X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  תחקירים
מעוזים ומוצבים בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים [צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון]
קריסה ולקחה – ב. מופתעים תמיד אנחנו (פרק 45)
איננו מבינים שאיננו מבינים
לצה"ל לא הייתה תפיסת הגנה; מלחמות ומִבצעֵי-מֶנַע קצרים; פעולות התגמול; סיירת שקד; קו המעוזים לאורך תעלת סואץ; קרב "עמק הבכא"; עדותו של האלוף ישראל טל; אסון ה-8 באוקטובר 1973; מנעו מאריאל שרון לתקוף; אמונת שָׁוְא שהערבים פוחדים מצה"ל; תודעתו של אנוואר סאדאת שלא הבנּו

מרד בשר-תותחים כרוני

מי שמעיין בתוכניות "שובך יונים", "חול ים" ו"גיר", עשוי להגיע למסקנה שלקראת פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא הייתה לצה"ל תפיסת-הגנה אסטרטגית. אֵרועי 7 באוקטובר 2023 מלמדים שלא הייתה לו תפיסה כזאת גם אחרי 50 שנה, ואינני טוען שאילו הייתה לו תפיסה כזאת הוא היה מסוגל ליישׂם אותה.
למעשה עצם קיומן של תוכניות אלה שיבש את תפקוד צה"ל. לפני יום הכיפורים רווחה בישראל האשליה שצה"ל מוכן למלחמה: הרי יש תוכניות... אחרי יום הכיפורים היה זה תֵרוץ שראשי צה"ל השתמשו בו כדי לגולל מעליהם את האשמה. הם טענו: התכונַנּו, אבל היו תקלות. אותם דברים אמורים גם לגבי שלוש מלחמות לבנון, המלחמה בעזה ושתי האינתיפאדות: או שלא היו תוכניות, או שהן היו מנותקות מן המציאות.
אני מבקש להבחין בין לוחמת-הגנה, שמטרתה להשמיד גייסות ולנצח את האויב, לבין לוחמת-התגוננות, שמטרתה לבלום את האויב ולצמצם את מספר הנפגעים במחנה שלך. התגוננות היא התנהגות טבעית: התחמקות ממכות, הצלת החיים. אין זו התנהגות צבאית. לוחמת-הגנה היא אַמְנָעַת האויב מחדירות בין מלחמות לשטחי המדינה, ובעת מלחמה הכרעתו לאורך הגבול או בשטחי השמדה בתוך הטריטוריה שלך. בקרבות הגנה מטרת הלוחמים היא הגנת יעדים חיוניים1 ושבירת התקפות האויב, ובנוסף גם מאמצים להשמיד את גייסות האויב כדי להשיג הכרעה במלחמה. המטרה של כל צבא לוחם היא לשבור את רצון הלחימה של האויב - כדי להבטיח את שׂרידוּתו שלו. מבחינה זו כל צבא הוא בעל אופי ברברי. לא הצלת חיי חייליו היא מטרתו, אלא שמירת שרידותו ושרידות המדינה שהוא משרת אותה. למען המטרה הזאת הוא מסכן ואף מוכן להקריב את חיי חייליו. את האמת הארגונית הזאת אסור לציבור הרחב לדעת ולהבין, בוודאי לא במדינות דמוקרטיות בעלות תרבות הומניסטית, שבהן עלול להתחולל מרד בשר-תותחים.
אם לוקחים בחשבון את כל האילוצים, ב-1973 בפני צה"ל הייתה רק אלטרנטיבה אחת: לנטוש את המעוזים ולנסות להשמיד את המצרים בתוך סיני, קרי מחוץ למטריית הטילים שלו, כפי שאכן עשה ב-14 באוקטובר, אך לא ביוזמתו אלא ביוזמת סאדאת, שלמזלנו פעל בניגוד לדעת מפקדי צבאו. אחרי פרוץ המלחמה לא היה הפיקוד העליון של ישראל מסוגל – אפילו הבינו חבריו את המציאות – לתקן מחדלים וקלקולים של עשרות שנים מאז ראשית הציונות.2 לחלופת נטישת המעוזים הייתה סכנה: האויב לא ייגרר לתוך סיני ולא יפעל מחוץ למטריית הטילים, כפי שפעל בשבוע הראשון למלחמה. אילו בחר הפיקוד העליון בחלופה הזאת הוא לא היה מונע מהמצרים השג צבאי מוגבל שניתן היה לתרגמו להישג מדיני ומורָלי.

אסטרטגיית בן-גוריון

בימי מלחמת העצמאות התבססה הלוחמה היהודית על התגוננות תושבי היישובים ועל הגנת כל יישוב בנפרד. תורה צבאית-מקצועית של לוחמה סדירה לא הייתה ל"הגנה" ולצה"ל. התקפות האויב על היישובים נכשלו ברוב המקרים בעיקר בשל ליקויי תפקודו, ולפעמים הודות לעזרה שבאה ליישובים מבחוץ. גם במשמר העמק, וגם בקרבות על הדגניות בעמק הירדן התכנסו התושבים ומתַגבריהם ביישובים, הגנו עליהם בעיקר על-ידי הגנה על עצמם והתחמקות מאש האויב, וכמעט לא פגעו בתוקפים. במשמר העמק הביסו את התוקפים יחידות של הפלמ"ח ויחידות מחטיבות "גולני" ו"כרמלי", שהגיעו לזירת הקרב ימים אחדים אחרי תחילתו.3 לגוש-עציון לא באה עזרה מבחוץ. הגוש היה מוקף כפרים ערביים ומנותק מהיישוב העברי. הוא הותקף יותר מפעם אחת לפני הקרב האחרון, אבל הפיקוד העליון של ה"הגנה" לא הכין אותו לקרב ההכרעה. במאי 1948 הרסו חיילי הלגיון העֵבר-ירדני את ארבעת יישובי גוש-עציון, והרגו את רוב חברי כפר עציון. אנשי דגניה א׳ ודגניה ב׳ ברחו ברובם מקיבוציהם. אלה שנשארו עם מעט מתַגברים לא היו כוח צבאי של ממש שהיה מסוגל לעצור התקפה מסודרת. ההתקפה הסורית נעצרה בגלל תפקודם הלקוי של הסורים.
בשנים הראשונות של מדינת ישראל לא שקלו ראשי הדרג המדיני ומפקדי צה"ל אופציה אסטרטגית הגנתית. ב-1950 ניסח בן-גוריון את תורת הביטחון של ישראל: מלחמות ומִבצעי-מנע קצרים בשטח אויב, כפי שאכן היו פעולות התגמול בפיקוד אריאל שרון בשנות החמישים, "מבצע קדש" ב-1956, ומלחמת לבנון הראשונה ב-1982. אחרי שהוקמה יחידה 101 (בשנת 1953) ואחרי השתלטות אסכולת אריאל שרון על צה"ל, התבססה עוד יותר דוקטרינת הלחימה של ישראל על הכרעת האויב בהתקפות בלבד. פשיטות הצנחנים על יעדים בין 1953 ל-1956, ההתקפה היזומה ב"מבצע קדש", וההתקפה המשבשת במלחמת ששת הימים, הן דוגמאות לדוקטרינה הזאת, שהתאימה לעקרונות הביטחון של בן-גוריון: לפתוח ראשונים במלחמה (אחרי שנקבעה הערכה, בהסתברות גבוהה כי האויב מתכוון להילחם, וכאן יש להעיר כי זהו פתח למניפולציות, כלפי פנים וכלפי חוץ).
משמעות האסטרטגיה הזאת הייתה שאנו לא נשב לנוח איש תחת גפנו ותחת תאנתו, על-מנת שתמיד נהיה מוכנים לכל התקפה של האויב, ושלא כמו, להבדיל, בהפתעות של במלחמת יום הכיפורים ו-7באוקטובר 2023, אנו ניטול את היוזמה ונתקוף כשנבין שהאויב עושה הכנות לתקוף אותנו. באמצעות אסטרטגיה זאת הבטחנו את התבססות המדינה ב-25 שנותיה הראשונות.
בין "מבצע קדש" למלחמת ששת הימים ביצעה סיירת "שקד", באופן שגרתי, פעולות נגד חדירת מסתננים ומחבלים ממצרים וירדן למרחב פיקוד הדרום, והשקט היחסי בגזרה זו נמשך כעשר שנים. אמנם, מקבלי ההחלטות וההיסטוריונים ייחסו בטעות את השקט הזה להצלחת "מבצע קדש", ונציין כי עד מלחמת ששת הימים לסיירת "שקד" לא היו מקבילות באותה רמה בפיקוד המרכז ובפיקוד צפון.

שׂרידוּת אישית ופוליטית

בימי מלחמת ההתשה (67׳–70׳) תקע הפיקוד העליון של צה"ל את החיילים הישראלים במעוזים לאורך הגבול, מטרות לתותחי האויב ולפשיטותיו. הייתה זאת לוחמַת התגוננות, והיו לה מטרות נלוות (נוסף על המטרה לצמצם את מספר הנפגעים היהודים): למנוע מראש תופעות שבאו לעולם אחרי מלחמת יום הכיפורים, כגון סרבנות לשרת בשטחים הכבושים, ובנוסף גם מטרה פוליטית: למנוע מפלה של "המערך" בבחירות. דהיינו – שרידות אישית של אנשי קו הדם ושרידות פוליטית של מקבלי ההחלטות.4
מלחמת ההתשה הביאה לעולם את המושג האַפּולוגֵטי "בלימה", שאִפיין את צה"ל במלחמת יום הכיפורים. קרבות הבלימה נועדו לא להגנה אלא להתגוננות. המטרה הייתה מניעת השמדת יעדים ישראלים, ולא השמדת יעדים של האויב.
אופציה הגנתית, בשילוב עם התקפות מקומיות וגִזרתיוֹת, לא הייתה לצה"ל בשלב הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים, וגם לא בהמשך המלחמה. בתשעה-עשר ימי הלחימה חווּ חיילי צה"ל במרוכז את מה שחוו החיילים הצרפתים והבריטים בארבע שנות "המלחמה המטומטמת" בחזית המערבית (מלחמת-העולם הראשונה), מפני שמפקדי צה"ל לא למדו מניסיונם של אחרים. במקום ללמוד הם אִלתרו קרבות-הגנה לא יעילים באוקטובר 1973 ששולבו בהם לעתים פשיטות לשטח אויב לשם פיגועים זעירים, ביוזמת מנהיגים טבעיים בקו הדם, כדורון רובין ודני וולף-רהב (ראה להלן). צוותי-קרב אלה פעלו מאותו דחף שפעלו קבוצות הסער בצבא הגרמני בסוף מלחמת-העולם הראשונה בחזית המערב. לאחדים מקרבות בלימה אלה היו תוצאות חיוביות מבחינתה של ישראל, והמפורסם שבהם הוא קרב "עמק הבכא", שהתחולל ברמת הגולן מצפון לקונֵיטרה. גם תפקודם של מפקדי הקרב הזה היה לקוי, אבל הודות לטעויות המפקדים והחיילים הסורים, להעזה של המפקדים הטבעיים ולמזל הטוב, ששיחק להם בפעם הזאת, הייתה יד הישראלים על העליונה ב"עמק הבכא" (ראה להלן).

אופציה התקפית בלבד

בשנים 1964–1969 היה אלוף ישראל טל מפקד גייסות השריון. לא היה אדם שהשפיע יותר ממנו על גייסות השריון של צה"ל, וממילא על האופי של זרוע היבשה ועל אופיו ומבנהו של צה"ל כולו.
הרי עדותו: "כשהפקנו את לקחי מלחמת ששת הימים לא עסקנו בקרבות הגנה. כתבנו שנושא זה לא נבחן במלחמה. הפקנו לקחים בעיקר מקרבות האוגדה שלי במתחם רפיח ומהקרב של אוגדת אריאל שרון באום-כתף, הבקעות ביום ובלילה, וגם מהקרב של חטיבה 10 בפיקודו של אורי בן-ארי בהרי ירושלים, הבקעה בשטח הררי והסתערות בשלב ההבקעה. (היה זה יותר פֵּאוּר מיתולוגי של "תורת" השריון הישראלית ו"הצלחותיו" של ישראל טל, מאשר הפקת לקחים – א.מ.).
"במלחמת יום הכיפורים היה השריון עסוק בבלימה ובהגנה, וללחימה כזאת לא היו לנו לקחים ממלחמת ששת הימים. התקפות-נגד, במסגרת הגנה והשהָיָה, אינן שייכות לתחום ההתקפה. גם בשביל צליחת תעלת-סואץ לא היו לנו לקחים ממלחמת ששת הימים. הפקנו לקחים רק מהבקעה, התקדמות ורדיפה. את לקחי מלחמת ששת הימים יכולנו ליישם רק בכיתור הארמיה השלישית בסוף המלחמה. האוגדה של אברהם אדן כיתרה את הארמיה הזאת". (סדרת ראיונות ושיחות עם ישראל טל בשנים 1974–1985).
כלומר, ב-1973 הייתה לצה"ל אופציה התקפית בלבד. נשאלת השאלה: האם הפיקוד העליון מכין כיום את צה"ל למלחמה הבאה? ידוע שארגונים צבאיים מתכוננים למלחמה הקודמת, ושעל-פיה מכינים מפקדי הצבאות ועוזריהם את "פתרונות בית-הספר" ואת "תוכניות המגֵרה", וזאת משום שאין להם את הכושר האינטלקטואלי ואת ההכשרה המעמיקה להבין את המגמות. אין הצדקה למחדלי אי-לימוד קרבות הגנה ובלימה, ואין להבין אי-הפקת לקחים מניסיון צבאות אחרים. לקחי מלחמת ששת הימים לא סייעו לשריון של צה"ל כשכיתר את העיר סואץ, וכשכבש את המובלעת הסורית במלחמת יום הכיפורים, ולא סייעו לו גם בקרבות השריון במלחמת לבנון.

אסון יום ג'

ביום ג׳, 9 באוקטובר 1973, למחרת כישלונה של אוגדת אברהם אדן בהתקפת-הנגד (ראה להלן), הסתיים שלב פרוץ המלחמה שסִדרה זאת עוסקת בו. קריסת תפיסת הביטחון הישראלית, על כל משמעויותיה והשלכותיה, הייתה לעובדה, כפי שקרסה תפיסת הביטחון הישראלית אחרי 50 שנה בעוטף עזה. התחילה תקופה חדשה שהביאה להסכם השלום עם סאדאת ב-1979 ולהסכם אוסלו. חברי הפיקוד העליון והקצינים הבכירים של צה"ל לא ראו את הדרמה המתחוללת ברבדים התת-קרקעיים של מערכת הביטחון. הם היו עסוקים בשרידותם האישית ובניסיונות-שווא לצאת מן ההלם, שהוא אחד המאפיינים של הקריסה הגדולה. הם זנחו מבלי משים את אופציית ההתקפה ואת תפיסת ההתקפה-המתמדת, ואימצו את תפיסת ההתגוננות חסרת הישע, המבוססת על הכלת פיגועים והתחזקות האויב, שהרי הם עצמם היו אנשים חסרי ישע. זה היה תהליך ההבשלה להסכם רבין-ערפאת, שהוליד אשליה ולפיה תם עידן המלחמות והתחיל העידן שבין המלחמות – מב"ם.
באותו יום ג׳, 9 באוקטובר בשעה 08.00, פקד סגנו של גונן, אלוף-משנה5 אורי בן-ארי, על מפקד האוגדה אברהם מנדלר לא להסתכן: "ניתן אישור, לא ללחימה קשה. ברגע של לחימה קשה, להפסיק ולחזור". זאת פקודה של פיקוד פחדני ומוכה הלם (בלחימה ה"לא קשה" הזאת נהרג מנדלר ב-13 באוקטובר). בשעה 10.55 הודיע מפקד האוגדה אריאל שרון לבן-ארי שאפשר להשמיד את האויב באזור החוה הסינית, ובן-ארי ענה: "הכוונה שלנו היא לא לתקוף אלא לשחוק אותם. תצלוף בהם ותגמור בודדים, לא בהתקפה". שרון: "אחרי כמה שעות שנשחק אותם, אחרי-הצהרים, יש אפשרות להיכנס בהם ולחסל את כל מה שיש פה ולהגיע אל קו המים עכשיו. תחת ידי יש חטיבה פנויה. אני יכול להיכנס, עם כוח חזק, ולדפוק כל מה שיש להם". בשעה 13.25 דיווח שרון לגונן, שהמצרים בורחים מאזור החוה הסינית, והציע שהוא יתקוף אותם בסיוע חיל האויר, וגונן ענה: "אני מבקש לא להסתער, רק להחזיק מגע מרחוק" (ראה להלן בהרחבה). באישור מפקדיו, אלעזר וטל, ביטל גונן לא רק את אופציית קרב ההגנה אלא גם את אופציית ניצול ההצלחה. אלעזר, טל, גונן ובן-ארי סברו שעל שרון רק לבלום-להתגונן-לשרוד, וגם "לעקוץ" את המצרים מרחוק.6 שלושה ימים לפני-כן, ואפילו יום אחד לפני-כן, הייתה תפיסתם הצבאית הפוכה. זאת הקריסה.

איננו מבינים

עד מלחמת יום הכיפורים איש לא ערער על תפיסת ההתקפה כאופציה יחידה להשגת משימות, ותפיסה זו הייתה מקובלת, למרבה הפרדוכּס, על קצינים בצה"ל עד הטבח בעוטף עזה, אף שהיא ניטשה ברמה המדינית-אסטרטגית, כפי שמוכיח למשל, מפגש העבודה של רבין וערפאת ב-6 באוקטובר 1993, בדיוק עשרים שנה לאחר תחילת תהליך הקריסה. היא מבוססת על האמונה שצה"ל יעיל ומקצועי הרבה יותר מהצבאות הערביים, ושיהיה לאיכויות אלה ביטוי בעיקר בהתקפות ובקרבות תנועה. לכן רכש צה"ל כל-כך הרבה מטוסים וטנקים. הוא ניסה לייצר מטוסים חדישים ומייצר טנקים בהשקעות כספיות עצומות. מפקדיו הניחו שבכל מצב, גם במצב רע, הם ישלחו קדימה מטוסים וטנקים שיביסו את האויב, ושבקרבות כאלה יהיה מספר חללי צה"ל מינימלי, והאויב יובס בשל ההלם שתגרום לו תנועת גייסות צה"ל. ב-7 באוקטובר 2023 הייתה הדממה בצה"ל ומפקדיו נכנסו לטראומה. מטוסים וטנקים לא הגיעו ליישובים בעוטף עזה.
את עקרון ההתקפה-תמיד חיזקה ההנחה שהערבים פוחדים מצה"ל, ושגם "פֵּרורי השמדה" יגרמו להם הלם שיפסיק את לחימתם. במלחמת ששת הימים נולדה, או התחזקה, אמונת-השווא שמלחמה נגד ערבים דומה למרדף, ושניצחון צה"ל במלחמה כזאת מובטח כי זה היה אופיה של אותה מלחמה. את האמונה הזאת חיזק דיון בעיתונים ערביים, בין אינטלקטואלים ערבים, על הצורך להפוך את "אגדת הצבא הישראלי הבלתי-מנוצח" ו"להבהיר שהישראלים הם בני-תמותה ואפשר להורגם". מקורבו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, עורכו של העיתון "אל אהרם", חסנין הייכּל, כתב ב-1969 בעיתונו, שהפרכת אגדה זו היא אחד מארבעת היעדים של המתקפה הערבית העתידה לבוא.7 אחרי המלחמה הודה הנשיא אנוואר סאדאת באוזני מקורבו, העיתונאי מוסא צברי, שהפרכת האגדה המשפילה הזאת הייתה אחת ממטרות המלחמה. לדברי סאדאת, היה סיכון של שלושים אחוזים ואולי יותר, שמצרים תובס במלחמה, "אבל אנו השקענו כל מאמץ ולא בזבזנו דקה מיותרת. לולא השגנו את הניצחון לא היינו ממלאים את חובתנו הלאומית בכבוד, ומוסרים את הפיקדון לדור שאחרינו. מכובד היה בשבילי פי-אלף למות במלחמה ולהיפגע בתבוסה, לאחר שאלחם ואסֵב לאויב אבֵדות קשות, מאשר להישאר בחיים במצב של השפּלה שאינה לא שלום ולא מלחמה, כאשר העולם כולו משוכנע שאנו הפכנו לגוויה שאיננה מסוגלת לנוע".8
דברים אלה יכול להשמיע רק מנהיג מזרוע האבירים שקוד ההתנהגות שלו הוא אחריות לשרידותה של המדינה שהוא עומד בראשה. סאדאת שילם בחייו על אבירותו. זה היה גם הלֹך הרוח של יחיא סינוואר ב-2023 וגם הוא שילם בחייו. גם אנחנו שילמנו ומשלמים מחיר כבד כי איננו לומדים לעומק ואיננו מבינים את התרבות של האויב, ולמרבה הצער גם לא של עצמנו. כולי תקוה שסדרת המאמרים שלי תעיר את ראשי צה"ל, ואת הציבור כולו, כי ב-7 באוקטובר למדנו כולנו שהגיעו מים עד נפש, תרתי משמע.
____________________
בשבוע הבא: פטישיזם צבאי בתרבות הישראלית; תוכניות צבאיות חסרות ערך של צה"ל; החשיבה הצבאית המצרית נתנה נוק-אאוט לחשיבה הצבאית הישראלית; גרסתו של ראש אמ"ן אלי זעירא; גרסתו של שגריר ברה"מ במצרים; התודעה האבולוציונית הִכתה גם במלחמת יום הכיפורים וגם בטבח שמחת תורה את התודעה הסוּפּר-טכנולוגית.

הערות

1. לא כל יעד הוא חיוני ויש יעדים שבנסיבות מסוימות מוטב להניח להם ליפול בידי האויב, כמו המעוזים לאורך תעלת סואץ. מאידך-גיסא, היה ניתן להשמיד את האויב בלי שהמעוזים יפלו, למשל בדרכו לקו המגע, או בהתקפה מקדימה מעורפו ומאגפיו. אותם דברים אמורים באסון שמחת תורה.
2. ראו ספרִי "גלגל המנוף של ההיסטוריה".
3. ראו כרך תשיעי "הכרעה – בדיר יאסין, במשמר העמק, ברמת יוחנן", בסדרת ספָרַי "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות".
4. ראו ספרִי "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות".
5. הועלה בדרגה לתת-אלוף אחרי שבוע, בזמן ההכנות לצליחה, למרות תִפקודו הלקוי עד אז. כך פועל מנגנון הזרוע האידֵאולוגית.
6. על חוסר יציבותו של גונן ומצבו הנפשי המעורער מעידה העובדה שבאותו לילה, כאשר הגיע למטהו מפקד חטיבת הצנחנים 55, אלוף-משנה דני מט, הטיל עליו גונן לתכנן התקפה על החוה הסינית. ראה להלן.
7. שמואל בר, "מלחמת יום כיפור בעיני הערבים", 1986, עמ׳ 10.
8. מוסא צברי, "מסמכי מלחמת אוקטובר", "מעריב", 13 בספטמבר 1974.

תאריך:  06/12/2024   |   עודכן:  06/12/2024
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
איננו מבינים שאיננו מבינים
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
מי לא מבין???
מבין  |  9/12/24 02:44
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
אורי מילשטיין
רשלנות פושעת של הרמטכ"לים דוד אלעזר והרצי הלוי; תוכנית "שובך יונים"; הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לא הבינו את המציאות; הסבריו של השר רב-אלוף חיים בר-לב; צבא ללא פיקוח; הסבריו של האלוף ישראל טל; האשמותיו של האלוף אברהם אדן; ניתוחו של השר האלוף יגאל אלון; התודעה כאמצעי לחימה
אורי מילשטיין
הנחות שלא יושׂמו לפני מלחמת יום הכיפורים וגם לפני הטבח בעוטף עזה; למפקדי צה"ל אין ידע ואין הבנה בתורת ההגנה; תוכנית הגנת סיני, "שובך יונים", תוכננה לחידוש מלחמת ההתשה ולא למלחמה בקנה-מידה מלא; הפילוסוף ריימון ארון הזהיר ; בגידת האלוף אברהם מנדלר בפקודיו; תרבות ביטחון מיתולוגית
אורי מילשטיין
הצלחת מלחמת ששת הימים פגעה קשה בחשיבה הצבאית של מקבלי ההחלטות בישראל; לקחיו של האלוף ישראל טל; בצה"ל לא הבינו הגנה מהי; ניסיונות כושלים להגיע להסדר בלי מלחמה ב-1973; לקחיו של ראש אמ"ן המודח אליהו זעירא; הלקחים שהפיקו המצרים; ליקויים תרבותיים בהבנת האויב בצה"ל
אורי מילשטיין
התזכיר של האלוף ישראל טל; שר הביטחון משה דיין הסיר מעצמו אחריות; הרמטכ"ל חיים בר-לב משמיץ את האלופים אריאל שרון וישראל טל; הרמטכ"ל דוד אלעזר מחליט שלא להחליט; רמטכ"ל שאינו מבין את המציאות; עדותו של אריאל שרון; חוות דעת של מומחה; דרושה מהפכה תרבותית; ועדת חקירה
אורי מילשטיין
הגנת תעלת סואץ והגנת היישובים בעוטף עזה; קו מאז'ינו אִכזב; תפיסת המם-כף מג'וערה; הרמטכ"ל חיים בר-לב לעג לאלופים ישראל טל ואריאל שרון; עדות של דני וולף רהב; לא למדו את קלאוזביץ
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il