אנטי-אינטלקטואליזם צבאי עשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ושלושים שנה לפני הטבח בעוטף עזה, בדין וחשבון הארבעים ושלושה של מבקרת המדינה, שהוגש לכנסת ב-10 במאי 1993, קבעה השופטת מרים בן-פורת, כי הסכם המענק הצבאי בין ישראל לארצות-הברית, בסכום של 1.8 מיליארד דולר, לשנת 1989, שנעשה בנובמבר 1988 - מבלי שתוכנו נבדק על-ידי הדרג המדיני הבכיר - סיכן את ריבונותה של מדינת ישראל. בהסכם הזה התחייבה ממשלת ישראל למסור למשרדי ההגנה והמשפטים בארה"ב כל מסמך הנוגע לשימוש בכספי הסיוע ולאפשר למשרד המשפטים האמריקני לחקור אזרחים ישראלים, לרבות עובדי מדינה, בחקירות פליליות הקשורות בכספי הסיוע. הממשל האמריקני ביקש לממֵש את הסעיף הזה בהסכם, אחרי שהתגלו ההונאות הכספיות שביצע איש חיל האויר הישראלי, תת-אלוף רמי דותן (שנשפט וישב בכלא), ושבו היו מעורבים קונצרנים ענקיים בארצות-הברית. האמריקנים עלולים היו לבקש לחקור לא רק את דותן אלא גם את מפקד חיל האויר של צה"ל, את הרמטכ"ל ואולי גם את שר הביטחון¹. אם היו חוקרים, אפשר שהיו חושפים את הסיבה מדוע חיל האויר של צה"ל לא סיפק את הסחורה במלחמת יום הכיפורים, והיו מונעים את המחדל הנורא שלו ב-7 באוקטובר 2023: אנטי-אינטלקטואליזם צבאי משולב פּרַכּסיס צבאי מן המעלה הראשונה שהוכח במבצע מוקד במלחמת ששת הימים, ובשני המבצעים נגד אירן: "עם כלביא" ו"שאגת הארי". חקירת אמת בפרשה הזאת - לא חשוב על-ידי מי - חייבת הייתה לכלול את כל ממלאי התפקידים האלה. סֵרובה של ישראל לאפשר לאמריקנים לממֵש הסכם שעליו חתומה ממשלת ישראל, הביא את היחסים בין שתי המדינות אל סף משבר חמור. המחדל הזה התרחש חמש-עשרה שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ושנה אחרי פרוץ האינתיפאדה. שר הביטחון היה אז יצחק רבין². פרשה זאת אינה רק סעיף חמור, אולי החמור ביותר, בדוח מבקר המדינה על תפקוד משרדי הממשלה של שנת 1992, אלא היא מצביעה על מאפיין יסודי (שניתן לבססו בהרבה גילויים אחרים, ראה הפרק הקודם בנושא אי-הפקת לקחים) של המערכת המדינית-אסטרטגית של מדינת ישראל מאז הקמתה ולפני-כן: אנטי-אינטלקטואליזם קיצוני בתחום האסטרטגי. משמעות האנטי-אינטלקטואליזם הצבאי שלנו היא - עליונות של ביצועיזם משתלח על פני הכשרה אקדמית ברמה גבוהה, חשיבה מוקדמת, תכנון זהיר וביקורת מדוקדקת; או, התבטלות התֵאוריה בפני הפּרַכּסיס³. לפי מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, תפקיד האינטלקטואליות הוא לספק עלה תאנה מכובד ולגיטימי לכאוס העשייה. הנכונות לספק את עלה התאנה הזה הופכת את האינטלקטואלים ל'קרנפים'. מאפיין זה בא לידי ביטוי, במקרה הנדון, בחוסר הבנה מצִדם של ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, שר האוצר, המנכ"לים של משרדיהם, ושל עוזריהם הבכירים, שאין דבר מעשי יותר מתֵאוריה מוצלחת, כמאמרו המפורסם של הפסיכולוג קורט לוין, שחיוני לקרוא בשבע עיניים (שלהם), מסמך שאין חשוב ממנו, לנתח בעצמם את סעיפיו ולקיים על-אודותיו תקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שִׁוְיוֹן, בהשתתפות מקבלי ההחלטות הבכירים והמומחים⁴. לשם כך הם נבחרו לתפקידיהם. לא רק שמקבלי ההחלטות הבכירים לא הבינו זאת, אלא שאיש מיועציהם לא הזהירם שלא ליפול במכשלה הזאת (אם היה מי שהזהיר ואזהרתו נדחתה - משמע, שתִפקודה של המערכת המדינית-אסטרטגית של ישראל חמור עוד בהרבה). מקורו העיקרי של תפקוד לקוי זה הוא חוסר הבנה של רוב אנשי הצמרת המדינית והצבאית הישראלית, מאז הקמת המדינה, בהֶבֵּטים התאורטיים (לא הביצועיים) של הֲוָיַת הצבא והמלחמה ושל מקומה של העוצמה הצבאית האפקטיבית, בהבטחת הריבונות הלאומית ובהשגת מטרות לאומיות. אנשי הצמרת מודעים, כמובן, באופן כללי, לחיוניות הצבא לקיומה של המדינה, וזוכרים תמיד את מלחמותיה של ישראל, אך הם לא חויבו ורובם לא התאמצו לרכוש כלים אינטלקטואליים להבין את הממדים השונים, והמסובכים מאוד, של תופעות אלה, מעֵבר למה שהם מכירים, מתוך נִסיונם האישי ומתוך השֵׂכל הישר שלהם. ניסיון אישי ושכל ישר הם כלים פרימיטיביים שאין בהם כדי להבין ולשלוט ביעילות על מערכת ביטחון גדולה ומורכבת כמו מערכת הביטחון של ישראל. מאַפיְנים אלה של המערכת האסטרטגית-ביטחונית שלנו תמיד היו נטל והִקשו על תפקודם של צה"ל ויֶתר זרועות הביטחון, אך בעידן של טילי קרקע-קרקע בעלי טוָח ארוך וכושר דיוק גבוה, מחד-גיסא, ובעידן של תקשורת טוטלית על אודות נושאים שהיו בעבר הקרוב סודיים ביותר, מאידך-גיסא, כאשר חיוני לחולל מהפכה בפרדיגמה הביטחונית, מסַכן אופי זה של רוב אנשי הצמרת המדינית והצבאית של ישראל את עצם קיומנו. מניפולציות אסטרטגיות בני-אדם חיים בעולם של פסוקים לשוניים. זאת המשמעות של "האדם הנבון" (הוֹמוֹ-סָפִּייֶנס) במובן שאריסטו יצק בה. מטרתם של האינטלקטואלים היא לצמצם, עד כמה שניתן, את העמימות בין פסוקים המבטאים עובדות לבין העצמים והאֵרועים במציאות⁵. כשהעובדה היא דגם של מציאות, אנחנו מכנים אותה "עובדה אמפּירית", וכשהיא רחוקה מאוד מן המציאות, היא "עובדה מיתולוגית" או מניפולציה מילולית. מניפולציה מילולית יכולה להביא לשקט נפשי, לגרום להנאה אסתטית ואפילו להגביר את המוטיבציה של אנשים לפעולה; אין היא תורמת, כהוא-זה, להבנת המציאות והיא עלולה לגרום לקבלת החלטות (או לאי-קבלתן) כלאחר-יד ותוך עיוָרון מוחלט, כפי שניתחתי בפרק הקודם. תהליך כזה של קבלת החלטות הִנו לקוי לפי כל קנה-מידה⁶. תנאי הכרחי לקיומה של יוזמה אסטרטגית הוא פיתוח לשון שתבטא את המציאות האסטרטגית - כפי שלשון הרופאים מבטאת את עולם המחלות והריפוי, ולשון הזואולוגים את עולם בעלי החיים. בעזרת הלשון הזאת ניתן לשוחח על מערכות ועל תת-מערכות אסטרטגִיות, להבינן, להפעילן וּלכַוְנָן, לפחות במידה מסוימת, על-פי מטרותיהם של ראשי המערכות האסטרטגִיות ומקבלי ההחלטות שלהן. בכל המדינות ובכל התרבויות בציביליזציה הנוכחית, המתקיימת כבר עשרת אלפים שנה⁷, חסוי המידע על התחום האסטרטגי בפני רוב הציבור. לכן רוב האנשים מדברים על נושאים אסטרטגיים במונחים השאולים מן המיתולוגיה, מהלשון היום-יומית המדוברת, מלשון הספרים הבדיוניים ומלשון העיתונים⁸. התנ"ך, הומרוס, הברית החדשה, הקוראן, מחזות שייקספיר, העיתון ידיעות אחרונות, סדָרות הטלוויזיה הפופולריות כ"ברידג'רטון" ו"סוכן לילה" מספקים את הלשון ואת המונָחים שבעזרתם מדברים רוב האנשים על נושאים אסטרטגיים. הדמיון בין דיבורים אלה למציאות האסטרטגית הִנו קלוש. אומנם בשנים האחרונות נחלש מאוד החיסיון על מידע אסטרטגי וביטחוני בארץ ובעולם והוא מתפרסם בעיקר בעיתונות הפופולרית וברשתות האינטרנט, אך המקורות האותנטיים עדיין חסויים. התוצאה: המידע הרב מתפרסם בלשון בלתי-רלוונטית והוא תורם רק מעט לפיתוח פרדיגמה אינטלקטואלית חדשה על נושאים ביטחוניים. היו חברות שבהן מקבלי ההחלטות הכירו את המציאות האסטרטגית ושוחחו עליה. כך הם פיתחו לשון וחשיבה אסטרטגית, הבינו את המערכות האסטרטגיות ויכלו להפעילן. בחברות שבהן מקבלי ההחלטות הם אנטי-אינטלקטואלים לפחות בכל הנוגע לשאלות אסטרטגיות, שאינם קוראים ספרים על כך, שאינם מתעַניְנים בפרטים האמפיריים, שאינם לומדים את המציאות, שאינם משוחחים עליה זה עם זה - הדיבורים שלהם על אסטרטגיה הם מניפולציות לשוניות שקורסות במבחן האסטרטגי הראשון. אריה עמית (טֵפֶּר) ז"ל ואני עסקנו בשנים האחרונות בחיבור "סמיוטיקה צבאית". סעיפים ראשונים מכתב היד התפרסמו בשער הראשון של ספר זה. בניסיוננו לפתח לשון צבאית ומושגים צבאיים, לא מיתולוגיים, נתקלנו בעוינות חריפה לא רק מצד אנשי הצבא ומצד ראשי המערכת הפוליטית, אלא מצד חוקרים ואינטלקטואלים כביכול, שהיו אמורים, לכאורה, לעודד אותנו. לפעמים נדמה לנו שמקצתם 'הוציאו עלינו חוזה'. זה הרושם שלנו ממעשיו של יצחק רבין וממעשי רוב ראשי עמותת דור הפלמ"ח, שבכיריה נמנו עם האליטות העיקריות בישראל. רוב החברים האחרים באליטות ביקשו להימנע מכל ריב אִתם. למען חופש הביטוי וחופש המחשבה איש לא יסכן אינטרסים חיוניים של שרידותו. יוזמה אסטרטגית כפִריוֹ של מאמץ אינטלקטואלי מבלי להיכנס להתחכמויות ארכֵאולוגיות והיסטוריות, יהושע בן נון נתפס במסורת הלאומית שלנו כמנהיג בעל יוזמה אסטרטגית אדירה. בזמן יציאת מצרים הוא היה כבן ארבעים ובזמן הכניסה לארץ ישראל הוא היה כבן שמונים. במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר הכשיר אותו גדול האינטלקטואלים במסורת של עמנו, משה בן עמרם, למשימתו זו. משה לא הסתפק בתקופת חניכות ארוכה אלא בחן את יהושע כאשר הטיל עליו לפקד על הקרב נגד עמלק ברפידים⁹. אחרי הניצחון בקרב הזה נמצא יהושע כשר למשימתו הגדולה: כיבוש הארץ. הקשיים בחקר ההיסטוריה והארכֵאולוגיה הנוגעים ליהושע לא קיימים לגבי אלכסנדר מוקדון, שפעל כאלף שנים אחריו. אלכסנדר, שהיה מגדולי האסטרטגים והמפקדים הקרביים בכל הדורות, למד אצל אריסטו, מגדולי הפילוסופים. לא לרכוב על סוס או להשתמש ברומח למד אלכסנדר אצל אריסטו, אלא לחשוב באופן מופשט ולהבין את הֲוָיַת הצבא והמלחמה. מי הכשיר את נפוליאון? רבים רואים בנַפּוֹלֵיאוֹן בּוֹנָפָּרטֶה את גדול אנשי הצבא בכל הדורות. למרות היותו קורסיקאי הוא למד בפנימיה צבאית לבני אצילים בצרפת, אחת משנים-עשר בתי-הספר הקדַם-צבאיים שיסד סן ז׳רמן, שר המלחמה של לואי הששה-עשר. הוא הצטיין במתמטיקה, בגֵאוגרפיה ובהיסטוריה וניצל כל רגע פנוי לקריאה. בחמש שנות לימודיו בפנימיה קרא כמעט כל מה שנכתב בצרפתית על מלחמות וכמעט את כל ספרי ההיסטוריה. את גישתו הצבאית עיצבו לקחי קרב מרתון של האתונאים, קרב ארבלה של אלכסנדר מוקדון, קרב קאניי של חניבעל, קרב זאמה של סקיפּיוֹ אפריקנוּס, כיבוש גליה (צרפת) וקרב פַרסַלוּס של יוליוס קיסר. בגיל חמש-עשרה הוא נשלח, כבוגר מצטיין, לבית-ספר צבאי בפריס. לימים הוא כתב: "נלחמתי בשִשים קרבות ולא למדתי דבר שלא ידעתי מלכתחילה". בן ג׳ונס כתב: "היה לו כישרון להפיק את מֵרַב התועלת מנסיבות נתונות. זה אחד מסימני הגאוניות". "יועציו הקרובים" של נפוליאון היו אלכּסנדר מוקדון, חניבּעל, סקיפּיוֹ אפריקנוּס, יוּליוּס קיסר, בֶּליזַריוּס, גוּסטב אדוֹלף ופרידריך הגדול וכן בני-דורו - המומחה לארטילריה הצרפתי גריבובל ותלמידו האביר דו-טיי. ב-1783, בהיותו בן 24 וחסר ניסיון קרבי, נשלח נפוליאון לגרש את אויבי המהפכה ממרסֵי. בקרב הזה התגלה נפוליאון כמצביא המוכשר ביותר בעולם^1-. פרידריך הגדול את הדיבידנדים הגבוהים ביותר בהיסטוריה מאינטלקטואליזם צבאי, הפיקה פרוסיה. תוך מאה שנה הפכה ממדינה קטנה בגרמניה המזרחית, עניה ומפגרת יחסית, לשַליטת גרמניה כולה, למעצמה הצבאית החזקה ביותר בעולם בסוף המאה התשע-עשרה ולמעצמה שעמדה במרכזם של אֵרועים מכריעים במאה העשרים. את התהליך הזה התחיל פרידריך וילהלם הראשון והוא הואץ על-ידי בנו, פרידריך השני, "הגדול", ששנא, למרבה האירוניה, צבא ומלחמות בנעוריו והתעניין בעיקר בפילוסופיה ובאמנות. אביו כמעט והוציאוֹ להורג בשל כך. אחרי שירש את השלטון הוא התגלה כגדול המצביאים הגרמניים בכל הזמנים. הוא ניצח את האימפריה האוסטרית, תקף לבדו (בסיוע כספי של אנגליה) קואליציה אירופית (אוסטריה, רוסיה, צרפת, סכּסוניה ושבדיה), לחם בה שבע שנים ויצא מחוזק ממלחמה זו. בקרב רוסבאך (5 בנובמבר 1757) תקף חֵילו בהפתעה כוחות צרפתיים ואוסטריים גדולים ממנו פי-שניים והביס אותם כעבור שעה. אחרי חודש תקף חֵילו כוח אוסטרי בלויטן, שהיה גדול מכוחו פי שלושה, והשמיד אותו. נפוליאון הגדיר את קרב לויטן כ"מלאכת-מחשבת של תמרון ונחישות החלטה, המדרג את פרידריך כאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה". בניגוד למסורת האנטי-אינטלקטואלית של היונקרים הפרוסים, הפך פרידריך הגדול את קציניו לאינטלקטואלים. בוויכוח על נושא זה עם קציניו הוא אמר: "אם ניסיון קרבי רב מבטיח שבעליו יהיה גנרל גדול, הפּרד של הנסיך אויגן יהיה בּוַדַּאי המצביא הגדול ביותר". בספרו "הוראות למצביאים" (1753) הוא כתב: "גנרל מושלם נמשך למדינה האפלטונית או למרכז הכובד של הפילוסופים וגם לאבן-החכמים של האלכימאים... אי-השלֵמוּת היא יסוד מוסד לקיום האנושות, אולם בל תמנע אותנו הרגשת אי-השלֵמות הזאת מהצגת מודל מושלם". הוא יסד אקדמיה צבאית וניסח לה תקנון: "כדי שיהיו הקצינים קשובים לתפקידיהם ויסגלו לעצמם כוח שיפוט עצמי, דאגתי ללמדם את אמנות המלחמה, והריני דואג ללמדם גם לעצב את שיקול-דעתם הם ולהשתמש בו בכל מעשיהם. שיטה זו אינה יפה לכל אחד, אך מתוך כל הצבא נוכל לרכוש אנשים מספר אשר במשך הזמן יהיו גנרלים אפילו למעלה מזה". פרידריך הגדול קבע את הכלל שאיכות צבאית תלויה, בין היתר, ביכולת המזיגה וההפריה ההדדית בין אנשי הצבא לאינטלקטואלים. הוא ביטא באישיותו את המזיגה הזאת והתאמץ להקנותה למפקדי צבאו¹¹. הרפורמה של שרנהורסט נביא האינטלקטואליזם הצבאי החשוב ביותר בכל הדורות היה גנרל-לויטנט גרהארד פון שַרנהוֹרסט מנסיכות הנובר, שעבר מצבאהּ לצבא פרוסיה ב-1801. הוא היה לסגן מפקד האקדמיה הצבאית, וחניכו החביב היה קלאוזביץ. שרנהורסט חקר ביסודיות את קרבות המהפכה הצרפתית ונפוליאון. אחרי תבוסת פרוסיה לנפוליאון ביֶנָה ב-1806 מינה המלך את שרנהורסט לרמטכ"ל, לשר המלחמה ולחבר ועדה בראשותו של ראש הממשלה, הברון פון שטיין, שתפקידה היה לארגן את הצבא מחדש כדי להבטיח את עצמאותה של פרוסיה. שרנהורסט טען שכמעט אי-אפשר לנצח גאון בקרב, אם רמת צבאו בינונית ואין לנצחו אם צבאו מעולה. מול הגאונות האישית של נפוליאון, על פרוסיה להעמיד גאוניות לאומית קולקטיבית ולגייס את האינטלקטואלים כזרוע צבאית עצמאית, שתשפר בהרבה את תפקודם של מפקדי השדה. שיתוף פעולה והרמוניה בין המפקדים הקרביים והאינטלקטואלים יאפשרו לפרוסיה לעמוד בפני כל אתגר, גם האתגר הנפולֵיאוני. רוב הקצינים התנגדו לרעיונות אלה. המלך פרידריך וילהלם השלישי תמך בהם, ובפקודת היום שלו מ-6 באוגוסט 1808 הוא קבע: "מקצין טוב נדרשים השכלה כללית, ידיעת תולדות המלחמות, כישרון טכני, כושר חשיבה תֵאורטי, מהירות תפיסה, דייקנות, שחרור ממוסכמות ופתיחוּת לרעיונות חדשים". לפי קרל דֶמֶטֶר, מסמך זה קבע את אופי הצבא הגרמני למשך מאה שנים. הרפורמה של שרנהורסט לא רק ששיקמה את הצבא הפרוסי אחרי התבוסה אלא גם אִפשרה לפרוסיה לפתח יוזמות אסטרטגיות שהבולטות בהן היו איחוד גרמניה בהנהגתו והכרעת צרפת (1870-1871). יוזמות אלה קבעו לא רק את גורלן של פרוסיה וגרמניה אלא גם את גורל העולם¹². השמאל פרוגרסיבי - רטוריקה אנטי-מיליטריסטית השמאל, כתנועה פוליטית-חברתית גורפת, עשה את צעדיו הראשונים במאה התשע-עשרה כאנטי-תזה למהפכה הפרוטסטנטית שהביאה לעולם את הקפיטליזם. תרבות השמאל התחילה בהחזרת ציבור מדוכאי הקפיטליזם לקולקטיביות, דמויַת הקולקטיביות הקתולית. הקולקטיביות הזאת היא הסוציאליזם, המבוסס על הפרדה בין שכבת מנהיגים אליטיסטית ומנגנון גדול של מוציאים לפועל, שקיבלו חינוך אידֵאולוגי, לבין רוב דומם שטוף-מוח ורווּי-מיתוסים. האב המייסד של התרבות הזאת הוא קרל מַרכּס - אינטלקטואל שביקש לשלוט בהמונים, וכפה את עצמו על בני מעמד הפועלים שלא הצמיחו מנהיגים משלהם. מרכּס הבטיח לפרולטרים מלכוּת שמים. תנאי הכרחי להגשים את החלום הזה הוא השמדת העולם הישן, הקפיטליסטי, בידי כל מפלגה סוציאליסטית במדינתה שלה. כך ניתֵב מרכּס תסכולים חברתיים וכלכליים למנוף לחתרנות פוליטית פנימית. מלחמת-העולם הראשונה, "הקפיטליסטית", ביססה לכאורה את ביקורתו של מרכּס. התוצאה האידֵאולוגית היתה: שלטון של סוציאליזם קומוניסטי-בּולשביסטי ברוסיה, שלטון של סוציאליזם שוביניסטי - פאשיזם ונאציזם - בגרמניה ובאיטליה, והתחזקות סוציאליזם פציפיסטי ואנטי-מיליטריסטי בצרפת ובבריטניה. התוצאה האסטרטגית הייתה שגרמניה הקימה צבא אדיר, אולי המשובח בהיסטוריה; רוסיה, שהתגלגלה לברית-המועצות, סייעה מצד אחד לגרמניה להקים את צבאה, בניגוד לחוזה ורסאי, והחלישה מאוד את צבאה שלה במשפטי הגנרלים במחצית השנייה של שנות השלושים; בבריטניה ובצרפת התנַוְּנו הצבאות בגלל הרטוריקה האנטי-מיליטריסטית של השמאל. במחצית השנייה של שנות השלושים, כשנקט היטלר יוזמות אסטרטגִיות, בגיבוי צבאו - שכללו, בין היתר, את סיפוחן של אוסטריה וצ׳כוסלובקיה לגרמניה בלא קרב - נקטו צרפת, בריטניה וברית-המועצות מִגננה אסטרטגית. המגננה הזאת - שהייתה מבטיחה יותר מקו בר-לב ומהגדר האלקטרונית מול רצועת עזה הישראלים - קרסה כמגדל-קלפים תוך ימים אחדים. דרמטית במיוחד הייתה קריסתו של הכוח האנגלו-צרפתי בין ה-13 ל-16 במאי 1940 במבצע הגרמני "אִבחת המגל", שבו צלחו הגרמנים את נהר המאז בלא התנגדות של ממש מצד כוחות אנגלו-צרפתיים שלא נפלו מהם בכמות ובאיכות אמצעי הלחימה. המיליטריסט הימני וּינסטון צ'רצ'יל נקודת-האור היחידה כמעט, באנגליה וצרפת, בדרג הפוליטי הבכיר, היה וּינסטון צ׳רצ׳יל, צאצאו של אחד מגאוני המצביאים הצבאיים, ג׳ון צ'רצ׳יל, הוא הדוכס ממרלבורו שחי במאות ה-17 וה-18 והצטיין במלחמות נגד צרפת של לואי ה-14 במיוחד בקרב בלנשטיין ב-1704. בשנות ה 30 של המאה העשרים, כשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, צ'רצ'יל הזהיר מפני הסכנה הגוברת של היטלר. רבים בממסד הבריטי ובעיתונות ראו בו "מיליטנטי" או "היפר-קשוח", וחלקים מהציבור חשבו שהוא יוצר חוסר יציבות או מפחיד את הציבור ללא צורך. צ'רצ'יל שלעִתים עבר בין מפלגות והחזיק בעמדות לא פופולריות, קנה לו תדמית של פוליטיקאי "מתנשא" או "שנוי במחלוקת". כשהיה צ׳רצ'יל במדבר הפוליטי, הוא חקר את מלחמות הדוכס ממרלבורו ופרסם את מחקרו. זאת הייתה הכנה אינטלקטואלית שאין טובה ממנה למנהיגותו של צ׳רצ׳יל במלחמת העולם השנייה. עד פלישת הגרמנים לפולין, בספטמבר 1939, הוא היה המדינאי הבכיר היחיד בבריטניה שדרש לחזק את העוצמה הצבאית הבריטית, לקראת מלחמה כוללת נגד גרמניה הנאצית, ולהקצות לכך משאבים גדולים. אחרי שהיה לראש ממשלה, במאי 1940, התברר לו שהצבא לא היה מוכן למלחמה משום בחינה, ואת הקולר לא ניתן היה לתלות במדינאים לבדם. מבנה הצבא, בניין הכוח, הכשרת הקצינים, הדוקטרינות ותורת הלחימה - לא תאמו למערכה. זה היה צבא אנכרוניסטי בהשוָאה לצבא הגרמני. הוא הגיע למסקנה שאין לבריטניה צבא של ממש, ולכן התאמץ כל-כך לערֵב את ארצות-הברית במלחמה ולמשוך אותה לחזית האירופית, למרות שחזית המזרח הרחוק הייתה חיונית יותר מבחינת ארצות-הברית. זאת גם הסיבה שעד יוני 1944 נקט צ׳רצ׳יל מִגננה אסטרטגית באירופה ודחה לחצים אמריקניים לפלוש לצרפת עוד בתחילת 1943. -------------------- בשבוע הבא: תרומתה של פרופ' אניטה שפירא לאסון 7 באוקטובר; הקפלניזם הוא הפרוגרס הישראלי, בן-גוריון ראשון הפרוגרסיביים, תרבות הביטחון של היישוב ושל המדינה; ליקויי צה"ל במלחמות ישראל; איך נשנה את תרבות הביטחון בישראל ונקים מערכת ביטחון יעילה מאוד?