לפני מלחמת יום הכיפורים צה"ל התחייב בפני הפוליטיקאים להכריע את מצרים במלחמה הבאה ב"בצליחת סער", אך כשפרצה המלחמה לא היו לצה"ל אמצעים לצליחת סער, אף שפּרָס בִּטְחון ישראל הוענק על פיתוח אמצעים אלה. אחרי המלחמה התברר שצה"ל בכלל לא אימן את הגיָסוֹת לסוג זה של צליחה! כך קרה גם חמישים שנה לאחר מכן, כשאלפי מחבלים שטפו אל תוך ישראל, כשהם מעיפים מדרכם את "הגדר המתוחכמת" שאמורה הייתה להפריד בין רצועת עזה ליישובים הישראלים בעוטף עזה. בשני המקרים התברר שעל יכולת האִלתור ואומץ הלב של הדרגים הטקטיים של צה"ל, קרי על המפקדים הזוטרים והלוחמים בשטח, עליהם אפשר לסמוך; על הדרג האסטרטגי, הצבאי והאזרחי – לא ולא. רוב הקצינים הבכירים של צה"ל – בדימוס, במילואים ובשרות פעיל – טוענים מעל כל במה, בחמישים ואחת השנים האחרונות, שמלחמת יום הכיפורים הייתה הניצחון הגדול ביותר במלחמות ישראל: מקריסת 'קו בר-לב', עקב המחדל המודיעיני וההפתעה, הצליח צה"ל להגיע תוך תשעה-עשר ימים למרחק 101 ק"מ מקהיר, ויכול היה להשמיד את הארמיה המצרית השלישית – אלמלי מנעה ארה"ב (הנרי קיסינג'ר) זאת ממנו. לדבריהם, שום צבא בהיסטוריה לא התאושש כל כך מהר והיכה את האויב המפתיע. לא צבא ארה"ב אחרי המכה שהיכוהו היפנים בפֶּרל הַרבּוֹר, ולא הצבא האדום אחרי הפתעת "מבצע בּרבּרוסה" הגרמני. מכאן אמור הקורא להבין שצה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בהיסטוריה... כדי להגיע ל-101 ק"מ מקהיר, צריך היה לצלוח את תעלת סואץ תחת הפגזות כבדות במבצע "אבּירי לב", ובל נשכח שצבא מצרים שלט אז על שתי גדות התעלה. מכאן ניתן להסיק שמבצע הצליחה התנהל באיכות גבוהה מאוד, ויש מוסיפים שבכל צבאות העולם לומדים את המבצע כדי לחקותו. היום, 2025, יש המתחילים לדבר באותו סגנון: לאחר הלם הטֶבח ב-7 באוקטובר צה"ל הכריע את החמאס ואת החיזבאללה באופן מעולה וכך יהיה גם בעתיד. אמירות אלה מלמדות שיש לנו קצינים בכירים שאינם אנשי צבא מקצועיים אלא אנשי יחסי ציבור, אלא שהפעם ישראלים רבים אינם קונים את הסחורה המשומשת הזאת.

אחרי מלחמת יום הכיפורים שהתה בישראל משלחת צבאית אמריקנית גדולה מכל הזרועות, ולמדה את כל פרטי המלחמה, לרבות את מבצע הצליחה. צה"ל חשף בפניהם כמעט את כל הנתונים, בוודאי במה שנוגע להֶבטים המבצעיים. כעבור זמן ניכר פרסם אחד החוקרים האמריקנים, מהאקדמיה של הצי, מאמר בכתב העת של הצי, וקטל בחריפות את תִפקוד צה"ל בצליחת תעלת סואץ. הוא סיכם את דבריו באומרו שלישראל היה מזל בקרב הצליחה, ולכן, הוסיף באירוניה: על הקוראים להמיר את דתם ליהדות, שכן כפי הנראה אלוהים בֵּרך את היהודים במזל שאין דומה לו. האלוף בדימוס יעקב (ג'קי) אבן, ששימש במבצע הצליחה כסגנו של מפקד אוגדה 143, אריאל שרון, ופיקד על קידום הגשרים לתעלה ועל הקמתם, חיזק – אולי בלא שהתכוון – את הערכת החוקר האמריקני. הוא סיפר בראיון לתת-אלוף בדימוס אביגדור קהלני, שאור ליום חמישי, 18 באוקטובר 1973, קצת אחרי חצות, נקרע על התעלה הגשר היחיד שצה"ל הצליח להקים אחרי ארבעה ימים: גשר "יוניפלוט", אשר מורכב ממצופי פלדה בשם "פּוֹנְטוּן", והם ממולאים בקצף מונֵע חדירת מים. עד אז צלחו את התעלה רק טנקים אחדים מאוגדת אברהם אדן, שלפי פקודת המבצע אמורה הייתה להעביר, כבר ביום הראשון, את כל הטנקים שלה ממזרח לתעלה, ולהתקדם דרומה לעבר העיר סואץ. לדברי ג'קי: "לא היה לי אף גשר אחד. בפוטנציה היה לי 'גשר הגלילים', אך ציר 'טרטור' היה חסום, כך שקלושים היו הסיכויים שהגשר הזה יגיע לידינו. ה'תמסחים' (רכב אמפיבי, ראה בפרק הקודם) החלו נפגעים, מה שהוריד אמצעי צליחה נוסף מן הפוטנציאל, וכל זה קרה מול גשר אחד שכן הצלחנו להקים, 'גשר הניצחון', אבל גם אותו גשר ניתַּק. נכון, בפוטנציה היה עוד גשר אחד, "גשר צֶנַע", הוא הגשר שצה"ל היה אמור לעבור עליו בליל השבעה-עשר בחודש ובכך לקבוע את תוצאות המלחמה, אבל כאשר גם הוא ניתק, עברנו תחושה שלא תתואר. "'תראה אין להם שם גשר!', אמר לי קצין צעיר, איש הנדסה, בשם ירושלמי, והוסיף: 'איך הם לא עשו כל מאמץ להוריד את הגשר הזה?', וכוָנתו הייתה ל'גשר הצנע' שנמצא בזיקים. נכון, הוא לא קלט את התמונה, גם לא את המשמעויות של גורם הזמן, אבל בסופו של דבר הוא שדחף את הגשר לרפידים עם אנשי הנדסה נוספים, ומשם הם הגיעו לתעלה. הבחור הגיע עם הגשר, ומובן שבלי שום אִלתור אי-אפשר: בין השאר אורך הגשר היה שמונים מטר בלבד, ועל-מנת שיגשר בין שתי הגדות, היה עלינו לצרף אליו דוברות. ברגע האחרון, הִשַּקנו גם אותו, והכל תחת אש".

על-פי תכנון מבצע "אבּירי לב", עוד ב-15 באוקטובר בלילה, שעות אחדות אחרי תחילת המבצע, היו אמורים שני גשרים – גלילים ודוברות "יוניפלוט" – לגַשֵר בין שתי הגדות של תעלת סואץ, כדי לאפשר צליחת מאות טנקים, נגמ"שים וזחל"מים של אוגדות אריאל שרון ואברהם אדן, ועוד אלפי כלי רכב רכים. אם אחרי ארבעה ימים, ב-18 באוקטובר אחרי חצות, לא היה אפילו גשר אחד, מאליה נשמעת טענתו של אותו חוקר אמריקני, שהתאוששותו של צה"ל הייתה ענין של מזל, ולא כתוצאה של איכות צבאית גבוהה. סיפורם של "גשר הצֶנַע" ושל מפַתחו, המהנדס רס"ן (בדימוס) יעקב ירושלמי, שהרוב המוחלט של הישראלים לא שמע עליהם כלל, משקף את המזל הזה. לפיכך פניתי לירושלמי לשמוע את סיפורו:

מה פתאום "צנע"?

"את השם 'צֶנַע' הציעה אשתי גילה, כי הוא פותַּח במחתרת ללא אישור וללא ידיעה של רוב מפקדי צה"ל, ובייחוד של המפקד העליון על מערך הצליחה בצה"ל, סגן הרמטכ"ל ישראל טל ('טליק'). הוא פותח כמעט ללא תקציבים. כשהתחיל מבצע 'אבּירי לב' רק מעטים מאוד ידעו על קיומו".

איך הגעת לרעיון ולהעזה לפתֵח גשר במחתרת? בממדים שכאלה זה מקרה יחיד במינו בתולדות צה"ל. "לקראת סוף שֵרות החובה שלי השתחררתי שחרור מוקדם כדי ללמוד בטכניון הנדסה חקלאית, לתואר ראשון, וקונסטרוקציה לתואר שני. במקביל, נכללתי בצוות של אנשי מילואים של הטכניון, שתִכנן עבור תח"ש (תורת חיל שריון) כל מיני אמצעים. פיתחנו רעיונות לגשרים, אך הם נשארו על הנייר ולא יצא מזה כלום. כשהגעתי למסקנה שאינני ממצה את עצמי שם, עברתי במילואים למדור צליחה בחיל הנדסה. שם עסקתי בפיתוח אמצעים לגרירת דוברות ה'יוניפלוט' למים, ובפיתוח מַחבָּרים מהירים בין הדוברות במים, כדי ליצור גשר. פיתחנו חיבור מהיר באופן מדהים, אך הוא לא יושׂם במלחמה. כשסיימתי את הלימודים, חזרתי לצה"ל להשלים את שרות החובה ונשארתי עוד שנה בקבע. צורפתי ליפתח (יחידה לפיתוח אמצעי לחימה)¹ ומוניתי לראש מדור ניסויים. הייתי חבר בכל ועדות הפיתוח של הגשרים והשתתפתי בכל הניסויים. טליק הקדיש אז את רוב המשאבים לפיתוח גשר הגלילים שפותח ביפתח, והפסיק להקצות משאבים עבור שיפוצי התמסחים, וצמצם את התקציב לפיתוח גשר דוברות ה'יוניפלוט'. הוא קבע כי נייצר בדיוק רק עשרים וארבע דוברות, עבור שני גשרים על תעלת סואץ, וללא מלאי להחלפת דוברות שייפגעו, כפי שאכן אֵרע במלחמה. מבחינתי, החלטה זו הייתה בלתי מקצועית, וללא 'גשר הצנע' היא הייתה עלולה להכשיל את מבצע 'אבּירי לב' לצליחת התעלה".

האם הִבעת את דעתך נגד החלטותיו של טליק, שכולם בצה"ל פחדו ממנו?

"באחת הישיבות שבהן הוא השתתף קמתי ואמרתי שזאת טעות לא לשפץ יותר תמסחים, כי הם יכולים להגיע בקלות לתעלה, כפי שאכן קרה, ואילו גרירת גשר הגלילים לאורך הדיוּנות שלפני תעלת סואץ תהיה קשה, אם בכלל אפשרית". מדוע טליק התעקש כל כך לפתֵח את גשר הגלילים? "כי לקראת מלחמה אפשרית מול מצרים ביסס צה"ל את תוכניותיו על צליחת תעלת סואץ. גייסות השריון דרשו לפתח 'גשר סער', שאפשר להתקינו על המים תוך כמה דקות, ולהעביר עליו מיד מאות טנקים. הרעיון של טליק ושל מפקד יפתח, אלוף משנה דוד לסקוב – המבוסס על פיתוחים לגשרי נהרות צרים בברית המועצות – היה לדחוף גשר שלם למים והוא יעבוד. מדובר בגשר במשקל של 400 טונות שכדי לדחוף אותו יש צורך בעוצמה של 800 טונות. לפי החישובים שעשיתי, הגרירה שלו בחולות תגרום לקשיים כה רבים, עד שגשר סער הוא בטח לא יהיה! וזה מה שקרה".

אתה היית היחיד שחשב כך?

"בוודאי שלא, אבל אני פיתחתי חלופה: גשר נגרר בחלקים, לא על גלילים אלא על גלגלים גדולים ועליהם מצופי פּוֹנְטוּן עם מַחבָּרים מהירים. הצגתי את הרעיון למפקד יפתח, דוד לסקוב, והוא לא התנגד שאפַתֵח אותו. בשביל לפתֵח היה צורך לקבל אישור מטליק לתקציב ולניסויים. לכך לא היה סיכוי. הצגתי את הרעיון לראש תח"ש (תורת חיל שריון), אל"ם עמי רדיאן, שהתלהב ממנו, והִפגיש אותי עם מפקד גייסות השריון, האלוף אברהם אדן, וגם הוא התלהב, כי בכך פתרתי את בעיית הניידוּת שכה הציקה לכל הנוגעים בדבר. עשיתי כמה עבֵרות נוהל. את החלקים בנינו בסודי סודות במסגריה בקיבוץ רמת דוד בתקציב קטן שהעמיד לרשותנו בסתר ראש אגף האפסנאות, האלוף נחמיה קין".

1. נכללה אז בחיל הנדסה ועסקה בפיתוח אמצעי לחימה לצה"ל. היום הוא נכללת בחטיבה הטכנולוגית ליבשה של זרוע היבשה, ונחשבת לטובה ביותר בתחומה בצה"ל ובצבאות זרים בעולם.