הבלוף של הצלחת מבצע "אביב נעורים"

מפקד סיירת מטכ"ל הוא התפקיד הקרבי הנחשק ביותר בצה"ל, גם עקב המשימות שעליו לבצע, גם בגלל התדמית בתוך צה"ל ומחוצה לו, וגם עקב היכולת למנף אותו עד ללשכת הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה.⁴¹ בין השנים 1971 ל-1973 אייש אהוד ברק את המקפצה הזאת. אלו היו שנים שהישראלים העריצו גיבורים, בין אם גיבורי-אמת, ובין אם מדומים. ברק ניצל את התרבות הזאת עד תום. בשנתיים אלה הוא נפגש, במסגרת תפקידו, לשיחות אישיות ולדיונים עם כל ראשי מערכת הביטחון, לרבות ראש הממשלה, גולדה מאיר; שר הביטחון, משה דיין; הרמטכ"ל, דוד אלעזר; ראש אמ"ן, שהיה גם מפקדו הישיר, אלי זעירא; וראש אג"ם, ישראל טל. במפגשים אלה הוא לא בחל בלהתחנף אליהם והפעיל את כישרונו לשכנע את כולם, באופן עקיף ואף ישיר, שהוא מנהיג העתיד של צה"ל ושל המדינה. עד אז הוא זכה בשלושה צל"שי-רמטכ"ל, שאחד מהם שודרג לעיטור המופת. בסוף שירותו כמפקד היחידה, דיברו בו נכבדות כאחד הרמטכ"לים לעתיד. במונחים צבאיים השיג ברק, כבר באותו שלב, הכרעה במערכה על הקריירה שלו, ומאז היה עליו להימנע בכל מחיר מכישלונות וממחדלים, ובמידה שיהיו, עליו לדאוג לטייח אותם ולהפכם להצלחות – באמצעות כישוריו המניפולטיביים.

בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973, חודש לפני סיום תפקידו כמפקד הסיירת, פיקד ברק על משימת "אביבה" במבצע "אביב נעורים": חטיפה או חיסול של ראש ארגון המחבלים 'פתח', יאסר ערפאת,⁴² ושלושה מפקדים בכירים בארגונו, מדירותיהם הפרטיות והמאובטחות בלב העיר ביירות; איסוף מסמכים בדירות אלה והבאתם לישראל. ערפאת, שאמור היה להימצא, על-פי המידע המודיעיני, בדירה של סגנו, לא נמצא. הסגן ושני המפקדים האחרים, חוסלו. חלפו כ-39 שנים. ומאז, במשך כל אותה תקופה, נחשבת "אביבה" למשימה המוצלחת ביותר בתולדות צה"ל, יחד עם שחרור בני הערובה באנטבה, שגם בו השתתף ברק. שני אלה הם הבסיס העיקרי לתדמית הציבורית שלו כ"חייל מספר אחד" – שם-משנה לספרם של בן כספית ואילן כפיר, שיצא לאור במאי 1998 – ושימש את גיבורו במערכת הבחירות, שנה לאחר מכן, שבה זכה בראשות הממשלה. מחקר עומק של תפקודו של ברק ב"אביב נעורים" מלמד שהכתובת על הקיר לסדרת כישלונותיו כרמטכ"ל, כראש ממשלה וכשר ביטחון, נרשמה ברחוב ורדן בביירות. התרבות, שסירבה לקרוא את הכתובת הזאת, קרסה אחרי חצי שנה במלחמת יום הכיפורים.

בספטמבר 1972, לאחר רצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים באולימפיאדה במינכן, על-ידי הארגון הפלשתיני "ספטמבר השחור" שהיה מסונף לאש"ף, הוטל על "המוסד" לחסל את המתכננים ואת המבצעים, הן כנקמה והן למען יראו ויירָאוּ, דבר האמור להקשות על פעולות כאלה בעתיד. בתחילת 1973 הגיע ל"מוסד" מידע על מקום-מגוריו המדויק של אבו יוסף מוחמד נג'ר, סגנו הראשון של ערפאת, שהיה ממונה על המבצעים מחוץ לישראל, ושהיה ממתכנני החטיפה והרצח במינכן: קומה שישית בבניין בן שבע קומות ברחוב ורדן, בשכונה היוקרתית רמלת אל-בידא במערב ביירות, לא רחוק משפת הים. לפי ראש "המוסד", צבי זמיר: "בהערכת מצב ביחידה המבצעית, ציין קצין המודיעין (קמ"ן) של היחידה, שיהיה אפשר למצות את המבצע בצורה טובה יותר, אם ישתלבו בו יחידות מיוחדות של צה"ל".⁴³ במקביל, הוטל על אהוד ברק לנחות מן הים, ולפוצץ עם פקודיו בית-חרושת למוקשים ימיים של ארגון ה'פתח' בשכונת אל-עוזאי בדרום ביירות, שאותר על-ידי אגף המודיעין של צה"ל. בדיון במטכ"ל לאישור הפעולה, בהשתתפות שר הביטחון, הוכיח מפקד יחידת הקומנדו הימי של צה"ל (שייטת 13), סא"ל שאול זיו, שעליו הוטל לאמן את ברק ופקודיו לנחות מספינת טילים, כי אנשי השייטת מתאימים יותר מאנשי סיירת מטכ"ל לביצוע הפעולה. דדו השתכנע, ובו במקום העביר את ביצוע הפעולה מסיירת מטכ"ל לקומנדו הימי, למגינת ליבו של ברק.⁴⁴ ברק ניסה לשכנע את קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תת-אלוף עמנואל (מנו) שקד, מתכנן המבצע, להטיל אותו עליו, בטענה, שבכמה שבועות הוא יכול לרכוש עם הסיירת מיומנויות שרוכשים בחיל ובקומנדו הימי במשך שנתיים. שקד דחה אותו בלעג, ולימים העיר שמקרה זה מאיר "את אופיו של ברק כאגו מניאק".⁴⁵ ראש המוסד, צבי זמיר, קיבל אישור מראש הממשלה, גולדה מאיר, לחסל את אבו יוסף בביתו, והחליט כאמור, לשתף את צה"ל במבצע. דיין אמר לזמיר: "גולדה מאשרת, תעשו מה שאתם רוצים".⁴⁶ דדו התלהב מחלקו של צה"ל במבצע והורה לשקד להתחיל בהכנות, בתיאום עם המוסד. הוא גם ביקש משקד לשלב את אהוד ברק וסיירת מטכ"ל במבצע, למרות שהקצח"ר הסתייג מברק וחשש שהוא לא ימלא את פקודותיו. המבצע של שייטת 13 נדחה, כדי לשלב את הסיירת בפעולה.⁴⁷ בהכנות המודיעיניות של "המוסד" ושל אמ"ן לפעולה בביירות, אותרו עוד מטרות: בקומה השנייה, בבניין סמוך ברחוב ורדן, התגורר כמאל עדואן, ממפקדי "ספטמבר השחור" ומרכז פעולות הטרור בישראל; בקומה השלישית התגורר כמאל בוטרוס נאצר, משורר פלשתיני ודובר אש"פ; ועוד אותר קסרקטין ברחוב חרטום, שבו שכנה המפקדה של "החזית העממית" של נאיף חוואתמה, ומחסן אמצעי לחימה בצפון העיר. לפי סגן קצין צנחנים ראשי באותם ימים, אל"מ שמואל פרס (פרסבורגר), ראש אש"פ יאסר ערפאת התגורר בדירות שונות כדי להטעות את המודיעין הישראלי, והוא ישן מדי פעם בדירת סגנו, אבו יוסף. הכוונה בהתחלה הייתה לחטוף או להרוג רק את השניים האלה, ואחר-כך הפעולה הורחבה.⁴⁸ תוכנית הפעולה לפגיעה בראשי המחבלים, שהגישה מפקדת קצח"ר לאגף המבצעים של צה"ל, כללה את כל היעדים. שר הביטחון, משה דיין, התנגד לפעולה מורחבת ודרש לצמצמה. מפקדת קצח"ר הגישה תוכנית מצומצמת יותר. אבל אז שינה דיין את דעתו והודיע לדדו ולשקד כי ראש הממשלה, גולדה מאיר, סבורה שבעתיד לא יפעלו שוב בביירות, ולכן כדאי בפעם הזאת, היחידה, לפגוע בכל היעדים. שקד הגיש לידידו הרמטכ"ל את התוכנית הקודמת, לאחר שעברה שיפורים. לפי שקד, דדו אישר את התוכנית ולחץ שברק ישולב בה.⁴⁹

לאהוד ברק גרסה משלו: "חיפשנו אז יעדים של פגיעה בראשי מחבלים, ולא ב'זנבות שועלים'. נפגשתי עם 'רומי' מ'המוסד', בתחילת 1973, יחד עם הקמ"ן שלנו, אמנון בירן. הוא הראה לנו תצלומים של בתים, סיפר לנו מה שהוא יודע ושאל לדעתנו אם יש בנתונים האלה 'קייס' למבצע. אמרנו שבאופן עקרוני יש 'קייס', אך צריכים השלמות מודיעיניות. הערכתי שאפשר להגיש תוכנית שתאושר על-ידי הרמטכ"ל. 'רומי' רשם את זה ואמר שהוא ישלח צי"ח⁵⁰ לחלק שלו של הקהילה, כדי לטפל בעניין. "כחודש אחר-כך סיפר לי ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל, תת-אלוף יענקלה שטרן, שמ'המוסד' הגיע יעד, דרך אמ"ן: דירות של מנהיגי מחבלים. הוא אמר שהעניין נראה לרמטכ"ל, בתנאי שיראו לו איזה רעיון איך לגשת לדבר. דדו ביקש לצרף לזה עוד שניים-שלושה יעדים אחרים, על-מנת שזה לא יהיה הדבר היחיד שמבצעים, כך שאם הוא מסתבך משום-מה, אז נשארים בלי כלום, והטיל על הקצח"ר, תת-אלוף מנו (עמנואל) שקד, תכנון או העלאת רעיונות מבצעיים. מנו הביא רעיונות והם לא אושרו על-ידי הרמטכ"ל. לדעת שטרן, הרמטכ"ל לא אישר, לא מפני שהתנגד לפגוע במחבלים, אלא משום שמנו הציע להפעיל 50 איש. אמרתי ליענקלה שאני לא יודע מה הקצח"ר הציג, אבל לדעתי אין שום בעיה להציג תוכנית שתאושר על-ידי הרמטכ"ל. הלכתי גם ליונה אפרת, שהיה אז עוזר ראש אג"ם, ואמרתי גם לו שלדעתי בנתוני המודיעין האלה אין בעיה להציג תוכנית שתאושר על-ידי הרמטכ"ל".⁵¹ לפי אמנון בירן: "אהוד קיבל אישור לא רשמי מאגף מבצעים להציג את התוכנית תוך שבוע. הוא לא עמד בהתחייבות והציג אותה אחרי חמישה שבועות. אני האשם. אני לא הייתי מרוצה מהמודיעין. קיבלתי מודיעין מתחת לשולחן מאבינועם חום, קמ"ן קצח"ר. אחרי זמן-מה היה מספיק חומר לבנות תוכנית המבוססת על מודיעין אבסולוטי".⁵² ברק העיד כי הגיש תוכנית להפעלת שבעה-עשר לוחמים בסך-הכל, ועוד שלושה אנשי "מוסד", שיגיעו לרחוב ורדן בתחפושת של תיירים אירופיים. הם יפרצו בשקט לדירות מפקדי המחבלים, יבצעו את משימותיהם תוך דקות אחדות ויחזרו במהירות לחוף ולספינות הטילים, מבלי שאיש יבחין בהם. כדי להצליח במשימה זו היה על אהוד ברק ופקודיו להיות מקצוענים ברמה גבוהה מאוד, לא רק ביצירת תדמיות, אלא גם במבצעים חשאיים. ברק הצליח לשכנע את הרמטכ"ל, ותוכניתו אושרה.⁵³ לפי שקד, ברק אמר את הדברים בתחקיר פנימי בסיירת מטכ"ל, מבלי שהוא הוזמן אליו. משנודע הדבר לשקד, הוא הורה לבטל את התחקיר הפנימי, וקיים תחקיר חדש במתקני המוסד, עם כל הכוחות. בתחקיר זה לא חזר ברק על דבריו אלה. שקד סיפר גם שברק ביקש להטיל על הסיירת את ביצוען של כל המשימות. שקד דחה את הבקשה. פעם, כשברק איחר לאחת הישיבות, הוא הזהיר אותו שאם יאחר שוב, הוא יסולק מן המבצע.⁵⁴

ההכנות נמשכו שבוע ימים והן היו לקויות עד מאוד: שלושת הצוותים שהיו מיועדים לחדור לדירות המחבלים ושלושת הצוותים שאמורים היו לאבטח את הבניינים, לא התאמנו בניווט בעיר מודרנית; לא התאמנו בפינוי נפגעים מבית רב-קומות; לא שלטו בירידה מספינות טילים ועלייה עליהן; לא היה להם ידע בפעולה בדירות מרוהטות; הם לא שלטו בירי מֵעוּזים ללא קתות; פריטי ציוד שונים הגיעו אליהם רק בדרכם לספינות הטילים, וממילא הם לא התאמנו בשימוש בהם; הקצינים הצעירים לבושי מדים, שהזמינו בגדים אזרחיים במידות גדולות בחנות "מצקין" בתל אביב, על-מנת להטמין את נשקם, חשפו בכך את עצמם, והמוכרים ברכו אותם להצלחה, ובכך עלול היה המידע על איזושהי פעולה מתוכננת להתפשט, וגם להגיע לידיעת האויב. ליקויים אלה חשפו פגם יסודי באישיותו של אהוד ברק - שטחיות, המונעת ממנו להבין מערכות מורכבות, ולהפעילן. הרמטכ"ל אלעזר והקצח"ר שקד, שעקבו מקרוב אחרי ההכנות, לא הבחינו בליקויים אז, ואפשרו לברק לטייח אותם, לאחר מעשה.

ב-9 באפריל 1973, בצהריים, עלו הצוותים של חמש המשימות, החפ"ק של שקד, כוח חילוץ ויחידות תומכות, על תשע ספינות טילים. בסביבות תשע בערב הן עגנו מול חופי ביירות. דקות אחדות לפני חצות הפליגו ברק ופקודיו בסירות גומי מן הספינות, ונחתו ליד בית-מלון גדול. שם ציפו להם שלוש מכוניות, נהוגות בידי אנשי "המוסד", שהסיעו אותם ליעדם. כשהגיעו המכוניות לסמטה 60 שליד רחוב ורדן, הבחינו במכונית משטרה שחנתה בחזית הקונסוליה העירקית. הם המשיכו לרחוב איבן-וליד והחנו את המכוניות ברחבת החניה, בין שני הבניינים שבהם התגוררו המחבלים. הם ירדו מן המכוניות מחופשים כאמור לתיירים ותיירות, וצעדו זוגות-זוגות חבוקים. ראשונים צעדו אהוד ברק, מחופש לבחורה, מחובק עם מוקי בצר, שפיקד על החוליה, שמטרתה הייתה החשובה ביותר: דירתו של אבו יוסף. על המדרכה, מולם, הם הבחינו בשני שוטרים שהדליקו סיגריות. מוקי בצר: "אהוד נדרך. לחשתי לו: 'אנחנו תיירים והם צריכים לפנות לנו את הדרך'. הם לא פינו. כשחלפנו על פניהם, כתפי התחככה בכתפו של אחד מהם. היה בכך סיכון גדול, כי השוטר יכול היה לחוש באמצעי הלחימה שמתחת לבגדים ולזהות שברק אינו אישה, אלא גבר". למרות שהיה מידע, שמול הבניין שבו התגורר אבו יוסף אמור להימצא מאבטח חמוש במכונית רנו אדומה מסוג דופין, ושהתכנון היה "לחסל את המאבטח באקדחים משתיקי-קול"⁵⁵, איש לא חיפש את המאבטח כדי לנטרל אותו. בצר עם פקודיו נכנסו לבניין והחלו לעלות במהירות במדרגות לקומה השישית. שתי החוליות האחרות פנו ליעדיהן בקומה השנייה ובקומה השלישית של הבניין הסמוך. אז אירע הרע מכל: מן הדופין יצא המאבטח החמוש והתקדם לעבר אהוד ברק, שניצב בפתח הבניין וחיכה לחוליית האבטחה שעליה פיקד עמירם לוין.

אהוד ברק: "פתאום ראיתי תנועה בדופין. עמירם עדיין לא הגיע. יצא גבר, פתח חליפה, הוציא אקדח והתחיל להסתכל מסביב. פתחתי עליו באש כי היה לי ברור שהוא רואה, אם לא את עמירם ואותי, לפחות את החוליה של אמיתי נחמני. הם נכנסו שם אל בין העמודים והיה שם אור מתוך הרחוב. לא חיכינו שיפתח באש ראשון. הוא יצא כאילו בתמימות. זה עניין של זמן. הדבר הבא שהיה עושה, הוא היה מנסה לזהות אותנו. אם היה רואה תת-מקלעים אין ספק שהיה יוצא דרך הדלת השנייה, קופץ דרך המעקה למטה ומשם פותח באש. המאבטח חזר למכונית, קפץ דרך הדלת השנייה, ירה ירייה וקיבל מטח יריות. נדלקו אורות בדירות של כמאל נאצר וכמאל עדואן". איש הקומנדו הימי, רס"ן דב בר, שפיקד אז על יחידה 707 להגנת נמלים, צורף למשימה, בניגוד לדעת אהוד ברק, כדי לסייע לאנשי הסיירת בכל הקשור לשיט, ולירידה ועלייה על סטי"ל. בצעידה מן המכוניות הלך בר אחרי ברק ואחרי בצר המחובק עם ה"בחורה", עמירם לוין. סיפר בר: "עמירם ואני המתנו ברחבה מתחת לעמודים. ראינו תנועה חשודה. מישהו הבחין בנו. יצאנו לעבר הכביש. המרחק אליו היה כעשרה מטרים. ירינו עליו. אני יריתי בעוזי. הוא נכנס למכונית ושפך את עצמו החוצה לחצר פנימית. ריססנו את האוטו, ואז התחילו יריות ורימונים. בקצה הרחוב הייתה תחנת משטרה. מיד הגיע לנדרובר עם שוטרים. ירינו בו. הוא נתקל במכוניות חונות ונעצר. אחר-כך הגיע לנדרובר נוסף שהושמד".⁵⁶ עמירם לוין: "היה ברור שבדופין יש תנועה. יצא בן-אדם. הוצאתי את האקדח. ירייה או שתיים. זה היה טווח גדול מדי לאקדח. עברתי לעוזי. הוא קיבל צרורות גם מהכיוון של דודיק. תוך כדי כך הופיע לנדרובר. אנשי החוליה של דודיק היו הראשונים שראו אותו. הנהג נמלט ממנו... היינו במגבלה של תחמושת. שכב מישהו על הכביש גוסס, והחבר'ה המשיכו לירות בו כדורים".⁵⁷

קרב היריות בין אנשי הקומנדו הבכירים של צה"ל לבין מאבטח בודד בתוך ביירות, סיפק התראה לשלושת המחבלים המבוקשים. אחד מהם, כמאל עדואן, חיכה לאמיתי נחמני ולפקודיו, עם רובה סער קלשניקוב בידו. לפי ברק: "הם מצאו מולם את כמאל עדואן, כורע עם קלצ'ניקוב עם קת מתקפלת. אמיתי ירה בו מיד. הוא פשוט הספיק לירות ראשון. עדואן כנראה לא ירה מיד, כי הוא ראה אירופאים ולא חיילים. זה היה רע מאוד. אילו היה יורה ראשון היה יכול בקלות לפגוע באנשים שלנו וזה היה משנה את כל התמונה שם". מפקדי החוליות ששמעו את היריות מלמטה, העריכו כי ברק וחוליות האבטחה נקלעו לקרב עם המשטרה. הם הרגו במהירות את המחבלים ואף הרגו שתי נשים מדירה סמוכה שפתחו את דלת דירתן. ההרוגות היו דיילות של חברת תעופה איטלקית, שהיו מודיעות של "המוסד" והיו מדווחות על השלושה. בניגוד למשימה, רק חוליה אחת אספה מסמכים ואת מחציתם שכחו אנשיה על החוף, כשחזרו לאונייה. הם שוב חזרו לכביש כדי להשתתף ב"קרב" שבו הושמדו שלושה כלי רכב של משטרת לבנון, ורוב השוטרים חוסלו מבלי שירו אפילו ירייה אחת על אנשי הסיירת.

מוקי בצר: "משך כל הפעולה בדירת אבו יוסוף לא היה קשר עם אהוד. ירדתי למטה. ראיתי דופין דפוקה ועוד לנדרובר בצד. דקה אחרי זה הגיע עוד לנדרובר. כולם ירו בו. אחד מהספסל האחורי קפץ החוצה. אז ירו בו עוד צרור. פגעתי בו בשני כדורים. בשלב זה עמירם אמר לי שיש איזה תזוזה בדופין. אמרתי לו 'בוא נסתער עליו'. רצנו עד הדופין. הסתבר יותר מאוחר שהמאבטח היה על המדרכה".⁵⁸ לאחר שחיסלו את המחבלים ואת השוטרים, עלו ברק ופקודיו על המכוניות, ואנשי "המוסד" הובילו אותם לחוף, בניגוד לתוכנית המקורית, להתפנות רק אחרי שאמנון ליפקין-שחק ופקודיו מסיירת הצנחנים ומגדוד הנח"ל המוצנח יפוצצו את מפקדת החזית העממית ויחזרו לחוף. ברק לא קיבל אישור לסטייה כזאת מהתוכנית, שכן במשך כל הפעולה לא היה קשר בינו לבין החפ"ק של מנו שעל הסטי"ל. בראיון עם המחבר הוא הסביר: "בתחקיר לא היה נעים, כי היה ידוע שאני סוגר את מכשיר הקשר. היו עוד מקרים בהם סגרתי את מכשיר הקשר והמשכתי לפעול. אבל בביירות לא הייתה לכך אחיזה".⁵⁹ האומנם? בבירור שנערך בנושא טען ברק שהמכשיר לא היה תקין. בדיקה במפקדת קצין קשר ראשי של צה"ל העלתה שהוא היה תקין לחלוטין, אך מתג ההפעלה נותר סגור!!!⁶⁰ מכאן, או שברק חזר על נוהגו לסגור את המכשיר, או שהוא לא ידע להפעיל את המכשיר על-ידי הזזת המתג. הסבירות לאפשרות השנייה נמוכה מאוד.

בחוף אותת דב בר לשייטים על הסטי"לים, שחיכו עם סירות הגומי, כחמש-מאות מטר מהחוף. הסירות הגיעו, ואנשי הסיירת שטו לסטי"לים. משך הפעולה, מהכניסה לבניינים, עד הפינוי - רק 12 דקות. לסיירת היה פצוע קל אחד, אהרון גבאי, מריקושט של כדור שנורה על-ידי אחד מאנשי החוליה של צבי ליבנה, שפעלה בדירתו של הדובר, כמאל נאצר. בתחקיר הראשון עם שר הביטחון משה דיין, ועם הרמטכ"ל דוד אלעזר, העלה דיין ספקות אם אנשי הסיירת חיסלו את המבוקשים, שכן בגלל הנסיבות הם הרגו את מי שנמצא בדירות, אך בלא שזיהו את האנשים. דדו תמה מדוע לא הסתפקו בירי באקדח משתיק-קול על המאבטח וגרמו למהומה הגדולה. ראש מחלקת איסוף באמ"ן, אלוף משנה מנחם דיגלי, שפיקד על הסיירת לפני ברק, ביקר את הביצוע, על שברק ופקודיו נטלו מסמכים רק מדירתו של הדובר כמאל נאצר, הגם שאת מחציתם השאירו ברשלנות במכונית על החוף.⁶¹ למרות הליקויים הקשים בביצוע, שלא נעלמו מעיני ראשי צה"ל, סיכם ברק בתחקיר, שנערך בסיירת מטכ"ל באפריל 1973, את תפקוד הסיירת: "המשימה בוצעה בצורה מושלמת (!!!). אפילו בניגוד למה שהערכנו, נמצאו שלושת המנוולים בבתיהם. הלבנונים כן הפתיעו במהירות התגובה עם שלושה לנדרוברים תוך עשר דקות. בסך-הכל זה התנהל כהלכה. גם הנוער התנהג כהלכה וגם המערכת הגיבה תגובות נכונות לאירועים. מבחינת הערך של זה, כפי שאמרו ראש אמ"ן והרמטכ"ל: עצם הדפיקה שלהם היא חשובה מאוד. בתוך כל המערכת של הפעולות שהתבצעו בביירות, פעולה זו הייתה הציר שעליו נחתך, אם המבצע הזה ילך קדימה או לא. מבחינת היחידה יש חשיבות רבה להשתתפות בפעולות האלה. אני מקווה שקבענו את מקומנו במפת הביצועים האגמ"יים. אין פירוש הדבר שלא נצטרך לנהל מלחמות, אך אני רואה את המקום הזה כיותר מבוסס, לאחר הפעולה הזו, מאשר מלפניה".⁶² אחרי שנים העריך סגן קצח"ר, אלוף משנה שמואל פרס (פרסבורגר), את המבצע כולו: "זה היה אחד המבצעים יוצאי-הדופן ביותר שצה"ל עשה מעולם. זה היה המבצע המסובך ביותר, הקשה ביותר והמוצלח ביותר".⁶³ הערכה מאוחרת זאת הייתה נחלת הכלל ב-1973. לאחר הפעולה העניק לו הרמטכ"ל אלעזר, צל"ש.⁶⁴ יש להניח שדדו לא תחקר את הפעולה ולא ידע את אופן תפקודו של ברק בה. שקד לעומת זאת ידע היטב. מפקד כוח הנח"ל המוצנח במבצע, אמנון ליפקין-שחק, קיבל את עיטור העוז. שקד סיפר ש"ברק פנה אלי וביקש לקבל גם כן את עיטור העוז, ונענה בסירוב".⁶⁵

משימת "אביבה" במבצע "אביב נעורים" הייתה המשימה האג"מית (לא מודיעינית) הגדולה היחידה שעליה פיקד אהוד ברק, בכל הקריירה הצבאית שלו, בצד החילוץ המאולתר של חטופי מטוס "סבנה", בחודש מאי 1972, וחטיפת קצינים סורים לצורך חילופי שבויים סמוך לגבול, במבצע "ארגז", ביוני 1972. חלקו ב"אביב נעורים" מאפיין את דרכו בביטחון ישראל, ואת מאפייניה היסודיים של מערכת הביטחון שלנו: א. ברק התאמץ להשיג לסיירת מבצעים אג"מיים, למרות שהסיירת הוקמה והוכשרה לביצוע מבצעים מודיעיניים. הטעם לכך הוא שמבצעים מודיעיניים נשארים חסויים, אף לרוב אנשי הצבא, בעוד שמבצעים אג"מיים זוכים לתהילה, גם בצה"ל וגם בציבור הרחב, ובכך מעצימים את יוקרתם של המְבַצעים. מי שמשלמים את המחיר: המקצועיות, והשחיקה בתשומת הלב למִבצעים המודיעיניים. חצי שנה אחרי "אביב נעורים" פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבה התגלה אגף המודיעין של צה"ל במערומיו. לאהוד ברק יש בכך חלק. ב. את המשימה לחיסול ראשי המחבלים השיג ברק בדרכים מניפולטיביות, תוך עקיפה של ההיררכיה הצבאית. בניתוח של התוכנית מול הביצוע, ספק אם ניתן היה בכלל לממש את התוכנית שהציע ברק. הרמטכ"ל אלעזר אישר אותה לא בגלל איכותה, אלא בגלל כושר השכנוע של ברק. ג. ברק נכשל ביישום המאפיין החשוב ביותר בתוכניתו, ביצוע פעולה שקטה ומפתיעה, ובתפקוד לא מקצועי ברמה הירודה ביותר, בעיקר בכל הקשור לטיפול במאבטח הבניין, שבו התגורר סגנו של ערפאת. כישלון זה מנע מן הסיירת לבצע את כל המשימות, ועלול היה לסכן את הפעולה כולה. בדרך נס ביצעו ברק ופקודיו חלק מן המשימה וחזרו כמעט ללא פגע. על-פי תפקודו של ברק עלול היה להתרחש אסון. מכיוון שהוא ברח מתחקור-אמת של האירוע, הוא לא למד משגיאותיו. במבחניו הבאים, בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים; בקרב סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה; בפרשת צאלים ב', בהיותו רמטכ"ל; בבריחה מדרום לבנון; בפרשת מדחת יוסוף וקבר יוסף בשכם; בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהיה ראש ממשלה ושר הביטחון; ובפרשת האונייה הטורקית ה"מרמרה", כשהיה שר ביטחון בממשלת בנימין נתניהו, לא התרחשו נסים, ואירעו אסונות. אשם ברק, אשמים מי שמינו וטיפחו אותו, ואשמים רוב הישראלים שאימצו את המיתוס של "החייל מספר אחד". ד. בתחקירים שלאחר מעשה, ובפרסומים השונים, שם ברק דגש על "מבחן הביצוע" שנקרא בפיו מבחן התוצאה והתעלם מן הליקויים באופן הביצוע. בכך הוא נמנע ומנע מאחרים מלהפיק לקחים מן הפעולה, גם לגבי פעולות דומות בעתיד, וגם לגבי יכולתו-שלו למלא תפקידים בכירים יותר, עד ניהול מערכת הביטחון. ה. בפרספקטיבה היסטורית, מבצע "אביב נעורים", ובייחוד משימת "אביבה" והאופן שהם נמכרו על-ידי אהוד ברק, גרמו נזק כבד לצה"ל ולמדינת ישראל. בכך הם חיזקו את האמונה שצה"ל הוא כל-יכול ושהוא מרתיע את צבאות ערב מכל יוזמה התקפית, וכן, שאם הערבים בכל זאת יתקפו, צה"ל יטפל בהם כפי שטיפל ברק בשלושת מפקדי המחבלים. אמונה זאת הייתה לרועץ במלחמת יום הכיפורים.

חודש אחרי מבצע "אביב נעורים" סיים ברק את הפיקוד על הסיירת. הרמטכ"ל העניק לו עוד צל"ש על פיקוד מעולה על היחידה.⁶⁶ אחד האנשים שהרימו גבה, היה לוחם היחידה, יצחק סיבוש: "בזמן שירות החובה שלי, אהוד ברק פיקד על היחידה. הוא התגלה כבולשביסט החושב את עצמו לחכם מאוד. מניע אותו אגו אישי. אידיאולוגיה היא עטיפה חיצונית. מבחינתו הכל מותר, אין היסוסים. יש מטרה שמקדשת את האמצעים והמטרה היא אהוד ברק, וליתר דיוק, האגו של אהוד ברק. או שאתה משרת אותו, כפי שדורשים הבולשביקים: בנאמנות, באדיקות, בלי סטייה, כמו בספר 'אפלה בצהריים' של ארתור קסטלר, כמו שהבולשביקים דורשים, או שאתה בכלא לוביאנקה. אין מצבי ביניים. "הרבה אנשים גילו זאת מאוחר מדי, כמו תת-אלוף ד"ר אפרים סנה, שהתמודד נגדו על מנהיגות מפלגת עבודה, ולכן ברק חיסל אותו פוליטית, כמו תפיסת עכברוש מת בזנב, בגסות, בהשפלה, בביזוי מעכשיו לעכשיו. עוף! אני למדתי את אופיו של ברק מהר מאוד ביחידה. הייתי אז בן 18, הוא היה מפקד נערץ עטור צל"שים. כולם כרעו לפניו ברך. לאט-לאט התחלתי להכיר אותו. הרי דוגמא: בתום מסלול אימונים מאוד ארוך, עשינו תרגיל שנמשך שבוע ימים. לפי המסורת, בסוף התרגיל, מגיע מפקד היחידה לאתר, וכל לוחם מבצע תרגיל לפניו. זה היה הדובדבן שבקצפת. במקרה שלי היינו על 'כוכב הרוחות', סמוך לחווה של מאיר הר ציון. "מפקד הצוות שלי, דודיק חלפי, ממשמר השרון, אמר לי: 'נתקלת בכוח עדיף מהוואדי שממול, איך אתה פועל?' השבתי: 'יורה כמה יריות ומתחיל לעשות דילוגים לאחור לניתוק מגע'. 'עצור!' צעק נפוליאון (ברק), 'מה אתה עושה?!'. 'נתקלתי בכוח עדיף. בשלב ראשון אני משפר לאחור, מנתק מגע ומייצר אש. ייתכן שאחליט לאגף מהצד'. ברק: 'אתה מודח מהיחידה. אין לסגת. בצה"ל אין נסיגה!' והאשים אותי בפחדנות. "זה כמובן לא נכון שאין בצה"ל תרגולת של דילוג לאחור. אמרתי לו: 'א. מושג הפחדנות אינו מתאים לסיטואציה; ב. לא ייתכן לאסור טכנית על ניתוק מגע לאחור כי הניצחונות הגדולים בהיסטוריה הושגו לאחר נסיגה לאחור...' רציתי להזכיר את נסיגת הצבא הרוסי לאחר מתקפת נפוליאון ב-1812. אבל הוא השתיק אותי בהתפרצות זעם. עליתי על פער ידע. הוא קיבוצניק בעל השכלה אפס. את הידע שיש לו היום כשר ביטחון ושהוא רק מתחיל להפנים, אני כבר ידעתי מכיתה ז'. הוא השתגע. ראיתי אדם מאבד עשתונות בהתקפת טרוף. 'קח את הדברים שלך' אמר בחמת טרוף. 'יותר אנחנו לא מדברים. אין לי מה לדבר איתך'. "המפקד הישיר שלי, חלפי, שהכיר אותו מהקיבוץ, ידע שבזמן התקפות זעם לא מזיזים אותו. הוא אמר לי להישאר באוהל ולא להסתובב יום באזור המפקדה. אחרי שאהוד נרגע, הוא אמר לו: 'שמע, הייתה אי-הבנה, אתה לא כל-כך הבנת מה שהוא עשה. אני כן סומך על הבן-אדם הזה. הוא לא פחדן'. ברק לא התנגד ונשארתי ביחידה לעוד שלושים שנה".⁶⁷ ________ [בשבוע הבא יסופר שאהוד ברק עם ניסיון קצר של מפקד פלוגת שריון דורש מן הרמטכ"ל לתת לו לפקד על חטיבת שריון סדירה מספר 14; אהוד ברק מתחנן באוזני קצין שריון ראשי שייתן לו פיקוד על גדוד טנקים; תת-אלוף בדימוס השר לשעבר מרדכי ציפורי: "אצל ברק הכל הולך בשקרים!"; ברק מקבל פיקוד על גדוד חדש שארגנו לוחמים; ברק מפנטז על גדוד שריון מטכ"לי שיציל את עם-ישראל ונשלח לפטרל בעורף; ברק מפנטז מבצעים מיוחדים; מפקד חטיבת הטיראנים תת-אלוף בדימוס יואל גורודיש מאשים את ברק בשקרים.]

41. משה (בוגי) יעלון פיקד על סיירת מטכ"ל (1989-1987), היה רמטכ"ל (2005-2002), ובעת כתיבת שורות אלה הוא משנה לראש הממשלה ושר לנושאים אסטרטגיים. 42. שיחות עם אלוף משנה שמואל פרס (פרסבורגר) ששימש אז סגן קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי. פרס פיקד אישית במבצע על אחת המשימות. 43. צבי זמיר, בעיניים פקוחות, כנרת זמורה ביתן, 2011, עמ' 72. 44. סדרת ראיונות מוקלטים עם שאול זיו השמורה בארכיון המחבר. 45. סדרת ראיונות מוקלטים עם עמנואל שקד ב-2011. 46. זמיר, שם, עמ' 73. 47. שקד, שם. 48. שמואל פרס, שם. 49. שקד, שם. 50. ראשי תיבות לביטוי הצה"לי: ציון ידיעות חיוניות. 51. ראיונות עם אהוד ברק השמורים בארכיון המחבר. 52. ראיון עם אמנון בירן השמור בארכיון המחבר. 53. תחקיר הפעולה ב-1974. 54. שקד, שם. 55. ראיונות מוקלטים עם מוקי בצר בין השנים 1985 ל-2012, השמורים בארכיון המחבר. 56. ראיון מוקלט עם דב בר ב-1986 השמור בארכיון המחבר. 57. דברים של עמירם לוין בתחקיר אחרי הפעולה, מחלקת היסטוריה, צה"ל. 58. דברים של מוקי בצר, שם. 59. ראה לעיל במבצע הראשון של היחידה בסוריה שאחריו הוענק צל"ש לברק. 60. תחקיר הפעולה ב-1973. 61. דברים של משה דיין, דוד אלעזר ומנחם דיגלי, שם. 62. תחקיר, שם. 63. פרס, שם. 64. אתר צה"ל באינטרנט, תת אתר, "בעוז רוחם – מקבלי העיטורים והצל"שים", הפרק, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. 65. שקד, שם. 66. אתר הגבורה באינטרנט. 67. ראיון מוקלט עם יצחק סיבוש ב-2012 השמור בארכיון המחבר.