בספרה "חרב היונה", ההיסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב, הפרופסור אמריטוס אניטה שפירא, כתבה שבימי הגלות הארוכה של העם היהודי מארצו "קיבלה ההימנעות משימוש בכוח ממדים של תכונה לאומית יהודית, אחד מקַּוֵּי האופי אשר מיַחֲדים את היהודי משכניו הגויים"¹. קו אופי זה חביב מאוד על ניצולת השואה², הפרופ׳ שפירא. ברוב דפי הספר, הכתוב בלשון מיתולוגית, שוררת רוח של קינה על מעבר יהודי ארץ ישראל מ"האתוס הדפנסיבי" (הגלותי) ל"האתוס האופנסיבי". שיאו של תהליך שלילי זה בעיניה של ההיסטוריונית הבכירה היא מלחמת לבנון הראשונה ומאמרו של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, "בזכות מלחמת בּרֵרה", דהיינו - מכוח יוזמה אסטרטגית כדי לנטרל מבעוד מועד את האיום. כך היה ספרה של שפירא לסיכום רגשני ומתפעם של האנטי-אינטלקטואליזם הצבאי הישראלי ולמקור למיתולוגיה שלילית על יוזמה אסטרטגית. בכל פעילותה בניהול, במחקר ובהוראה אקדמיים, מתאמצת שפירא לדכא את הבנת הצבא והמלחמה כדי שחס וחלילה לא יקימו הישראלים צבא מקצועי שיְּהַוֶּה גיבוי ליוזמות אסטרטגִיות. היא הכוהנת האקדמית הגדולה של יפי-הנפש בישראל. הנזקים שגרמה הם בלתי-הפיכים³. אחת מתוצאות פעילותה של שפירא ושל דומיה הייתה אי-ניטרול החמאס ביוזמה התקפית כשהייתה בּרֵרה; הטבח שביצע החמאס בעוטף עזה ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת "חַרְבות ברזל" שבודדה את ישראל בעולם והגבירה את האנטישמיות והאנטי-ישראליות⁴. האתוס הדפנסיבי והשתלטות השמאל לא אופי לאומי ביטא "האתוס הדפנסיבי" שהוא עצמו מיתולוגי, אלא השתלטות טוטליטרית של השמאל הציוני על מפעל ההִתיַשּבות בארץ ישראל, על התנועה הציונית ועל מדינת ישראל. השתלטות זאת הפכה את החברה הישראלית לבלתי פלורליסטית, לשמרנית, ולסגורה בפני ביקורת ופתרונות חלופיים. גם כשהובס השמאל הישראלי בבחירות ב-1977, לא ניתן היה לתקן עיוותים של כשמונים שנה שעיקרם - צבא מיליציוני לא מקצועי, כפי שהוכח ב-7 באוקטובר 2023. ממשלות מנחם בגין ויצחק שמיר לא ניסו לתקנם כי ביקשו לקבל (ללא סיכוי סביר להצליח) לגיטימציה מצד האליטות החברתיות והתרבותיות שטיפח השמאל ששינה את עורו לאחר קריסת הקומוניזם בעולם, מסוציאליסטי לפרוגרסיבי עם השפעת תרבות ה"ווק" שמאפיין מרכזי שלה הוא השתקת דעות אחרות. גם אילו ביקשו ממשלות הליכוד לתקן את העיוותים, ספק אם הן היו מסוגלות לכך. ביטוי אחד לכך הוא פעילותה הנמרצת של אניטה שפירא. ביטוי חשוב עוד יותר, בתחום הביטחוני, הוא מעמדו הדומיננטי של השמאלן הבולשביסטי, אלוף-משנה בדימוס ד"ר מאיר פעיל, בהכשרת קציני צה"ל, לכל אורך שרשרת הפיקוד במשך שלושים שנה. בתחילת התקופה פיקד פעיל על בית הספר לקצינים של צה"ל - בה"ד 1. אחר-כך הוא השתלט על הוראת החשיבה הצבאית בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם) ובמכללה לביטחון לאומי. הוא שטף את מוחם של רוב הקצינים הבכירים של צה"ל והשפיע על תפיסתם הצבאית בלי קשר לעמדתם הפוליטית. בעת כתיבת שורות אלה התגלגלו הסוציאליזם, הפרוגרסיביות וה"ווק" הישראלי ל"קפלניזם". מצב עניָנים זה, ולא ריגושיה של שפירא, גרמו לתכנון ולניהול כושל של היוזמה האסטרטגית, שהייתה מונחת ביסוד מלחמת לבנון הראשונה, לנפילת כוחו של "הליכוד" בעיני ציבור הבוחרים, לחוסר יכולתה של ממשלת "הליכוד" להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה, ולבסוף - לתבוסת הימין הישראלי בבחירות ב-1992, לעליית ממשלת רבין השנייה ולהסכם אוסלו המבטא את הפרוגרסיביות הישראלית במערומיה. שהרי אם לא לגיטימי להשיג בכוח הנשק מטרות לאומיות, אין משימה פוליטית חשובה יותר מאשר להביס בבחירות הכלליות את המערערים על קביעה זאת. מורשת בן-גוריון והצבא המיליציוני העלייה הראשונה, בסוף המאה התשע-עשרה, הייתה אנמית בתחום הפוליטי והביטחוני. העליות השנייה והשלישית הביאו ארצה את מנהיגי השמאל הציוני. הבולט שבהם היה דוד בן-גוריון. הוא צמח כמנהיג של איגוד מקצועי ושקל כל מהלך, לפחות בתחילת דרכו, לפי התועלת או הנזק שהמהלך הזה עשוי או עלול לגרום לסיעה שהוא עמד בראשה. יריביו בשמאל, בימי העלייה השנייה, בתחום הביטחוני, היו אנשי "בר-גיורא"⁵ שהקימו את ארגון "השומר". ארגון זה אמור היה להיות גרעין צבאי מקצועי. בן-גוריון לא הצטרף ל"השומר" בימי העלייה השנייה ופֵרק אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. במקומו הוא הקים את ארגון ה"הגנה", שהיה מיליציה בלתי-מקצועית. בן-גוריון גם ביקש למנוע מיוסף טרומפלדור להקים את "גדוד מובילי הפרדות" בתחילת מלחמת העולם הראשונה. רק אחרי שהגדוד של טרומפלדור הצליח מאוד בגליפולי, ואחרי שזאב ז'בוטינסקי הקים את הלגיון העברי באנגליה, קפץ בן-גוריון על העגלה ויחד עם יצחק בן-צבי הקים את הגדוד האמריקני⁶. בשנות העשרים, ובמחצית הראשונה של שנות השלושים, הוא היה מזכיר ההסתדרות הכללית ועיסוקו העיקרי היה בביצור מעמדו ומעמד סיעתו בפוליטיקה היישובית והציונית. בעזרת רטוריקה שמאלנית הוא לא רק דחק את רגליו של ז׳בוטינסקי ממוקדי העשיה ביישוב, אלא סֵרס את החשיבה הביטחונית לפלפולים בדבר "הגנה על הרכוש ועל הנפש" ול"הגנה בתוך הגדר". הרֵאקציה למהלכים אלה יצרה חשיבה טקטית ב"נודדות"⁷ ובפּו"ש⁸ בשנות השלושים ובפלמ"ח בשנות הארבעים; לכדי חשיבה אסטרטגית היא לא הגיעה. ב-1947 הבין בן-גוריון שטעה וביקש להקים צבא מקצועי לקראת מלחמת העצמאות, במהלך המלחמה ולאחריה. אז קם הגולם על יוצרו והכשיל את כל המהלכים האלה. מאבק מר במיוחד היה לבן-גוריון עם מפקדי הפלמ"ח ועם מנהיגיהם הפוליטיים והאידֵאולוגיים. זאת הייתה אחת הסיבות לאכזבתו העמוקה של דוד בן-גוריון מן הפוליטיקה הישראלית ופרישתו לשדה בוקר ב-1953. למרות שחזר לתפקיד שר הביטחון ב-1955, וזמן לא רב אחרי זה נטל על עצמו גם את תפקיד ראש הממשלה, הוא נכשל בבלימת ההתפוררות של צה"ל למיליציה בלתי-מקצועית עם טקסים ורטוריקה מקצועיים. הרמטכ"לים שמינה - משה דיין, חיים לסקוב וצבי צור - נכשלו בניסיונם לחולל מהפכה בצה"ל - וכל הרמטכ"לים שמונו עשר שנים אחרי פרישתו, באו מן הפלמ"ח: יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר, מרדכי גור ('מוֹטה') ורפאל איתן ('רפול'). רמטכ"לים אלה בנו צבא מיליציוני גדול מאוד, שגרעין הפיקוד שלו הוא בלתי-מקצועי⁹. עד כתיבת שורות אלה, מפקדי צה"ל אינם מקבלים הכשרת איכות, אין הם מסוגלים להטמיע ניסיון מערכתי מצטבר, ואין הם מפיקים לקחים. לעומת זאת, נאמנותם העִוֶּרֶת הייתה נתונה לצמרת הפוליטית-הסוציאליסטית שהתגלגלה לפרוגרסיבית אנטי-מלחמתית והם פעלו רק על-פי ניסיונם האישי, השכל הישר והאינטואיציות שלהם. בתשע-עשרה השנים הראשונות לקיומה של המדינה הייתה לצה"ל הצלחה אחת גדולה (מלחמת ששת הימים) והרבה הצלחות אופטיות ומיתולוגִיות. מאז מלחמת ששת הימים נכשל צה"ל בכל אשר עשה, הגיע לשוקת שבורה במלחמת יום הכיפורים ולא התאושש מאז. אין פלא אפוא שבמחצית השנייה של שנות השמונים בחרו ראשי מערכת הביטחון באופציה של מגננה אסטרטגית. ארגון ה"הגנה" וצה"ל הגיעו לכל מלחמות ישראל בלי אופציה צבאית מקצועית, עובדה שלא הייתה ידועה לרוב הציבור, אך הייתה ברורה, בדרך-כלל, למקבלי החלטות. לכן לא היה בכוחה של מערכת הביטחון לגַבּות יוזמות אסטרטגִיות מתוכננות והיא אף התקשתה לנצל הצלחות אקראיות. היהודים שילמו במלחמות האלה מחיר גבוה מאוד בחיי אדם ובמשאבים כלכליים, שהצטרפו למאזן הַתָּשָׁתָהּ של החברה העברית בארץ ישראל. עוד טרם פרוץ מלחמת העצמאות הגיע, כאמור, מנהיג היישוב, דוד בן-גוריון, למסקנה שאין ליהודים צבא של ממש המסוגל לגַבּות יוזמות אסטרטגִיות. זאת אחת הסיבות שהוא אימץ בתחילת המלחמה אסטרטגיה פאבּיאנית של דחיית הכרעה. התוצאה: הכוח הערבי הביס את הכוח היהודי במלחמת הדרכים והשיג את מטרתו - ארצות-הברית נסוגה, במארס 1948, מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית עצמאית. הנסיבות (ולא "האתוס הדפנסיבי") כפו על בן-גוריון לאמץ בתחילת אפריל 1948 אסטרטגיה של הכרעה (ולא "אתוס אופנסיבי"). אסטרטגיה זאת הצליחה בעיקר בעקבות הצלחה בלתי-מתוכננת של כוחות האצ"ל ולח"י בסיוע הפלמ"ח בדיר יאסין, הפרסומים השקריים על האֵרועים שם, וכתוצאה מכך בריחת ערביי ארץ ישראל מפחד מעשי טבח של יהודים¹⁰. כישלונות צבאיים ויוזמות אסטרטגיות שסוכלו אחרי מלחמת העצמאות נכשל צה"ל במבחן הביטחוני העיקרי שלו: בלוחמה הזעירה נגד מסתננים, מחבלים (פידאיוּן) ויחידות זעירות של הצבאות הערביים. שיא כשלונותיו היה בפעולת תל-מוטילה, במאי 1951, שבה התקשתה כל חטיבת "גולני" בפיקודו של מאיר עמית לסלק כשישים סורים שנאחזו מצפון לכנרת. הסורים סולקו אחרי קרבות שנמשכו ארבעה ימים וגבו כשלושים הרוגים בצד הישראלי¹¹. רק בסוף 1953 הסתמנה תפנית בתחום זה - מהפכה מלמטה, שביצעו יחידה 101 וגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של אריאל שרון. הצנחנים ביצעו בהצלחה את כל פעולות התגמול בשנים 1955-1956¹². מהפכת ה-101 והצנחנים לא חרגה מעבר לתחום הלוחמה הזעירה. לכן סֵרב בן-גוריון לנקוט יוזמה אסטרטגית נגד מצרים ב-1955 ללא מעורבות של צבאות בריטניה וצרפת בלחימה. מעורבות זאת, במבצע "קדש", צמצמה מאוד את הֶשֵגיה של ישראל במלחמה זאת. קרב המיתלה של הצנחנים הוכיח כי המהפכה שביצעו לא הכשירה אותם לנהל כהלכה קרב חטיבתי בלחימה סדירה¹³. משבר שלושת שבועות ההמתנה שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, היה תוצאה של הערכה שאין לישראל אופציה צבאית רֵיאלית להביס את הצבאות הערביים שכיתרו אותה לאורך גבולותיה היבשתיים. בן-גוריון אמר זאת לרמטכ"ל יצחק רבין, שהתמוטט נפשית, אושפז וקיבל טיפול בשוֹקים חשמליים¹⁴. ואז, בשלב הראשון של המשבר נכנסה ישראל למגננה. גם כשהחליטו מקבלי ההחלטות הישראלים לתקוף, הם אישרו מהלכים צבאיים מוגבלים רק נגד הצבא המצרי בחזית הדרום. המלחמה התפתחה להכרעה צבאית עקב התמוטטות בלתי-צפויה של המנהיגות הביטחונית המצרית, אחרי הצלחת חיל האויר הישראלי בשעות הראשונות של המלחמה, אשר גרמה להתמוטטות כושר הלחימה של כל הצבאות הערביים. למרות זאת, התגלו בתפקודו של צה"ל ליקויים חמורים בנקודות שבהן האויב נלחם. הדוגמה הבולטת ביותר הם הליקויים בהפעלת יחידת הצנחנים, בפיקודו של מרדכי גור, בחזית ירושלים ובייחוד בקרב גבעת התחמושת¹⁵. מאֵרועי מלחמת ששת הימים טעתה צמרת הביטחון של ישראל לחשוב שיש לה אופציה צבאית מקצועית. היא אימצה אסטרטגיה של הכרעה צבאית במלחמה הבאה ונקטה יוזמה אסטרטגית לגבי גורל השטחים שנכבשו: איחוד ירושלים ויישוב יהודים בסיני, ברצועת עזה, ביהודה, בשומרון, בבקעת הירדן וברמת הגולן. שום שינוי מהותי לא נעשה במבנה הצבא ובאופיו, שהרי צבא שמצליח - כך סברו מקבלי ההחלטות - לא צריך לשנות. הכתובת שלא נקראה, נרשמה על הקיר במלחמת ההתשה והמחיר על השינוי באסטרטגיה, בלי שינוי מקביל באופיו של הצבא ובמבנהו, שולם במלואו במלחמת יום הכיפורים ובייחוד בקרב 8 באוקטובר, שהיה אמור להיות מהלך ההכרעה של המלחמה והיה לתבוסה הצבאית הקשה ביותר של צה"ל בכל הזמנים. למרות התבוסה במלחמת יום הכיפורים, לא ביצעו מקבלי ההחלטות האסטרטגיות שינויים מהפכניים בצבא. התוצאה: כישלון צבאי שבעקבותיו כישלון מדיני-אסטרטגי במלחמת לבנון הראשונה. צה"ל של מלחמת לבנון הראשונה גרר אחריו את ליקויי מלחמת יום הכיפורים והוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה. הסיבה העיקרית לכך היתה, שראש המטה הכללי, שאמור היה לשקם את צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה מרדכי גור. בתקופה שלפני המלחמה היה גור נספח צה"ל בארצות-הברית ולכן הוא לא היה שותף לכניסה הגרועה למלחמה ולתפקוד הלקוי של צמרת צה"ל עד סופה. כשנעשה רמטכ"ל, הוא לא למד את המלחמה ביסודיות ולא הפיק את לקחיה, זאת כמעט כאידאולוגיה. בעיניו, העלאת המורל הייתה חשובה יותר מהפקת לקחים. גור קיבל גיבוי לגישתו האנטי-אינטלקטואלית משרי הביטחון, ששֵרתו בזמנו: שמעון פרס ועזר ויצמן. מחליפו של גור, רפאל איתן, לא עשה רפורמה בצבא וכשתכנן שרון יוזמה אסטרטגית בלבנון, הוא לא היה ער לכך שלא עמד לרשותו צבא מקצועי המסוגל לבצע את היוזמה הזאת. הדרג המדיני הטיל על צה"ל, ביוני 1982, להגיע לכביש ביירות-דמשק תוך 24-48 שעות. ההערכה של מקבלי ההחלטות אז הייתה שמהלך צבאי זה ימוטט גם את אש"ף וגם את הסורים ויאפשר לישראל ליצור סדר אסטרטגי-מדיני חדש בלבנון ובכל המזרח התיכון. עיקר ביצוע התוכנית הזאת הוטל על אוגדת שריון סדירה בפיקודו של תת-אלוף מנחם עינן. עינן אמור היה להגיע עם אוגדתו דרך הרי השוּף לכביש ביירות-דמשק תוך 24 שעות. לא מחבלים ולא כוחות סוריים גדולים נמצאו בגִזרה. לא הייתה שום סיבה צבאית שעינן לא יבצע את המשימה הזאת. גודריאן ורומל ביצעו משימות הרבה יותר קשות ומורכבות, בזמן קצר יותר, במאי 1940. האוגדה של עינן נכשלה בביצוע משימתה. בקרב עין-זחלתא הוכיחו כל מפקדיה - ובייחוד עינן ומפקד חטיבת השריון סדירה של האוגדה, אלוף-משנה דורון רובין - חוסר מקצועיות ולפעמים גם חוסר מוטיבציה לבצע את המשימה. כך הכשילה חולשתו של צה"ל את היוזמה האסטרטגית החשובה ביותר שנקטה מדינת ישראל מאז הקמתה. רק אחרי הכישלון הצבאי בשבוע הראשון, קפץ השמאל-פרוגרס הישראלי על עגלת לבנון כמוצא שלל רב, וניהל נגדה מלחמת-חורמה מבית. אשמתו של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, שהוביל את היוזמה האסטרטגית הזאת, שהוא לא הפיק את הלקחים החיוניים ממלחמת יום הכיפורים, ולא כפה על צה"ל רפורמה עמוקה בטרם ייזום מהלך מלחמתי. אחרי כשלון צה"ל במלחמת לבנון, והמשך הגישה האנטי-אינטלקטואלית במערכת הביטחון, היה זה אך טבעי שצה"ל נכשל בדיכוי האינתיפאדה הראשונה. התוצאה: נטישת יעדים לאומיים-טריטוריאליים ומדיניים. התפתחויות אלה לא נעלמו מעיני הציבור. כגודל האמונה בצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים, כך גודל הספק ביכולתו, אחרי עשרים ושש שנים של כשלונות ותבוסות, הן בקֶרֶב מקבלי ההחלטות והן בציבור הרחב. חוסר האמון בצה"ל הגיע למצב שרבים בציבור דרשו להקים ועדת חקירה חיצונית לבדיקת הגורמים לתאונות המבצעיות, ובייחוד לתקרית שבה נלחמו זו בזו שתי יחידות צנחנים בדרום-לבנון ונהרגו ארבעה צנחנים מ"אש ידידותית". אפילו אריאל שרון ורפאל איתן צידדו בצורך להקים ועדת חקירה חיצונית. הצבאות הערביים אומנם לא הכריעו את צה"ל במהלך מלחמתי אחד ולא השמידוהו. לו היו מצליחים במשימתם זאת, ישראל לא הייתה קיימת היום. הערבים "רק" החזירו אותו לממדיו הטבעיים - מיליציה בלתי-מקצועית שאין לבסס עליה יוזמה אסטרטגית. זאת, לדעתי, הסיבה העיקרית שישראלים רבים היו מוכנים בהסכם אוסלו במחצית שנות התשעים להחזיר לשליטת הערבים שטחים שנכבשו ב-1967, וביניהם ישראלים המאמינים ששטחים אלה שייכים למדינת ישראל מבחינה דתית ולאומית, ושהם עלולים להיות חיוניים להגנתה במלחמה בעתיד. נצחון התרבות הפרוגרסיבית, הבלתי רלוונטית, לפחות עד כתיבת שורות אלה, במזרח התיכון ובייחוד לגבי מדינת ישראל, אחרי פרשת "סברא ושתילא" וסילוקו הזמני של שר הביטחון אריאל שרון ממעורבות במערכת הביטחון וסילוקו של הרמטכ"ל רפאל איתן מצה"ל, גרמה לתהליכים אלה: אימוץ אסטרטגיה של הכלה וּויתור על כל יוזמה התקפית; בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה ב-1999 לאחר שהתחייב להוציא את כוחות צה"ל מלבנון; בריחת צה"ל מלבנון והפקרת צבא דרום-לבנון (צד"ל) בשנת 2000, שחיזקה מאוד את ארגון חיזבאללה; אימוץ תפיסה שתמו המלחמות בין הצבאות ויש להפוך את צה"ל לצבא קטן וחכם; צומצמה זרוע היבשה של צה"ל באופן דרסטי, נסגרו או הוקטנו אוגדות המילואים וצומצמו חטיבות שריון, הוצאו משימוש חלק גדול מטנקי מרכבה סימן 2 ו-3, ולצה"ל נותרו רק מחצית הטנקים שהיו לו בשנות ה-90; נזנח התמרון היבשתי הרחב. כך הגענו לתפקוד הלקוי של צה"ל במלחמת לבנון השנייה ב-2006 שבה צה"ל לא השיג את יעדיו: א. לחסל את היכולת הצבאית של החיזבאללה; ב. לעצור לחלוטין את ירי הרקטות בזמן המלחמה; לחוסר התפקוד שלו ביום טבח בעוטף עזה ולחוסר יכולתו להשיג את מטרותיו במלחמת "חַרְבות ברזל". הפתרון: מהפכה אינטלקטואלית וצבא מקצועי שבעים ושמונה שנים אחרי הקמתה של מדינת ישראל קרסה הפרדיגמה הביטחונית, שהייתה מבוססת על צבא מיליציוני. מה שניתן היה להשיג בפרדיגמה הביטחונית הזאת במחיר כבד, ב-1948 וב-1967, לא ניתן היה להשיג ב-1973, ב-1982, ב-1987, ב-2023 ובוַדַּאי שלא ניתן להשיג היום. על המנהיגות הלאומית של ישראל להבין, שאין מהפכה אלא מהפכה אינטלקטואלית. זה נכון בתחום הלאומי, בתחום הכלכלי ובתחום המדעי וזה נכון גם בתחום הביטחוני. רק מהפכה כזאת עשויה להביא לשימוש יעיל יותר באמצעים הקַּיָּמים, לאתֵר אמצעים שלא נוצלו עד כה, לפתֵח אמצעים חדשים, להעמיד לרשות המדינה אופציות צבאיות משובחות וגמישות יותר, שיאפשרו למקבלי ההחלטות לאמץ יוזמות אסטרטגיות ומדיניות. ראשיתה של מהפכה כזאת הוא בהחלטה להפוך את צה"ל ממיליציה עממית לצבא מקצועי. לשם כך יש לבטל את ההכשרה המרוכזת של מפקדי הכיתות, והמחלקות, שיש להם ערך מועט בלבד, ולמַנות מפקדים טבעיים שצמחו ביחידות וגילו מנהיגות טבעית כמפקדי היחידות אלה¹⁶. די במידע המתפרסם היום ברבים ובאימון היחידה כולה, כדי לספק ידע המספיק כדי לפקד על יחידות בדרג זה. לעומת זאת, על צה"ל להכשיר מפקדי פלוגות במשך שנה וגדודים באקדמיה צבאית, במשך שלוש שנים מלאות, בלימודים המקבילים לפחות ללימודי תואר ראשון באוניברסיטה. כך יקבלו קצינים האמורים להיות הגרעין הקשה של צה"ל, תשתית רחבה למקצוע הצבאי, כפי שמקבלים רופאים או עורכי-דין. רק על בסיס התשתית הרחבה הזאת ניתן להמשיך בלימודים צבאיים מתקדמים. מהלך כזה יביא את צה"ל לרמה מקצועיות גבוהה יותר מרוב הצבאות המתקדמים בעולם, אך אין בו די. המהפכה האמיתית תהיה אם תיגש ישראל לפתח דיסציפלינה מדעית חדשה, מולטי-דיסציפלינרית, שתחקור את הֲוָיַת הצבא והמלחמה ושתעמיד לרשות מערכת הביטחון כלים יעילים להבטחת השלום ולניצחון זול ומהיר במלחמה. דיסציפלינה כזאת אינה קיימת היום בשום צבא ובשום מדינה. על ישראל להקים מיד אקדמיה לאומית למדעי הביטחון. חברי האקדמיה יעסקו במחקר ובהוראה וישאפו לפתח דיסציפלינה חדשה של מדעי הביטחון. האקדמיה הזאת תהיה מוסד ללימודים מתקדמים לתואר שני וילמדו בה קצינים בכירים, אנשי זרועות הממשל וסטודנטים שיהיו מעוניָנים בכך. אחרי תקופה מסוימת לא יתמנו אנשים לתפקידים בכירים בצה"ל ובממשלה מבלי שהשלימו תואר שני במדעי הביטחון. אם תיגש ישראל לפיתוח דיסציפלינה מדעית בתחום הביטחוני ולהוראתה כמפעל לאומי, יש לה סיכוי לחולל את המהפכה שחוללו פרידריך הגדול ושרנהורסט בפרוסיה לפני מאתיים שנה. אז תהיה לישראל מערכת ביטחון מקצועית, שאין דומה לה בעולם כולו, שעלותה תהיה נמוכה בהרבה מעלותה של המערכת הנוכחית, והיא תגבה יוזמות אסטרטגיות ומדיניות עם סיכויי הצלחה טובים בהרבה מיוזמותיו של נפוליאון במאה התשע-עשרה, ומיוזמותיו של בגין ושרון במלחמת לבנון. אז תוכל ישראל להרשות לעצמה להיכנס ל"חומה" מושגית ואסטרטגית, ותוכל לנהל מדיניוּת על-פי מטרות לאומיות שלה ולא של עמים אחרים. תוכנית פורטת על כך שלחתי לבכירים מכמה מפלגות לפני הבחירות הקודמות, הצעתי להם להעלות נושא זה במסע הבחירות ולא נעניתי. ראוי היה שזה יהיה הנושא המרכזי בבחירות הקרובות בסוף השנה.