ההיסטוריה הסודית של אריק

אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי היה חוקר צבאי בוועדת אגרנט, שחקרה את מחדלי מלחמת יום הכיפורים. חסדאי זוכר שהוועדה פנתה לשרון בתביעה שיעביר לה את יומני החפ"ק שלו, "אך למרות בקשותינו הוא לא עשה זאת. נאלצנו לעבוד ללא יומני המפקדה של אוגדה 143".

בוא נחדד קצת את הנקודה הזאת: קמה ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את כשלי המלחמה, ואוגדונר מסרב לשתף איתה פעולה. באיזו זכות הוא עושה זאת?

"נו, באמת", מגחך ד"ר חסדאי. "אריק זה אריק".

ואין למדינת ישראל שום יכולת לכפות את רצונה עליו?

"כדי שזה יקרה, מישהו היה צריך ללכת עד הסוף ולאיים עליו שהוא ייכנס לכלא אם לא יעביר את המסמכים. לאיים, ואם שרון יעמוד בסירובו - להכניס אותו לכלא. אתה רואה מישהו בשנת 74' שנותן הוראה שכזו?" עדות מכלי ראשון תורם אל"מ ((מיל.)) אורי אלגום, שהיה בתחילת שנות ה-80 רמ"ח היסטוריה של צה"ל: "אני אישית ביקשתי משרון כמה פעמים, בפגישות שהיו לנו, מסמכים ותיעוד שהוא נטל עמו ממלחמת יום הכיפורים. לא ידוע לי שבעקבות הפניות שלי הוא החזיר אותם". ד"ר עמירם אזוב, ששירת כחוקר ביחידת ההיסטוריה של צה"ל, אומר כי שני דברים ברורים מעל לכל ספק: "ששרון לקח עמו מסמכים צבאיים בזמן מלחמת יום הכיפורים – ובכמות גדולה; וכן שהמסמכים הללו לא הגיעו חזרה לצה"ל - לא לארכיון ולא למחלקת ההיסטוריה". גם ההיסטוריון אריה יצחקי, ששירת במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, זוכר את המרדף אחרי היומנים האבודים של אוגדה 143. "שרון העמיס ארגזים של תיעוד צבאי, לקח איתו - ושכח להחזיר", אומר יצחקי בנימה מחויכת. הוא אישית, לדבריו, זכה לראות לזמן קצר חלק קטן מאוד מאותם מסמכים, "אבל זה היה מחוץ לארכיון צה"ל ומחוץ למחלקת ההיסטוריה של הצבא. עיינתי בחטף בדפים מסוימים, ולא הייתי צריך להיות גרפולוג מדופלם או איש מז"פ, כדי לראות שנעשו שם עיבודים. כלומר, בכמה מקומות היה כתב יד שונה מהמקור, בדיו שהוא שונה מהמקור. מישהו עבר ועשה שיפוצים למסמכים האותנטיים".

איפה ראית את היומנים הללו?

"אני לא יכול לשתף אותך".

בחווה של שרון?

"לא, לא בחווה".

המקום הזה היה באזור המרוּת של שרון כאיש צבא?

"לא".

באזור המרוּת של שרון באחת מלשכותיו באזרחות?

"לא מאשר ולא מכחיש".

ממה אתה חושש?

"אני לא חושש, אלא שראיתי את היומנים הללו בלא ידיעתו של שרון ובעזרתו של מישהו אחר שהבטחתי לו משהו, ואני מחויב לו לויאלית".

למה בעצם שרון לקח את המסמכים? מה היה לו להסתיר?

"שרון, למרות הצלחת הַצליחה, לא היה נקי מטעויות גורליות במהלך המלחמה, הן במישור הצבאי והן במישור הקולגיאלי. ב-8 באוקטובר האלוף ברן התחנן בפניו שישלח לו כוחות סיוע לאוגדה שלו, אבל שרון לא עשה כך, למרות שהיה יכול. יום אחר כך, ב-9 באוקטובר, שרון ביצע מהלכים צבאיים כושלים שעלו באובדן חיילים וטנקים רבים. הוא ביצע, בלי הרבה היגיון, התקפות מצח של ראש בקיר מול יחידות הצבא המצרי שנהנו מעדיפות מספרית - במקום לתקוף באיגופי צד. את הכשל הזה הוא רצה להסתיר, ולכן אין זה מפתיע שלא תמצא בארכיון צה"ל את חומרי החמ"ל של שרון שמתעדים את מה שקרה שם".

פנינו לדובר צה"ל בבקשה לראיין את רמ"ח היסטוריה הנוכחי, פרופ' אלון קדיש. שם ביררו מהו הנושא, וכבר באותה שיחה הודיעו שנציג מטעם דובר צה"ל יימצא בהאזנה רציפה לראיון. כעבור יממה התבשרנו שאין אישור לראיין את רמ"ח היסטוריה בנושא יומני המלחמה. כיוון שכך, נאלצנו לחפור מנהרה מתחת לרדאר של דובר צה"ל ולהסתדר בלעדיו. גורם בכיר בצה"ל העוסק בתיעוד ההיסטוריה הצבאית, אישר לנו שלא לייחוס כי מחלקת ההיסטוריה פנתה כמה פעמים במשך השנים לשרון כדי שישיב את שלקח ממלחמת יום הכיפורים. "הפניות נעשו אחת לכמה זמן, בהפרשים משתנים. זה נמשך עד קרוב לבחירתו לראשות הממשלה, ב-2001. אלא שהפניות שלנו לא הועילו. בסופו של דבר החומרים לא הגיעו לידינו".

איך אתה יודע שחסרים חומרים? אולי רדפתם אחרי משהו שלא קיים?

"כי כשאני משווה מול החומרים שיש לאוגדות אחרות ממלחמת יום הכיפורים, אני רואה יותר מדי חללי מידע בכל מה שקשור לאוגדה 143. זה לא יכול להיות מקרי. שלא יהיה ספק: לקיחת חומרים מסווגים מהצבא בידי מי שלא יהיה, זו עבירה חמורה על חוקי מטכ"ל".

אם גלעד שרון יחזיר היום את החומרים של אביו, זה יתרום משהו לחקר ההיסטוריה הצה"לית, או שעבר זמנו וקורבנו כבר לא כל כך חשוב?

"מה פתאום לא חשוב?! אנחנו זקוקים נואשות לכל החומרים של אוגדה 143 ממלחמת יום הכיפורים. אם גלעד שרון יחזיר חומרים כאלה, קודם כול אני אישית אנשק אותו, ואחר כך אתיישב למלא את כל החללים שקיימים במחקר ההיסטורי בגלל היעדרם".

אתה חושב שמשפחת שרון נרתעת מלהחזיר חומרים כאלה משום שהם יפגעו באריק?

"אני לא חושב שיש לה סיבה להירתע. פעם אולי היו שופטים את שרון לחומרה, למשל בגלל אי ציות שלו לפקודות; היום אני מאמין שיראו את זה בעין אחרת. אנחנו לא עוינים את שרון, נהפוך הוא. בסך הכול הוא ניהל נכון ובהצלחה את האוגדה שלו במלחמה. אין להם ממה לחשוש". מה בעצם לקח עמו שרון לאחר מלחמת יום הכיפורים? עדות אחרת, מכיוון מפתיע, מלמדת שברשותו של האוגדונר-דאז נמצאו לא רק יומני המלחמה, אלא גם חומרי תיעוד אחרים. מרית דנון הייתה מזכירתו של שרון בעת כהונתו כראש ממשלה. לפני שנתיים, לרגל פרישתה לגמלאות, סיפרה דנון בראיון לבן כספית מ'מעריב' כי במשך חודשים היא סידרה את הארכיון הפרטי של שרון, ואגב כך נחשפה לחומרים מרתקים. כספית שאל אם היו שם גם קלטות הקשר של מלחמת יום הכיפורים, ודנון ענתה לו: "היו הרבה קלטות מהמלחמה ההיא. יש קלטת אחת שבה הוא מדבר באחד הימים הקשים של המלחמה עם שני המח"טים, אמנון רשף וחיים ארז, ואתה שומע את המהומה הנוראית מסביב ואת השקט שלו. ואני שמעתי את הקלטת הזו עשרות פעמים. אולי מאות". כעת, בשיחה עם 'מקור ראשון', אומרת דנון שלא הובנה נכון: "מצאתי רק קלטת קשר אחת מתקופת מלחמת יום הכיפורים", היא מספרת וניכר בה שהיא מנסה שלא להסגיר את התרגשותה. היא מדברת באופן מדוד מאוד, שוקלת כל מילה. "וגם את הקלטת הזו קיבל שרון כמתנה מ'יד לשריון'", היא מוסיפה.

האם מצאת במהלך סידור הארכיון גם את יומני המלחמה?

"לא". אחרים יודעים לספר שעוד לפני מלחמת יום הכיפורים נהג שרון לשמור אצלו חומרים צבאיים שמקומם ביחידות אחרות. "בשנת 66' היה אלוף שרון ראש מחלקת ההדרכה של צה"ל", מספר יצחקי. "הוא זימן אותי אליו ללשכתו, כי היו לו השגות על דבר מסוים שכתבתי עליו בהיותו מח"ט צנחנים. אל מול עיניי שרון הוציא חומרים מסווגים מתקופת פעולות התגמול בתחילת שנות ה-50, עבור דרך מבצע קדש ב-56' והלאה. הייתי בהלם מוחלט. בחיים לא ראיתי דבר כזה".

זה לא חוקי לשמור מסמכים צבאיים בלשכה של אלוף?

"חומרים היסטוריים?! חד-משמעית – לא! זה נוגד את פקודות מטכ"ל. המסמכים היו חייבים להישמר בארכיון של מחלקת ההיסטוריה. שנים רבות מאוחר יותר הוחלט שאחרי חקירת החומרים במחלקת ההיסטוריה, הם יועברו למשמרת בארכיון צה"ל. אבל שחומרים צבאיים היסטוריים יימצאו במקום אחר - זו הפרה של החוקים. עזוב את הנושא החוקי לרגע; נראה לך הגיוני שבארכיון מחלקת ההיסטוריה לא יהיו החומרים הדרמטיים שקשורים לקרב על המיתלה, ופתאום באקראי יתברר לי, המנהל של אותו ארכיון, שהחומרים הללו נמצאים בלשכה של אריאל שרון, בלי שמישהו מאיתנו יודע מזה?!"

מי שמלמד זכות מסוימת על שרון הוא החוקר הצבאי אורי מילשטיין. "ראיינתי את שרון לא אחת, בין היתר בחווה, ומעולם הוא לא שלף לי מסמך צבאי", הוא מספר. "זה לא טבעי למרואיינים שמחזיקים בידיהם חומרים". מילשטיין מודה שלא צפה בתוכנית 'עובדה', שמצלמתה נכנסה לארכיון הגדול השוכן סמוך לדיר שבחוות-שקמים. "אבל", הוא אומר, "הצילומים הראשוניים הללו שאתה מתאר, אינם הוכחה לכך שהחומרים באותו ארכיון הם איכותיים". עוד מספר מילשטיין כי לפני שנים דיבר עם אריק שרון ועם בנו עמרי, וביקש שיעשו משהו לגבי הדוקומנטציה ששמורה אצלם. שניהם, הוא אומר, הכחישו שברשותם קיים ארכיב עשיר ומשמעותי. "אבל אני אומר את זה מתחתית הזיכרון שלי", הוא מדגיש, "אל תיקח את זה כעובדה מוצקה. ובכל מקרה, לא רק אריק לקח חומרים – גם אחרים לקחו". "נכון שהיו קצינים שלקחו מסמך כזה או אחר לצורך כתיבה ואחר כך החזירו", אומר יצחקי. "אבל מה שעשה שרון היה חסר תקדים, או כמעט חסר תקדים. רק דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני ב-48', לקח איתו חומרים בהיקפים שכאלה. אבל אצל שאלתיאל זו הייתה מעידה. גדולה אמנם, אך נקודתית. שרון עשה היסטוריה בנושא הזה בסדרתיות, הוא הגנב הסדרתי הראשון של חומרים צה"ליים מסווגים. כשנטל חומרים צה"ליים מסווגים משנות ה-50 ועד שנות ה-70. ואני לא אומר את זה ללא ביסוס. כמו שאמרתי, אני במו עיניי נחשפתי לכך". יצחקי מאיר את עינינו בעוד היבט של הנושא: "לא רק החוקרים העוסקים בהיסטוריה של צה"ל תבעו משרון את החומרים; גם גורמים שקשורים בביטחון שדה ושמירת סודיות היו מעורבים, עד סוף שנות ה-90, בניסיונות להחזיר לצה"ל את החומרים המסווגים שבידי שרון". קצין לשעבר במחב"ש (מחלקת ביטחון שדה, הפועלת במסגרת אמ"ן; בינתיים שונה שם היחידה למחב"ם – מחלקת ביטחון מידע) מנסה להעריך מי היו אותם גורמים שביקשו להשיב את החומרים. לדבריו, בפרט לאור זאת שבסיפור מעורב אלוף, "ככל הנראה מדובר במלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון), שכפוף למשרד הביטחון, ולא באמ"ן. בכל מקרה, ספק אם יש תיעוד לניסיונות הללו, וגם אם כן, קיים סיכוי קלוש ביותר שתגיע לאותו תיעוד. אלה דברים שנעשים בסודי סודות. אם המערכת רגישה לבדיחת קרש חצי-שוביניסטית של שר ביטחון ורמטכ"ל ומנסה למנוע את הדליפה של ההתלוצצות הזו לאוזניים אזרחיות, אתה יכול להבין לבד שהיא תעשה הכול כדי לחסום מידע בנושא הרבה יותר משמעותי ולהכחיש את קיומו". ראש מחב"ש לשעבר אומר לנו כי מי שטיפל בסוגיות הביטחון והסודיות של התיעוד ההיסטורי היה חיים ישראלי, ששירת בתפקיד בכיר בלשכת שר הביטחון ברציפות מתקופת בן-גוריון ועד לשנת 2002, כמה חודשים אחרי ששרון נבחר לראשות הממשלה. אם אכן ישראלי טיפל גם במסמכי שרון, הוא נטל עמו את הסוד הזה לקבר, כשהלך לעולמו לפני כחצי שנה. "אין ספק שחיים ישראלי היה גורם מרכזי במאמץ להשיב את החומרים המסווגים ששרון לקח מהצבא", אומר יצחקי. "ישראלי היה תופעה ייחודית, שאין לה אח ורע בפקידות הממשלתית. במשך חמישים שנה ברציפות הוא היה איש הסוד והסתר של משרד הביטחון. ידו בכל מה שקשור בסודות המערכת הצבאית. אבל לא רק הוא עסק בזה. אני יודע שגם הצבא, באמצעות מחב"ש, עשה מאמץ להחזיר את החומרים המסווגים הללו. שהמחב"שניקים לא ייתממו באוזנך". גם יחיאל חורב, מי שהיה עד 2007 המשנה למנכ"ל משרד הביטחון וראש המלמ"ב, אומר לנו כי "הכתובת שאתה מחפש לא נמצאת במשרד הביטחון, אלא באמ"ן". במילים אחרות, המחב"ש (יחידה באמ"ן) מגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לעבר משרד הביטחון; והמלמ"ב (משרד הביטחון) מגלגל אותו בחזרה לאמ"ן.

ישנה גם אפשרות שמישהו מנסה ליצור מסך עשן בנושא הארכיב הפרטי של שרון. אינדיקציה אפשרית לכך ניתן למצוא בספר 'הרועה', הביוגרפיה של אריאל שרון שכתבו ניר חפץ וגדי בלום. לדברי המחברים, בשריפה שפרצה בחווה בשנת 99' הושמדו פריטים רבים בעלי ערך נוסטלגי, ובתוכם "מאות פתקים ששמר אריק במשך השנים ואשר היוו תיעוד היסטורי נדיר לפגישות עוד מימי בן-גוריון. סיכום של כל שיחה שערך". ד"ר אזוב ואריה יצחקי מספרים כי אחרי אותה שריפה, רצה שמועה במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שלפיה האש הגדולה כילתה גם מסמכים צבאיים, ואולי אף את כל המסמכים שלקח שרון מאוגדה 143. מי הריץ את השמועה הזו? "ייתכן שמקורה במשפחת שרון", אומר אזוב. והנה, בתוכנית 'עובדה' חשף גלעד פתקים מתקופות שונות – מימי בן-גוריון, מכתבים ששלח אחיו גור ז"ל בשנות ה-60, וכן פתקים ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום הכיפורים ועד ימי ההינתקות. כיצד הוצגו למצלמה פריטים היסטוריים שלכאורה עלו באש בשריפה הגדולה שפרצה בחווה? הייתכן שהאיש המסודר והקפדן, שדאג לאסוף ולתייק כל בדל מידע ופיסת נייר שקשורים לפעילותו, יפזר את החומרים הנדירים הללו במקומות שונים בחווה? שאלנו את גלעד שרון איך ניתן לגשר על הפער בין תיאור נזקי השריפה בספר 'הרועה' לבין מה שראינו ב'עובדה'. "לא אני כתבתי את 'הרועה', ואולי כדאי שאקרא אותו", עונה שרון הבן. "אנחנו לא נתנו את המידע הזה לכותבי הספר. תשאל אותם את זה. ודבר שני, ייתכן שאבא שלי הניח דברים שונים במקומות שונים".

ידוע לך מה עלה בגורלם של חומרים צבאיים שקשורים לאוגדה 143, ושנעדרים מהמדפים ההיסטוריים הרשמיים?

"אני לא מכיר דבר כזה"

כששלפת מול כתב 'עובדה' פתקאות ומסמכים מהארכיון הענק, לא נתקלת שם במסמכים צבאיים?

"אני לא יודע על דבר כזה. למען האמת, כשסידרו את הארכיון הזה הייתי בבית החולים. זה לא שאני בעצמי פתחתי את כל הארגזים. אין לי מושג על מה אתה מדבר. גם לא שמעתי על זה".

תגובות

• משרד הביטחון סירב להתייחס לשאלתנו מה עשתה מערכת הביטחון על-מנת להשיב את החומרים הצבאיים המסווגים שנטל עמו שרון לאורך השנים. דוברות הביטחון שלחה אותנו לדובר צה"ל לצורך קבלת תגובה.

• תגובת דובר צה"ל: "פקודות הצבא אוסרות על החזקת רשומה מסווגת ללא סמכות. הסיווג הביטחוני של הידיעה נקבע בהתאם לערכו הביטחוני של המידע המצוי בה. כמו-כן, קובעות פקודות הצבא כי חייל לא יחזיק רשומה מסווגת (רשומה שסיווגה בסוג ביטחון "מוגבל" ומעלה) מחוץ למתקן צבאי אלא לצורך מילוי תפקידו. חייל המשתחרר משירות סדיר או משירות מילואים נדרש להחזיר את כל הרשומות המסווגות שהגיעו לרשותו בעת שירותו הצבאי. יצוין כי על-פי הוראת חוק הארכיונים ופקודות הצבא החלות בנושא, מחויבות יחידות צה"ל לגנוז בארכיון צה"ל כל חומר שנוצר או מתקבל אצלן, אשר אינו נחוץ להן לעבודתן השוטפת".

• ניר חפץ וגדי בלום, מחברי הספר "הרועה", מסרו בתגובה: "אנו עומדים מאחורי המידע שפורסם בספר 'הרועה'. מטבע הדברים איננו מוכנים לחשוף את מקורות המידע".