הכשרת הקצינים בארגון ה״הגנה״, שהיה פוליטי באופיו, ובצה"ל, דומה במידה רבה להכשרת פוליטרוקים וקצינים פוליטיים ב"צבא האדום" הסובייטי, שאין להם מה לעשות בלחימה, והם פורחים לפני הקרב ואחריו כפי שכל העולם חזה בפלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח במלחמת העצמאות, צבי זמיר ברח פעמים משדה הקרב – מקרב "נבי דניאל" מדרום לבית לחם ומקרב רכס התותחים בלטרון. בריחות אלה לא הפריעו לו להיות אלוף פיקוד וראש המוסד עם כל טובות ההנאה והיוקרה הנלווים לכך שהרי בצבא וב"מוסד" היה נציג של זרם פוליטי ולא מקצוען כפי שאמור היה להיות. זה תהליך של הפיכת חיילים טובים לקצינים שאינם טובים. הרי סיפורו של סרן דני שדה: ״לקראת מלחמת יום הכיפורים הייתי במאגר קצינים שלא גויסו. טלפנתי לרפי שאול, בקיבוץ רביבים, ונפגשנו ב-7 באוקטובר בבית השריון בתל אביב. שלחו אותנו לבסיס שריון בג׳וליס. שם מצאנו מאות קצינים חסרי תעסוקה, יושבים על הדשא. בילינו שם יום אחד, בתור ענקי, כדי להשתבץ לאיזה כוח. מדי פעם קראו למישהו והעלו אותו על נגמ״ש. הסיכוי להגיע ליחידה לוחמת היה קלוש. למחרת, ב-8 בחודש (אחד הימים הקשים ביותר של המלחמה שתוצאותיו השפיעו על ממשלת רבין לוותר על החרם נגד יאסר ערפאת ולהגיע אִתו להסכם, מה שהחל את אסטרטגיית ההכלה בצה"ל והוביל למגה-מחדל ב-7 באוקטובר 2023 – א.מ.), הבנו שלא יהיה לנו סיכוי להשתתף במלחמה אם נישאר בג׳וליס, והחלטנו לחפש בחזית את פאצי (אמציה חן). הגענו בטרמפ לטסה, בשעה 04.00, 9 באוקטובר. רבים עשו כמונו, וכך קם בטסה ׳כוח פאצי׳, שהיה מורכב מקצינים לא משובצים. הכוח הזה היה אולי היחידה האיכותית ביותר במלחמה״.¹ ומאליה נשאלת השאלה: אם הייתה זאת יחידה איכותית כל-כך, מדוע היא לא הוטלה למערכה בקרבות הקשים של 8 באוקטובר, יום לפני ששדה ושאול הגיעו לסיני? התשובה: כי הפיקוד של צה״ל, שהיה שבוי בקונספציה אידאולוגית, לא היה מסוגל להפעיל ביעילות את המפקדים שהיו מסוגלים להקנות ניצחון לישראל. רב-סרן חיים (זכי) יעקובוביץ: ״כשהתחילה מלחמת יום הכיפורים הייתי באנגליה. בעזרת חבר, מאבטח ב׳אל-על׳, השגתי מקום במטוס, וב-7 באוקטובר הגעתי לארץ (ראו בפרק הקודם, קוד האחריות של האבירים – א.מ.). נשלחתי לרמלה, שם הוקמו שני גדודים מקצינים לא משובצים. ב-10 בחודש ירדנו לסיני. הנחנו מארבים, אבטחנו חניוני טנקים וחדרנו לחניונים של טנקים מצריים. היינו גדוד לא רציני שכל חייליו קצינים. נשק ואמצעי-לחימה לא היו לנו״.²

קורס הקצינים של צה״ל מבוסס על קורס מפקדי המחלקות של ה״הגנה״, אחרי הקמת הפלמ״ח, בשנות הארבעים. כדאי לשים לב לדברים שאמר הרמטכ״ל לשעבר, רב-אלוף (מיל׳) דן שומרון, לעיתונאי ב-1989: ״המודל האידֵיאלי של הקצין הבכיר הוא מפקד הפלמ״ח יגאל אלון״. אופייני לא פחות לתפיסה זאת הוא ראיון-דיוקן שכתב המשורר שלמה טנאי על אלון בעיתון ״הארץ״, ב-23 ביולי 1948: ״והרי יש צורך באיזה בית-ספר צבאי כדי לנהל את אחת המלחמות הקשות והנועזות ביותר בעולם, וארץ ישראל הייתה בית-הספר הזה, ובית-ספר מיוחד במינו, טוב מכל הקתדראות המאובקות. קורס מ״כים, קורס מ״מים, ניסיון וידיעה בשטח, הכרת השכנים. העיקר (הוא) הכוח הפועל וידיעת ציודו, התאמת הכוח לצרכים ולאפשרויות. הינה הסטנדרט הארץ-ישראלי, הרעיון, צבא העבודה. הפלמ״ח יכול לשמש מסגרת לכל הצבא העברי״. טנאי השתייך לזרוע האידֵאולוגית של הצבא, ותפקידו היה לפאר ולרומם את ראשי הזרוע שלו, שאחד מהם היה יגאל אלון, ואחד האמצעים היה לשַווֹת לו תדמית של אביר, מנהיג טבעי, מפקד קרבי. כשכתב טנאי את רשימתו זו אולי לא ידע שאלון, מפקד מבצע ״יפתח״ בגליל באפריל-מאי 1948, לא השתתף בשום קרב ולכן לא היה יכול לתת דוגמה אישית, ושהוא נכשל בהבנת האֵרועים ב-1 במאי, כשהתחולל הקרב ברמות נפתלי, כשלא ניצל את ההזדמנות להשמיד את הכוח הערבי שהתכונן לפלוש לשטח מדינת ישראל. טנאי ושומרון לא טרחו לבדוק מה היה באמת. הם האמינו למיתוסים שנועדו לשרת את האידאולוגיה. והם אפילו לא האמינו למיתוסים, הם אמרו וכתבו את דבריהם, לפי צורכי השרידות של ראשי השלטון, ולפי קוד ההתנהגות של הזרוע האידאולוגית. שניהם קיבלו טובות-הנאה מהמערכות הפוליטיות, גמול על נאמנותם האידאולוגית.

כשם שהגנרלים המפורסמים ממלחמת העולם השנייה, האמריקני אייזנהאואר והבריטי מונטגומרי לא השתתפו תחת אש בשום קרב, בנו של משה דיין, אסי, כתב: ״אבי היה אומר על שלושתם ש׳לא ירו עליהם והם לא ירו על-אף אחד׳, וזה יצחק רבין, יגאל אלון ויגאל ידין. אבל את ידין הוא העריץ על כך שבגיל 33 הוא ניהל את מלחמת השחרור וריבע את גודלה של מדינת ישראל, וגם על כך שידין, לעומת רבין ואלון, פרש מענייני ביטחון בתום המלחמה והלך לאקדמיה. אני זוכר שאבי החזיר להם את אות הפלמ״ח בטענה שהוא מעולם לא היה בפלמ״ח, שחוץ מ׳ליל הגשרים׳ הפעולה הכי נועזת שלו היתה, לפני הקמת המדינה, להטביע איזה ערבי בכנרת. הוא ציטט מישהו שאמר על הפלמ״ח שהם היו בעיקר מוציאים קרטופלאך בקומזיצים ומשתינים ביחד. אני כתבתי שהם, לדעתי, היו האס.דה. בוורסיה הישראלית, שהם גירשו באופן שיטתי את רוב הפליטים. ככה זה היה, למשל, בלוד וברמלה, שאחרי שאבי וגדוד 89 כבשו אותו, נכנס הפלמ״ח וגירש חמישים אלף תושבים מתוך מאה וחמישים אלף שהיו שם״.³

אל״מ ד״ר מאיר פעיל, שפיקד על בית הספר לקצינים של צה״ל מ-1964 עד סוף 1966, אמר: ״מה שלימדתי בצה״ל מקורו במה שלמדתי ולימדתי בפלמ״ח עצמו, בדוקטרינות הפיקודיות של הפלמ״ח״. והמראיינים סיכמו: ״מאיר פעיל שאף לטפח דמות מפקד, המשלבת את המשמעת הצבאית הקפדנית ואת כושר הביצוע עם רוחה של תנועת הנוער״. באותו גיליון התפרסמו גם דברים שאמר אחד הצוערים בקורס של מאיר פעיל, אל״מ ח׳: ״השיטה הביאה להתרופפות המשמעת בקורס זה, והתבטאה בכך שמסדר לא היה מסדר, נשק לא נוקה, החגור לא סודר והוראות לא קוימו מכיוָן שהמדריכים סמכו עלינו... אנחנו ניצלנו את העניָן הזה לטובתנו ולרעת המשמעת הצבאית. אלה העובדות״.⁴ סא״ל (מיל׳) אריה עמית (טפר), אחד המפקדים הקרביים המצטיינים של הפלמ״ח במלחמת העצמאות, היה מפקד פלוגת צוערים בקורס שפעיל פיקד עליו. הוא סיפר: ״זה לא היה קורס קצינים אלא קורס מדריכים של תנועת-נוער. עם המון הרצאות אהבה עצמית של פעיל, ועם שיחות-נפש, כמו אלה שהיו בהכשרות בפלמ״ח. מהקורס לא יצאו קצינים טובים, אבל תועמלני פלמ״ח ומורשת קרב של מלחמת העצמאות היו בהם בשפע. אני התנגדתי לדרך הזאת והבעתי את דעתי, אך לא היה עם מי לדבר. פעיל היה מאוהב בחוכמות שלו, והרמטכ״ל יצחק רבין נתן לו גיבוי מלא״.⁵ מאיר פעיל, שפיקד בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות על יחידת מעקב אחרי אנשי האצ״ל ולח״י בירושלים (כינויה היה ״אברהם״), הוא אחד מקציני הזרוע האידאולוגית של ה״הגנה״, וצה״ל והוא הביטוי המובהק ביותר להסתאבות שהביאה למלחמת יום הכיפורים, לשתי מלחמות הלבנון, ולאסון 7 באוקטובר. הוא פיקד על בית הספר לקצינים של צה״ל, ושנים רבות הִרצה בנושאי היסטוריה צבאית וחשיבה צבאית במכללה לפיקוד לאומי ובבית הספר לפיקוד ומטה (פו״ם) של צה״ל. בכל תולדות צה"ל לא היה אדם ששטף את מוחם של קציניו יותר ממאיר פעיל, והאינדוקטרינציה שהוא טיפטף למערכת ממשיכה להשפיע עד עצם היום הזה.

קורס מפקדי המחלקות של ה״הגנה״ היה קצר מפני שלא היה תקציב. לא רק שלא היו מקומות מתאימים לאימונים, אלא גם היה צורך לייצר במהירות מפקדים, ולוּ גם ברמה נמוכה. סיבה נוספת הייתה השיקול שאין לפגוע בהכשרות ביישובים שהוכשרו להקים קיבוצים חדשים או לחזק את הקיימים. לימודים ממושכים היו עלולים לגזול מההכשרות את מיטב אנשיהן, להחליש אותן וכך לפגוע במטרה העיקרית – הקמת קיבוצים חדשים. אינטרס השרידות של תנועות-הנוער והקיבוצים היה חזק מזה של ה״הגנה״ וחטיבת הפלמ״ח. בשנות הארבעים היה גם בתנועת העבודה פחד מפני צבא מקצועי, העלול להוות את חממת הגידול של מה שהם ראו כנטיות פשיסטיות. אחרי הקמת המדינה נותרו סיבות אלה בעינן, ונוספו להן אחרות. קורס מפקדי המחלקות האחרון של ה״הגנה״ נפתח באוגוסט 1947 ונמשך שלושה חודשים. מפקדיו היו משה בר-תקוה וסגנו צבי גילת, ולשניהם לא הייתה השכלה צבאית רחבה ולא ניסיון צבאי עשיר. השפעתם לא הייתה רבה, ואת הטון קבעו המדריכים מן הפלמ״ח, שהבולט בהם היה עוזי נרקיס. מדריכי הפלמ״ח תִרגלו בעיקר פשיטות-לילה מחלקתיות, זלזלו בצורות הקרב האחרות, לא לימדו תִפקוד של מחלקה בקרב היתקלות כאשר האויב מפתיע, ולא לימדו פיקוד בהסתערות. החניכים למדו לפעול במסגרת מחלקה עצמאית ולא למדו קרב פלוגתי, ובוודאי לא קרב גדודי. זמן רב מאוד הוקדש להשכלה פוליטית ציונית (ברוח תנועת העבודה) ולהרצאות אידאולוגִיות.⁶ חניכים ומדריכים, ששֵרתו לפני-כן בצבא הבריטי, מתחו ביקורת על הקורס, ואחד המבקרים החריפים היה חיים לסקוב, לימים ראש המטה הכללי של צה״ל. דוד בן-גוריון תכנן להקים, בעזרת לסקוב, צבא מקצועי, אך תוכניתו זו לא יצאה לפועל.⁷ מסיימי קורס המ״מים היו, במקרה הטוב, מפקדים זוטרים בלוחמת-גרילה. את רובם לא ראוי לכנות מפקדים טקטיים, אלא נאמני תנועת העבודה. זה היה שלד הפיקוד הקרבי במלחמת העצמאות. רבים מאנשי הפיקוד הזה הגיעו לדרגות בכירות בצה״ל והשפיעו על אופיו. כך צמח המושג קצין-שליח, בניגוד לקצין מקצועי ו״קרייריסטי״. הקצין אינו שליח לצבא ולא שליח של הצבא; הוא שליח של הקיבוץ והתנועה, והוא חב להם נאמנות, או, נכון יותר, לפיקוד העליון הפוליטי-מפלגתי. מקבלי ההחלטות הפוליטיים גייסו את אנשי-הרוח ה'מקורנפים' על-מנת שאלה ישבחו ויהללו את המפקדים השליחים, שעזבו בלא חמדה את המחרשה, שנטלו בצער את הסטן, וכשהרגו ערבים הם בכו על הפגיעה בקדושת חיי-אדם. זה הקשר הגורדי בין מקבלי ההחלטות (יצחק טבנקין, ישראל גלילי) לשליחים הנאמנים (יגאל אלון, יצחק רבין, נחום שריג, מולה כהן) ולאנשי הרוח המגויסים (מתי מגד, חיים גורי, חיים חפר). אלה האחרונים קיבלו מן הראשונים תמורה עבור שרותיהם בסטטוס חברתי ותרבותי, בפרסים, במשרות, בתקציבים, ו"יד רוחצת יד".

קצינים בכירים רבים אמרו לעיתונאים, שהם לא התכוונו לטפח קריירה צבאית, ושחיי הצבא לא קסמו להם. הם נקלעו לצבא כמעט באקראי. תת-אלוף (מיל׳) אביגדור קהלני, אחד המפקדים הקרביים הנועזים בגייסות השריון ובעל אותות הגבורה והמופת, סיפר שכאשר סיים את שרות החובה, באמצע שנות השִשים, לא רצה להמשיך לשרת בצבא ולא חלם על קריירה צבאית. הוא המשיך את שרותו בצבא הקבע זמן-מה, כדי לזכות בנסיעה לחוץ-לארץ, להשתלמות טנקים. כמעט אפשר לומר, שקצינים בינוניים ובכירים רבים שונאים את חיי הצבא ובזים להם, בהתאם לנורמות התרבותיות בישראל כפי שנקבעו על-ידי השמאל הישראלי. הידע הצבאי שלהם הוא תוצר ניסיונם האישי במלחמות ובחיי היום-יום בצבא. אין להם תבונת מעשה הלוחמה, ואין הם מסוגלים לראות תמונה כוללת של בעיות הביטחון בהקשר מדיני-אסטרטגי. במאמר בכתב-העת ״Army״ (ינואר 1984) כתבו אל״מ (מיל׳) ד״ר ראובן גל ומייג׳ור ריצ׳רד א. גבריאל מהצבא האמריקני, שהקצין הישראלי הוא החייל מספר אחד של יחידתו. הקצין הישראלי הוא, ביסודו, חייל. השיטה האירופית, לעומת זאת, מבוססת על קצין ג׳נטלמן, והשיטה האמריקנית על קצין מקצועי. דומה שד״ר גל ומייג׳ור גבריאל לא הבינו כי הקצין הישראלי הוא שליח המפלגה השלטת, וכי השליחות הזאת מוטבעת כה עמוק בתודעתו עד שאין הוא יכול להבין את הדבר. יצחק רבין, שברח משדה הקרב בשער הגיא בדרך לירושלים ב-20 באפריל 1948 כשפיקד על חטיבת "הראל", בוודאי לא היה החייל מספר אחד של חטיבתו. אבל הוא קודם לראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל אחרי המלחמה, לרמטכ"ל, לשגריר ישראל בארה"ב, לשר ביטחון ולראש ממשלה כי היה שליח של המפלגה, של אידאולוגיית אוסלו לפני ששמעון פרס ויוסי ביילין העלו בדעתם את הסכם אוסלו. בחיילותו המגוחכת ובמדינאותו הכושלת, ראוי לזכור את רבין כאחד האבות המולידים את אסון 7 באוקטובר 2023. שותפיו הרבים הם אלה שקבעו את דמותו כ"מר ביטחון ומצביא מהולל" וגם להם חלק בחוסר תפקודו של צה"ל ביום הטבח והאונס בעוטף עזה.⁸

ישראלים רבים, המאמינים שהשיטה של צה״ל עדיפה על-פני זו של צבאות המערב, מצביעים על כישלונות צבאיים ואסטרטגיים של מדינות אלה. הסבר חלקי לאותם כישלונות נתן מוריס דה-סאקסס, מרשל בצבא צרפת במאה השמונה-עשרה: ״רק אנשים מעטים מאוד עוסקים בבעיות העומדות ברומהּ של המלחמה. חייהם של המפקדים עוברים עליהם בתרגול סדר של חייליהם, והם מאמינים שזה התחום היחיד של האמנות הצבאית. כאשר הם מגיעים לפיקוד על צבאות הם מפגינים בורות מוחלטת, ומכיוָן שאין הם יודעים מה צריך לעשות, הם עושים מה שהם יודעים״.⁹ חוקר המלחמות היהודי-אמריקני ברנרד ברודי, שציטט דברים אלה בספרו, העיר: ״אף-על-פי שמלים אלה נכתבו לפני יותר ממאתיים שנה, כוחן יפה תמיד באשר לאָמנותו של איש הצבא, וכוחן יפה בימינו כשם שהיה בזמן שנכתבו״.¹⁰ לדעת כותב שורות אלה, סיבת מצעד האיוולת האסטרטגי לאורך ההיסטוריה הוא אי-קיום מחקר, אמפירי ואובייקטיבי, של מלחמות וצבאות. בישראל מחקר כזה לא היה מעולם, ולפיכך היחס למלחמות היה והִנו אידאולוגי וספקולטיבי. יש במחדל הזה כדי להסביר את ההבדל התהומי בין איכות הכשרת הרופא והמהנדס אצלנו, לבין איכות הכשרת הקצין בצה"ל. הכשרת הקצין לקויה בכל הצבאות, אבל בצה״ל היא הלקויה ביותר. הצבאות המערביים לפחות מקנים לקצין תרבות צבאית, ידע בהיסטוריה צבאית, והשכלה אקדמית בנושאי יחסים בינלאומיים, סוציולוגיה וניתוח מערכות. אומנם אין זה בסיס מספיק לקבלת החלטות אופרטיביות ואסטרטגיות-מדיניות, אך הוא רחב בהרבה מזה של קצין בצה״ל. תא״ל (בדימוס) אמציה חן אמר: ״בצה״ל אין קצינים ואין מפקדים. יש בעלי הסמכה פורמלית, שאינה מעידה על בקיאות מקצועית. תקופת ההכשרה הקצרה בצה״ל תלויה בבעיות מנהלתיות, ואיננה מתחשבת בצורכי הכשרת הקצין. לקציני צה״ל אין מודעות להשכלה צבאית ולחשיבה בנושאים צבאיים. הקצינים נתונים אך ורק בעשייה. קצינים בכירים בצה״ל כמעט אינם עוסקים במחקרים ואינם כותבים מאמרים. הם מתראיינים הרבה, ונותנים תשובות מכוח הסמכות ולא מכוח ידע ומחשבה״. אני סבור שיש להתייחס להכשרת הקצין באותה הקפדה כמו הכשרת רופא ומהנדס. אם קצינים מקצועיים יבצעו את משימותיהם ביעילות רבה, יהיה אפשר לצמצם את הֶקף הצבא ואת תקציבו. זאת הייתה גם מסקנתו של האלוף (מיל') דורון אלמוג: ״אנו קרובים למיצוי הפוטנציאל האנושי הכמותי, ולא נותר לנו אלא לפעול נמרצות לשיפור האמל״ח ויכולת הפיקוד והשליטה של מפקדי צה״ל בקרב היבשה״.

שתי מסקנות עיקריות אפשר להפיק מכל מלחמות ישראל: צה״ל אינו מפיק לקחים, וצה״ל איננו מכשיר קצינים. אני טוען, שיש לבטל את קורס הקצינים ולהכשיר קצינים באקדמיה צבאית, כמו בארצות-הברית, קנדה, צרפת ואנגליה. יש לפתח דיסציפלינה מדעית במדעי הביטחון, לפתוח בבתי-הספר ובאוניברסיטאות חוגים במדעי הביטחון, ולחייב קצינים ומקבלי החלטות לאומיים ללמוד בחוגים אלה. כל מלחמות ישראל, לרבות המלחמה הנוכחית, הוכיחו שראשי הממשלות וחבריהן אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה. אם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט כן היו מבינים, לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר בלא שום מערך הגנה על היישובים בעוטף עזה, ולא היינו מתברברים בלא הצלחה להכריע את החמאס. זה מה שלומדים באקדמיה צבאית, והשוני שלנו הוא שוני לרעה, מין מקוריות שאין שום סיבה להתגאות בה. מוטב שנהיה מקוריים בנושא אחר: נהיה המובילים בעולם בחקר הצבאות, המלחמות והקרבות בכלים מדעיים, אמפיריים ואובייקטיביים. _________________ בשבוע הבא: הוויכוח האידֵאולוגי והתרבותי על הערכת מלחמות ותוצאותיהן; הלוחמים אינם מוכנים להקריב את עצמם בשל מחדלי מפקדיהם; תהליכי הסתאבות בצה"ל; הצבא הוא ארגון אנטי-אינטלקטואלי; צבא לעומת רפואה; קצינים בכירים שאינם קוראים ספרים; מלחמה לא אלימה פיזית, אך אלימה מאוד עד כדי השמדה מבחינות אחרות, בין מפלגת השלום למפלגת ארץ ישראל השלמה.

1. ראיון עם דני שדה ב-3 במאי 1985. 2. ראיון עם חיים יעקובוביץ ב-7 ביוני 1985. (ראה הערת המחבר לקטע הקודם). 3. אסי דיין, ״בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים״, ״חדשות״, 27 בדצמבר 1991. 4. ראיון בכתב העת של צה"ל, ״סקירה חודשית״ ב-1988. 5. שיחות עם אריה טפר-עמית. 6. ארכיון צה״ל, תיק מס׳ 171/8284/49, נספח 2 לתוכנית הוראות מתודיות, לשכת ההדרכה; יגאל שפי, ״הדרכה ומחשבה צבאית בהגנה״, עבודת-גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, 1988; יגאל שפי, ״סיכת מם-מם״, 1991. 7. סדרת ראיונות עם חיים לסקוב בשנות השבעים. 8. ראו לדוגמה את נאומו של שר הביטחון אהוד ברק בכנסת לזכרו של יצחק רבין, ב-29 באוקטובר 2009. 9 . מוריס דה-סאקסס, ״עיונים באמנות המלחמה״, 1980. 10. ב. ברודי, ״מלחמה ופוליטיקה״, 1980.