1. "עלינו לשחרר עם מאויבו האכזרי"
|
|
דיווחו של שכיב והאב לדמשק: "ב-16 באפריל בבוקר נכנסו כוחות האויב לקסייר ולהושה. הם הרסו את הבתים שבעליהם ברחו לשאפר עאמר (שפרעם) והתבצרו בתוך הכפרים האלה. אנשינו יצאו להילחם בהם, ואני הזעקתי את הכפריים מהסביבה, שהיו חמושים. נכנסנו לקרב עם האויב בשעה שמונה בבוקר. הצלחנו לחדור אל תוך הכפר הושה, אחרי התנגשות עם משוריינים בתוך הכפר. כוחותינו לחמו פנים אל פנים עם האויב והשתמשו בנשק קר. לאחר שעתיים נסוג האויב אל הכפר קסייר, במרחק מאתיים מטרים מהושה. האיגוף הצפון מערבי שלנו ריתק את קו הנסיגה של האויב. הקרבות נמשכו כך עד שעה שלוש אחר-הצהריים. אז הגיעה אל היהודים, מצד מערב, תגבורת מן הישובים הקרובים לקסייר. תגבורת זו הגיעה במשוריינים אשר פתחו עלינו באש מתותחים כבדים. אך אנו לא זזנו, למרות האש הקטלנית, עד הערב. באותה מערכה ניסינו את המרגמות ששלחתם אלינו, אך מכל עשר פצצות הייתה רק אחת ראויה לשימוש, לכן גבר הייאוש. פינינו את ההרוגים ואת הפצועים משדה המערכה, וחזרנו בלילה אל הבסיס. הכפר קסייר נשאר בידי האויב. מאנשי הגדוד נהרגו עשרים וארבעה, ונפצעו ארבעים ושניים. מתושבי שאפר עאמר נהרגו עשרה ונפצעו עשרה. באותה מערכה הגיעה אלינו תגבורת מאנשי הגדוד החונה בכפר ירכא, ואיתה תושבים מכפר זה. ארבעה מאנשי הגדוד הזה נפצעו. אין לנו ידיעה על מספר האבדות בשורות הכפריים, אך רבים מהם נהרגו. "מצבנו כאמור חמור מאוד... בתי החולים בעכו ובנצרת גדושים, ומספר ההרוגים עצום. לכן לא יכולנו אלא לשמור על הבסיס בשאפר עאמר. כבר כתבתי על האיחור בתשלום המשכורת; על המחסור בתותחים כבדים; על התחמושת שאזלה, ועל חוסר ההבנה למצבנו. נשארה לנו רק תחמושת לשעת חרום. חוזר אני על דרישותיי הקודמות. לחזק את גדודנו או להחליפו בגדוד אחר. רוח התושבים באזור תלויה ברוח הגדוד שלנו. "מה רצונכם ממני? איך רוצים אתם שנילחם? האם יתאפשר שחרור הארצות הערביות בצורה זאת ובנשק זה? אם אומנם הליגה הערבית ומפקדת 'צבא ההצלה' מעוניינות בשחרור פלשתין ובהריסת קני הציונים, כרצון כל הערבים, הרי יש צורך בציוד נוסף ובהכנות נוספות. באלוהים, באלוהים, באלוהים! הקרבות עם האויב מ-12 באפריל, עד עתה, אינם נופלים בחשיבותם מהמערכות הכבדות של סוריה נגד הצרפתים האמיצים. מדוע אינכם יודעים להעריך את כישרונו הטכני ואת נשקו הקטלני של האויב? הציונים התכוננו שנתיים לקראת המרד הזה. והנה דוגמאות: משמר העמק; קסטל; טבריה; דיר יאסין – שבו נהרגו גברים, נשים וטף. הרג זה מוכיח שהאויב התכונן למלחמה... יש לזכור כי מלחמתנו עם האויב אינה קרבות גישוש להבנת כוחו בלבד. עלינו לשחרר עם מאויבו האכזרי. ואם ינצח האויב, חס וחלילה, לא יישאר אף ערבי אחד לפליטה". 1 בדוח "הדרוזים במלחמה בארץ ישראל", שפרסם אגף המבצעים של צה"ל ב-1 באוגוסט 1948, נאמר שבקרב רמת יוחנן התגלו מעלותיהן ומגרעותיהן הצבאיות של הלוחמים הדרוזים: הם הסתערו בעקשנות תשע פעמים, גילו כושר פיסי ורוח קרב. דייקו בקליעות. ניצלו ביעילות את פני השטח. חיפו היטב באש על התקדמות כוחות החוד. לעומת זאת היה הפיקוד הטאקטי שלהם לקוי, והמורל שלהם ירד אחרי יום לחימה. כשאזלה תחמושתם נסוגו והשאירו עשרות הרוגים". 2
|
בקרבות 16 באפריל נהרגו עשרה לוחמים יהודים, ובכל חמשת ימי הקרבות בגזרה נהרגו שמונה-עשר. בפקודת היום שניסח משה כרמל ב-18 באפריל נכתב: "עם תום הקרבות המרים והעזים בגוש רמת יוחנן, שבהם נגרמו לאויב אבדות כבדות, יחידותיו נהרסו ושרידיו נסו, הנני מביע את הערכתי ללוחמים – מפקדים וטוראים, שעמדו איתנים, נועזים ופעלתנים בקרב. יצוינו קור הרוח וכישרון הניהוג של המפקדים, ועוז הנפש של הטוראים. תצוין במיוחד פלוגה ב' מגדוד 22 שהייתה נתונה יום תמים תחת אש עזה ביותר, בתנאים טופוגראפיים וטאקטיים קשים. היא סבלה קשות והוסיפה להילחם, בהתאם לפקודה, עד רדת הלילה. מפקד הפלוגה שנפצע, הראה דוגמה למנהיגות, לאומץ לב ולשיקול דעת. "מג"ד 21, סגנו, ומפקדי הפלוגות גילו עקשנות רבה, כראוי ללוחמים מנוסים... קורס מפקדי הכיתות הוכיח ידיעה מקצועית ורוח טובה. כל הלוחמים באים על הברכה. מאמציהם מצטרפים למאמצי צבא ה"הגנה" במלחמתו. כבוד לנופלים במערכה. איחולי החלמה מהירה לפצועים." 3 בלילה שבין 17 ל-18 באפריל פשטה על מצודת שפרעם פלוגת הפלמ"ח של ראובן נצר, שתוגברה באנשים מיישובי הסביבה. פקודיו של שכיב והאב ברחו מהמצודה. הפושטים כמעט ולא נתקלו בהתנגדות. ואיש מהם לא נפגע. מן המצודה הכבושה ירו אנשיו של נצר כמכונת ירייה לתוך העיירה שאפר עאמר, והבריחו רבים מתושביה. דב צסיס ואנשי אגף המבצעים של המטכ"ל העריכו שבלילה ההוא היה אפשר להשתלט ללא קרב, לא רק על המצודה, אלא גם על העיירה. צסיס רצה להחזיק במצודת שפרעם, אבל בגליל העליון כבר החלו קרבות ההכרעה, ונצר קיבל הוראה ממטה הפלמ"ח לחזור לגליל. צסיס לא שלח יחידה אחרת אל המצודה. 4
|
3. גוויות מושחתות בידי אדם
|
|
את גוויותיהם של זוהר דיין וחמשת חבריו, שנהרגו ב-14באפריל, מצאו ואספו חבריהם, בשבת 17 בחודש. הגוויות, שהובאו לרמת יוחנן היו מושחתות בידי אדם. בני משפחות ההרוגים התבקשו לזהותם. משה דיין ביקש מגיסו, ישראל גפן, לבוא אתו לזיהוי: "אני לא יודע אם אעמוד בזה". אמר לו. דיין הכיר את גוויית אחיו רק על-פי צלקות שהיו עליה. שבתאי טבת, הביוגרף של דיין, כתב: יש לשער כי העובדה שזוהר צעד בראש חייליו, חיזקה אחר כך את תפיסת הרמטכ"ל דיין, כי זה מקומו הנכון של המפקד." 5 ואכן כמג"ד וכמח"ט כמלחמת העצמאות, כאלוף פיקוד, ראש אג"ם, כרמטכ"ל וכשר ביטחון (ממלחמת ששת הימים עד אחרי מלחמת יום הכיפורים) היה דיין תמיד במקומות המסוכנים, לא פעם בניגוד להיגיון, ודרש מן המפקדים הקרביים להתנהג כמוהו. בשבוע הבא: דרוזים מהכרמל הביאו מידע על הגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה"; דרוזים מהכרמל משתדלים למנוע התקפת הגדוד דרוזי על יהודים; ויכוח על היחס לדרוזים מהארץ ישראל; מגעים בין אנשי הש"י הערבי לקצינים מגדוד הדרוזי של "צבא ההצלה";
|
1. א"צ, מכתב שכיב ואהב למפקדה בדמשק, 17 באפריל 1948; צדוק אשל, עמ' 124-123. 2. א"צ, "הדרוזים במלחמה בארץ ישראל", 1 באוגוסט 1948. 3. אשל, עמ' 122-121, 304-295. 4. א"צ, לכל האגפים מסגל; ראיונות עם ראובן נצר ודב צסיס. 5. משה דיין, "אבני דרך", עמ' 57; שבתאי טבת, "משה דיין", עמ' 249.
|
|