ב-1973 לצה"ל היו תוכניות-מגֵרה,¹ למקרה של מלחמה עם מצרים ו/או עם סוריה, והעיקרית שבהן הייתה "תוכנית סלע", שהתבססה על שלוש הנחות: א. לצה"ל תהיה התראה מודיעינית לפחות חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה, ובפרק-זמן זה יגויס מערך המילואים ויתפרס בחזיתות; ב. צה"ל יפתח את המלחמה בשבירת התקפות האויב, ולא יהיה לאויב הֶשֵׂג קרקעי כלשהו; ג. צה"ל יֵצא מהר להתקפות-נגד, יצלח את תעלת-סואץ ויכבוש שטחים ליד גבול סוריה. כל ההנחות האלה הופרכו כשפרצה המלחמה – ובדומה להן הופרכו הנחות כמעט זהות לפני 7 באוקטובר 2023 – לא רק משום שהכנתן על-ידי הקצינים האנטי-אינטלקטואלים הייתה לקויה, אלא גם משום שתוכניות בלא תבונת קרב של מפקדים בקו הדם הן פתרונות בית-ספר שלעולם אינן מתאימות למציאות הדינמית, וגם משום שבשני המקרים המטכ"ל ומִפקדת פיקוד דרום נכנסו לטראומה ותִפקדו לאחר מכן בפוסט-טראומה. הפתעה רבתי גורמת לטראומה ומכיוָן ש"מופתעים תמיד אנחנו", רוב המפקדים של צה"ל בעבר ובהווה הם פוסט-טראומטים. על-פי תוכנית "סלע" היה על שלוש אוגדות לפעול בחזית מול מצרים, ושלוש אוגדות אחרות היו אמורות לפעול בחזית מול סוריה. כשהגיעו לצה"ל באפריל 1973 הידיעות על אפשרות מלחמה (לפי ספרו של זעירא – הטעיה מצרית), הוכרזה הכוננות "כחול לבן" ונמשכה שבועות אחדים, ושופרה היכולת של צה"ל ליישם את תוכנית "סלע". ב-9 במאי 1973 הוצגה תוכנית "כחול לבן" בפני ראש הממשלה. הרמטכ"ל אלעזר אמר באותה הזדמנות כי עלינו להיות מוכנים גם למלחמה בהתראה קצרה של ארבעים ושמונה שעות. אנחנו בוטחים בעצמנו, קבע, מבחינת היכולת לבלום את המכה הראשונה ונערכים לבאות, בהנחה שישראל לא תפתח במלחמה יזומה אלא תצטרך לקדם את פני התוקפים. "איננו רוצים לעשות תרגילים צבאיים מבריקים, שמאפשרים לאויב להיכנס למלכודות שבהן יושמד אחר-כך", הסביר אלעזר לגולדה. "אנחנו בנויים בחזית הסורית והמצרית על בלימה מוחלטת. אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהמלחמה תהיה בו-זמנית בשתי החזיתות, מצרים וסוריה. מבחינת האפשרויות, אני מתייחס הכי ברצינות למלחמה כוללת המבוססת על צליחה. העובדה שאנחנו מעיזים לא לגייס מילואים נובעת מזה שאנחנו מאמינים ביכולת של חיל האויר (הקונספציה – א.מ.) ליצור בלימה. אם תהיה מתקפה באחת משתי החזיתות, יכול להיות שזה ייקח יום או יומיים לבלום אותה, את אלה שיצליחו לעבור להילחם על התעלה".² הצלחת שתי ההפתעות של האויב, ב-1973 וב-2023, הוכיחו שגם דוד אלעזר וגם הרצי הלוי וחברי המטכ"ל שלהם לא הבינו הגנה מהי, ולא הכירו את תורת ההגנה שפותחה מאוד בהגות הצבאית, שהרי לשניהם ולפקודיהם הבכירים לא הייתה הכשרה צבאית יסודית ומעמיקה. האשמים בכך זה לא הם אלא כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון מאז הקמת המדינה.

היסוסי מצרים וסוריה, או תרגיל ההונאה שלהם, סייעו לצה"ל להיות מוכן למלחמת יום הכיפורים יותר מאשר היה לפני אפריל 1973. לולא כוננות "כחול לבן" היה מצבו ביום הכיפורים עוד יותר גרוע. במבט לאחור ברור שדבריו של אלעזר, ש"אנחנו בנויים בחזית הסורית והמצרית על בלימה מוחלטת", היו טעות גדולה במקרה הטוב, וטעות של אדם שאיננו מכיר את המציאות במקרה הפחות טוב. על-אף ההנחה שיהיו חמישה ימי התראה לפני המלחמה, באחד מסעיפי "תוכנית סלע" נכתב שבשש-עשרה השעות הראשונות של המלחמה ינהלו כוחות סדירים בלבד קרבות-הגנה, הכוונה ליחידות שהיו בשֵרות חובה, ויחידות מילואים שגויסו לפני המלחמה לתעסוקה מבצעית לאורך הגבולות. מצב כזה היה אפשרי אילו צה"ל היה מקבל התראה של יממה או של שתי יממות (על פחות מזה לא חשבו הוגי התוכנית), ואז יהיה על הכוחות הסדירים לנהל מלחמת מגננה בולמת באויר, ביבשה ובים, כדי לתת לצה"ל שהות לגייס את המילואים, לשלוח אותם לחזית ולערוך שם את הכוחות. כל זאת על סמך ההנחה האופטימית, שכוחות מצומצמים ישראלים ישברו כל התקפה ולא יניחו לאויב לזכות בהֶשֵגים בעלי חשיבות צבאית. כלומר: בעלי התוכנית הניחו גם ב-1973, וגם ב-2023, שאין לאויב יכולת צבאית, וּמִגנֶנֶת-דֶּמֶה בקווי מעוזים ומוצבים קשיחים ודקים ועם גדר אלקטרונית תעצור אותו. לשלבים הראשונים של המלחמה ברמת הגולן ייחדו מחברי "סלע" יותר תשומת-לב מאשר לשלבים אלה בדרום, מפני שלאורך גבול סוריה אין מכשול "בלתי-עביר" (כתעלת סואץ) ומפני שיישובים ישראלים ממוקמים קרוב אליו. אגף המודיעין של צה"ל העריך שתיתכן מתקפה של שלוש דיביזיות חי"ר ממוכן ושתי דיביזיות משוריינות סוריות ברמת הגולן. על-פי תוכנית "סלע" המלאה, אוגדה אחת של צה"ל תבלום את המתקפה, אוגדה שנייה תֵערך בעורף להתקפות-נגד ואוגדה שלישית תתקוף את סוריה ותכבוש שטחים מעבר לגבול. באוגדת הבלימה, בפיקודו של רפאל איתן, היו אמורות להיות שתי חטיבות טנקים וחטיבה ממוכנת אחת. היחידות הסדירות ברמת הגולן היו אמורות להיות מתוגברות לפי "תוכנית חול ים", ואחר-כך יתגברו אותן חטיבת שריון מילואים, שתגויס לשם כך במיוחד ומהר,³ ויחידות סיוע לפי "תוכנית גיר".⁴ כך יימנעו מחטפים סוריים, והמתקפה המוגבלת תישבר (שהרי לפני מתקפה כוללת יהיו לפחות חמישה ימי התראה). בדרך להשגת המטרה להפוך את תעלת סואץ ל"מכשול בלתי-עביר" בדרום, נהרגו מאות חיילים במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים. קבלני עפר ובטון ישראלים העשירו את חשבונות-הבנקים שלהם, ומבנה המשק הישראלי עוות עוד יותר משהיה לפני-כן. לוי אשכול, גולדה מאיר, משה דיין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ואחרים, מראשי ההיררכיה הפוליטית והצבאית, העריכו שיהיה קשה מאוד לצבא המצרי לצלוח את התעלה, בגלל רמפות-החול הגבוהות שעל הגדה המזרחית, האש שינחיתו עליו חיל האויר ותותחי הטנקים המוצבים לאורך התעלה, והמתקן שיציף את מי התעלה בדלק ויבעיר אותו. מנהיגי ישראל ומפקדי צה"ל לא ציפו להפתעה בגזרת התעלה, ולפי תוכנית "שובך יונים", שיוחדה לגזרה הזאת, היה על שתי חטיבות טנקים להתפצל למחלקות ופלוגות ולתגבר את המעוזים בהם חנו מחלקות מחטיבת חיל הרגלים המרחבית, ושאחדים מהם לא היו מאוישים ב-1973. חטיבת שריון נוספת נועדה להיות עתודה ולסייע ללוחמים במקומות שבהם יהיו למצרים הֶשֵגים בלתי-צפויים. מפקד אוגדת "שובך יונים" באוקטובר 1973 היה אברהם (אלברט) מנדלר, ומפקדי חטיבות השריון, שנועדו להתפצל, היו אמנון רשף (חטיבה 14) ודן שומרון (חטיבה 401). גבי עמיר פיקד על חטיבת העתודה, היא חטיבת בית הספר לשריון. זמן קצר לפני המלחמה מונה שמואל גונן (גורודיש) לאלוף פיקוד הדרום. חמשת המפקדים האלה היו "חולי שריון" ולא הצטיינו בחשיבה עצמאית וביוזמות. הם היו מעין תחנות-מִמסר לפקודות, שרובן לא התאמו למציאות בשדה הקרב.⁵

ד"ר תת-אלוף (בדימוס) דב תמרי אמר לי: "׳שובך יונים׳ היה אחד הבלוֹפים הגדולים של מלחמת יום הכיפורים. זאת תוכנית שחיבר קצין לא בכיר באוגוסט 1970, אחרי שנפסקה מלחמת ההתשה, ולקראת אפשרות חידושה. זאת תוכנית של הקצאת כוח ופריסתו בלי להביא בחשבון את צליחת תעלת-סואץ בכוחות מצריים גדולים ובלי להביא בחשבון התקפות של צה"ל. זאת לא הייתה תוכנית טקטית להגנת התעלה, לא היו בה חִצים וכיווּני-פעולה, כאלה שיש בכל תוכנית מבצעית. הייתי סגן מפקד אוגדת סיני אחרי מלחמת ההתשה, הכרתי את התוכנית הזאת ולא ייחסתי לה משמעות לגבי מלחמה בעתיד". הפילוסוף והסוציולוג היהודי-צרפתי ריימון ארון, ממבקריה החריפים של החברה המערבית ופועלה בתקופת המלחמה הקרה במאה העשרים, שבהגותו נכללה גם הוויית הצבא והמלחמה, ביקר בישראל אחרי מלחמת ששת הימים, שוחח עם אלופי צה"ל על תוצאות המלחמה וההיערכות בסיני, והביע את דעתו: "אין לבסס את הגנת השטח שבשלטון ישראל, במערב סיני, על תעלת-סואץ. רק לכאורה היא קו הגנה טבעי. אין היא קו הגנה ריאלי" ‬R. (Aron, Memoirs)‬. מה שהבין ארון ב-1967 לא הבינו רוב מפקדי צה"ל ב-1973. וכיוָן שהלקחים אחרי אותה מלחמה לא הופקו, שילמנו ואנחנו עדיין משלמים מחיר כבד ב-2023–2024.

ביום שישי, 5 באוקטובר בבוקר, הגיעה ידיעה למִפקדת אוגדת סיני: שלושה אנשים חצו את תעלת-סואץ ממערב למזרח, ונכנסו לשטח שבשליטת צה"ל בגזרה הצפונית, בין קנטרה לאיסמעיליה. מיד נשלח כוח – צוות מסיירת "שקד" הפיקודית ופלוגת חרמ"ש – לחפש את השלושה. מפקד הכוח, סגן מפקד "שקד", יובל דביר (לימים אלוף-משנה), סיפר שפקודיו גילו ליד תעוז "הברגה", ממזרח לגשר פירדן, שני בדווים שנשאו מכשירי-קשר (ראיון עם יובל דביר ב-1 בספטמבר 1985). "הקונספציה" (או הֵעדרה) מנעה מהפיקוד הבכיר של צה"ל להבין את משמעותו של אֵרוע זה, כשם שלא הבין את משמעותם של ארועים רבים אחרים לפני המלחמה. באותו יום שישי ירד תת-אלוף קלמן מגן לביקור ביחידות צה"ל בסיני. מגן עתיד היה לקבל את הפיקוד על אוגדת הכוחות המשוריינים של צה"ל בסיני ביום א׳ 7 באוקטובר במקום האלוף אברהם מנדלר. האחרון היה אמור לקבל את הפיקוד על גייסות השריון במקומו של האלוף אברהם אדן. פרוץ המלחמה הפסיק באחת את משחק הכסאות המוסיקליים האלה בצמרת צה"ל, ומהלכה של המלחמה הוכיח את איוולתם. מנדלר ומגן לא התאמו במיוחד, לא לתפקידיהם הקודמים ולא לתפקידיהם החדשים, אך הם גם לא היו המועמדים הגרועים ביותר. אבל גם רוב המועמדים האחרים לא התאימו. שני קציני שריון אלה, שהראשון נהרג במלחמה והשני נפטר זמן לא רב אחריה, הם השתקפות של צמרת צה"ל, שקריסת אוקטובר 1973 מאפיינת אותה יותר מכל. ב-3 באוקטובר 1973 חזר מגן מחוץ-לארץ. התרשמותו מן הביקור בסיני הייתה קודרת והוא הבטיח לחזור לשם למחרת. אבל להוויתו הוא חזר למלחמה. אברהם מנדלר אמר למפקדו הישיר, אלוף הפיקוד שמואל גונן, ביום שישי: "שמוליק, זו מלחמה!". קצינים במטהו של מנדלר הציעו לו, באותו יום, להעביר את עוצבות הטנקים שלו קדימה, ולעורכם למלחמה סמוך לתעלת סואץ, כפי שנקבע בתוכניות המגֵרה וכפי שחִייב מצב של כוננות ג׳ שבו נמצא אז צה"ל. מנדלר דחה את ההצעה: "יש הוראה ברורה שלא לעשות זאת". מנדלר לא דפק על השולחנות בלשכת אלוף פיקוד הדרום ובלשכת הרמטכ"ל, ולא הפך עולמות בניסיון לשכנע את מפקדיו שזאת מלחמה (כפי שנהג הגנרל הגרמני אריך פון מנשטיין, כשגרמניה התכוננה לתקוף את צרפת ב-1939–1940, וכפי שנהגו האלופים אריאל שרון, אברהם יפה ועזר ויצמן לפני מלחמת ששת הימים, כשדרשו מראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול לקבל החלטות ולתקוף). מנדלר סמך על תבונתם של מפקדיו ועל המידע שלהם. בהתנהגותו הממושמעת הוא בגד בפקודיו והראה שאין הוא ראוי להיות אלוף, כפי שרוב האלופים אינם ראויים לדרגתם. חובתו כמפקד הייתה להביא את פקודיו לנקודת פרוץ הלחימה עם הסיכוי הטוב ביותר להשיג את משימתם: להשמיד את האויב ולשרוד. הוא לא עשה זאת. הוא נהג כ׳ראש קטן׳, כפיון, כפי שנוהגים רוב אנשי הצבא הבכירים אחרי עשרות שנות ביות ואינדוקטרינציה.

בישיבה שלא מן המנין של ממשלת ישראל באותו יום, שאל שר המסחר והתעשיה, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב, כמה טנקים יש בסיני. התשובה היתה: שלוש מאות. יותר לא דיבר בר-לב בישיבה למרות שאם היה היגיון לצרפו לממשלה אחרי שהשתחרר מכהונת הרמטכ"ל, זה היה כדי שבישיבה מעין זאת הוא יסייע לראש הממשלה להבין את המציאות הצבאית. אחרי אותה ישיבה, במסדרון, הוא הסביר: "עם מספר הטנקים שיש לנו עתה בסיני, אנו מסוגלים לעצור אלף וחמש מאות טנקים מצריים". הוא העריך, על-פי הקונספציה שהוא היה אחד מאבותיה, שיהיה קרב שריון בשריון ושטנקים ישראלים, ערוכים כהלכה, יוכלו לבלום טנקים מצריים ביחס של חמישה לאחד. הוא לא העלה בדעתו כי השריון הישראלי יהיה רחוק מקו התעלה בפרוץ המלחמה, וכי חיל-רגלים מצרי מצויד בנשק נגד טנקים ישפיל את גאונם של גייסות השריון של צה"ל.⁶ אלופי פיקוד הדרום והצפון, שמואל גונן ויצחק ('חקה') חופי, בזבזו זמן יקר בשיחות עם הרמטכ"ל ביום הכיפורים, ולא ארגנו מיד את המטות המלחמתיים באום-חשיבה (בסיני) ובנפח (ברמת הגולן). בתחילת המתקפה הסורית לא חופי היה האיש שקבע מה יהיו מהלכי חטיבה 7, שתגברה את הכוחות ברמת הגולן, אלא קצין המבצעים הפיקודי סגן-אלוף אורי שמחוני, על-פי עצותיו של אלוף-משנה צורי שגיא, שעד אותו יום פיקד על החטיבה המרחבית.⁷ כך או כך, מפקד חטיבת התגבור, אלוף-משנה אביגדור (יאנוש) בן-גל, פעל לפי ראות עיניו, "תוכנית גיר" המטכ"לית לא הופעלה, ולסיכומי הרמטכ"ל וחופי לא הייתה משמעות.⁸ צה"ל בלם-לא-בלם בקו-המגע על-פי החלטות של מפקדים זוטרים שלא הבינו מה מתרחש ושלא הוכשרו לפקד על סוג כזה של לחימה. אותם ליקויים עצמם התרחשו בכל הרמות הגבוהות גם אחרי חמישים שנה. הליקויים לא גרמו לתבוסתֵנו אך עלולים לגרום לה בעתיד אם לא נתגבר על תרבות הדחקת הליקויים ועל הפיתוי לאמץ תרבות ביטחון מיתולוגית שאינה מבוססת על הבנת-עומק של המציאות הביטחונית, אלא על אינטרסים של מקבלי ההחלטות הביטחוניות ועל האליטות היונקות את לשד המדינה. בשבוע הבא: רשלנות פושעת של הרמטכ"לים דוד אלעזר והרצי הלוי; תוכנית "שובך יונים"; הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לא הבינו את המציאות; הסבריו של רב-אלוף השר חיים בר-לב; צבא ללא פיקוח; הסבריו של האלוף ישראל טל; האשמותיו של האלוף אברהם אדן; ניתוחו של האלוף השר יגאל אלון; התודעה כאמצעי לחימה.

1. דהיינו, טקסטים לדקלום למפקדים לפי מיתוסים ממלחמות קודמות שלא תוחקרו, לא הובנו ולא הופקו מהם לקחים. 2. אריה בראון, שם, עמ׳ 25. 3. חטיבת שריון 179, בפיקודו של אל"מ (מיל׳) רן שריג, הייתה החטיבה של פיקוד הצפון. על רמת כוננותה, בסדרת שיחות עם רן שריג, ראה להלן. 4. "תוכנית גיר" ייעדה לרמת הגולן מאתיים ועשרים טנקים, אבל כשפרצה המלחמה היו בגולן רק מאה שבעים ושבעה טנקים. תוכנית "חול ים" ייעדה לרמה פחות טנקים ממספר זה. 5. למי שסבור שאני טועה או מגזים, אני מבקש להסביר מדוע הִתאים כל-כך תפקודם של החמישה (ושל רבים אחרים) במלחמת יום הכיפורים למאפיינים שציינתי, ומדוע מאששים את הַעֲרכותַי הבלתי-מחמיאות תפקודם של כל החמישה לפני 1973, ותפקודם של שלושה מהם, שומרון, עמיר ורשף, אחרי כן. 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים בר-לב ועם ישראל גלילי: זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", עמ' 20. 7. שיחות עם אורי שמחוני וצורי שגיא. 8. ראיונות עם דוד אלעזר ב-13 במאי 1974, יצחק חופי ב-11 באוקטובר 1983, אביגדור בן-גל ב-21 באוקטובר 1983 ואורי שמחוני ב-13 באוגוסט 1987.