בבית יד לבנים בפתח תקוה, מוצגת בימים אלו תערוכה פוליטית עכשווית על האופן בו עוצבה האווירה הציבורית בעקבות מלחמת ששת הימים. היא מעוררת מחשבות נוגות, מה השתנה בארבעים השנים שחלפו. האוצרת מורידה את כפפות המשי ומצטיידת בכפפות איגרוף. חדר אחד הוא בית קברות זרוע מצבות. הכתובות עליהן הן שמות רחובות שנקראו על ארועים ונופלים במלחמה. אתה עובר משם של רחוב אחד למשנהו, שנקראו לפאר ולשבח, והנה הם הופכים לציוני אבל, תסכול וכישלון. בעודך סוקר את המצבות עולים באוזניך קולות מעבר לקיר.
כאן מצפה לך מוקד התערוכה: סרט מאותם ימים, הסרט הראשון של הטלוויזיה, שמעביר לאזרחי ישראל את מצעד צה"ל שנערך ביום העצמאות ה-18, כמעט שנה לאחר המלחמה. התמונות די נייטרליות עד שעורך הסרט הופך את מהלכו לאחור וכל החיילים, כלי הרכב, והקהל, נסוגים בהילוך מקרטע, כאילו שואפים להחזיר את הגלגל לאחור. אנחנו הצופים, 40 שנים אחרי, מודעים להלך הנפש ולחוסר האפשרות לחזור בנו מהמלחמה ההיא, מכל מלחמה.
מהלומות האגרוף הניתחות בפנינו הן דברי הקריין היהירים, חדורי 'אנחנו ואפסנו עוד'. כעבור דקה ושתיים מהסרט הקצר, חודרת לתודעתנו האינטונאציה של דבריו. לו היה מקריין היום בסגנון זה היו ודאי מורידים אותו מהבמה. אולי, במחשבה שנייה, הקריין בהענקת פרס ישראל מדי שנה מחקה בבלי דעת את סגנון הסרט המוקרן ההוא.
את הנוקאאוט הסופי מקבל הצופה כשהוא יוצא מחדרים אלו וממשיך למחיצה בה מוצגות תמונות של נופלים, מלוות בטקסטים דומים לאלו שראה ושמע עד עתה. הוא עובר מאחד לשני עד אשר נוכח לפתע לדעת, כי אין זה חלק מהתערוכה אלא חלק מאזור ההנצחה של בית 'יד לבנים'. ההבדל הדק בין מוצגים סוריאליסטיים וחתרניים לבין אבל אמיתי, היה דק מן הדק.
התערוכה בסך-הכל משקפת מציאות. האירוניה והביקורת מקורן בתוכנו, בשנים שעברו ובשינויים שחלו בנו כמדינה, כחברה וכפרטים. הו כמה נאיביים, שיכורי-נצחון וגרועים היינו. במו ידינו כתבנו את התעמולה ממנה השתכרנו. חברה חסרת חוש ביקורת, מעריצה את הכוח הצבאי, שאינה מבינה כי הכוח לא יענה על הכל.
נזכרתי בספר 'שיח לוחמים'. ניגוד כה מופרך לאווירה שמציגה התערוכה. מול דברי הרהב של הקריין בסרט, היינו אנו קודרים ועצובים בקבוצה שהתכנסה ליד ביתי. שם ישבנו גם בכינו על המלחמה ההיא. כמו במלחמות אחרות, היו הלוחמים שחזרו מן האש, מפוכחים, ומבינים. כאילו חזינו מראש את האסונות, הקורבנות וחוסר התוחלת של החזקת השטחים ההם.
השמחה והשחרור מאימת הקיום אינם מופיעים שם. ישנם רק סימני הדרך שבה צעדנו מאז, אותות אזהרה מפני העתיד. אולם יש נקודת אור או יותר נכון זרקור חזק שמאיר את התערוכה: למדנו לקח: הטלת ספק, ביקורתיות, ונשכנות, שאינן חוסכות את שבט ביקורתן מאלו שמובילים אותנו לעוד מלחמה, עוד מלחמה, ועוד מלחמה.
אמנם אין אנו חכמים יותר מאשר בעבר, אך מתעוררים מוקדם יותר לבקר, להתריס, למחות. אולי יהיה בכך כדי לקרב אותנו לדרך שפויה, הגיונית וצנועה יותר.
