אימפריות מועדות לשחיתות

הרשויות המקומיות היו ועודן מקור לא אכזב לשחיתות. עשרות מיליארדי שקלים מתגלגלים מדי שנה בקופתן. פקידים בכירים רבים, יזמים זריזים וגם פושעים מועדים, הבינו היטב, כי במקום לשדוד בנק ולהילכד, עדיף לבצע הונאות קטנות או גדולות ברשויות המקומיות. העובדה שמערכות הפיקוח והבקרה ברשויות מתפקדות באופן לקוי, מבטיחה סיכוי סביר לכך שמבצע העבירה לא יילכד. לפי נתוני דנס 100, שהופקו לקראת גל ההנפקות בבוקרסה מצד כמה עיריות, בשנת 2005 גדלו ההכנסות של 50 הרשויות הגדולות בישראל ב-8.7%. הסך הכולל שלהן הגיע ל-29 מיליארד שקל. הכנסותיה של עיריית תל אביב למשל, עמדו באותה שנה על הסכום האגדי של כ-3.7 מיליארד שקל, ללא התמיכות הממשלתיות וללא ההכנסות מהחברות העירוניות. העלייה בהכנסות לא הובילה לשיפור השירותים לאזרח. להיפך: תל אביב, כמו רוב הרשויות האחרות, קיצצה ברווחה ובחינוך, הרחובות נותרו מטונפים למרות כ-3000 עובדי הניקיון שלה, והפקקים נעשו יותר ארוכים ויותר מעיקים. רוב הכסף הלך למשכורות. בתל אביב, השכר הממוצע למשרה הוא כ-148 אלף שקל למשרת עובד. אבל הנבחרים מקבלים הרבה יותר. בעיריית רחובות הקורסת, ממוצע השכר השנתי לנבחר ציבור היה כ-560 אלף שקל. כשראש הממשלה אהוד אולמרט עזב את עיריית ירושלים ב-2003 הוא הותיר בה חור תקציבי, שלופליאנסקי הצליח תוך זמן קצר לסתום. מנתוני דנס 2007, עולה שכבר בשנת 2005 הפכה ירושלים לעיר עם ההכנסות הכי גבוהות במדינה, 3.8 מיליארד שקל, ועם עודף תקציבי של 14.2 מיליון שקל. לאן הלך הכסף בזמנו של אולמרט? תחקיר כרמיה מגלה אולי את קצה התשובה. כראש עיריית ירושלים היה אולמרט שליט כל יכול. כשחלתה אחת מחברות המועצה וביקשה ממנו להפסיק לעשן בחדר הישיבות – הוא מיהר להכריז על החדר כאזור עישון. כשהחליט להוציא לפועל את תוכנית ספדי לבינוי מערב ירושלים, דבר לא עמד בדרכו. משרדי הממשלה ורשויות התכנון הארציות נגררו אחריו, עד שלמזלנו ולמזלם של הדורות הבאים, בא לופוליאנסקי ובמחי החלטה, גנז את התוכנית.