ב-20 באפריל בלילה נסעו אסמעין קבלאן ופקודיו, עם גיורא זייד וג'דען אמעשה, מרמת יוחנן לבית קפה בטבעון, ופגשו שם את משה דיין, מרדכי שכביץ, אמנון ועודד ינאי, שייח צאלח חנפס, שייח לביב אבו רוקון, חליל קונטאר, ואליאן, תושב שפרעם. דיין אמר כי ליהודים ולדרוזים, שני העמים הקטנים, יידועי הסבל, אין סיבה להילחם אלה באלה, ומוטב שיכרתו ברית שלום. "תמיד עזרנו לכם. עתה אנחנו מבקשים שתעזרו לנו. אין לנו שום דבר נגדכם. זאת לא המלחמה שלכם. שאלו את שייח' לביב, הוא יאשר". גיורא זייד תרגם את דברי דיין לערבית. אסמעין קבלאן ענה לו בזהירות. עדיין איננו מכירים את יהודים ואין לנו סיבות להחליט. הא הבטיח לענות לדיין באמצעות מתווכחים, אחרי שיחשוב על הדברים, והסביר את הקושי הפסיכולוגי שלו בשאלה: "אתמול נהרגו אחים שלנו, והיום נעשה שלום?!"
"לפני יומיים הרגתם את אחי, והיום אני יושב אתכם" ענה לו דיין. "הדם שלכם אינו טוב משלי. אילו היו הורגים את אחי ערבים מוסלמים, לא הייתי יושב אתם, אבל המלחמה בינינו היא טעות נוראה. לכן באתי, למרות אבלי, לשכנע אתכם להפסיק אותה".
אסמעין קבלאן, מפקד הלוחמים שהרגו את זוהר דיין, החוויר. כשנוכח לדעת שלא צפוי לו כל רע, הפך הפחד לרגש של כבוד.
על תוצאות הפגישה ההיא יש גרסאות אחדות. דוח שנכתב באוגוסט 1848: "הקצינים הביעו את רצונם להתגייס ל"הגנה". גיורא זייד: "דיין הציע שהגדוד יישאר במתכונתו, ויילחם לצד היהודים". אסמעין קבלאן: "בפגישה הראשונה הוחלט רק על הפסקת אש ועל הוצאת הגוויות משדה הקרב. קבענו שעל הפרטים האחרים יוחלט אחרי התייעצויות פנימיות של שני הצדדים. נקבע מועד הפגישה הבאה".
הפגישה הבאה התקיימה אחרי שלושה ימים באותו מקום, והשתתפו בה אותם אנשים. על דעת משה דיין וקבלאן הוסכם שהגדוד הדרוזי יישאר במתכונתו, ויפעל למען ה"הגנה". בשלב הראשון יפגעו הדרוזים בבסיסי "צבא ההצלה" שבגליל העליון, ויעודדו עריקוּת מהגדוד. הסכם זה היה קשה לביצוע. לכן ארגן קבלאן פגישה בין נציגי ה"הגנה" לשכיב והאב. "הייתי ידיד בנו של והאב, שהיה גם שומר ראשו. למדנו יחד בבית הספר", סיפר קבלאן. "סיפרתי לבנו של והאב שנפגשתי לבדי עם היהודים. שלושת הקצינים האחרים ביקשו ממני שלא אלשין עליהם. הסברתי לו את נימוקיי והלכתי יחד אתו לפגישה עם אביו. בהתחלה התרגז עלי המג"ד. אחר כך נרגע והסכים להיפגש עם שליחי ה"הגנה" בשפרעם, בביתו של צאלח חנפס. באותו לילה פונו כל דיירי הרחוב מבתיהם כדי שלא ירגישו מה קורה".
דיין הציע לפיקוד העליון שהגדוד הדרוזי ישתף פעולה עם ה"הגנה". ידין התנגד. דיין הבין שידין מושפע מיהושע פלמון, איש המדור הערבי של הסוכנות, שחשש ששיתוף פעולה כזה יחשוף את הדרוזים לנקמת הערבים, ואמר לו "שמונה מאות הלוחמים המעולים שיעזבו את הכוח הערבי ויעברו לצד היהודי עשויים לסייע לנו להשתלט על כל הגליל". ידין לא שוכנע, ודיין המאוכזב לא בא לפגישה עם שכיב והאב, בשפרעם ב-9 במאי.
מטעם ה"הגנה" השתתפו בפגישה האחרונה, יהושע פלמון, אמנון ינאי, מרדכי שכביץ וגיורא זייד. אסמעין קבלאן פגש אותם בוואדי שבין רמת יוחנן והכפר קסייר והוביל אותם לביתו של צאלח חנפס. שכיב והאב פתח ואמר "באתי לארץ ישראל בגלל השמועות שהיהודים מתנכלים לדרוזים. כאיש צבא החי על החרב יצאתי להגנת אחיי. כאן נוכחתי לדעת שהשמועות לא היו נכונות". פלמון הציע לו לשוב לסוריה עם פקודיו. והאב העמיד תנאי שהיהודים יניחו לו לכבוש ישוב אחד כדי להציל את כבודו. המועמד לכיבוש היה קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. "יחיעם יקרה לנו כמו תל אביב", ענה לו פלמון. שכיב והאב ויתר על יחיעם. הוסכם ששני הצדדים לא יתקפו אלה את אלה, ושהגדוד הדרוזי ינסה לדחוק את רגלי הגדוד של אדיב שישאקלי מהגליל המערבי.
1