אחרי מלחמת יום הכיפורים כמו אחרי טבח 7 באוקטובר, טענו רבים, וביניהם גם חברי ועדת אגרנט, שמנהיגי המדינה והמפקדים הבכירים של צה״ל דבקו בקונספציה מוטעית, ולכן לא פֵּרשׁו נכון את המידע שהיה ברשותם, ולכן לא הבינו שהמלחמה ממשמשת ובאה. ״התברר לנו כי קונספציה זו, שייתכן שהייתה נכונה בזמנו״, כתבו חברי הוועדה, לא נבחנה כראוי מחדש בחלקה הראשון והמכריע של המלחמה, וזאת נוכח לחץ הנסיבות המדיניות שהשתנו ובמיוחד על סמך מידע נוסף שהגיע לידי אמ״ן על התעצמות האויב במערכות נשק נוספות". ומסקנתם: "הקונספציה נעשתה מופרכת מעיקרה״.¹ אותם דברים, אך ביתר חומרה, יכלה לסכם ועדת חקירה ממלכתית שלא הוקמה על אֵרועי 7 באוקטובר, ולדעתי אפשר אף להוסיף: הקונספציה ב-2023 הייתה מוטעית, בין היתר, כי המערכת הצבאית והאזרחית של ישראל לא הפיקה את לקחי מלחמת יום הכיפורים. הסתרת ליקויים ואי-הפקת לקחי אמת היא המאפיין הבולט שלה מאז הקמת המדינה ומלחמת העצמאות! מוֹתר האדם מן הבהמה הם כישוריו לפתח קונספציות, אך כפי שניסח זאת אפלטון ב"משל המערה" הן תמיד לא מדויקות, ובכל דיאלוג "המדינה" – ללא הכשרה יסודית הן מוטעות אפילו משום שהמציאות משתנה והן מתיישנות. הֶעדר הכשרה יסודית למפקדי צה"ל מבטיחה שהקונספציות שהן מגובשים מוטעות כפי שהוכיחו כל מלחמות ישראל.

בספרו ״מלחמת יום הכיפורים – מיתוס מול מציאות״ (1993), חשף האלוף בדימוס אליהו זעירא את מקורה המודיעיני של ״הקונספציה״. עלי להעיר כי באפריל 1993 שוחחתי עם סגנו של זעירא במלחמת יום הכיפורים, תת-אלוף בדימוס אריה שלֵו, והוא מסר לי, בלא כל תֵאוּם עם זעירא, את אותה גרסה: ״אֵימתַי, אחרי מלחמת ששת הימים (כשאלוף בדימוס אהרון יריב היה ראש אמ״ן – א.מ.), הצליחה אחת מסוכנויות האיסוף של מדינת ישראל להשיג מידע בעל ערך רב. ה׳מידע׳ המרעיש נבדק ביסודיות על-ידי גורמי הערכה של אמ״ן. מסקנותיהם: מקורן של הידיעות הוא ברמה הפוליטית, מהימנותן גבוהה, והן נותנות תמונה מדויקת ובזמן אמיתי על כוונותיהם הפוליטיות והצבאיות של כמה ממדינות ערב". ואז הוא ממשיך כך, והדברים ראויים להדגשה: "׳הסוכנות׳, הרואה במקור זה את גולת-הכותרת של הצלחותיה, יוצרת נוהג חדש ובלתי-מקובל עד כה, בכל הקשור בטיפול ובהפצת ה׳מידע׳. בעוד שכל חומר גולמי שאוספת ׳הסוכנות׳ ועוסק בארצות ערב מועבר לאמ״ן ושם הוא מנותח, מוערך ומופץ כחומר מעובד, הרי כאן נוקטת ׳הסוכנות׳ דרך שונה. היא מתרגמת את החומר מערבית לעברית ומפיצה אותו כחומר גולמי, ללא פרשנות וללא הערכה, ישירות לגולדה, לשר גלילי (שהיה יועצה ואיש-סודהּ של גולדה), לדיין וגם לאמ״ן. עיקרי ׳המידע׳: 1. מצרים וסוריה תפתחנה במלחמה נגד ישראל אם ייכשלו המאמצים המדיניים להחזיר את ישראל לגבולות 1967 לפי החלטה 242 של מועצת הביטחון. 2. התנאי שמצרים מעמידה לעצמה לקראת פתיחת המלחמה ביוזמתה הוא שינוי מהותי במאזן הכוחות האווירי, שכרגע ישראל נהנית בו מעדיפות מכרעת. כדי להשיג שינוי זה זקוקה מצרים לשני פריטי ציוד: הראשון, מטוסי-קרב מתקדמים, המסוגלים להגיע לשדות-התעופה בישראל בטיסה נמוכה ובחימוש מתאים, ולתקוף בסיסי חיל-אויר ומטרות נוספות בעומק ישראל; השני, טילי קרקע-קרקע ׳סקאד׳ (שנחשבו אז למתקדמים) שיאיימו על מרכזי האוכלוסייה בישראל, ויביאו לכך שישראל תירתע מתקיפת מטרות אזרחיות בעומק ארצות ערב. (יש לזכור את הטראומה שעברה על מצרים בעקבות התקיפות האוויריות בעומקה ב-69׳). זו הייתה ׳הקונספציה׳ של נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, כפי שהופיעה ב׳מידע׳. באיגרת סודית ששיגר סאדאת לליאוניד ברז׳נייב, שליטה הכול-יכול של בריה״מ, בתאריך 30 באוגוסט 1972, הוא כתב: ׳בשיחותינו התכופות ציינתי שיש צורך שיהיה בידינו נשק הרתעה, שיגרום לכך שהאויב יהסס לתקוף אותנו בעומק. היה ברור ועדיין ברור, שללא נשק הרתעה לא נהיה מסוגלים בשום פנים לפעול מבחינה צבאית. אמינותו של ׳המידע׳ הלכה והתחזקה במרוצת הזמן, הואיל והוכח כמעולה ומדויק. אינפורמציה זו, כחומר גולמי, עברה עיון מדוקדק תחת שבט ביקורתם של גולדה, של דיין ושל גלילי. שלושתם היו הראשונים לקבל את החומר... 'הקונספציה׳ הייתה, אפוא, מועתקת ככתבה וכלשונה ממידע מתועד שנבדק ונמצא אמין. לא היה כאן תרגיל אינטלקטואלי, שצמח והתגבש במוחם של מומחי המחקר. ׳הקונספציה׳ היה מידע מוסמך ואותנטי, שאמר לנו בדיוק מה מטרותיה של מצרים ומה תנאיה המוקדמים ההכרחיים לפתיחה במלחמה. אבל ב-1973 הערבים יצאו למלחמה, מבלי שמולאו תנאי ׳הקונספציה׳ שלהם. האם נפלנו בפח של דיס-אינפורמציה? האם ׳המידע׳ היה אמיתי או שמא היה אבן-יסוד בתוכנית ההונאה המצרית?". עד כאן ציטוט מספרו של אלי זעירא, שם הוא מנתח בהרחבה את תוכנית ההונאה המצרית לקראת המלחמה ומגיע למסקנה כי קיימת לכל הפחות אפשרות ש״׳המידע׳ היה גולת הכותרת של מבצע הונאה מצרי״.

בסדרת שיחות שקיימתי עם אלי זעירא בשנים האחרונות הוא טען שטעותו העיקרית הייתה בכך שהוא קיבל את "הקונספציה" מקודמו אהרון יריב, מבלי לבדוק אותה לעומק. בספר המחקרים של "הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים" (2019), שהוא לעניות דעתי הספר החשוב ביותר שהתפרסם עד כה על מלחמת יום הכיפורים, טענו סא"ל שמעון מנדס במאמרו "אשרף מרואן – הסוס הטרויאני במוח הישראלי", והח"מ במאמרי "השערת הקונספירציה", שסוכן "המוסד" אשרף מרואן היה סוכן כפול, שהעביר את המידע השגוי ל"מוסד", ועל-ידי כך הפיל בפח את כל מערכת הביטחון של ישראל. הקונספציה הזאת הקלה על ביצוע ההונאה שאִפשרה למצרים להשיג ניצחון קטן, ואחר כך להפוך את הקערה על פיה. שנים רבות לאחר מכן, בראיון לערוץ 7, העליתי את האפשרות שזה גם מה שקרה אחרי חמישים שנה, באוקטובר 2023.² אלא ש׳הקונספציה׳ לא הייתה רק נחלתם של אלי זעירא ושל אגף המודיעין במטכ״ל, אלא של כל מערכת הביטחון. כל מי שהיה בעניינים – מראש הממשלה גולדה מאיר ויועצה ישראל גלילי, ועד מפקדי הגדודים בצנחנים ובשריון ומפקדי הטייסות בחיל האויר – כל אחד מהם העריך שלא תהיה מלחמה מאותן סיבות עצמן. האפשרות שמעלה אליהו זעירא בספרו חמורה יותר מטענת ההונאה המודיעינית. משמעות הדבר היא שהמצרים, ברוב חוכמתם, השתילו אחרי מלחמת ששת הימים ״וירוס מחשבים״ (מידע מוטעה) בצה״ל, באופן שהתאים בדיוק לדמוקרטיה המיתולוגית הישראלית. ומאחר שמגבלות ביטחון שדה והצנזורה בישראל הן מיתוס, התפשט ה״וירוס״ הזה בכל המערכת הישראלית, והרס בה כל פינה טובה של שיקול-דעת וביקורת. למרות שהרוב המוחלט של ההיסטוריונים והעיתונאים דחו גרסה זאת, הרי המציאות, כידוע, מורכבת ומרתקת מכל דמיון, ועד שלא יוכח אחרת, אין לדחות את טענתו של זעירא רק משום שאין סובלים אותו, או משום שנוח היה לאשמים האמיתיים להפוך אותו לשעיר לעזאזל. ואולי לא ההונאה יצרה את המיתוס הקונספטואלי, אלא שניהם התפתחו בעת ובעונה אחת, ולכן הייתה זאת הצלחה כאוטית של מצרים, מסוג המתרחש רק אחת לאלף שנה. כך או כך, צה״ל לא היה זקוק ל״קונספציה״ שהביא "המוסד" ב-1973 כדי להיות שקוע ב-2023 ב״קונספציה״ משלו – שהייתה רחבה הרבה יותר, ולכן גם הרסנית בהרבה.

לקראת מלחמת יום הכיפורים היה אלוף-משנה (מיל׳) מנחם דיגלי מפקד האיסוף באגף המודיעין. לפני-כן היה מפקד סיירת מטכ״ל. להלן עדותו: ״אנחנו חשבנו שהבנו את המצרים, ושהם לא יילחמו כל עוד אין להם עדיפות באויר. לא ייחסנו להם אפשרות לפתוח במלחמה שתכליתה להשתלט על עשרה קילומטרים, למלא את השטח הזה בחיילים ואמצעי-לחימה, ולהיעצר. אבל זה מה שקרה, ומלחמה כזאת הספיקה להם. הם הקימו גג של נשק נגד-מטוסים מעל לשטח הקטן שכבשו, והזיזו את הענין המדיני״. (ראיון ב-16 באפריל 1985). דברים דומים שמענו מפקודו של דיגלי באותה מלחמה, תת-אלוף (מיל׳) יואל בן-פורת, וכך הוא כתב בספרו ״נעילה״ (1991): ״בחוכמה שלאחר מעשה ייתכן שהייתי צריך להיות בעל מוח מעוות, חשדן, לבלוש ולרגל אחר יעילותם ואמינותם של מפקדַי במודיעין, אף שלכאורה לא הייתה סיבה לכך. הם נחשבו לאחראים, ומאנשים כאלה לא צפוי שיידרדרו לחוסר אחריות פלילי״. אלוף אברהם אדן ('ברן') אמר בראיון עיתונאי: ״נוסף להערכה השגויה של המודיעין, לא האמנּו שהמצרים יעזו להתקיף אותנו... לא האמנתי שתפרוץ מלחמה״. (צומת השרון, 1 בספטמבר 1991). ואלי מזרחי, ראש הלשכה של גולדה מאיר, סיפר: ״ב-30 בספטמבר באתי לביתו של יגאל אלון, סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, עם מברק שהגיע ב-3.30 לפנות-בוקר, שעומדת לפרוץ מלחמה. גולדה לא הייתה בארץ. יגאל הציץ במברק אבל לא התרשם. ׳אל תדאג, אלי, הצבא מטפל בזה, הסבירות נמוכה׳, אמר לי״. (ידיעות אחרונות, 6 בספטמבר 1991). תא״ל (מיל׳) דב תמרי: ״אחרי מלחמת ההתשה (1970) אמרנו שאם החזקנו מעמד במלחמה הזאת, נוכל לשבת בסיני עוד עשר שנים״. (ראיון ב-10 בינואר 1984). אלוף-משנה (מיל׳) אריה אכמון, סגן מפקד חטיבת הצנחנים שצלחה את תעלת סואץ: ״הקונספציה של החזקת התעלה הייתה שגיאה. רמת הניהול של צה״ל הייתה נמוכה. אחרי מלחמת ששת הימים הבעיה הייתה איך לבצע אילוץ מדיני מוכתב במינימום נזק צבאי. צה״ל לא היה מסוגל להתמודד עם האתגר הזה בגלל רמת הניהול הנמוכה. צה״ל הוא אחד הגופים שניהולם הוא הרע ביותר בישראל, במקומות של מנהלי-מערכות עומדים ׳פייטרים׳״. (ראיון ב-2 במאי 1985).

אני טוען שלא קונספציה, מוטעית או נכונה, הייתה סיבת המחדלים של 1973 ושל 2023, אלא העדר פילוסופיה ביטחונית המבוססת על הבנת הוויית הצבא והמלחמה, קרי העדר תורת ביטחון לאומית המבוססת על תֵאוֹריה ביטחונית והמתווה מטרות מלחמה בהתאם להסכמה הלאומית ולמצב הביטחוני של המדינה. תורת ביטחון לאומי אידֵאלית מחייבת מבנה אופטימלי של המערכת הביטחונית, ומינוי אנשים מתאימים לתפקידי ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ״ל, ראש אגף המודיעין, חברי הפיקוד העליון, אלופי הפיקודים ומפקדי אוגדות, ובנוסף גם תקשורת יעילה בין כל מרכיבי המערכת. אבל מאז הקמת המדינה הנחו את ניהול מערכת הביטחון הישראלית אינטרסים שרידותיים של מקבלי החלטות, דעות קדומות ומיתוסים, ולראשי המערכת לא היו לא כישורים ולא הכשרה מתאימה למילוי תפקידיהם. הזלזול באויב ואי-הכרת הצרכים של צה״ל הם שני מאפייניה של ״הקונספציה״, ששורשיה נעוצים בהֶעדר מתודולוגיה ביטחונית סדורה, והסיבה של שני גורמים אלו היא מבנית ותפישתית: עליונות הזרוע הפוליטית-אידאולוגית במדינה בכלל, ובמערכת הביטחון בפרט. זרוע זאת מעדיפה את קוד הנאמנות על-פני כל קוד התנהגות אחר. התוצאה: אי-הבנת הוויית הצבא והמלחמה. ________________ בשבוע הבא: רמה נמוכה במחלקת המחקר ופירוש המידע של אמ"ן; המחדלים של האלוף אהרון יריב; 1973 – למצרים אין אופציה צבאית, 2023 – לחמאס אין אופציה צבאית; דיונים בלשכת שר הביטחון משה דיין; צמרת הביטחון מתבדחת על יכולת האויב, במטבח של ראש הממשלה גולדה מאיר; השערת הקונספירציה.