אריאל שרון כתב בספרו, שהוא התקשר ב-9 באוקטובר 1973 בטלפון למטה הכללי וביקש לשוחח עם ישראל טל, "האדם היחיד שם, שהיה מסוגל להבין מה הולך לקרות". הוא הצליח לדבר רק עם קצין המטה, דב שיאון. שרון מסר לשיאון, לדבריו, שהוא הִכה את המצרים, חדר לתוך מערכיהם, נמצא סמוך לתעלה ואינו מבין מדוע עליו לסגת מן המאחזים שתפס: "'לוּ היה לנו הֶשג כזה אתמול, היינו קופצים משמחה. למה עכשיו לא?! לאיזה צורך עלי לסגת? המצרים יתפסו את השטחים שוב ויתחפרו בהם. נצטרך לשוב ולסלק אותם בתנאים קשים יותר. ספר את זה לטליק ולאחרים במטכ"ל, ספר לטליק שביקשתי לשוחח אִתו. תאמר לו שאני דורש לדבּר אִתו׳. הרגשתי את עצמי כקול קורא במדבר. האוגדה נסוגה והמצרים תפסו מיד את השטחים שפינינו". בזמן ששרון ניסה, לשָוא, לשוחח עם מישהו במטה הכללי, בילו שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל אלעזר, מקורבו רחבעם זאבי, מפקד חיל האויר בני פלד ובעלי דרגות בכירות אחרים, בשיחות בטלות במוצב הפיקוד העליון על שרון ועל אופיו. פלד סיפר כי בנו הטייס הופל ליד התעלה ונאסף על-ידי כוחות חילוץ ישראלים. אלעזר נרעש. דיין שואל את פלד: "ואתה תשׂים אותו עוד פעם על מטוס?". פלד: "בטח אשׂים אותו". גולדה מאיר הודיעה לאלעזר כי מינויו של בר-לב בדרום אושר. אלעזר שוחח עם בר-לב בטלפון והתבדח עם הנאספים על האפשרות ששרון יודח וגונן יקבל פיקוד על אוגדתו. דוגמה לשיחות הבטלות הם דברי אלעזר, שיש לצמצם את פעילותו של חיל האויר בחזית תעלת סואץ, "שהרי הרסו להם שבעה גשרים והכול שמחו", הרהר אלעזר בקול, "ולמחרת פעלו כולם מחדש. הרסו להם כל גשר פעמיים, ובשעה זו מתוחים על התעלה אחד-עשר גשרים. מטילים פצצה של טונה, ונהרס אחד מפרקיו של גשר. כעבור שעה מביאים פרק חדש – והגשר שב ועומד". תוך כדי השיחות האלה הגיע בר-לב לבוש מדים, ואלעזר אמר: "מה שמעניין במלחמה זו הוא שבני (פלד) מפקד על מוטי (הוד), גורודיש על אריק ואני על חיים". בראיון למחבר אמר גונן: "אריק תקף אחרי-הצהרים בלי אישור. טסתי אליו. התברר שהוא רצה לכבוש את ׳מכשיר׳ ואת 'טלוויזיה'. אמרתי לו: ׳אריק תפסיק, כי זה בניגוד לפקודות ודִוָּחתָ לי שאתה לא תוקף, אבל ברשת הקשר שמעתי את המח"טים שלך תוקפים, וגם כי לא תצליח ותאבּד עוד טנקים'. אבל הוא המשיך לתקוף, איבד 36 טנקים ולא כבש אף אחד משני היעדים האלה. אז ביקשתי להדיח אותו". גִרסה זו של גונן אינה עולה בקנה אחד עם הדברים שהוא אמר באותו יום בשיחות ברשת הקשר עם שרון. דומה שהוא הפיץ את הסיפור הזה אחרי המלחמה, כדי לתרץ את כישלונו במלחמה בחוסר משמעת של הכפופים לו. בתל אביב הוחלט סופית לשלוח את שר המסחר והתעשיה חיים בר-לב לדרום, כמפקד-על, בלי לשנות את מעמדו של גונן. בשיחה במטה הכללי הציע אחד האלופים שבר-לב יקבל את הפיקוד על חזית הדרום, שרון יודח וגונן יקבל את הפיקוד על אוגדתו. תגובתו של אלעזר: "גונן יהיה מאושר". גם אלעזר היה אולי מאושר, אבל אלופי המחדל לא העזו להתנפל על שרון בגלוי. הם ידעו כי בחזית אין לו חלופה, וכי שר הביטחון לא יניח להם לבצע את זממם. עיקר עיסוקם של אלעזר וטל באותו לילה היה לשכנע את גונן לקבל את הדין, אחרת יֵאָלצו להדיחו. הם לא היו מעוניָנים בכך מחשש "מה יאמר עם ישראל על הדחת גונן", והדברים לא יעצרו באלוף הפיקוד אלא יעלו למעלה. גונן קיבל את הדין. העיסוק הזה של הרמטכ"ל וסגנו, ורוב חברי הפיקוד העליון האחרים, ביום הרביעי של המלחמה, בבעָיָתו האישית של גונן, הוא הוספת חטא על פשע. לא רק הפקידו את פיקוד הדרום בידי קצין כושל שהזיק לעם ישראל, אלא השחיתו זמן-מנהיגים יקר כדי לפתור את בעיָתו האישית, כאילו זאת הייתה הבעיה העיקרית של מדינת ישראל ביום המלחמה הרביעי, והעיקר מינו למפקד בפועל בחזית אדם שכרמטכ"ל היה אחראי יותר מכולם יחד להֶעדר תפיסת הגנה בגזרת תעלת סואץ ולקו המעוזים הקרוי על שמו. המאמץ להסתיר את המחדל האסטרטגי הזה גרם לכך שאחרי חמישים שנה לא הייתה לצה"ל תפיסת הגנה להתמודד עם מבצע "חומות יריחו" של החמאס. את כישוריו הירודים כמפקד מערכה הוכיח בר-לב אחרי שבוע באופן שבו שלח את ראש לשכתו לשעבר, מפקד חטיבת הצנחנים 35, לאסון בַּ"חַוָּה הסינית".

בשעה 23.20 הודיע בן-ארי לשרון במכשיר הקשר כי ביום שלמחרת תהיה אוגדתו עתודה פיקודית, "לבלום וּלְהַרְוִיחַ זמן במינימום אבדות בכוח אדם". לגונן הייתה משימה: להסביר את הסגתהּ של אוגדת שרון מזרחה. אדן היה מאושר מכל מכה שחטף שרון, אך מנדלר היה קרוב בהשקפותיו לשרון, וכמוהו דרש לתקוף ולצלוח מהר ככל האפשר. ב-23.40 הסביר גונן למנדלר: "אריק עשה קרב. לקח את ׳טלוויזיה׳, 'חמדיה׳. האויב ב׳מיסורי׳ ובחַוָּה הסינית. אריק רוצה לצלוח. אם הוא יצלח הוא יאבֵּד 60 - 100 טנקים. בכניסה יבלמו אותו. לצאת הוא לא יוכל". בשלב הזה, כשאלעזר, גונן וכמה אלופים במטה הכללי ביקשו להדיח את שרון בתמיכה מובטחת של ראש הממשלה ורוב השרים, רק שר הביטחון משה דיין הגן עליו, ודיין היה שקול כנגד כל האחרים גם יחד. בספרו, כתב דיין: "את אריק שרון אני מכיר יותר מעשרים שנה. בפעולות צבאיות צעדנו דרך ארוכה יחדיו... בן-גוריון היה סלחני מאוד כלפיו. את כל הטענות (והן לא היו מעטות) שהשמעתי נגד אריק בהיותי רמטכ"ל, היה פוטר ב׳כן, אבל'. לבן-גוריון היה יחס מיוחד לשלושה קצינים בצה"ל – לחיים לסקוב, לאסף שמחוני ולאריק. הוא לא סתם אהב אותם, אלא ממש ׳התמוגג׳... אינני מכיר מפקד שדה טוב מאריק". כבר בסוף 1973 פרסם הביוגרף המגויס של דוד אלעזר, חנוך ברטוב, רשימה על המלחמה בקובץ שיצא לאור על-ידי המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית. ברשימה הוא תֵאר כך את תִפקוד אוגדת שרון ב-9 באוקטובר: "רגע קשה חל ביום רביעי, ה-10 באוקטובר, אומר לי אחד המשקיפים. המאבק עם הכוח המצרי היה על צירי התנועה המעטים שיאפשרו לכוחות שלנו להתחבר אל כוח המשימה שממערב לתעלה. בשעה זו יצאו כוחות מעוצבַּת הפלדה לטפל בניסיונם של המצרים לתפוס צמתים חיוניים על הצירים האלה. מאותה שעה החל הגלגל להתהפך. יחידות חי"ר שלנו, שעל גבורתם ועל חלקם הרב במערכה המיוחדת הזאת עוד יסופר, מילאו גם כאן תפקיד חשוב. הם התגברו על הרַגלִים המצריים, שהאויב מטיל במספרים גדולים, ואינו מתחשב באב"דות הנוראות הנגרמות להם. הם נעזרו בשני כוחות שריון שלנו במלאכה זו, וסכנה זו סולקה. תוך כדי כך נמשכת הפעולה למתיחת הגשר מערבה. תוך כך האיצו המצרים כוחות שריון מאזור הג׳ידי שמדרום לאזור זה, כדי לסייע לכוחות המצריים שבאזור הצליחה. הפעולות שנקטו כוחותינו תכליתן הייתה - לא להניח לאויב למלא את המשימה הזו. "שוחחתי עם מפקד הכוח שחסם את דרכי הנסיגה של אותה תגבורת שריון מצרית. עד שכוחות אחרים שלנו היכו במצרים ובלמו את תנועתם לעבר הצמתים החשובים, עשה אותו כוח דרך ארוכה, ונערך בעמדות שבהן עתיד היה לקדם את פני האויב. אומר המפקד: ׳אחר-הצהרים קיבלתי פקודה לזוז ויצאנו מיד. הציר קשה. נערכנו והתחלנו להדליק. נספרו כחמישים וחמש מדורות מאופק לאופק. כמחציתם טנקים והיתר תותחים, נושאי-גיָסוֹת וכלים אחרים. במשך היום לא היו לי נפגעים. כך, היה קרב נאה... ברדת הלילה התפתחה לחימה קשה במוצבי-אויב. הושמדו כוחות אויב גם בלילה, וכתוצאה מכך נמשך הקרב עד שלוש בלילה. כל מה שהיה שם מרביתו הושמד. זהו בכמה מלים׳". למוֹתר לציין, שאת הקטע הזה לא כלל ברטוב בספרו "דדו", שהופיע ב-1978, וכלולות בו הַעֲרָכות על אֵרועי ה-9 באוקטובר הסותרות את הנאמר בקטע. לא רק במלחמת יום הכיפורים וב-7 באוקטובר 2023 היה לצה"ל מטכ"ל כושל אלא בכל מלחמות ישאל ב-77 שנות קיומה. הטעמים לכך הם: אופיו המיליציוני והפוליטי של צה"ל הממשיך את מסורת ארגון ה"הגנה"; הֶעדר הכשרה יסודית לכל אורך שרשרת הפיקוד; תרבות של הסתרת ליקויים וממילא אי-הפקת לקחי אמת; הֶעדר גוף חשיבה בלתי תלוי.

לסיכום: בלילה של ה-8 באוקטובר נטש צה"ל, ועִמו מנהיגי ישראל, את אופּצִיַּת ההכרעה הצבאית וחזר לתפיסת "ההגנה בתוך הגדר", שאִפיינה את המנהיגות הציונית הרשמית ואת רוב אנשי הביטחון הנאמנים לה, מתחילת ההִתיַשבות בארץ ישראל במאה ה-19 ועד מלחמת ששת הימים, ואת האידאולוגיה הביטחונית שלהם כפי שגובשה על-ידי "חבורת כנרת". כמו שבאקראי אימצו מקבלי ההחלטות את אופּצִיַּת ההכרעה, כך הם נטשו אותה באקראי מבלי שהבינו את אֵרועי ה-8 באוקטובר ומבלי שידעו אז – ואינם יודעים עד זמן כתיבת שורות אלה – כי אך כפסע היה בין תבוסה לבין הכרעת המלחמה באותו יום. ארבעה ביטויים דרמטיים, עם השפעות מתמשכות, היו לכך כבר במלחמת יום הכיפורים: א. למחרת, ב-9 באוקטובר, התקדמה אוגדתו של אריאל שרון עד סמוך לתעלת סואץ באזור האגם המר הגדול. מה שלא הושג ב-8 באוקטובר, הושג למחרת כמעט בהֶסַח-הדעת, בעיקר משום ששרון לא היה שותף לנטישת אופּצִיַּת ההכרעה. כשנודע הדבר באיחור, ל"מפקד הנוטשים", דוד אלעזר, הוא פקד על גונן בחמת-זעם בלתי-רציונלית, לכאורה, לסלק מיד את אוגדת שרון מן המאחזים שתפסה. השטחים הופקרו בידי האויב. בעקבות האֵרוע הזה היו מחשבות ונשמעו איומים להדיח את שרון מפיקוד על אוגדה, ותועמלנים של השמאל דוגמת אל"ם בדימוס ד"ר מאיר פעיל, חזרו לאֵרוע הזה, שוב ושוב, כאילו היה הוכחה ניצחת לדרכו של שרון להפר פקודות. שרון כן מִלֵּא אחר הפקודה שקיבל, והשטחים שנטש על-פי פקודה זו היו חיוניים להצלחת מבצע הצליחה שנערך אחרי שִשה ימים; כיבושם מחדש עלה בקורבנות רבים, וסיכן את הצלחת מבצע צליחת התעלה, "אבּירי לב". ב. ב-12 באוקטובר דחקה ישראל בשר-החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, להשיג, באמצעות ברית-המועצות, "הפסקת-אש באתר", שמשמעותה אז הייתה נטישת כל מטרות המלחמה של מדינת ישראל, שהוגדרו באופן רשמי באפריל 1973, ושהיו בבחינת הנחָיָה מחייבת לצה"ל לא רק לפני המלחמה אלא גם בשלושת ימיה הראשונים (נוסחו לעיל). משמעות הדבר היתה, להשאיר את כל ההֶשֵגים הקרקעיים, המדיניים והמורליים בידי מצרים. זאת היתה, למעשה, הצעת כניעה. הדבר לא יצא אל הפועל בשל התנגדותו של נשיא מצרים, אנוואר סאדאת. זאת הייתה טעותו הגדולה ביותר באותה מלחמה. לוּ קיבל סאדאת את כניעתנו - ובכך היה גורם לנו להשפלה לאומית וצבאית מוחלטת – סביר להניח שקצב התקפלותנו מן הדגלים הלאומיים והצבאיים, שרוב הישראלים הניפו אחרי מלחמת ששת הימים, היה מהיר והחלטי יותר. הזרמים השמאלניים בישראל היו מתחזקים בהרבה נוכח "ההוכחה הניצחת" לחוסר התכלית של האופציה הצבאית; מדינה פלשתינית הייתה קמה ביהודה ובשומרון בתוך זמן קצר, על כל מה שמשתמע מכך, והיינו נסוגים מרוב שטחה של רמת הגולן, אם לא מכולה. אחרי כניעה שכזאת לא היו רוב הישראלים מוכנים להסתכן במלחמה נוספת; שליטי מדינות ערב היו נוקטים מדיניות הרבה יותר תוקפנית נגד מדינת ישראל, והלחץ האמריקני עלינו היה הרבה יותר חזק ומוצדק מכפי שהוא היום, שכן מי שאינו יכול להגן בעצמו על מטרותיו הלאומיות צריך לקפלן או לקבל חסות מלאה, לרבות תכתיבים, של מעצמת-על. ג. במבצע הצליחה שהתחיל ב-15 באוקטובר מנע הפיקוד העליון, באמצעותו של מפקד החזית חיים בר-לב, מאריאל שרון למוטט את האויב ולהשיג הכרעה צבאית. בר-לב ניוֵּט את "אבּירי לב" בפשיטה לגדה המערבית של התעלה, כדי לסחוט מהמצרים הסכמה להפסקת-אש, כפי שאכן היה. דברים אלה אמרה ראש הממשלה בכנסת כבר למחרת. כך בגדה ראש הממשלה במטרות הלאומיות אותן היא אישרה שִשה חודשים לפני-כן, והיא מסרה לאויב מידע 'סודי ביותר׳ בזמן אמיתי, דבר שגרם לקורבנות רבים. ראש הממשלה הכשילה אופציה של הצלחת-יתר לא מתוכננת במערכה, כפי שהייתה ביוני 1967, שש שנים לפני-כן. ד. התבוסה בשדה הקרב והתמוטטות הפיקוד העליון בעקבותיה, הנחיתה מכה מהממת על הדחף הפנימי של מפקדי קו הדם לעשות ככל אשר לאל-ידם להשיג נצחונות ונצחונות-יתר בשדה הקרב. לא רק במספר הטנקים והתותחים ובאיכותם הטכנולוגית תלויה עוצמתו של צבא, אלא גם, כתנאי הכרחי, בעוצמת הדחף הפנימי של המפקדים הטקטיים. את הלקח הזה אמורים היו ראשי המדינות ומפקדי הצבאות ללמוד מן המערכה בין צרפת לגרמניה במאי 1940, ואותו למדו שוב, בהרבה ביזיון וקלס, האמריקנים בווייטנם, וברית-ממועצות באפגניסטן. לא יכול להתקיים דחף פנימי כזה בלי אמונה במטרות המלחמה, ובפיקוד העליון המּנַוֵּט אותה והשולח את הלוחמים להרוג ולֵהָרֵג, אחרי אֵרועי ה-8 באוקטובר, ובתגובת הפיקוד העליון על האֵרועים האלה הידלדלו מאוד מקורות הדחף הפנימי הזה. ה. אז נולדה אסטרטֶגְיַת ההכלה של צה"ל שהגיעה לשיאה הטרגי באוקטובר 2023 כשחָבַר לה נוהג "הדממה". התוצאה: טבח בעוטף עזה ב-7 באוקטובר ושנתיים ורבע מלחמה כושלת להכנעת ארגון בחמאס בעזה.

מפקדים קרביים לא רצו להיות ׳פראיירים׳ והתחמקו ממשימות. הדוגמה הדרמטית ביותר היא התחמקותו של מפקד האוגדה המובסת, אברהם אדן, ומפקדי החטיבות שלו, מלפתוח את ציר "טרטור" לאזור הצליחה ב-16 באוקטובר כדי לגרור עד קו המים את גשר הגלילים. התחמקות זאת הביאה להקרבת-שָוא של גדוד 890, בקרב "החַוָּה הסינית". לא ברור איך קיווּ ראשי צה"ל ומפקדי החזית להשיג יעד בעזרת גדוד רגלי, אפילו מעולה, יעד שאוגדה משוריינת לא הצליחה להשיגו. הם העריכו, כנראה, שלמח"ט הצנחנים עוזי יאירי ולסגנו אמנון שחק (לימים הרמטכ"ל) ולמפקד גדוד 890, יצחק מרדכי (לימים אלוף שלושת הפיקודים ושר הביטחון), לא אבד הדחף הפנימי. הם צדקו, וזה היה אסונם של עשרות ההרוגים והפצועים שנפלו לשָוא. במקום להשתפר, הִדרדר עוד יותר תפקודם של המפקדים הבכירים במהלך המלחמה. למפקדי חטיבה 35 היה אומנם דחף פנימי. עד אז, במשך 10 ימים הם לא עשו הרבה ורצו להשתתף בחגיגה של הכרעת האויב המצרי על-מנת לזכות בתהילה, להתקדם בדרגות, בפנסיות גבוהות ובמשרות מפנקות באזרחות לאחר השחרור. אבל הבנה צבאית לא הייתה להם. את גדוד המרגמות הכבדות של החטיבה הם לא לקחו אִתם מאבו-רודס, ולא דחו את היציאה לקרב עד שיצורף אליהם גדוד מרגמות אחר. הם לא נטלו אִתם מראס-סודר לפחות קצין טיווּח ארטילרי; המח"ט עוזי יאירי, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, לא ידע לטַוֵּחַ. והעיקר – הם זלזלו במידע, שלאורך ציר טרטור, שאליו נשלחו, חפורות שתי חטיבות חי"ר מצריות. בפרשת קרב "החַוָּה הסינית" של הצנחנים התגלו במערומיהם כל הקצינים האופרטיביים והטקטיים של צה"ל מן הרמטכ"ל לשעבר, מפקד בפועל של החזית, רב-אלוף מיל' חיים בר-לב; דרך הרמטכ"ל לעתיד וסגן מפקד חטיבת הצנחנים, אמנון לפקין שחק; וביניהם מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן וסגנו תת-אלוף דב תמרי; מח"ט 35, עוזי יאירי, ומג"ד 890, לעתיד מפקד שלושה פיקודים, יצחק מרדכי. הצלחה אחת בכל זאת ניתן לזקוף לזכותם: בשלב ראשון הם זרקו אותי ממילואים בצנחנים, על שביקרתי לאחר השחרור את הקרב בסדרת כתבות שפרסמתי ב"דבר השבוע", ובשלב שני הם וחבריהם ופקודיהם גרמו להחרמתי בכל אגפי הממסד הישראלי, וקודם כל – הביטחוני. כך, ובמעשים דומים, הם הכשירו את הקרקע לאסון 7 באוקטובר 2023 שרוב הישראלים דורשים להקים ועדת חקירה כדי לדעת מה הביא לאסון. מסתבר שהתשובה היא פשוטה בתכלית - צבא לא מקצועי.

אחרי המלחמה, כשהתבררו ממדי הכישלון ופִרטי תפקודו הלקוי של צה"ל, הייתה נטישת אסטרטֶגְיִַּת ההכרעה לאופנה לאומית, ולקריאת הקרב של "שלום עכשיו" ושל כל הקבוצות היוֹניות והשמאלניות בישראל. הביטוי הבולט ביותר לכך היה בלבנון ב-1982, בשני עִניָנים: א. ההתנגדות הרחבה למהלך ההכרעה של ממשלת מנחם בגין. תרבות "מלחמת שולל" ו"מלחמת יש בּרֵרה" לא נולדה אומנם ב-8 באוקטובר 1973, אך מאז היא מאפיֶנֶת את מפלגת "העבודה" ואת מי שנמצא שמאלה ממנה, והיא ההסבר העיקרי שלי להסכם רבין-ערפאת. תעמולת מפלגת "העבודה" ו"מרצ" בבחירות של יוני 1992 הייתה מבוססת, במידה רבה, על כך שאין לישראל אופציה להכרעה צבאית, ועל כן עליה להתפשר ולוַתֵר על מה שנחשב בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים כ"יֵהרג ובל יעבור". הצלחת שתי המפלגות האלה בבחירות נבעה לא רק מהסתאבותו של שלטון "הליכוד", כפי שטענו רוב הפרשנים לרבות מנהיגי "הליכוד" עצמם, אלא מהבשלה של תהליך שהתחיל בתבוסת ה-8 באוקטובר 1973. מכאן, שטועים מנהיגי "הליכוד" הסבורים שהציבור רק העניש אותם אך מצדיק, ברובו, את מדיניותם. המשבר של הימין בישראל הוא הרבה יותר עמוק, ומן הראוי שמנהיגיו לא יתנהגו כבת-יענה. תגובתו הבלתי-משכנעת של הימין להסכם רבין-ערפאת ותמיכת רוב הציבור הישראלי בהסכם, ואסטרטֶגיַת ההכלה של ממשלות בנימין נתניהו עד 8 באוקטובר 2023, מבססות את הטיעון הזה. ב. לרוב מפקדי צה"ל במלחמת לבנון - ממפקד החזית, אמיר דרורי, ועד למרבית מפקדי הגדודים - לא היה דחף פנימי להשיג נצחונות ונצחונות-יתר. צה"ל נכנס ללבנון ביוני 1982 כמי שכּפאוֹ שֵד ומפקדיו ביקשו שלא להיות ׳פראיירים׳ ולא להסתכן. צבא שאינו מסתכן הוא צבא פחדנים, אפילו אם הפוטנציאל שלו אדיר, ואפילו ראשי המערכת הפוליטית והצבאית לא חדלים להללוֹ. בכל הקרבות העיקריים של מלחמת לבנון תִפקד צה"ל ברמה צבאית נמוכה מאוד ולא השיג את היעדים הטקטיים שהוא קבע לעצמו. הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היו הקרבות בכפר סיל בגִזרה המערבית (אוגדת עמוס ירון), בעין זחלתא בגזרה המרכזית (אוגדת מנחם עינן) ובסולטן-יעקוּבּ בגזרה המזרחית (גַּיִס אביגדור בן-גל וסגנו אהוד ברק). כשלא משיגים יעדים טקטיים אין כמעט סיכוי להשיג יעדים אופרטיביים ואסטרטגיים, בוַדַּאי לא מי שיזם את המלחמה. שר הביטחון, אריאל שרון, והרמטכ"ל, רפאל איתן, אשמים ישירים במה שאֵרע, בכך שלא איתרו את משבר הדחף הפנימי, לא התגברו עליו, וגררו את מדינת ישראל למלחמה כשהצבא שלה אינו מוכן להילחם. בדברי שרון בכנסת בדיון על הסכם אוסלו, הוא רמז שצה"ל יתקשה להחזיר את הגלגל אחורנית אם יתברר שההסכם הוא הונאה. בכך גילה שרון כי הוא למד, באיחור אמנם, מה מצבו האמיתי של צה"ל. רפאל איתן, לעומתו, המשיך לדבר על הצבא האדיר שיש לנו (ראה להלן). תהליך זה הגיע לשיאו ב-7 באוקטובר 2023 כשצה"ל לא תִפקד כלל באותו יום ואִפשֵר לארגון טרור קטן להשיג את ההֶשֵג הערבי הגדול ביותר מאז ימי מוחמד לפני אלף וארבע מאות שנים. התהליך שהתחיל ב-8 באוקטובר 1973 מסביר גם מדוע לא ניגשה מערכת הביטחון להכריע אפילו את האינתיפאדה ב-1987, כפי שעשתה ממשלת גולדה מאיר לטרור בעזה בשנים 1970–1972. זה גם ההסבר להִוָּצרוּת המוסכמה בקֶרֶב חוגים רחבים בישראל - ובתוכם מפקדים בכירים רבים בשרות קבע ובמילואים – שיש לוַתֵּר על שטחים ביהודה בשומרון וברצועת עזה כדי לסיים את האינתיפאדה ולהשיג שלום. במקום לבצע מדיניות, נעשו מפקדי צה"ל לקבוצת-לחץ בקביעת המדיניות. אין הם מסתפקים במתן חַוַּת-דעת מקצועית, כמצופה, אלא מנהלים מערכות הסברה כדי שתיקבע מדיניות פאסיבית הנוחה להם. הם מבליטים את דרגותיהם ואת "נִסיונם" הצבאי, כדי לשכנע באמיתוּת טיעוניהם את הציבור הרחב, שאין לו כלים אינטלקטואליים לבקר את טיעוניהם. "ברזלים" על הכתפיים – זה מקור הסמכות העיקרי בתחום הביטחוני בישראל. ברכה גדולה מן הדרך הזאת לא צמחה ולא תצמח למדינת ישראל, אבל את מלחמת האזרחים בין 'קפּלניסטים' ל'בּיבּיסטים' - המתחוללת בישראל בעת כתיבת שורות אלה, ושראשיתה בתחילת הציונות בין הסוציאליסטים לרביזיוניסטים – היא הקצינה מאוד! ______________ בשבוע הבא: פרק 105 - מעולם לא הופקו לקחים ממלחמות תרבות של אי-הפקת לקחים; ספרו של אמנון ברזילי על רבין; רפורמה מלמטה של אריאל שרון וה-101; רוב הצבאות, וגם צה"ל, לא הפיקו לקחים בהיסטוריה; לפי קלאוזביץ, הדוחות הצבאיים הם שקריים; המפקדים אינם יודעים, וממילא אינם מבינים, מה התרחש בקרב; מתרחב חוסר האיזון בין תבונת מפַתחי אמצעי הלחימה ובין תבונת המפקדים הצבאיים; כשלונו של המרשל הצרפתי פוש; חמורים מפקדים על אריות; ניצחון באקראי במלחמת ששת הימים ומחירו היקר.

1. חנוך ברטוב, "דדו". 2. כדאי לקרוא על כך את מחקרו של ד"ר מיכאל ברונשטיין, "שבעת ימי צליחה", בספר המחקרים של הפורום לאִזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, "ניצחון בסבירות נמוכה", שערך ד"ר ברונשטיין, הוצאת שׂרידוּת 2016, עמודים 292–347. 3. שלמה טנאי ונחמן טמיר (עורכים), "ימי מלחמה", 1973, עמ'