|
קיבוץ מענית, הישוב היהודי המזרחי ביותר בשרון הצפוני, היה מוקף כפרים ערביים, והישוב היהודי הסמוך אליו ביותר היה קיבוץ עין-שמר, במרחק כשניים וחצי קילומטרים. מענית לא נכלל במדינה היהודית, לפי גבולות החלוקה של או"ם. גולדה מאיר אמרה בזמנו למשלחת ממענית, ששאלה בעצתה: "המשיכו לעבד את אדמתכם, ותיכללו במדינה היהודית." עד המלחמה שררו יחסי שכנות טובים בין מענית לכפרים הערביים שבסביבה, וחברי הקיבוץ, שסמכו על שלושת בסיסי הצבא הבריטיים שהיו בשכנותם, הכינו רק ביצורים מעטים. מפקדי הפלוגה הצפונית של גדוד "חיטין", שהתפרסה בסביבות מענית, לא היו מעוניינים בהתנגשויות. הרי ארבע גרסאות על נסיבות קרב מענית: בדוח של מפקד הפלוגה הצפונית הערבית כתוב שהיהודים תקפו (ב-28 בפברואר) את הכפר ערה וניסו לשרוף אוהלי בדווים, ו"על כן שלחתי למקום את המחלקה הרביעית, לשם סיור, לתפקיד הגנה. כשהחריפה ההתנגשות יצאתי עם שתי מחלקות והתקדמתי לכיוון מענית." 1 בדוח לראש הש"י, איסר בארי, מאיש הש"י הנפתי, שנשלח שלושה ימים אחרי ההתקפה, נכתב: "ההתקפה על מענית לא אורגנה על-ידי 'צבא השחרור'. הדבר התחיל בסכסוך עבודה במחצבה של אינצלביץ. הפועלים הערבים, שעבודתם במחצבה הופסקה, עוררו רעש כי מתקיפים אותם וגרמו ל'פזעה'. זו החלה בכפר בקעה אל-גרביה (כאן שוכנים מגויסים מ'חיל השחרור') שנמשכו גם הם ל'פזעה', בלי ארגון וסדר." פאריס חמדן (אז עסקן ערבי בן האזור, ולימים חבר-כנסת בישראל) סיפר שכנופיה מקומית ניסתה לחדור למענית, בניגוד לרצון אנשי "צבא ההצלה". חברי הקיבוץ השיבו אש וגדוד "חיטין" נאלץ לשלוח עזרה לערבים המקומיים, ולחלצם. לדבריו הופסק הקרב לפי פקודת מדלול עבאס. שאול לוין, חבר מענית, סיפר שדקות אחדות לפני שעה 8 בבוקר הגיע לקיבוץ הרצל אנצלביץ, בעל מחצבה בוואדי ערה, וסיפר כי שמע מפועליו הערבים שמתוכננת התקפה על מענית, ומיד אחרי כן החלה ההתקפה. בדקות המעטות שבין ההודעה להתקפה הועברו הילדים לחדר-האוכל, שהיה בנוי מאבן, וחברי הקיבוץ נערכו להגנה. ירחמיאל, פרטיזן לשעבר וחבר גרעין-הכשרה שחנה במענית, ישב לבדו בפילבוקס, מחוץ לחצר הקיבוץ, ולא ידע דבר. לפתע ראה ערבים חמושים מתקדמים לקראת הקיבוץ בהליכה שפופה. הוא ירה לכיוון האורחים הלא-קרואים, וכך גילה אותם לחבריו שישבו בעמדות. חילופי-היריות נמשכו ארבע שעות. חניכי קורס הטירונים ומפקדי-כיתות של הפלמ"ח, שהתאמנו במבנים נטושים של הצבא הבריטי, סמוך למענית, ירו בתוקפים בנשק האימונים המועט שהיה בידיהם, וביצעו מספר התקפות-נגד זהירות. בשעה 12 בצהריים הגיעו למענית טנקים בריטיים עם כוחות צבא ומשטרה, והבריחו את התוקפים. חברי הקיבוץ לא נפגעו, שמונה פרות נהרגו וצריפים אחדים נהרסו. מבין הערבים התוקפים נפצעו שלושה. מפקד הפלוגה התוקפת דיווח למדלול עבאס על מסקנותיו: "קשה מאוד לכבוש מושבה יהודית בלי מרגמות וחומרי-חבלה. יש להשגיח על תושבים הכפרים, ערה ומייסר, השכנים לישובים יהודיים... השתתפות הכפריים גרמה אי-סדר, נסיגתם לא הייתה מאורגנת ועשתה רושם של מנוסה מכאיבה."
|
|
למחרת הודיע הממונה על הביטחון השוטף באגף המבצעים, משה דיין, לישראל גלילי שמדלול עבאס היה יוזם ההתקפה על מענית, ושהמומחים לענייני ערבים טעו בסברתם "בדבר מתינות הזרים בתיכון?". אחרי יומיים דיווח איש הש"י: מדלול בק (המג"ד) נסע מיד לבקעה, הפסיק את ה'פזעה' ונזף בחייליו, והוועדה הלאומית בטול-כרם הוציאה כרוז, שיש להישמע לפקודות הוועדה הלאומית ולא להיגרר אחרי מעשים בלתי-אחראיים של יחידים. ביומן המלחמה של גדוד "חיטין" הצביע אכראם דיירי על הדמיון שבין קרב מענית (קרב מייסר, כלשונו) לקרב ביר-עדס: "היהודים יזמו את שני הקרבות, בו בזמן, כדי לגרום מבוכה בשורותינו. כפר מייסר ממוקם בקצה הצפוני של הגזרה, וביר-עדס בקצה הדרומי של פריסת גדודנו .בקרב מייסר, כשחדר הגדוד שלנו למושבה היהודית, התערבו הבריטים בכוח ונאלצנו לסגת. במגדיאל הם לא התערבו מפני שליהודים היה כוח גדול 2." התקריות נמשכו, למרות כוונות שני הצדדים לשמור על שקט בגזרה. יחידה של ה"הגנה" פשטה על הכפר קאקון, מדרום לקיבוץ המעפיל, ב-7 במארס. ערבים מקומיים יזמו תקרית בשדות קיבוץ מענית ב-14 במארס, ואנשי גדוד "חיטין" כפו עליהם להפסיק את היריות וגרשו אותם. ב-21 במארס שוב פשטו אנשי גדוד 33 מחטיבת "אלכסנדרוני" על קאקון. כוח מ"צבא ההצלה", שרדף אחרי התוקפים עד קיבוץ המעפיל, נלכד באש שנורתה עליו מהקיבוץ. ופלוגה מגדוד "חיטין" נשלחה לעזרתו וחילצה אותו. שני חיילי "צבא ההצלה" נהרגו בתקרית זאת. מפקד הפלוגה דיווח למדלול עבאס: הלקחים מהקרב ליד המעפיל אינם חיוביים, רמת הלחימה של החיילים הערבים ירודה ו"היהודים עושים הכל כדי לכבוש את הכפר קאקון או להחריבו, מפני שהוא קרוב לקו הישובים שלהם ומאיים עליהם. חבר אחד מהמעפיל נהרג." 3 מחלקות פלמ"ח מפלוגתו של חיים פוזננסקי (פוזה) מהגדוד הרביעי (של יוסף טבנקין) התפרסו בצפון השרון ובנחל עירון (ואדי ערה), ארבו למכוניות ערביות והניחו מוקשים על הדרכים. בלילה שבין 25 ל-26 במארס יצאו שישה-עשר לוחמים מיחידות שונות לסביבות כפר-קרע, במרחק שישה קילומטרים מצפון-מזרח לצומת עירון וארבעה קילומטרים ממזרח לכפר-גליקסון, והניחו מוקשים בדרכים. בשעה 2 אחרי חצות גילה אותם סיור של "צבא ההצלה", והפתיע אותם מקרוב ברימונים ובירי מקלעים ותת-מקלעים. "האנשים קיבלו הלם." מעיד הדוח שקיבל פוזננסקי ממפקדם. המפקד לא השתלט על פקודיו שאת רובם לא הכיר. כשהגיעו הלוחמים למושב עין-עירון, בשעה 3 לפנות בוקר, התברר ששלושה מהם נעדרים. שניים חזרו בכוחות עצמם. משה לבנון לא חזר. פוזננסקי ביקש מטבנקין רשות לשבות ערבים אחדים כבני-ערובה, כדי להחליפם בלבנון. הערביסט עזרא דנין, איש חדרה, התנגד לתוכנית זאת (הוא גם התנגד קודם להנחת המוקשים) ובהשפעתו הורה אלון לטבנקין שלא לאשר את בקשת פוזה. אחרי יומיים השיבו ערבים מקומיים לפוזה את גווייתו של לבנון, תמורת כסף, וסיפרו לו שהוא נרצח, אחרי שעונה. ואז יצא פוזה, בלי אישור, לפעולת גמול. יחד עם יעקב זהבי ונהג, עצר מונית מלאה נוסעים בוואדי מילק, בדק את תעודות-הזהות שלהם, וידא שכולם מוסלמים (לא דרוזים) והרג את כולם 4. ___________________ בשבוע הבא: תקריות עם "גדוד הירמוך הראשון" של צבא ההצלה הערבי בצפון השומרון; פרובוקציות של יחידות "ההגנה:; כישלון סיור אלים בפיקודה ישעיהו גביש; שבעה הרוגי "גולני על הגלבוע; התעללות בגוויות
|
|
1. ארכיון צה"ל, מסמכי צבא ההצלה. 2. א"צ, לטנא מאבר: מענית; מסמכי צבא ההצלה; את"ה, ארכיון גלילי תיק 23, דיווח מ-29 בפברואר; רבלין, שם; ראיונות עם שאול לוין, גרשון סקולר ורפאל שפר. 3. רב שיח עם חברי קיבוץ המעפיל. 4. א"צ, דווח הנחת מוקשים בוודאי ערה, ב-26-25 במרס 1948; ראיון עם יעקב זהבי.
|
|
