בתחילת 1945 מונה רבין לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח, ולממלא-מקום המפקד נחום שריג. במקביל, מונה אז רבין למפקד קורס ארצי למפקדי-כיתות בג'וערה. כיוון שלא עבר מעולם קורס קצינים ולא התעמק, במכוון, בניסיונם של צבאות אחרים, הוא בילה עם סגל המדריכים, לפני הקורס, ב"גיבוש התורה הצבאית של הפלמ"ח: לעודד את המחשבה הצבאית העצמאית, את התושייה, את המקוריות, את הפתרון המאולתר לפי נסיבות הקרב".¹ כך היה רבין אחד מאבות האלתור, חוסר התכנון וה"ברדק", לא רק במערכת הביטחון אלא בכל מערכות החברה בישראל. בשנת 1994, בהיותו ראש ממשלה, נאם רבין בטקס הפרס הלאומי לאיכות תעשיה בירושלים ואמר: "בימים שכאלה ה'דחוף' דוחה את ה'חשוב'. אך החיים נמשכים וה'חשוב' הוא האתגר הלאומי לשנות ה-2000 של מדינת ישראל: קידומה למדינה של איכות. כדי להתחיל, כדי לעשות את הצעד הראשון בכיוון הזה, עלינו לעקור מתוכנו את תרבות ה'יהיה בסדר' את ה'סמוך עלי', את ה'אל תדאג' את ה'בערך ככה' ואת ה'כאשר נגיע לגשר נעבור אותו'. עלינו לעבור לתרבות של 'סוף מעשה במחשבה תחילה', ו'נשמע ונעשה'".² כותב הנאומים של רבין שכח להזכיר שרבין הוא מאבות תרבות ה"סמוך" וגם תרבות זאת היא מורשתו האמיתית. יוסף טבנקין, ראש מחלקת ההדרכה באותם הימים, העריך לימים, כי הכתובת על הקיר לגבי רבין נרשמה בקורס מפקדי כיתות שעליו פיקד: "חסר ביטחון עצמי ולא עומד בלחצים. שוחחתי על כך עם מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, והוא הסכים אתי. לצערי, אחרי זמן לא רב החליף יגאל אלון את יצחק שדה, ונפתחה דרכו של רבין לצמרת. במלחמת העצמאות, במערכה על ירושלים, נוכחתי עד כמה צדקתי. אבל ליגאל אלון היו שיקולים משלו".³ הערכה דומה השמיע משה קלמן, שהיה חניך באותו הקורס. רבין הדיח אותו בגלל חוסר משמעת, ובמלחמת העצמאות הוא התגלה כאחד מבחירי מפקדי הגדודים.⁴ בשלהי 1944 הפעיל ארגון ה"הגנה" את אנשי הפלמ"ח במלחמתו באצ"ל במסגרת ה"סזון". יגאל אלון פיקד על השלב הראשון של הפעולה. הוא לא שיתף את בן-חסותו. רבין התרעם. אלון השיב, שהוא מיועד לפעולות רציניות יותר.

רבין מרחיב מאוד את הדיבור בספרו על חלקו במבצע להברחת 208 מעפילים ממחנה ההסגר בעתלית, בעשרה באוקטובר 1945. כשכתב רבין את ספרו בסוף שנות השבעים, הוא היה מודע לעובדה, שטיפול בניצולי שואה הוא נכס מיתולוגי ואלקטורלי בישראל. על הפעולה בעתלית פיקד המג"ד נחום שריג. רבין היה סגנו ומפקד כוח הפריצה. לפני הפעולה הוחדרו למחנה מדריכים לחינוך גופני, בהסוואה של מורים, בפיקודו של שלום חבלין. הם ארגנו את העצורים לקראת הפעולה, השתלטו על הנוטרים הערביים בשעת הפעולה, ונִטרלו את כלי נשקם. הפיקוד הבריטי של המחנה לא עשה דבר, השוטרים הבריטיים לא תפקדו, האזעקה לא פעלה. המחדל המתוזמן היטב נראה תמוה, ודומה כי לא היה מחדל, אלא תיאום מוקדם עם הבריטים בדרגים הגבוהים ביותר. פקודיו של רבין חתכו את הגדרות, חברו למעפילים, והבריחו אותם החוצה. חלק מהמעפילים הוסעו במשאיות ליגור, ואחרים השתרכו ברגל לקיבוץ בית-אורן. רבין פיקד על כוח המאסף, והתקדם עם המעפילים ברגל לבית-אורן. מחסום של הפלמ"ח נטש את עמדתו, לפני תום הפעולה, בצומת ואדי פלח-בית-אורן. טנדר משטרה הגיע למקום באקראי, ובו סמל בריטי, שוטר ערבי ושוטר יהודי. מפקד חוליית אבטחה של הפלמ"ח פקד על הסמל לעצור. משהבריטי לא נענה, פתחו הפלמ"חאים, בפיקודו של יוסף יריב, באש על הטנדר, הרגו את הסמל הבריטי, ופצעו את השוטר הערבי. השוטר היהודי יצא ללא פגע. זאת הייתה תקרית האש היחידה בכל המבצע, ואינה קשורה בפעולות בריטיות יזומות, הנוגעות להתרחשויות בעתלית. לעומת זאת, ייתכן כי הריגת הסמל הניעה את המשטרה הבריטית לכתר, בכוחות גדולים, את קיבוץ בית-אורן, באותו היום. ב"פנקס שירות" תיאר רבין את המסע הרגלי לבית-אורן:

• לקחתי ילד על כתפי. הרגשה מוזרה, אתה נושא ילד יהודי המום, מבוהל, משותק מחמת הפחד, ילד מן השואה. עוד אני נושא את תקוות עם ישראל על גבי ואני מרגיש... קילוח רטוב וחם זורם לאורך גבי.⁵

התפקוד הפסיבי של הבריטים, בכל הפרשה, מעורר תהיות, ומעלה אפשרות, שמעבר להצלחת נחום שריג, רבין ופקודיהם ללכת מבית-אורן לעתלית ולחתוך גדרות, היו כמה הסכמים חשאיים עם השלטונות הבריטיים, שאפשרו לבצע את הפעולה. קשה להניח, שבכמעט מחצית השעה שעשו אנשי הפלמ"ח במחנה – ואפילו אם נִטרלו את השוטרים הבריטיים שם – לא יכלו הבריטים להזעיק כוחות צבא ומשטרה, ממחנות ומבסיסים סמוכים. נחום שריג רמז על כך, בעדותו: "ואלה עיקרי התדריך של המטה הכללי של ה'הגנה' שקיבלנו... ג. לפי הידיעות המצויות – יש כל היסוד להניח שהצבא הבריטי החונה בארץ, לא יתערב בפעולת החיפוש אחר המעפילים המשוחררים".⁶ לפי תדריך המטכ"ל לשריג ולפי ההתרחשויות בעת הפעולה, דומה כי הבריטים לא נטו להחזיק ניצולי שואה במחנה-מעצר בארץ-ישראל, אך לא רצו לפעול בניגוד לחוקי ה"ספר הלבן", ולהכעיס בכך את הערבים. לפיכך, הם בחרו בחלופה שתפיס את דעתם של שני הצדדים: הם לא ישחררו את המעפילים, אך יניחו לזרוע הצבאית של המוסדות היהודיים לעשות זאת. הפתרון המבריק, מנקודת-ראותם של שלטונות המנדט, היה לנדבך חשוב במיתוס הפלמ"ח ובמיתוס רבין. יצחק רבין לא פיקד על הפעולה הצופית בעתלית. הוא היה אחד ממפקדי-המשנה. הוא הרחיב מאוד את הדיבור על הפעולה בספרו, כי זו הפעולה היחידה בחייו, שבה השתתף כמפקד עם כוחות במרחב הטקטי, ולא התמוטט, או ברח. אם הייתה לרבין יומרה להיות "מר ביטחון" ו"מצביא מהולל", כל כולה של יומרה זו נשענת על הפריצה למחנה עתלית. רוברט סלייטר כתב, ש"שמועות על הצלחתו של מבצע עתלית הגיעו גם לקיבוץ עין-חרוד, שבו הוצבה לאה, חברתו של יצחק". בראיון אמרה לאה רבין לסלייטר: "למחרת בא אלי המפקד המקומי, ולחץ את ידי. הייתי מאושרת, כי הכירו בקשר שבין יצחק לביני". יגאל אלון, שעם כניסת ה"הגנה" ללחימה בבריטים קיבל את הפיקוד על הפלמ"ח, ופעולת עתלית הייתה הפעולה הראשונה של החטיבה שבפיקודו, התפאר: "השלטון נדהם, כבודו היה למרמס. טרפו הוצא מבין ציפורניו. יעילות המבצע גרמה לו דאגה... הצלחת המבצע שימשה למהססים שבמוסדות המדיניים שלנו הוכחה ניצחת לכוחנו, ומכאן למדו מה מבצעים אפשר להטיל על הפלמ"ח".⁷ חודש אחרי הפעולה בעתלית, הוטל על רבין לתכנן פיגוע בבסיס המשטרה הבריטית הניידת בג'נין, ולפקד על הפעולה. אביו, נחמיה, שעבד בחברת החשמל, צירף אותו לצוות חשמלאים, שעבד שם. שלוש שעות וחצי שהה רבין, לפי עדותו, בבניין המשטרה, ולמד אותו לפרטיו. הוא חזר עם החשמלאים לעפולה, ושם עלה על אופנוע שהתחיל לנהוג בו, ללא רישיון, אך זמן קצר לפני-כן, וטס לפגישה עם יגאל אלון ועם נחום שריג בחיפה. נראה שלנהוג לא ידע, שכן ליד בית-חרושת "נשר" במבואות חיפה, דהר אל מול משאית מלט, ומצא את עצמו בבית-החולים. הפציעה הייתה קשה מאוד. לאחר הניתוח, וקיצור רגלו בסנטימטרים אחדים, הושמה רגלו בגבס, והוא עבר תקופת החלמה ממושכת.⁸ הפציעה והנכות אמורות היו, לכאורה, להוציאו ממסלול הפיקוד הקרבי. פרשת הנהיגה הפרועה ללא רישיון, יחד עם גניבת פגז הנפל והמרגמה, היו צריכים להוכיח למפקדיו שאין לסמוך על שיקול-דעתו של האיש, ומוטב לא להפקיד בידיו אחריות על חיי אדם ועל משימות צבאיות ולאומיות. אלא שליגאל אלון היו שיקולים אחרים, והוא מינה את רבין, אחרי שהחלים, למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח.

אריה טפר:

• כשהתרחשה פעולת עתלית, הייתי בקורס חבלה בבנימינה. הקורס הוכנס לכוננות, למקרה שנידרש לסייע. כיוון שכלום לא התרחש, לא הופעלנו. התלהבות מפקדי הפלמ"ח מהפעולה, שהדיה הגיעו לקורס שלנו, נראתה לי מגוחכת.
  שבועיים אחרי שרבין הבריח מעפילים וקנה לו שם עולם, יצאנו לפוצץ את מסילת-הברזל לירושלים בעשרים וארבע נקודות, מתחת לדיר א-שייח' [שם ממוקם היום היישוב נס-הרים]. חיים בר-לב פיקד על הפעולה, ואני הייתי מ"כ חבלה. יצאנו ברגל, מקריית-ענבים, למסע קשה בדרך הררית תלולה, עם ציוד וחומרי נפץ על הגב. המשימה הייתה לפוצץ שתים-עשרה נקודות ממערב ושתים-עשרה ממזרח. באותו הלילה פעלו צוותים של הפלמ"ח בפיצוץ מסילות-ברזל, באזורים אחרים בארץ. היה עלי לפוצץ, עם אנשי צוותי, שנים-עשר פיצוצים. הספקתי לבצע שניים, בדרך לירושלים, לכיוון מזרח, ברווח של חצי ק"מ מפיצוץ לפיצוץ. כשהתקדמנו לאתר הפיצוץ השלישי, התקרבה אלינו הרכבת מירושלים, עברה אותנו, ונעצרה באתר הפיצוץ השני. חוליית החבלנים שבפיקודי נותרה מאחורי הרכבת. קפצנו אל מתחת לגשרון, ומצאנו מסתור. זו הייתה רכבת משא. נוטרים של התחנה ושל הרכבת ירו לכל הכיוונים. כשנוכחתי שהנוטרים לא איתרו אותנו, ולא פנו לחפש אותנו, התעלמתי מן היריות. יצאנו מן המסתור, והתקדמנו מזרחה והמשכנו במשימה. אחרי עבור הרכבת, ביצענו עוד עשרה פיצוצים לאורך חמישה ק"מ, עד שהגענו לכפר עקר, מול דיר א-שייח'. אחרי שחולייתי סיימה את המלאכה, חזרתי עם פקודי לאחור, ובדקתי את התוצאה. בכל שנים-עשר המקומות נגרמו נזקים כבדים. כל אותו הזמן ירו הנוטרים לכל עבר, מבלי שאיתרו אותנו. אחרי שסיימנו את הבדיקה, מיהרנו למקום המפגש, בוואדי ממזרח לכפר עקר. אז התברר, שאחת הלוחמות, גילה דרוקר מכפר יהושע (שלימים נהרגה במסע לפטרה), לא הגיעה למקום המפגש. לבר-לב לא נותרה ברירה, והוא פקד לסגת לקריית-ענבים בלעדיה.
  ניתקנו מגע במהירות, והתחלנו ללכת צפונה. בגלל אורכה של הדרך וקשייה, לא ניתן היה להגיע לפני האור לבסיס, בהליכה רגילה. הלכנו במהירות רבה בקצב של מסע מזורז צבאי, שכלל גם ריצה. גילה הגיעה למחרת לבדה לקריית-ענבים. עד היום אינני יודע מה הייתה סיבת היעלמה. (בפלוגה ח' היו כמה בחורות קרביות: גילה דרוקר, רחל סבוראי, תמר מרשק, אביבה רבינוביץ וברכה פולד. הן היו נועזות מאוד, יצאו למסעות למקומות מסוכנים, בלי בחורים, והשתתפו בפעולות. אחרי שבמאי 1948 גיליתי את "דרך בורמה" מירושלים לשפלה, פקד המח"ט, יצחק רבין, לשלוח לירושלים, ברגל, את פלוגתו של שלוך. הסיירות גילה ואביבה הובילו את הפלוגה בדרך זו).
  כשרבין תכנן את פיצוץ משטרת ג'נין, ופוצץ את רגלו בתאונת דרכים, הוטל על פלוגה ח' לתכנן את פיצוץ בית-הספר לשוטרים במזרח ירושלים. בשלב התכנון, נשלחתי עם גילה לצפות על המשטרה ולאסוף עליה מידע. סיפור הכיסוי שלנו, למקרה שהבריטים יתלבשו עלינו, היה שאנחנו מחכים למכונית החלב של תנובה, על-מנת לנסוע בה הביתה, ליגור ולכפר יהושע. ישבנו סמוך ליעד והתבוננו. אחרי זמן-מה עבר לידנו בחור צעיר, ושאל אותנו בעברית ובאנגלית על כתובת מסוימת. לא הספקנו להגיד "ג'ק רובינזון", ולמקום הגיעו בלשים, עצרו אותנו והובילו אותנו לחקירה בחדר חקירות 8 בבניין הבולשת בירושלים. יום שלם נחקרנו בנפרד. הם חיפשו סתירות בסיפורי הכיסוי שלנו. הם השוו את גרסתי לגרסת גילה, וניסו להטעות אותנו בעורמה. שנינו עמדנו בחקירה בהצלחה. בלילה הם נטלו אותנו במכונית והשליכו אותנו ממנה, ליד תחנת הרכבת בבקעה. הלכנו ברגל לרמת-רחל.
  זה היה לראשונה, בתקופת תנועת המרי העברי, שהבריטים אסרו וחקרו חברי "הגנה". על סמך התנהגותנו, פרסם אז מטכ"ל ה"הגנה" פקודות קבע לסיפורי כיסוי ולהתנהגות בעת חקירות. היינו המודל. אני מניח, בכל הצניעות, שגם אם היו מתאמצים, לא היו מפקדי ה"הגנה" מוצאים אצל יצחק רבין איזה שהוא אירוע, היכול לשמש מודל התנהגות לחייל קרבי.
  על הפעולה בבית-הספר לשוטרים היה אמור לפקד חיים בר-לב. כמ"כ חבלן, הוצבתי בכוח המסתער. יחד אתי היה "רעננה" [אליהו סלע]. לפני המועד הגיע בר-לב למסקנה שבפעולה ייפלו קורבנות רבים, והוא לחץ על יגאל אלון לבטלה. אלון קיבל את הטיעונים, ולמרות ההכנות המדוקדקות והתדריכים המפורטים, לא יצאנו, לאכזבתנו, באותו הלילה מהבסיס. אז סברתי שלא הייתה הצדקה לביטול. אנשי אצ"ל ולח"י עשו אז פעולות מסוכנות יותר. לא מצאתי סיבה מדוע ראוי שהם יסתכנו, ואנחנו לא. היום אני מבין, שבר-לב לא הסתכן, משום שנועד להיות רמטכ"ל ושר בישראל.

אריה טפר:

• ב-27 במארס 1946, ריכזה ה"הגנה" כוחות רבים בתל אביב, לסייע להוריד מעפילים מהאונייה "אורד וינגייט", שאמורה הייתה להגיע עם 243 נוסעים. משחתות בריטיות עצרו את האונייה בלב-ים, והמבצע לא יצא אל הפועל. באותו הלילה הרגו הבריטים את ברכה פולד, שהפכה מאז לגיבורה לאומית ולמיתוס. ברכה עברה אתי קורס מפקדי-כיתות, ושירתה בפלוגה ח'. היא הייתה אזרחית בריטית, ילידת גרמניה, שגדלה באנגליה. ב"ליל וינגייט" פיקדנו על עמדות צמודות, אני ברחוב החשמונאים, בבית שמשמש היום את בנק "אוצר החייל", וברכה – ברחוב מרמורק. הקשר בין העמדות היה באמצעות גדנ"עים, שרכבו על אופניים. לפני שהתמקמתי עם פקודי בעמדה, ניפצתי את הפנסים כדי להחשיך את הרחוב. לכדתי מספר בלשים בריטיים ששוטטו בסביבה, והחזקתי אותם בפרוזדור ליד פחי הצתה שאמורים היו לשמש אותנו, אם וכאשר תגיע האונייה לחוף.
  משוריין בריטי נע בגזרתנו, הטיל מדי פעם אור מהזרקור שלו, ומפקדו צעק באנגלית: "ידיים למעלה, אני יורה!" פקודי ואני עברנו כבר את החוויה. כשהאור נפל עלינו, ושמענו את צעקתו, נצמדנו לקרקע, והוא חלף על פנינו. ברכה, ששפת אמה הייתה אנגלית, שמעה את הפקודה, והתרוממה אינסטינקטיבית עם תת-מקלע "סטן" בידה, כאילו עמדה לירות במשוריין. מפקד הכוח הבריטי ירה בה, והרגהּ. הגדנ"עי על האופניים היה עד להתרחשות, ומסר לי את כל הפרטים בזמן אמת.
  אחר כמה ימים, פרסם מטה הפלמ"ח פקודת יום לציון "ליל וינגייט". בפסקה האחרונה כתוב: "במערכה זו נפלה ברכה פולד. במאבקנו – נמזג דמה. במלחמתנו – יינקם דמה. לא באֵבל יישמר זכרה אלא במעללי-קרב, על המשך אותו עניין שעליו לחמה גם ברכה ובו נפלה".⁹
  מפקדי הפלמ"ח הצטיינו ברטוריקה נמלצת. אשר ל"מעללי-קרב", יש צורך בהכשרה מתאימה. הכשרה זו לא קיבלה ברכה פולד. ב"מעלל-הקרב" הגדול של התקופה – פיצוץ גשר אלנבי – נכשל הפלמ"ח, וגם ממנו נחלצו מפקדיו בעזרת "מעלל רטורי".
  זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות, אמר שלום עשת, יועצו הצבאי של דוד בן-גוריון, ששירת כקצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שהפעולה הצבאית היחידה, הראויה לשם הזה, שביצע הפלמ"ח (עד המלחמה) היא פיצוץ גשר אלנבי תחת אש, ב"ליל הגשרים" ב-17 ביולי 1946. על סמך פעולה זו, טען עשת, תובעים מפקדי הפלמ"ח לפקד על הצבא היהודי העתיד לקום, ולבנות את מערכת הביטחון של מדינת ישראל. עם כל הצניעות והענווה, הייתי האיש המרכזי בפרשת פיצוץ גשר אלנבי, ולוּ גם הייתה זו הפעולה היחידה שביצעתי בחיי – דייני.

אריה טפר:

• לקראת המבצע עשינו מסעות וסיורים מרמת-רחל לבית-הערבה, במטרה להכיר את השטח, שדרכו היינו אמורים לסגת אחרי הפיצוץ. לא ניתן היה לעבור את המרחק הזה בלילה אחד. לכן, היה הכרח להסתתר ביום ולהמשיך בלילה הבא, או ללכת ביום, ולקחת את הסיכון הכרוך בכך. באחד הלילות פיקדתי על מסע של חוליה בת חמישה לוחמים, דרך ואדי הינדי. היה עלינו לחלוף על פני תחנת משטרה בנבי מוסה, מצפון לוואדי, שבה היו מוצבים שוטרים בדווים, נועזים וערמומיים ביותר. היינו מצוידים בנשק מפורק, שהוסתר בתוך מימיות. עקפתי את המשטרה מימין. השוטרים לא הבחינו בנו, ולא ירו. המשכנו בוואדי. השחר הפציע כשהגענו לצומת יריחו, ונותרו לנו כאחד-עשר קילומטר עד בית-הערבה. לא היה לי שום ספק, כי הצופה שעל מגדל משטרת נבי מוסה הבחין בנו, וכי צוות שוטרים ייצא לחפש את המסלול שבו הלכנו, ויגלה את עקבותינו. בכוח שלי הייתה גם תמר – לימים רעייתו, והיום אלמנתו של חיים בר-לב, שפיקד על המחלקה בבית-הערבה, ואמור היה לפקד על פיצוץ גשר אלנבי.
  בבית-הערבה דיווחתי לבר-לב על ההתרחשויות במהלך הסיור, והזהרתי אותו שלא ישלח חוליה לירושלים באור יום ובאותה הדרך, כי השוטרים יארבו לה שם ויתפסו אותה. הצעתי שישלח את החוליה בלילה; ואם הוא מתעקש לשלוח אותה ביום, שיורה למפקדהּ לבצע איגוף גדול מאוד, כדי לא לעשות את אותה הדרך.
  בר-לב לא הבין על מה דיברתי. הוא היה אומנם מן המפקדים הבכירים בפלמ"ח, אך הייתה לו הבנה מוגבלת מאוד בנושאים צבאיים, ולא התמצא כלל בהיבטים הצבאיים של השטח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, בהיותו רמטכ"ל, בפרשת "קו בר-לב" (הטרגדיה שלנו הייתה, שרוב המפקדים האחרים היו גרועים ממנו בהרבה). הוא לא התחשב בחוות-דעתי ובאזהרתי, והחליט לשלוח בו ביום, לפני רדת החשכה, חוליה לירושלים.
  בארבע אחרי-הצהריים באותו יום קיצי, יצאה חוליה בת חמישה לוחמים חמושים, באותה הדרך לרמת-רחל. אחד מן החמישה הלך אתי בלילה הקודם. ממשטרת נבי מוסה ניתן היה לִצפות על בית-הערבה, ולראות אם נכנסו אנשים לנקודה, או יצאו ממנה. השוטרים ארבו לחוליה, כפי שצפיתי, במקום שעברתי בלילה הקודם, עצרו את החמישה, ושלחו אותם עם המימיות לבית-הסוהר. בחקירה התגלה הנשק במימיות, והוצג במשפטם. החמישה נדונו לתקופות מאסר ארוכות. זאת הייתה החמישייה השנייה שלנו, שנשלחה למאסר, אך בעוד שמפקדי הפלמ"ח בלמו את קידומו של ששון נוביק, למרות שנהג כהלכה בפרשה הראשונה, הם קידמו את בר-לב – עד היותו רמטכ"ל ושר בישראל – אפילו שאשמתו הייתה ברורה, בפרשה השנייה.
  לפני שנים אחדות, במפגש של ותיקי פלוגה ח', פתחה תמר בר-לב את פיה, וחירפה את בעלה במילים בוטות. היא סיפרה לנוכחים הנדהמים את הסיפור בפרטי-פרטים, תיארה את המסע שעליו פיקדתי, אפילו תיארה את האיגוף; סיפרה שהזהרתי את בר-לב לא לחזור על אותו המסלול, והוא התעלם מאזהרתי, בטיפשות הגובלת ברשלנות פושעת. לכן, לדברי רעייתו אז, הוא אחראי לישיבת החמישה בבית-סוהר, עד תום המנדט. הנוכחים ישבו פעורי-פה, ורובם לא הבינו על מה היא מדברת, משום שמעולם לא דובר בפלמ"ח ובצה"ל על פרשה זו, ומשום שמעולם לא קם איש, בכנס של פלמ"חניקים, לומר את האמת. נראה שבהזדמנות החגיגית היא סגרה אתו חשבון פרטי. לי היו דבריה הוכחה נוספת לבסיס המיליציוני-אידיאולוגי של הפלמ"ח ושל צה"ל.

אריה טפר:

• פרשת גשר אלנבי היא המעלל האסטרטגי-לאומי הראשון שלי, בסדרת מעללים, שבהם הכרעתי, כלוחם וכמפקד חבורת לוחמים קטנה, את גורל המערכה. לפי הדוח של חיים בר-לב, מאותם הימים, מטרת הפעולה הייתה – חבלה בגשר לשם מניעת השימוש בו לתקופה ממושכת, עד כמה שאפשר.¹⁰ הגשר היה מורכב ממבנה פלדה, הנתמך על-ידי ארבעה עמודי אבן ובטון מזוין, ועליו כביש אספלט. אורכו 35 מטר, ורוחבו – 6 מטרים. עובי קירותיו הפנימיים 1.20 מטר. רוחב הנהר 25 מטר. בגדה המערבית של הירדן, ליד הגשר, היו בית-מכס, תחנת משטרה, צריפי מגורים ובית-קפה. בגדה המזרחית היה בניין משטרה בעל שתי קומות. לפי הידיעות המודיעיניות, היו על הגשר שני זקיפים, דרך קבע, ומגג בניין המשטרה צפו עליו שני שוטרים. במקום היו כעשרים וחמישה אנשי ביטחון חמושים היטב ושני כלבי-שמירה. כוחות צבא בריטיים יכלו לחוש במהירות למקום, מסביבות יריחו.
  פיצוץ גשר אלנבי הוטל על פלוגה ח'. בפעולה היו מעורבים חמישה קצינים. הם לא שיתפו, במידע הנוגע לתכנון, איש מן המפקדים שאינם קצינים. לאחר שכל הקצינים כשלו במבחן האמת, הם גנבו את התהילה, ועשו לעצמם קריירה מזהירה. אציג בפני הקוראים את דיוקנם של החמישה. אחד מהם היה לימים רמטכ"ל, האחר היה אלוף, ושניהם מילאו תפקידים בכירים בתחום האזרחי אחרי שפרשו מהשירות הצבאי. פרשת גשר אלנבי היא מיקרו-קוסמוס של תולדות מדינת ישראל וכתובת על הקיר. שנים לאחר מעשה, חובה לקרוא אותה כדי לקבל תשובה נכונה על השאלה ששואלים רבים באמצע שנות התשעים: "היכן שגינו?"¹¹
  הקצין הראשון: טבעי הדבר, שמנחם רוסק מנען, מפקד הפלוגה, יאמן את פקודיו לקראת הפעולה ויפקד עליהם. רוסק לא אימן אותנו. הוא "פיקד" על המבצע מאחד הגגות של רמת-רחל, שממנו ניתן היה לראות את ברק הפיצוץ. במלחמת העצמאות היה רוסק סמג"ד, אחר-כך מפקד הגדוד החמישי של הפלמ"ח, שפעל בחזית הדרך לירושלים, וסיים את המלחמה כסמח"ט. הוא איש יקר מבחינה תנועתית, וחסר כל ערך צבאי. הוא פיקד תמיד מאחור ומרחוק. תבוסת היהודים בחזית הדרך לירושלים, בחלק הראשון של מלחמת העצמאות, נזקפת גם לחובתו. בקרב שיירת נבי דניאל, הוא היה עם משורייני העתודה ברמת-רחל, ולא נחלץ לעזרה. ב"שיירת הדמים" ב-20 באפריל 1948, שממנה ברח המח"ט יצחק רבין, פיקד רוסק על הגדוד, וכשל. אולי תפקודו הלקוי היה הסיבה העיקרית למשבר בשיירה ולבריחת רבין. רוסק התקדם בשרשרת הפיקוד של הפלמ"ח, לא בגלל כישוריו הצבאיים ויכולתו להנהיג קרב, אלא בגלל היותו נציג הקיבוץ המאוחד ונציג המפלגה.
  הקצין השני: חיים בר-לב פיקד ישירות על הפעולה בגשר אלנבי. הוא הגיע אלינו מפלוגה ה', שבה היה מפקד המחלקה בגבעת-חיים. אצלנו הוא היה מפקד מחלקת בית-הערבה, ויועד להיות סמ"פ, או אפילו ליטול את הפיקוד על הפלוגה. אחרי שבר-לב התחמק מלבצע את פיצוץ בית-הספר לשוטרים, ואחרי כישלונו החמור בפרשת הסיור החוזר מבית-הערבה לירושלים, אסור היה, לדעתי, להניח לו לפקד על פעולה צבאית בצבא של ממש.
  במלחמת העצמאות הוא פיקד באופן גרוע ביותר על גדוד פלמ"ח בנגב, והדבר בא לידי ביטוי, למשל, באי-חילוץ אנשי "הקומנדו הצרפתי" (שעליהם פיקד טדי איתן) מאחד ממוצבי תמילה, במבצע "חורב", בדצמבר 1948. פיקודו הכושל על מבצע החילוץ הביא לכך שהמצרים טבחו פצועים רבים מאותה יחידה.
  את הנזק היותר גדול לביטחון ישראל גרם בר-לב כשפיקד, כרמטכ"ל, על צה"ל ב"מלחמת ההתשה", ובעיקר בהקמת "קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ, ובשיטת ההגנה הקווית שאימץ לאורך הגבול עם המצרים. הכתובת על הקיר נרשמה, אך איש לא היה מסוגל ולא היה מעוניין לקוראה.
  בר-לב אומנם אינו רבין, אך גם הוא הגיע לצמרת העליונה ביותר של מערכת הביטחון שלנו, וגם הוא המיט עליה נזקים בלתי-הפיכים. בר-לב מבסס את טיעוני, שרבין מבטא פרדיגמה ביטחונית-תרבותית, ואינו עוף מוזר ויוצא דופן.
  הקצין השלישי: עוזי נרקיס אמור היה לפקד על חוליית הפריצה, שתפקידה היה להשתלט על אזור הפיצוץ, ולאבטחו, גם בפעולה שקטה וגם במקרה שהכוח יתגלה. לרשותו עמדו מדריכי הספורט של הפלוגה, שנחשבו ללוחמים הטובים והנועזים ביותר: אורי בר-רצון (לימים מח"ט "גולני"), בן-אריה (שנהרג בלטרון במלחמת העצמאות) וירקונה (אליהו שינדרובסקי). זאת הייתה המשימה הקרבית החיונית ביותר בפעולה כולה. נרקיס היה עירוני ערמומי. לימים פגשתי אותו בגוש-עציון, וכמפקד קרבי בקרב, שהיה אולי החשוב ביותר בחייו, ב-14 בינואר 1948, הוא לא תִפקד.
  כשהיה אלוף פיקוד המרכז, במלחמת ששת הימים, גם אז תפקד גרוע ביותר. בין היתר, הוא אשם ישירות בכך שבמשך כל קרב גבעת התחמושת בירושלים, בשישה ביוני 1967, ירו חיילים ירדניים מגבעת המבתר הסמוכה, באופן חופשי, על הצנחנים, בעת לחימתם. וזאת כתוצאה מטעות קריטית שלו, כמפקד המערכה בירושלים, בחלוקת הגזרות בין חטיבת הצנחנים 55 בפיקודו של מרדכי גור, לבין חטיבת השריון 10, שעליה פיקד אורי בן-ארי. הוא פיקד על הפשיטה על כראמה, ב-21 במארס 1968, ונכשל עד כדי כך, שהודח, במהלך המבצע, והוחלף על-ידי ישראל טל. על הפעולה כתב אל"מ (מיל.) בני מיכלסון, ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל: "המערכה בכראמה חוללה מפנה, בכל הכרוך בחשיבותו של ארגון 'אל-פתח', ובמשקלו בעולם הערבי. באווירת התסכול אחרי מלחמת ששת הימים, נחשבה מערכת כראמה, בעולם הערבי, לניצחון מזהיר ... באותה פעולה נהרגו כעשרים ושמונה חיילי צה"ל ונפצעו שישים ותשעה. שלושים וארבעה טנקים נפגעו, ואחד מהם נשאר בידי המחבלים. נפגעו גם כמה שריוניות, שעליהן פיקד אמנון שחק, וכמה זחל"מים".¹² במסעו הארוך של יאסר ערפאת, עד שסחט מישראל את "הסכם אוסלו", מהווה הפשיטה הכושלת של צה"ל על כראמה נקודת ציון חשובה. לכן, הגיע לנרקיס צל"ש מ"פתח".
  הקצין הרביעי: קצין החבלה שפיקד עלי ישירות בפעולת גשר אלנבי, היה השחקן (לימים) דוד קליין. עוד כשהיה קצין בפלמ"ח, הוא נודע כפחדן. בגשר אלנבי ולאחר-מכן, הוא הוסיף ביסוסים למוניטין שלו.
  הקצין החמישי: בפעולה נכח קצין התרבות הגדודי – הפוליטרוק – גידי אילת מבית-אלפא. הוא היה אדם חסר משמעות בתחום הצבאי, שהתקדם מהר בפלמ"ח בסיועו של בר-לב. כשהיה מפקד מחלקה בגבעת-ברנר, נפגשנו פעם באוטובוס. בירכתי אותו לשלום. הוא נזף בי בחריפות על שהעזתי לברכו, שהרי בין הנוסעים נמצאים אולי "שטינקרים", כך אמר, והם עלולים לזהותו. חשבתי לעצמי כבר אז, שעם עכברים קטנים כאלה אין לפלמ"ח סיכוי להיות יחידה צבאית של ממש. בפעולת פיצוץ גשר אלנבי הוא לא עשה כלום, מלבד הפגנת נוכחותו הפוליטרוקית.

אריה טפר:

• בפיצוץ גשר אלנבי השתתפו 35 לוחמים, מהם 14 אנשי מילואים מפלוגה ו' הוותיקה, שהיו אז ברובם סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בדוח שלו, מנה בר-לב שמונה חוליות, מהן שתי חוליות חבלנים בנות שבעה לוחמים כל אחת. פיקדתי על אחת מחוליות החבלנים. זו הייתה החוליה הגדולה ביותר, ובפועל פיקדתי על כל כוח החבלה, כפי שיתברר להלן. למרות זאת, שיתף בר-לב, בתכנון ובמידע, רק את הקצינים הנ"ל.
  לקראת הפעולה, סיירו אנשי הפלוגה גם בסביבות הגשר וגם בדרכי הנסיגה. שרולנה (ישראל כהן), שהיה מפקד-כיתה בבית-הערבה, סייר חמש פעמים בסביבות הגשר. בבית-הערבה בנינו מודל של היעד מחבילות קש, והתאמנו עליו.
  בליל הפעולה נסענו במשאית סגורה של חברת האשלג, עד שלושה קילומטרים מהגשר. הנהג ובחורה ממחלקת בית-הערבה נקשרו בתוך תא הנהג, על-מנת שיוכלו לספר לבריטים, שהם הוכרחו בכוח להסיע את המכונית, למקרה שיגיעו כוחות ביטחון למכונית. חוליה של שני לוחמים שמרה עליהם בהסתר. שבע החוליות הנותרות, שיצאו ברגל לגשר, היו מורכבות משלושה כוחות: א. חוליה בפיקודו של עוזי נרקיס, שעליה היה להגיע עד למרגלות הגשר, להשתלט על המקום בשקט או תחת אש, ולהבטיח את עבודת החבלנים. ב. החבלנים והסבלים, בפיקודו של דוד קליין, שאמורים היו להביא את חומר הנפץ עד למרגלות הגשר, ולפוצצו. ג. חוליות אחדות שהוטל עליהן לחסום את הדרך לגשר, בזמן הפעולה, לרתק באש את אנשי הביטחון, ולהבטיח את החבלנים המפוצצים את הגשר. בר-לב קבע את מקומו עם כוחות החסימה והרתק. זאת הייתה החלטה מדהימה, שכן הצלחת הפעולה הייתה תלויה במהירות ההשתלטות על הזקיפים שעל הגשר, ובמהירות ההכנות לפיצוץ. ממקום הימצאו של בר-לב לא ניתן היה לשלוט ולפקד על ביצוע המשימה. מקומו של מפקד בקרב הוא מבחן עליון להבנתו את המשימה ולעוז רוחו, והוא תנאי הכרחי ליכולתו להשפיע על ההתרחשויות. החלטת בר-לב להימצא מחוץ לאזור השליטה של עיקר המשימה, מעידה על פחדנות ו/או על שיקול-דעת מוטעה. בשתי החלופות, ראוי היה למפקדי הפלמ"ח, לו היו מפקדים צבאיים של ממש, להסיק לגביו מסקנות אישיות, ולא לאפשר לו להמשיך ולתפוס עמדות פיקוד, וזאת מבלי להתייחס עדיין לשאלה איך תִפקד בפועל באותו הלילה. אלא שמפקדי הפלמ"ח לא הבינו את הוויית הצבא והמלחמה, והידע שלהם הסתכם במה שמסר להם חיים בר-לב.

אריה טפר:

• ממקום חניית המכונית התקדמנו במהירות ליעד. כשהגיעו אנשי הרתק והחסימה אל בית-הקפה, חש הזקיף שעל הגשר בתנועה חשודה, וצעק באנגלית, "מי שם?" בר-לב ירה בו מרחוק באקדחו, ולא פגע כמובן, אך העיר את כל הסביבה. מהרגע הזה, ברור היה שהמבצע כבר לא יהיה שקט. מיד נפתחה עלינו אש מכונות-ירייה ורובים מכל הכיוונים. בהחלטתו של בר-לב לירות בזקיף, הייתה משום טעות חמורה בשיקול-הדעת, שנבעה, כנראה, מפחד ומלחץ נפשי כבד. אני סבור, שלו פיקד מאיר הר-ציון (שעליו פיקדתי בקורס מפקדי פלוגות בשנות החמישים) על הפעולה, הוא לא היה יורה בזקיף, אלא נצמד לקרקע על-מנת להכניס את הזקיף לדילמה, שאולי התנועה שבה חש נגרמה על-ידי חבריו השוטרים מן הצריפים, שיצאו לשירותים שבחוץ, או על-ידי בעלי-חיים. אפילו אם היסוסי הזקיף היו נמשכים לא יותר מדקה, היינו מפיקים מכך תועלת עצומה, שכן כל הפעולה מתחת לגשר נמשכה בהצלחה, תחת אש, חמש דקות בלבד.
  אנשי חוליות הרתק פתחו באש. שרולנה ירה במקלע, יעקב לוינגר, הצלף, ירה ברובה, ומישהו הטיל רימון על עמדת השקים, והיא שותקה. לפי הדוח המפוברק של בר-לב, הוטלו אז על החבלנים שלושה רימונים. והלוא די היה ברסיס מרימון אחד, כדי לפגוע באחד התרמילים עם חומרי-הנפץ ולפוצץ אותו, ואז היה גורלנו כגורל הפלמ"חאים שפעלו באותו הלילה בגשר א-זיב, מדרום לראש הנקרה.¹³
  כשנפתחה האש, זינקו הסבלים לתוך מי הירדן והתחבאו בתוך המים, במרחק של כחמישים מטר מן הגשר. היום, כשהם פרופסורים מכובדים ומטיפים לעם הזה מוסר על התנהגותו, אני נזכר בהתנהגותם הפחדנית, בעת שהיה עליהם לגלות קצת אומץ-לב, בתנאי לחץ תחת אש. דוד קליין צעק, "נפצעתי", ויצא מן המשחק כשעפרון-ההשהיה בתרמילו. יותר לא שמעתי ממנו דבר במשך כל הפעולה, וגם לא ציפיתי לשמוע, שהרי את אישיותו הכרתי היטב. ל"פציעה" זו לא היה ביטוי בנסיגה הקשה. חיכיתי שבר-לב יורה לי מה לעשות. מבר-לב לא שמעתי דבר, אף שבדוח שלו הוא כתב: "מפקד הפעולה שלט יפה במצב, ונתן הוראות ופקודות ברורות לכל מפקדי החוליות בכל מהלך הפעולה". בר-לב נעלם בין חוליות החסימה והרתק, לא ידע מה מתרחש בגזרה הטקטית העיקרית, ולפיכך לא שלט בכוחות, ולא נתן פקודות. גם לנרקיס, מפקד הכוח המסתער, הוא לא הצליח לגרום, כמסתבר, להתרומם מן המחסה שתפס לאחר פרוץ האש, כדי שיבצע את משימתו. התבוננתי לעבר מקום חולייתו של נרקיס. הוא לא קם, לא הסתער, ולא השתלט על הגשר.
  מכל כוח החבלה, תִפקדו, לאחר היריות הראשונות, רק שניים: הטוראי גרשון דובנבוים (דבמבם, שנהרג במלחמת העצמאות), ואנוכי (מ"כ). התבוננתי בגשר. סביבנו שרקו כדורים, וחשבנו, כל אחד לעצמו, על הנמושות שמתחזים לגיבורי חבורת גורילות, שואפים להיות זכרי-אלפא, להשיג נקבות, אבל מתמוטטים תחת אש בלתי-מכוונת. (אולי הבינה זאת תמר בר-לב בכנס פלוגה ח' לפני שלוש שנים?) חשתי אז (לא היה בכוחי להבין באותם הימים), כי הכוחנות של דור הבנים אינה סותרת פחדנות, ואולי אפילו נובעת ממנה. דבמבם היה ג'ינג'י אמיץ מרחובות עם רוח ספורטיבית, ואני הייתי הרפתקן פתולוגי.
  דבמבם שאל: "טפר, מה עושים?"
  השבתי: "מפוצצים את הגשר!"
  דבמבם: "רק שנינו?!"
  אני: "למה לא?!"
  דבמבם: "קדימה!"
  אני: "קדימה!"
  שנינו לא היינו בסוד הפעולה, ולא ידענו אילו הוראות ניתנו למצב כזה. היום, אחרי ארבעים ושמונה שנים, אני כמעט בטוח, שבר-לב תִכנן לא לפוצץ את הגשר, אם הכוח יתגלה, ותיפתח עלינו אש, אפילו שלכאורה התכוננו לפעול תחת אש. לכך ייקרא: "התקפה סיבובית" – לבצע את הפקודה, אך לא לבצע את המשימה. במלחמת העצמאות היו הרבה התקפות סיבוביות, ומניתוחן, אחרי שנים, הבנתי את התופעה. מדינת ישראל הייתה קמה גם בלי פיצוץ הגשר, אך ספק אם הפלמ"ח היה מגיע לאותה עמדה שאליה הגיע במערכת הביטחון של "היישוב", בפרוץ מלחמת העצמאות, אם היינו מוותרים על ביצוע המשימה, והיינו חוזרים כלעומת שבאנו. לא חשבתי אז על העם היהודי, לא על הציונות ולא על הפלמ"ח. פעלתי מתוך יצר הרפתקנות – משימה יש לבצע, ואין מכשול שאינני יכול להתגבר עליו. זאת נורמת האבירים, נורמת האחריות. לו היססתי חצי דקה, לא היינו מפוצצים את הגשר.
  היה עלינו להניח במהירות, תחת אש, 350 ק"ג ג'לניט נלוש, מחולק בתרמילים של 25 ק"ג כל אחד [בר-לב דיווח על 300 ק"ג]. דבמבם ואני רצנו תחת אש, הלוך וחזור עם התרמילים, וערמנו אותם סמוך לשני עמודים פנימיים שתמכו את הגשר. כמה סבלים יצאו לסייע לנו, והיו שהמשיכו לרעוד בתוך המים.¹⁴
  אחרי שערמנו את המטענים, התברר שחישוב עובי העמודים בעת תכנון הפעולה היה מוטעה. לנו היה פתיל-רועם (המחבר את כל המטענים ויוצר פיצוץ אחד), באורך של עשרה מטרים, אבל היינו זקוקים לארבעה-עשר מטר, כדי לבצע את הפיצוץ כמתוכנן. אחרי מחשבה של הרף-עין, החלטתי לפרק את המבנה שהקמנו, ולקרב את המטענים זה לזה. דבמבם ואני, לבדנו, ביצענו את המשימה, שארכה דקה וחצי. אחר-כך הצמדתי למטענים פתיל שחור באורך שישים סנטימטר, כדי שייוותרו לנו שישים שניות להתרחק ולתפוס מחסה. פקדתי על הסבלים לצאת מן המים ולרוץ לאחור. הדלקתי את הפתיל השחור בעזרת גפרור, צעקתי, "פוּצץ!" ורצנו אחרונים, דבמבם ואני, דרך שיחי הפטל, מערבה. תוך כדי ריצה – אירע הפיצוץ.

אריה טפר:

• בנסיגה התעשת בר-לב, ופעל כהלכה. הגענו למשאית, עלינו עליה במהירות ונסענו. במהלך הנסיעה עצרנו ליד חוליה, שנמצאה על עגלה רתומה לסוס, ומסרנו לה את הנשק, והיא הובילה אותו לבית-הערבה. הגענו למסוף של רכבת-פנים של מפעל האשלג, וברכבת נסענו עד מעגן סירות. שם עלינו על סירה גדולה של המפעל, והפלגנו לעין-פשחה, ללא כל בעיות, למרות שבמקום פִּטרלה סירה של המשטרה. תוך כדי ההפלגה, החליט בר-לב לא לנחות בחוף עין-פשחה, כמתוכנן, אלא בחוף רואייר, ומשם הלכנו לעין-טרייבה (מתחת למצפה שלם דהיום). החלטת בר-לב הייתה מוצלחת ביותר. אחר-כך התברר, כי הבריטים חיכו לנו בעין-פשחה. יום שלם חנינו מתחת לאשלים של עין-טרייבה. בלילה הלכנו ברגל לרמת-רחל. הובלתי את הכוח. בשלב האחרון של ההליכה תעיתי בדרך. נכנסנו לאור יום, ואת הקילומטרים האחרונים עשינו יחד עם פועלים ערביים שהלכו לירושלים. למרות הטעות, לא אירעה שום תקלה. הגענו לרמת-רחל, והתפזרנו לבסיסים.
  בדוח שלו על הפעולה כתב בר-לב: "בסיכום יש לציין שהכול 'דפק' לפי התוכנית. רוח האנשים טובה". לפחות רוחו הייתה טובה, שכן אף שבפעולת הפיצוץ שום דבר לא "דפק" לפי התוכנית, הוא יצא מליל הגשרים כמנצח הגדול, שדרכו נסללה לכס הרמטכ"ל ולצמרת המדינה. מחיר המסלול הזה היה בניינו של צבא פגום, שאינו יכול לבצע כהלכה את המשימות שהדרג המדיני מטיל עליו, והסתאבות בהכרח, בעיקר בשל העדר ביקורתיות, בשל דיווחים שקריים, בשל אי-איתור פגמים ובשל אי-הפקת לקחים.

אריה טפר:

• ימים אחדים לאחר הפעולה, כתב יגאל אלון בפקודת יום שהופצה בין יחידות הפלמ"ח: "יחידתנו הגיעה עד סמוך לגשר. משהחלו החבלנים לעסוק במלאכתם, נפתחה אש עזה מצד המשמרות המרובים, מקלע ומכונת-ירייה כבדה. החבלנים סיימו את מלאכתם בחיפוי-אש של היחידה שמילאה את תפקידה תוך תיאום ובקרה מצוינת, ופוצצו והרסו את הגשר.¹⁵
  אחרי כשש שנים, התפאר אלון ש"המבצע הקשה ביותר... נערך על גשר אלנבי... הגשר היה שמור היטב על-ידי הלגיון הערבי ויחידה צבאית אנגלית. גם כאן חסמו כוחותינו את הכביש המוביל מיריחו לגשר, וניתקו את קווי הטלפון. וכמו בשאר המקומות, הצליח גם כאן אגד קרב, שנמנה עם הגדוד השני, להתגנב חרש, בעוברו בשטחים ערביים, ולהגיע לקרבת הגשר, כשיחידות החיפוי שלנו ערוכות לסיוע-אש, במקרה שחבלנינו יתגלו [התגלו דווקא המחפים – אריה טפר]. בעוד אלה מטפלים במטעניהם, הרגיש בהם האויב ופתח עליהם באש מקלעים ואף במכונת-ירייה כבדה, יחידות החיפוי מילאו משימתן יפה והחבלנים סיימו את מלאכתם בשלום. ובעוד הקרב מתנהל מטווח קרוב, הופעל חומר-הנפץ והגשר נהרס".¹⁶
  חיים בר-לב נפטר ב-1994. ספד לו ראש הממשלה יצחק רבין שאמר בין היתר: "הולך וכלה מן הארץ דור אשר בהיסטוריה המפוארת של המדינה ייחקק על לוחותיו התואר 'בוני מדינת ישראל וכוח המגן שלה'. זו הייתה, ועדיין, זכות גדולה להיות בחבורה הלא-גדולה הזו, שחיים בר-לב היה מבכירי בניה, שעליו ועל שכמותו כתב נתן אלתרמן: 'הם נשאו את עמם עלי שכם'... במדים חיים היה תמיד במקום שצריך חייל ומפקד להיות: בקו האש, במבחן הדם, במקום שצריך להוליך חיילים אל הקרב, במקום שבו תיפול ההכרעה ויבוא הניצחון".¹⁷
  אחרי ימים אחדים, בהודעתו בכנסת על הסכם "עזה-יריחו", שיבח רבין את בר-לב ש"היה מן הטובים שבמפקדי צה"ל בכל הזמנים". הודעה זאת תורגמה לאנגלית ונשלחה לכל נציגויות ישראל בכל העולם.¹⁸
  בדברים חסרי בסיס אלה הוסיף רבין נדבך לתרבות השקר שהיא מורשתו האמיתית ומיתוס הפלמ"ח שהוא היה הבכיר שבפירותיו הבאושים.

________ [הפרק החמישי יעסוק בכישלונו של יצחק רבין כמפקד הגדוד השני של הפלמ"ח בפעולת גמול נגד ערבים בכפר פג'ה ליד פתח תקוה במחצית 1947; בהדחתו של רבין מפיקוד קרבי ומינויו לקצין מבצעים של הפלמ"ח שהיה בפועל משרת אישי של יגאל אלון; ברמה הנמוכה של מפקדי הפלמ"ח ובאופיים האנטי-אינטלקטואלי.]

1. רבין, "פנקס שירות", עמ' 26. 2. א"צ, 2001/469/4, דברים בטקס הפרס הלאומי לאיכות בתעשיה ירושלים, 6 במארס 1994. 3. סדרת ראיונות עם יוסף טבנקין. 4. סדרת ראיונות עם משה קלמן. 5. רבין, "פנקס שירות", עמ' 28. 6. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 630. 7. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 534. 8. רבין, "פנקס שירות", עמ' 29. 9. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 649. 10. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 652. 11. אריה טפר-עמית נפטר בשנת 1996. דבריו עדיין רלוונטיים גם בעת כתיבת השורות הללו, כעבור שלוש-עשרה שנה. 12. ספרי, "ההיסטוריה של הצנחנים ג' – איחוד ירושלים". שלגי, 1985, עמ' 1256-1258. 13. שלושה-עשר איש נהרגו מפגיעה בחומר-הנפץ, והמשימה לא בוצעה. 14. האגרונום בני קפלן, שהיה בכוח הסטודנטים-סבלים, סיפר לי, לימים, שהוא סייע בהובלת חומר-נפץ. ירקונה סיפר לי, שהוא הגיע אלינו, במהלך פעולתנו, וראה את דבמבם ואותי מכינים את הפיצוץ. חיים בר-לב ועוזי נרקיס לא היו שם (טפר). 15. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 651. 16. "ספר הפלמ"ח" א', עמ' 69. 17. א"צ, 2001/1469/5, דברים בהלוויית חיים בר-לב, רמת השרון, 8 במאי 1994. 18. א"צ, 2001/1469/4, הודעתו של ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת על הסכם עזה-יריחו ב-11 במאי 1994.