כיצד חילץ זיילר את ארבל

פרסום דוח ועדת זיילר בפרשת פריניאן גרם והוביל לתהודה עצומה. תוך שעות ספורות התפטר מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב משה קראדי. ניצב אילן פרנקו ייאלץ גם הוא, תוך זמן קצר, ללכת הביתה. קצינים בכירים אחרים, ובראשם נצ"מ יורם לוי ורפ"ק רובי גלבוע, עומדים עתה בפני חקירה חדשה - "פרשת הסוללות". חקירה זו עלולה לפתוח תיבת פנדורה, שכן מכל מה שמכונה "פרשת פריניאן", פרשה הסוללות שנחשפה בקול ישראל כספיח במהלך דיוני ועדת זיילר, היא-היא הראייה וקצה החוט לקשרי הגומלין הכספיים המושחתים בין לוי-גלבוע לבין האחים פריניאן; ובמילים פשוטות: בין קציני משטרה בכירים לבין מי שידועים כבכירי הפשע בדרום. הדוח שהכינו חברי ועדת זיילר - השופט (בדימ.) ורדי זיילר, פרקליטת מחוז המרכז לשעבר, נורית שניט, וניצב (בדימ.) עוזי ברגר, נראה כאחד הרציניים והמושקעים ביותר. הוא יורד לפרטי פרטים ומציג תמונה מדאיגה מאוד בדבר המחדלים והליקויים בחקירת תיקי רצח במחוז הדרום של המשטרה. לפי מבחן התוצאה (התקשורתית), המטרה הושגה. לפחות לכאורה. הבירור נעשה, הקצינים שהתרשלו הוקעו וחלקם סולקו/יסולקו מהמשטרה.

חברי הוועדה התתחמקו מביצוע מלאכתם

אלא שלא כך הדבר. בכל הכבוד, נראה כי חברי הוועדה לא עשו עבודתם נאמנה. עובדה היא, כי חברי הוועדה - שמונו לבדוק כשלים ורשלנות של אחרים - התחמקו מביצוע מלאכתם, עד תומה, וזאת מתוך שיקולים זרים. כוונתי במיוחד לכך שנמנעו מלהתייחס לאחריותה ולרשלנותה של שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, שכיהנה אותה עת בתפקיד פרקליטת המדינה. ייאמר כאן, כי תיקי הרצח הובאו לפיתחה של ארבל, ולהכרעתה, והיא שנמנעה מקבלת החלטות אמיצות, ובמקביל היא נמנעה ממעקב וטיפול כדי למצות את הדין עם הרוצחים ושותפיהם לפשעים. כאן טמון שורש הרע, כפי שנבהיר בהמשך. מפני כוונתה של ועדת זיילר התרענו ואף הזהרנו ביום 26.05.06. הצבענו על השיקולים המוזרים של זיילר. עכשיו, ולמרבה הצער, נראה כי את אשר יגורנו, בא לנו. ביום 30.11.05 חתמו השרים ציפי לבני (משפטים) וגדעון עזרא (ביטחון פנים) על כתב המינוי להקמת ועדת זיילר. בכתב המינוי הוסמכה הוועדה לבדוק את התנהלות גורמי המשטרה השונים בטיפול באירועים ובחקירות הנוגעים למשפחת פריניאן, החל מרצח פנחס בוחבוט (בשנת 1999) ועד לרצח צחי בן אור (בשנת 2004), וכן את טיפול גורמי הפרקליטות בנושא הסכם עד מדינה עם צחי בן אור". כתב המינוי נחתם וניתן בעקבות תחקיר עובדה של אילנה דיין, לאחר שזו פרסמה חשיפה כביכול, לפיה נצ"מ יורם לוי קיבל שוחד כספי מהאחים פריניאן וכאילו מעטפת הכסף הושלכה למכוניתו של לוי (חלק זה של התחקיר לא הוכח, על-ידי ועדת זיילר, ולא נמצאו לכך תימוכין). באותו תחקיר נטען, כי תמורת שוחד שקיבל חיפה נצ"מ לוי על האחים פריניאן, כשאלה נחשדו במעורבות ברצח פנחס בוחבוט. הפרסומים בכלי התקשורת האחרים, שגם הם עסקו בפרשה, הובילו, בסופו של דבר, להסרת צו איסור פרסום - דבר שאיפשר לפרסם את המידע הסנסציוני, לפיו צחי בן אור, בעת שהיה שוטר במדים, הוא שלחץ על ההדק והוא שרצח את פנחס בוחבוט. לפי עדותו, שניתנה במהלך המו"מ עימו למתן מעמד של עד מדינה, הוא עשה זאת בשליחות האחים פריניאן. השוטר בן אור, שחייו כבר אז היו בסכנה, הסכים לגלות מעשי רצח בלתי מפוענחים, תמורת עסקת טיעון ומעמד של עד מדינה. מאחר שזו לא נתחמה עימו, הוא ברח לחו"ל ושם נרצח ב-2004. את עבודת הוועדה ליוותה התקשורת. באינטנסיביות מרובה, יש לומר. וטוב שכך. אלא מה? מתברר, כי למרות זאת, הצליחו חברי הוועדה, ובראשם זיילר, להטעות ואף להונות את הציבור. וכיצד עשו זאת? פשוט מאוד. חברי הוועדה נמנעו מבדיקת המחדל הגדול יותר - המחדל הנורא שהוביל להחמצה הגדולה: אי קבלת עדותו של בן אור, כעד מדינה. נושא הדגל בחקירה והאיש שהביא לגילויים המרעישים היה נצ"מ אמיר גור שהיה עד תחילת 2002 ראש ימ"ר דרום. גור הצליח לקשור בין כמה פרשות ולהביא לפענוח הפרשה. הוא האיש שהצליח להשיג את הסכמתו של השוטר צחי בן אור למסור עדות במסגרת במעמד של עד מדינה. הוועדה עצמה אישרה כי בן אור סיפק מידע רב ערך, ובלשונה: "פירות חקירתיים עתירי מידע ועובדות" (סעיף 1.66). כל המידע, שכלל את פרטי הרצח והתכנון הנוגעים לרצח פנחס בוחבוט על-ידי בן אור ופושע נוסף (שלבש מדי שוטר), וכן את דרכי המילוט והטישטוש, הובאו על מגש של כסף לאחר עבודה מאומצת של נצ"מ אמיר גור. דבריו של קצין זה, שזכה להערכה רבה מצד הוועדה על גילוייו ועל מהלכיו שהובילו לפיענוח הפרשה, הפכו כאילו כלום כאשר חברי הוועדה נדרשו להסיק את המסקנות הנדרשות, המתחייבות, על מחדלה של ארבל, הגורם הבכיר ביותר בפרקליטות. נבהיר זאת להלן.

תיקי הרצח הוצגו בפני ארבל

קציני המשטרה המעורבים בפרשה, ויחד עימם פרקליטת מחוז דרום, עו"ד יסכה ליבוביץ, הציגו בפני פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, את תיקי הרצח ואת פרטי עדותו של בן אור. בפניה הם חשפו, כי לפי הודאתו, בן אור הוא שרצח את פנחס בוחבוט ובידו מידע על מעשי רצח נוספים. ארבל קיימה כמה דיונים נוספים בנושא זה, ובסופם הסכימה לעסקת טיעון ולמעמד של עד מדינה, ובלבד שבן אור ייאסר לתקופה של 8-7 שנים. לכל היה ברור, כי אין מדובר בתיק רצח רגיל, שכן במקרה זה, מעורבותו של שוטר בביצוע הרצח, ובעיקר הודאתו, היא ההשג הגדול שיש לאמצו בשתי ידיים. אלא שבן אור סירב למאסר כה ממושך. הוא הסכים ל-4-3 שנים. לא יותר. ארבל עמדה על מאסר ממושך יותר. המו"מ נמשך עוד חודשים רבים. בן אור, שהיה נתון במעצר עד תום ההליכים, שוחרר וברח בסוף 2002. בשנת 2004 נרצח בחו"ל. בפני הוועדה הובא כל המידע הרלוונטי. למרות זאת, היא נמנעה מבירור האמת, עד תומה, כולל בדיקת אחריותה של ארבל לאי מיצוי הדין עם בן אור ועם האחים פריניאן בגין תיקי הרצח:

• הוועדה נמנעה מזימונה של ארבל למסירת עדות, למרות שהיא-היא שעמדה בצומת מקבלי ההחלטות, והיא-היא שקיבלה את ההחלטות המכריעות בתיק זה. הדעת נותנת, כי גם אם חברי הוועדה היו מזמינים את ארבל לעדות ומזהירים עצמם להתמקד בשאלות "רכות" כלפי ארבל, הרי שבחקירה הנגדית היא היתה חשופה לשאלות קשות מצד פרקליטי יתר החשודים. לכן, כנראה, ביקשו זיילר ושתפיו להרחיקה, ולהימנע מראש מזימונה;

• הוועדה נמנעה מבדיקת השאלה מדוע לא שיתפה ארבל את היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, בהחלטה לשלול עסקת טיעון בתנאים שהציע בן אור. שהרי אין מדובר כלל ועיקר בתיק שכיח, אלא בתיק שבו האיש שלחץ על ההדק ורצח, הוא שוטר בישראל. בכל הכבוד לפרקליט מדינה, עניין שכזה צריך לעלות לדיון ולזכות בהכרעה של התובע הראשי במדינת ישראל, הוא היועמ"ש;

• הוועדה נמנעה מהעלאת שאלות בדבר מחוייבותה של פרקליטת המדינה, בכל הקשור לליווי תיק חקירה, במיוחד משעה שהובא בפניה המידע המוכמן. הוועדה מוצאת לנכון להתמקד בקציני המשטרה, ולכל היותר לטפס עד פרקליטת המחוז, ועליהם, ורק עליהם, להטיל את האחריות לכשלים, למחדלים ולמעשים המפוקפקים, למרות שלא יכולה להיות מחלוקת שפרקליט מדינה רציני ואחראי חייב לפעול, מבוקר עד לילה, ולהרעיש שמיים וארץ, ובלבד שתיק רצח שבו מעורב שוטר יפוענח במהירות האפשרית.

אחריותה של ארבל גם לאי בדיקת יורם לוי

במהלך הבדיקה בחנה הוועדה, מטבע הדברים, את כל המידע שהובא בפניה באשר למעשיו ומחדליו של יורם לוי. כמו-כן הוצגו בפני הוועדה פרוטוקולים בדבר הדיונים שהתנהלו בפני ארבל. עד כמה עמוקה היתה מעורבותה של ארבל, ומכאן, עד כמה מוזר היחס המועדף שקיבלה מהצמד זיילר-שניט, ניתן ללמוד מהקטע שלהלן המובא מתוך דוח הוועדה (ציטוט): "כפי שמתברר מדוח זה, יש חילוקי דעות בשאלה מה בדיוק אמר צחי בקשר לשוטרים. לענייננו כאן חשיבות חילוקי דעות אלו פחותה, שכן אין חולק שבין אם ניתנו סימנים על-ידי צחי בין אם לא ניתנו, ההבנה בקרב העוסקים במלאכה היתה שהקצין שנחשד כמושחת הוא נצ"מ יורם לוי. דברים אלו משתקפים מפרוטוקולים שונים של דיונים שהתקיימו בהשתתפות פרקליטת המדינה דאז, עו"ד עדנה ארבל. לאחת מישיבות אלו הוזמן, אך ורק בשל היבט עבריינות השוטרים ש"מידע צחי" כלל, עו"ד ערן שנדר, שהיה אז ראש מח"ש. בישיבה זו אמרה עו"ד יסכה ליבוביץ', פרקליטת מחוז הדרום, שהיא מפחדת לחשוב על מה שיכול לקרות בסיטואציה שבה נצ"מ יורם לוי קשור לעבריינים, ועו"ד ערן שנדר אמר בין השאר שיש ידיעות קודמות על מפקד תחנת אשקלון שמקורב לאחים פריניאן ונותן להם גיבוי על-ידי הטענה שהם "מקור". הוא הוסיף ואמר שיש מידע שנצ"מ לוי דאג שלא יפשטו על עסקי ההימורים שלהם, וכן שיש להניח שפריניאן "יודעים על המידע שהגיע כשיורם היה בימ"ר" ושיש לשים לב "שיורם היה שותף סוד לידיעה". בנסיבות אלו, כך אמר, יש "לדאוג למידור מקסימלי". עו"ד יואב קישון מפרקליטות מחוז הדרום דיבר בישיבה אחרת "על קשר של האחים פריניאן עם סנ"צ יורם לוי". את הדברים הללו אנו מביאים כאן כדי להצביע על תחושת הדרג הבכיר של כל המטפלים בפרשה, שמדברי צחי ניתן להבין שנצ"מ יורם לוי נגוע בפעילות שלילית".

הנימוק המפוקפק של הוועדה

הוועדה, בראשות זיילר, פיתחה תזה שלמה במאמצה להציג, ומראש, נימוק לשאלות שיועלו אולי בעתיד: מדוע לא נבדקה גירסתה של ארבל; ומדוע לא זומנה לחקירה בפני הוועדה. למרבה הפרדוקס, הוועדה קובעת כי אין לשפוט עכשיו את מקבלי ההחלטות (את ארבל, י.י.) בעניין עסקת הטיעון שהוצעה, לפי מבחן התוצאה (לרבות העובדה שבן אור נרצח, י.י.), שכן שפיטה כזו היא חוכמה שלאחר מעשה... טיעון מגוחך, לכל הדעות, שכן כל אדם סביר יכול בקלות להבין, כי שותף לרצח, המסגיר את שותפיו, חושף את עצמו לסיכון גדול, כולל לכך שיירצח. בדוח הוועדה (סעיף 1.57) היא קובעת: "בחכמה שלאחר מעשה, ולאחר שנפלו עוד קורבנות למעשי רצח, שיש אומרים שהם קשורים, כולם או חלקם, לפרשה קא עסקינן, קל לחלק ממצדדי הסכם עד מדינה במשטרה לומר שאילו היתה הפרקליטות פחות עקשנית ואילו הבינה את ההימור הכרוך באי כניסה להסכם עד מדינה, כי אז היו נחסכים חיים והעבריינים היו נתונים זה מכבר מאחורי סורג ובריח. אנו דוחים טיעון זה לא מכיוון שאיננו נכון ואפשרי, אלא משום שגם הטיעון הנגדי הוא ראוי ואפשרי... מבחן התוצאה איננו המבחן המכריע במקרים כאלה. במצבים כאלו ההכרעה נעשית על-ידי בעל הסמכות להכריע באותן נסיבות, ולא ניתן להטיל בו אשם, ואפילו לא להטיח בו ביקורת, גם אם מתברר בסופו של יום שהדרך החלופית היתה עדיפה. ענייננו נופל לתחום זה של מקרים". אלמלא היה מדובר בוועדה ממשלתית בעלת סמכויות של ועדת חקירה, היה ניתן לשים בצד אמירות בלתי רציניות כדוגמאת אלה שלעיל. במיוחד כאשר ברור, שאמירות אלה לא נולדו לאחר בדיקה ממצה ולאחר שמיעת עדותה וגירסתה של ארבל. אך מכיוון שבאנשים רציניים עסקינן, ומכיוון שמדובר בכל זאת בוועדה שמונתה כדי לחקור הכשלים בתיקי רצח, הרי שאין מנוס ממסקנה זו: חברי הוועדה, ובראשם זיילר, הבינו היטב כי ראשה של ארבל בסכנה. וכדי לגונן עליה, הם נמנעו מלזמנה לחקירה, ולאחר מכן נימקו זאת באמירות חסרות שחר, כאילו מבחן התוצאה (רצח בן אור) אינו הקובע, וכאילו אין זה רלוונטי, כלל וכלל, לבחון את חלקה של הפרקליטות במחדלים ובכישלונות, לנוכח התוצאות.

מדוע נמנעו זיילר ושניט מבירור חלקה של ארבל?

במדינה מתוקנת, שבה התקשורת פועלת ללא מורא ובלא שיקולים זרים, היו זיילר ושותפיו לדוח נשאלים שאלות קשות. ואולי גם היתה מוקמת ועדה מקצועית אחרת, נטולת פניות, כדי לבחון מדוע נמנעה הוועדה, ובראשה זיילר, מזימונה של ארבל למסירת עדות. או אז היו עולות גם השאלות: האם ההימנעות מצד נורית שניט נובעת מקשרים קודמים בין שניט (בתפקידה כפרקליטת מחוז) לבין ארבל? והאם ההימנעות והטיוח מצד זיילר נובעים מהמידע על הסתבכותו במעשים פליליים לכאורה ובקבלת שוחד משני משרדי עורכי דין, מעשים אותם חשפנו כאן ושנודעו בזמנו גם לארבל, כשכיהנה בתפקיד פרקליטת המדינה?