אהוד אולמרט ירד מהפסים

אהוד אולמרט ודאי לא ירצה שנשתמש לגבי ספרו "בגוף ראשון" בביטוי של השופט דוד רוזן, הסופג ממנו מלוא החופן דברי נאצה. ובכל זאת, לרוזן יש ביטוי ייחודי, שעטנז של שני ביטויים אחרים: "ירד מדעתו", הוא נוהג לומר – שילוב של "ירד מהפסים" ו"יצא מדעתו". זה הרושם שמתקבל מ-200 עמודי הספר העוסקים בפרשות הפליליות שאפפו את אולמרט. הספר כולו הוא בן 860 עמודים, מה שאומר שכמעט רבע ממנו – החלק הפותח שלו – עוסק בפרשות טלנסקי, ראשונטורס, מרכז ההשקעות, כרמיה, בנק לאומי וכמובן הולילנד. ולמה זה הרושם, המתחדד ככל שקוראים עוד עמוד ועוד עמוד? לא משום שאולמרט משקר מול עובדות, מתכחש להודאתו-שלו, מוציא דברים מהקשרם ומפזר כזבים ללא אבחנה; בכך נעסוק בנפרד. ככלות הכל, מטרתו המרכזית של אולמרט היא לטהר את שמו, ואת זה קשה לעשות אם פתאום יודה במעשים שהכחיש במשך למעלה מעשור. הבעיה היא, שיש המון מקומות באותם 200 עמודים, בהם אולמרט עובר לתיאוריות קונספירציה המזכירות את אלו של אדם אחר לגמרי: ענבל אור. היא טוענת שכולם, מראש הממשלה ומטה, ובמיוחד עורכי דין ושופטים, התגייסו נגדה והפילו את האימפריה שלה מסיבות של קנאה ותחרות. אולמרט אומר כמעט אותו הדבר: פוליטיקאים חברו נגדו, גייסו תובעים ושופטים, השתמשו בכספים אדירים שהגיעו מחו"ל, והכל – כדי למנוע ממנו להגיע להסדר עם הפלשתינים ומשום שהעז למנות את דניאל פרידמן לשר המשפטים. הדברים מגיעים לשיאם בשני עמודים (193-192) בהם מונה אולמרט את הכוחות שפעלו נגדו: חוגי הימין הקיצוני, המשופעים במיליארדרים; בכירי המערכת המשפטית; מני מזוז ומשה לדור שניהלו מאבק אישי נגדו; שולה זקן שבגדה באמונו; משטרה מושחתת; פרקליטות יהירה; שופט מחוזי שרצה לצבור תהילה; בית המשפט העליון שביקש להחמיר עם מי שרצה לבצע רפורמה בבתי המשפט; וחבורה גדולה של עיתונאים. הכל יצאו נגד ראש ממשלה אחד, אומלל, מסכן, חסר כוח. הכל הצליחו לשטות ב-11 שופטים בארבעה בתי משפט שונים שדנו בשלושה תיקים נפרדים. הכל כרתו ברית נגד אדם שאפילו יריביו מתפעלים מהקסם האישי ויכולת ההתחברות שלו. הכל נלחמו דווקא בו, ולא באריאל שרון שביצע את ההינתקות, ולא בשמעון פרס שהביא את הסכם אוסלו. הכל הצליחו להשתיק אפילו את סוללת עורכי הדין שלו, שמעולם לא העלתה רמז לטענה הזאת בבית המשפט. והכל היו כל כך מתוחכמים, עד שאולמרט עצמו לא הבחין במזימה ולא העלה אותה בפני שופטיו, אלא הבין אותה רק אחרי עשור שלם. אולמרט מספר לנו שהוא ניצב במרחק של מילימטרים משלום היסטורי, מנקודת הסיום של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מהפיוס. "הוא היה בטווח הושטת יד, אך מנעו ממני להגיע לשם. את יצחק רבין רצחו בכדורי אקדח, אחרי מסע הסתה נורא שסופו היה בלתי נמנע. אני חי באגף 10 במעשיהו. גם זה חיסול". כך, מילה במילה. לא שינינו אפילו פסיק. הבנתם? אביטל חן ומוסיה ארד ויעקב צבן ומשה סובל ורבקה פרידמן-פלדמן ודוד רוזן וסלים ג'ובראן ויצחק עמית וניל הנדל וצבי זילברטל ועוזי פוגלמן – כולם שקולים כמו יגאל עמיר. מני מזוז ומשה לדור ושי ניצן ואלי אברבנאל וליאת בן-ארי ואורי קורב ויוני תדמור – הם מחסלים כמו יגאל עמיר. זה מה שאומר מי שהיה ראש ממשלת ישראל. אז הוא לא ירד מהפסים?

בני החושך, גרסת אהוד אולמרט, רשימה חלקית: אהוד ברק, מיכה לינדנשטראוס, יואב יצחק, עמוס שוקן, בנימין נתניהו, ירון זליכה, מישאל חשין, משה לדור, מני מזוז, מוטי גילת, סיון רהב-מאיר, דורית ביניש, אורי קורב, עדנה ארבל, אלי אברבנאל, דוד רוזן, אילנה דיין, ברוך קרא, שמואל דכנר, אברהם הימן, אמנון יצחקניא, אילן סובל, יעקב אחימאיר, אביטל חן, שי ניצן, עפרה קלינגר, ציפי לבני, מומי למברגר. האמת – נעלבתי שאני לא שם.

הבעיה עם ספרו של אולמרט היא, שהוא לא רק הזוי אלא גם מסוכן. ככל שזכרוני מגיע, מעולם לא הייתה התקפה כה בוטה וגסה על רשויות האכיפה והשפיטה מצד אדם כה בכיר. מבחינתו של אולמרט, כל מי שהשתתף באופן כלשהו בהליכים שהביאו אותו לכלא מעשיהו – הוא פושע. לא פחות. אולמרט טוען בתוקף לחפותו וזו זכותו; אבל בנרטיב שלו אין שום מקום לטעות, לתום לב, לשיקול דעת שגוי. לדעתו, כולם כולל כולם רדפו אותו במזיד והחליטו ממניעים זרים – ואולי גם מושחתים – להפיל אותו. אולמרט דורש להעמיד לדין את מיכה לינדנשטראוס, משה לדור ודוד רוזן. הוא משתלח בצורה שלוחת רסן כמעט בכל מי שהיה שותף במשפטים נגדו – למעט, כמובן, הסניגורים שלו שהיו נפלאים ואין כמותם. הוא יוצא נגד המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט העליון כגופים. אפילו מראשיהם של ארגוני פשיעה אנחנו לא שומעים אמירות כאלו. וכאשר הדברים באים מפיו של מי שהיה ראש הממשלה, הם עלולים לקבל משקל ומשמעות אצל מי שישכחו שמדובר בעבריין מושחת ומורשע. יש ליקויים בגופי החקירה, האכיפה והשפיטה – כמו בכל גוף. אנחנו מצביעים עליהם לא פעם. אבל יש פער עצום ובלתי ניתן לגישור בין מצב זה לבין הריקבון הממסדי שאותו מתיימר אולמרט לתאר. במיוחד יש לשים לב לכך, שההאשמות המטורפות שלו אינן זוכות לשמץ של ראיה, ושאולמרט משקר בלי הרף לגבי עובדות מוכחות החקוקות שחור על גבי לבן. אני לא בטוח שכל זה יפריע למי שירצה להשתמש באסיר מאגף 10 בתור חיזוק להאשמותיו-שלו.

אולמרט כנראה משוכנע, שאם יחזור על אותו שקר שוב ושוב – אולי מישהו יאמין. לכן הוא כותב פעם אחר פעם, שהוא זוכה לחלוטין בפרשת הולילנד ובפרשת ראשונטורס. לכן הוא מספר לנו עוד ועוד על קנוניית הענק נגדו. לכן הוא מתבטא כלפי דוד רוזן בלשון שלא שמענו מאחרוני העבריינים או מראשי ארגוני הפשיעה. לכן הוא טוען שלא קיבל אף פרוטה משמואל דכנר. לכן הוא שב ומכחיש את קיומן של מעטפות הכסף שקיבל ממשה טלנסקי. לכן הוא מכחיש וחוזר ומכחיש את השיבוש בו הודה מול שולה זקן. אנחנו כאן כדי לסייע לכם לדעת את האמת.

בעמודים 852-851 מספר אולמרט בגאווה על התנהגותו המופקרת בנוגע לחשיפת השמדת הכור הסורי. לדבריו, בשנת 2016 הכין "העיתונאי המצוין" רביב דרוקר סדרת כתבות על השמדת הכור, והוא התראיין משום ש"סברתי כי הגיעה העת להודעה מפורשת מפי, כמי שקיבל את ההחלטה לבצע את הפעולה וגם לאסור בשעתה את פרסומה, והפרסום יוּתַר". העיתוי לא היה מקרי. זה היה ערב כניסתו של אולמרט לכלא, וברור שהוא רצה להיזכר לא כמי שמקבל מעטפות מלאות דולרים ומשדל את מזכירתו שלא להעיד נגדו, אלא כמי שקיבל החלטה אמיצה ביותר וחשובה ביותר (ואין כאן אף גרם של ציניות). דבר אחד אולמרט שכח: הוא כבר לא ראש הממשלה ולא הוא הקובע. אבל הוא דיבר עם דרוקר, כמו גם מאיר דגן המנוח ו"שותפי סוד אחרים" שחשפו את המידע – כותב אולמרט עצמו – לחבורה גדולה שעסקה בהכנת התוכנית. הצנזורה פסלה את התוכנית ובג"ץ דחה עתירה נגדה. אולמרט סבר שזו טעות אבל "ההחלטה כובדה". באמת יפה מצידו. מהספר ברור, שאולמרט רצה ותכנן שהשמדת הכור תותר בפרסום לכבודו. מעבר לפרק העוסק במבצע "מחוץ לקופסה", הוא מזכיר אותו גם במקומות אחרים. למשל: לטענת אולמרט, הידיעה על פתיחת החקירה בפרשת בנק לאומי שודרה במקביל להתייעצות על "ראיית הזהב" בנושא הכור – לאמר: תראו במה אני עוסק ומה עושים במקביל כל הקמים עלי. מי שרוצה עוד הוכחה לכך שהפרסום השבוע לא היה סתם צירוף מקרים, מקבל אותה מהכריכה האחורית של הספר. בפריט השלישי שלה נאמר: "בגוף ראשון על ההחלטה הגורלית בחייו: להשמיד את הכור הגרעיני הסורי". הדפסת אלפי ואולי רבבות עותקים של ספר בן קרוב ל-900 עמודים אורכת שבועות רבים. תאריך הפרסום היה ידוע היטב: לפני פסח. כלומר, מערכת הביטחון ידעה שהיא נרתמת למסע הטיהור של אולמרט.