחלקה שהשתלטה על הכפר בית-עפה, וכץ פיקד על כיבוש רמלה.¹ לא רק ב-1948 לא הייתה הכשרת קצינים יסודית וממושכת. היא לא קיימת בצה"ל עד ימי כתיבת שורות אלה. בעניין זה הייתה אחדות-דעים מוזרה בין אסכולת הפלמ"ח ובין חיים לסקוב, שהשפיע על בן-גוריון להמשיך בתפיסה המיליציונית, והקורס (הקצר) של מפקדי המחלקות שימש כקורס הקצינים הבסיסי של ה"הגנה" ושל צה"ל, בזמן המלחמה. קורס מפקדי המחלקות, שלסקוב לא הצליח לארגן, קיבל את השם "בית-ספר לקצינים", ואליהו בן-חור, שנקרא לשם כך מהנגב, הכניס שינויים בתוכנית הלימודים שקבע לסקוב, וגם ניסח את מטרות הקורס, "לחנך קצין שיוכל לפקד, להנהיג ולאמן את מחלקותיו, בשלום ובקרב, בתפקידים השונים," והגדיר את הכישורים הנדרשים מהחניכים: "החניך ייבָּחֵר בגלל כישרונותיו להוביל אנשים. עליו להיות מפקד-כיתה מושלם ומנוסה, לפחות שנה בהדרכה... עליו להיות בעל השכלה עממית לפחות, בן גיל עשרים לעשרים ושמונה, (ו)להתחייב לשירות מלא למשך שנתיים, או לפעילות חלקית ונכונות לגיוס מלא... משך הקורס חודש וחצי."² קשה לדעת מי פיקד על בית-הספר לקצינים. בהצעת "אגף ההכשרה" כתוב: "שני מדריכים ראשיים ידריכו בכל המקצועות השונים."³ השניים היו, כנראה, חיים לסקוב וצבי הורביץ (גילת). לסקוב סיפר שהוא מונה למפקד בית-הספר ושגילת הצטרף אליו אחר-כך כ"מפקד שותף", אבל הוא, לסקוב, הבין שהוטל על גילת לפקח עליו;⁴ גילת סיפר שהרמטכ"ל הטיל על שניהם (ככתוב, במסמך של "אגף ההכשרה") לפקד במשותף על בית-הספר, ושלסקוב הציע שהם יתחלפו בכל שבוע, אבל הוא, גילת, טען שמוטב שמפקד אחד יופיע בפני הצוערים, על-כן ויתר על תואר המפקד, והוא ולסקוב "הסתדרו מצוין".⁵ אליהו בן-חור סיפר: "חיים לסקוב מונה למפקד בית-הספר למפקדי מחלקות... אמרתי למטה שלא ייתכן להשאיר אותו בלי סגן." בן-חור הציע, למנות לסגן את מרדכי מקלף, אבל משה כרמל סירב לוותר על מקלף, שפיקד על גדוד בחטיבתו, וגילת מונה לתפקיד הזה.⁶ כך או כך, האיש המרכזי בבית-הספר לקצינים היה חיים לסקוב.

מאתיים ושישים צוערים, מהם מאה וארבעים שהיו בעלי ניסיון קרבי, נקראו לקורס הקצינים הראשון, שפתיחתו נדחתה יותר מפעם אחת. הקושי הראשון היה המיקום. לבסוף הוחלט על מחנה בריטי נטוש ליד נתניה (שקיבל אחר-כך את השם "דורה", על שם אשת מפקד חטיבת "אלכסנדרוני", דן אבן). המטכ"ל חִייב את המח"ט אבן לוותר על חלק מן המחנה שלו, ולהקצות אותו לבית-הספר, אבל ב-30 בינואר הודיע לסקוב לבן-חור: אין שטחי-אימון במחנה דורה, וחומר ההדרכה לא הגיע. ב-12 בפברואר הודיע לסקוב לבן-חור: אם לא יהיו נשק לאימונים, צוות מנהלי, חומר מודפס וציוד, עד מחר בשעה 13:00, לא ייפתח בית-הספר.⁷ הקורס נפתח ב-16 בפברואר.⁸ לפני כן סיימו מדריכיו קורס-הכנה בג'וערה, בפיקוד לסקוב,⁹ ורוב החניכים היו מפקדי-כיתות מצטיינים. החניכים, משוחררי הצבא הבריטי, שלא היו מפקדי-כיתות, השתלמו לקראת הקורס. צוערים מירושלים השתלמו לקראת הקורס בשכונת ארנונה,¹⁰ והחניכים מעמק-יזרעאל ומעמק בית-שאן השתלמו בנהלל.¹¹ אחד החניכים, זאב (זוניק) שחם, היה מפקד פלוגה בחטיבת "קרייתי", וקרב שכונת התקווה, הקרב הגדול הראשון במלחמת העצמאות, כבר היה מאחוריו. שחם סיפר: "הייתי מפקד פלוגה, ופתאום מישהו נזכר שלא עברתי קורס קצינים ושלח אותי לשם. כשאתה בן עשרים ושלוש, בעל ניסיון, וכפוף לאחד שאינך בטוח שהוא כבר לחם, אתה מתהלך עם האף למעלה, כאילו אין להם מה ללמד אותך."¹² חיים לסקוב אמר לצוערים, בתחילת הקורס: "עם ישראל נתן לכם חודשיים לחיות, ועליכם לנצל אותם וללמוד היטב את תורת-הקרב."¹³ בשלושה דברים עיקריים נבדל קורס-הקצינים הראשון הזה מקודמיו: רוב מדריכיו היו אנשי אסכולת הצבא הבריטי; התרגילים היו בנשק חם ובאש חיה; שיטת תרגולת-הקרב נוסתה על מגרש המסדרים. חניכי הקורס – גם הפלמ"חניקים שבהם – היו שונים מן המפקדים שצמחו ב"הגנה" עד אז, ונטו למקצועיות יותר מאשר לאידיאולוגיה, אף שמיד אחרי הקורס הקצר לא היו יכולים להיות לקצינים מקצועיים ממש. יואב גלבר כתב: "היה זה קורס ראשון שבו שולב באורח שיטתי ניסיון מלחמת-העולם השנייה, בהדרכת סגל-הפיקוד של ה"הגנה". מדריכים, כחניכים, למדו את יסודותיה של הלוחמה הסדירה, ואת דרכי ארגונו ומבנהו של צבא סדיר. הגדוד כיחידת-יסוד התקבל בקורס זה כעובדה קיימת. הקורס בא להשריש בחניכיו את ההכרה כי חיל-הרגלים פועל בצוותים, ולא כאוסף של יחידים; שנשק ההכרעה הוא נשק הצוות, ולא הנשק האישי; הוא לימד כי ייצור האש קודם לתפיסת מחסה, ויכול להקנות חופש תנועה לקראת מגע עם האויב."¹⁴ אולי אלה היו כוונותיו של לסקוב, אבל הן לא התממשו. יגאל שפי כתב: "רמת הגדוד טופלה במפורש רק במשך שלוש שעות בכל מהלך הקורס".¹⁵ פנחס וינשטיין, חבר הפלמ"ח, שהדריך בקורס, כתב: "החידושים היו רבים, הובאו שיטות של הצבא הבריטי, עם דפוסים של צבא, תקנים, מסגרות, מושגים קבועים, שיטות תרגול וכדומה. לנו, שהתחנכנו באימפרוביזציה, היה נדמה שחשובה לא הטכניקה אלא היוזמה האישית והפעלת התושייה בשעת הצורך; אנשי הבריגדה טענו שבשעת הקרב אין זמן להיגיון, למחשבה וכו', אלא יש לתרגל תרגולת קרב. חיים לסקוב הכניס שיטת 'תרגולת קרב', ולנו לא נראה הדבר. תוכנה של תרגולת זו הוא שאפשר לבצע דברים אוטומטית, ללא מחשבה, על-ידי תרגול מתאים... אופיינית הייתה כל אותה השפעה שהביאו אנשי הבריגדה בשטח המנהלי. האדמיניסטרציה הייתה הרבה יותר מאורגנת, בעיקר במה שנוגע לאפסנאות ותובלה. החלק המנהלי הועתק הרבה מהצבא הבריטי. בקורס זה באו לראשונה המושגים של סמל וקצין, הייתה הקפדה רבה על צורה חיצונית ועל לבוש, היה אסור ללכת עם ידיים בכיסים, והכפתורים היו צריכים להיות נוצצים."¹⁶

לימים אמר אלכס שפיר, שהשתחרר כקצין מהצבא הבריטי והדריך בקורס: "הו, כמה התווכחנו. הם (המדריכים מהפלמ"ח) לא הבינו, פשוט לא הבינו, כשביקשנו מהם ללמד את החניכים לזחול תוך-כדי ביצוע הזחילה בעצמם... הם רק הסכימו לעמוד בצד ולתת פקודות. לא היה מובן מאליו שמדריך קם בשש בבוקר עם החניכים ויוצא אתם להתעמלות בוקר, ואם יש לך כמה דקות של פנאי, הקדש אותן להכנת השעורים הבאים. הם לא נהגו כך. לא כל המדריכים רצו להשתתף במסעות מאומצים... אחרי כל תרגיל סיכמתי את השיעור, וכשנותר זמן אמרתי, 'חבר'ה, בואו נעשה את זה שוב, במלחמה זה הרבה יותר גרוע, ואם לא תהיו פיט, כאילו לא עשיתם דבר'. הם לא היו מורגלים בזה. לא ידעו בעצם מהי מלחמה ולא תיארו לעצמם כמה חשוב להיות ערוכים לה. כולם שם היו 'סחבקים' של המפקדים שלהם. לו"ז (לוח זמנים) תקין לא נכנס להם (לצוערים) לראש. לכן החדרנו להם בכוח ששיעור שמתחיל בזמן, וסידור מיטה ונשק נקי הם חלק מהתורה."¹⁷ הצוער, זאב אשכולות, סיפר ש"המסר העיקרי (בקורס) היה: לא די ברצון טוב וברוח איתנה, דרושות טכניקות בהסתערות תחת אש."¹⁸ מאיר קוצ'ינסקי, חבר קיבוץ עין-גב, אמר: "סיימתי את הקורס כמפקד זוטר שחושב מחשבה צבאית, ומיד יישמתי את הדברים בעמק הירדן."¹⁹ מנחם מרגליות סיפר: "בקרבות ירושלים עלתה מחלקת לגיון בהפתעה על מחלקתי, ואני ידעתי-מה לעשות על-פי תרגולת-הקרב שעברתי בקורס."²⁰ עזרא לוי וישראל זמיר סיפרו על משמעת-הברזל ועל הדרישות הקפדניות של לסקוב. "הוא דרש מעצמו מה שדרש מהחניכים. תמיד תרגל ראשון. למשל, הוא הדגים מעברי-מכשלים בשכיבת לוחם על גדר תיל, וכל היחידה עברה על גופו."²¹

לא מעטים היו המתחים בין לסקוב המחמיר ובין החניכים שכבר ידעו קרבות ופעולות-גמול והתנסו באבטחת שיירות. יום אחד כיסו החניכים את אחד המדריכים בשמיכה והיכו אותו, ופעם הכריזו הפלמ"חניקים על שביתת-רעב, כמחאה על הצעידה בשלשות לחדר-האוכל. "חוש הביקורת מפותח מאוד, ולא תמיד קונסטרוקטיבי," דיווח לסקוב לבן-חור שבועיים אחרי פתיחת הקורס. "מושגי המשמעת קלושים. יש לעודד הרצאות על משמעת, מנהיגות ומשמעת קרבית בכל הקורסים המרכזיים והחטיבתיים... ההקפדה על התלבושת שופרה, אולם נראה רצון לפרוק את הדברים, מבלי כל סיבה."²² בזמן הקורס השתתפו מדריכיו וחניכיו בכמה פעולות מבצעיות, ומספר פעמים היו בכוננות. לקראת מבצע "נחשון", כשהוקם גדוד של אגף ההדרכה בפיקודו של חיים לסקוב, הסתיים, קורס-הקצינים זמן-מה לפני הסיום המתוכנן. החניכים שלא נכללו בגדוד של לסקוב חזרו ליחידותיהם. כמחצית מחניכי קורס הקצינים הזה נהרגו במלחמה. משלושים הירושלמים שהשתתפו בו, נשארו בחיים רק שלושה-עשר. __________ בשבוע הבא: הקולונל מרכוס העריך שארגון ה"הגנה" אינו ערוך למלחמה ממש ושהערבים יכולים בקלות לכבוש את תל אביב; מרכוס מציע להכשיר קצינים בכירים, אך מפקדי ארגון ה"הגנה" דוחים את הצעתו; ארגון ה"הגנה" וצה"ל תפקדו ומתפקדים כמו תנועת נוער ולא כמו צבא מקצועי.

1 . הראיונות רפאל איתן, אריאל שרון ג'רי אורן ועם מוטה כץ. 2 . א"צ, יגאל ידין, בית-ספר לקצינים, אגף ההכשרה. 3 . שם, שם. 4 . א"צ, דברי חיים לסקוב בישיבות ועדת-גרינבוים. 5 . ראיון עם צבי גילת. 6 . א"צ דברי אליהו בן-חור בישיבות ועדת גרינבוים; סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו בן-חור. 7 . ראיונות עם אליהו בן-חור, חיים לסקוב וטל צבי גילת; ג'קי חוגי, "קורס הקצינים הראשון", במחנה, 16 במארס 1988. 8 . א"צ, מסמכי אה"ד. 9 . ראיונות עם חיים לסקוב. 10 . ראיונות עם אריה אורי ומנחם מרגליות. 11 . ראיון עם זאב אשכולות 12 . ג'קי חוגי, שם. 13 . סת"ה ג/2, עמ' 1477; ראיונות עם מנחם מרגליות ואריה אורי. 14 . גלבר, גרעין עמ' 178-177. 15 . יגאל שפי, שם, עמ' 145. 16 . סת"ה ג/2, עמ' 1477. 17 . חוגי שם. 18 . ראיון עם זאב אשכולות. 19 . ראיון עם מאיר קוצ'ינסקי. 20 . ראיון עם מנחם מרגליות. 21 . ראיון עם עזרא לוי ועם ישראל זמיר. 22 . א"צ, מסמכי אה"ד ראיון עם צבי גילת.