מכאן שמערכות הביטחון הפוגעות באחד התנאים ההכרחיים לקיומה ולהתפתחותה של האינטליגנציה האנושית, הן גם פחות אינטליגנטיות מרוב המערכות האחרות וגם משפיעות על המדינה וכל אשר בה יותר מהן. לכן מערכות הביטחון הן גורם מרכזי בתהליכי הרס פנימיים בכל מדינה.
רוב הפעולות של מערכות הביטחון הן בלתי אינטליגנטיות בתקופות רגיעה, באימונים, בהכנות למלחמה, בתקופות חירום ובימי מלחמה. ניתן ללמוד זאת גם מן האופן שבו צה"ל הגיע למלחמת יום הכיפורים והתנהל בה לפני ארבעים ושבע שנים, וגם מהפרסומים הביקורתיים מאוד של האלוף בדימוס יצחק בּריק, בעל עיטור עוז במלחמת יום הכיפורים, שפיקד על המכללות הצבאיות וכיהן מעל עשור שנים כנציב קבילות החיילים. לבּריק יש ידע ממקור ראשון גם על ההכשרה הלקויה של שרשרת הקצונה בצה"ל וגם על התִפקוד הלקוי של יחידות השדה.
התוצאות של רבות מפעולות מערכות הביטחון שונות מאוד מהיעד של מערכות אלה – חיזוק שׂרידותה של המדינה
1 ונִטרוּל אויביה – ולעתים הן מנוגדות ליעד זה, כמו השהות הארוכה של שמונה-עשרה שנים בלבנון, שנועדה לכאורה להבטיח את שלום הגליל וטיפחה את צמיחת ארגון החיזבאללה שמאיים על כל מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, הבינו עד כמה מסוכנת מערכת צבאית לאידאלים החברתיים שלהם ולכן, בניגוד לתפיסתו של זאב ז'בוטינסקי, נמנעו מלפתח מערכת ביטחון מקצועית והסתפקו במיליציית ארגון ה"הגנה" ובחטיבה המגויסת שלו, הפלמ"ח, שמפקדיה למדו להוביל מחלקה לקרב ומקסימום פלוגה. כדי שהפלמ"ח לא יהפוך לצבא מקצועי ומסוכן חברתית הם מיקמו את בסיסיו בקיבוצים והעבירו את לוחמיו שטיפת-מוח אידאולוגית. התוצאה: הגענו למלחמת העצמאות בלא צבא באיכות גבוהה ושילמנו מחיר כבד מאוד: 6000 הרוגים שנועדו להיות העילית של החברה הישראלית בעתיד. במקרה זה גבר האינטרס של המנהיגים על האינטרס של המפקדים והוא "הצליח", משום שבן-גוריון וחבריו לא חזו את תוצאותיו ההרסניות. שטיפת המוח האידאולוגית שעברו המפקדים שהקימו את צה"ל, הפכה להיות נכס צאן ברזל ולא נעלמה כליל גם אחרי שבעים ושתיים שנים.