בריחת רבין משדה הקרב

ההחלטה על השינויים האסטרטגיים ועל המבצע החדש, בתוך ירושלים, התקבלה ב 18 באפריל בערב. לרבין נודע עליה רק למחרת, ולא היה לו די זמן לארגן את חטיבתו לקראת השינויים. החוקר אריה יצחקי כתב שרבין קיבל פקודה, ב 19 באפריל בבוקר, להכין "שיירה ענקית" שתצא למחרת, מהשפלה לירושלים, ושבאותו היום אחרי הצהריים, קיבל פקודה לעלות לירושלים עם הגדוד החמישי, לקראת המבצע החדש, "יבוסי".¹ יצחק שדה, מפקד מבצע "יבוסי", היה מפקד האוגדה הראשון ב"הגנה" ובצה"ל. שדה, מפקד הפו"ש והפלמ"ח והרמטכ"ל בפועל של ה"הגנה" בימי "תנועת המרי", לא קיבל את הפיקוד על חטיבת "גבעתי" בימים הראשונים של המלחמה, בגלל וטו שהטיל בן-גוריון על מינויו. בכל תפקידיו הקודמים הצטיין שדה, לא כאיש מטה וכמארגן, אלא כמנהיג וכמחנך, כמפקד של צבא גרילה, שבו המוטיבציה והתודעה האידיאולוגית חשובות יותר מהמקצועיות. בפו"ש מילא אליהו בן חור את המשימות הארגוניות, בפלמ"ח – יגאל אלון, ובמטכ"ל – יוסף אבידר. בין שדה לבין אבידר לא הייתה 'כימיה'. אחרי קרבות משמר העמק עלתה שוב קרנו של שדה בעיני אנשי צמרת הביטחון. הם לא ידעו שגם במשמר העמק לא הצטיין בפיקוד ישיר, אלא במתן עצות ובהחדרת מוטיבציה. עד שמונה למפקד "יבוסי", לא פיקד שדה על מבצע צבאי סדיר ולא השתתף במבצע כזה.² לימים, אמר ידין שמינה את שדה לתפקיד הזה כדי שיתאם בין הפעולות של "עציוני" לאלה של "הראל", ויגאל אלון סיפר: "יצחק שדה היה מובטל. ראיתי אותו בביזיונו והצעתי לשלוח אותו ל'יבוסי'". ראוי לזכור שגם אלון היה אז "מובטל" ולא פיקד על מבצע כלשהו. לאלון ולשדה היה עניין ששאלתיאל לא יפקד על המהלך ההכרעה של המלחמה, שכן שאלתיאל, מפקד ירושלים, היה נאמנו של בן-גוריון, ולהצלחתו עלולה הייתה להיות משמעות מפלגתית שתפגע באינטרסים של מפ"ם, מפלגתם של שדה ושל אלון. אלא שלהיפטר מבן-גוריון, מכול וכול, לא היה ניתן, ולפיכך מונה לראש המטה של מפקדת מבצע "יבוסי" שלום עשת, נאמנו של בן-גוריון. מטה מבצעי, יחידות מודיעין וקשר ומנהלה לא היו. ציון אלדד, קצין המבצעים של חטיבת "עציוני", העיד: "לא ביקרתי במטה של מבצע 'יבוסי'". עדות זו מלמדת שלא היה קשר בין מטה המבצע ובין החטיבה, שעליה אמור היה לפקד ("עציוני") ולתאם את פעולותיה עם "הראל".³ עשת, שהיה קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ונחשב לנציג מובהק של "אסכולת הצבא המקצועי" ב"הגנה", היה אמור להשלים את שדה, אבל שיתוף פעולה לא היה ביניהם. ב"תעודה [כך נקראה פקודת-מבצע בימים ההם] למבצע יבוסי" – שנתן ידין לשדה ב 19 באפריל, והעתקיה נשלחו לרבין ולשאלתיאל – כתוב שהערבים מרכזים כוחות להתקפת נגד בירושלים ובסביבותיה ומתכוונים לנתק את העיר ולהשתלט עליה, ו"הבריטים עומדים לפנות חלקים מירושלים, ובניינים שהם השלד העיקרי לשליטה על העיר". מטרות מבצע "יבוסי" הוגדרו: "א. לטהר את סביבת ירושלים על-ידי כיבוש והריסת בסיסי אויב; ב. להבטיח את השליטה על העיר על-ידי תפיסת בניינים בעלי ערך טאקטי [ו]לשחרר את העיר ממצור; ג. לשלוט בקטע מירושלים ועד באב אל ואד למעבר שיירות". לשדה ניתנה יד חופשית להשיג את המטרות הללו, "לפי השיטה שתיקבע על ידיך". ה"תעודה" אינה מאששת כמה עדויות (לרבות זו של ידין לפני חברי "ועדת גרינבוים"), שלפיהן הוחלט "לסגור" את הדרך לירושלים כ"רע הכרחי". לפחות בשלב התכנון ומתן הפקודה, סבר ידין כי ששת הגדודים שקיבל שדה (שניים מהפלמ"ח, שלושה מחטיבת "עציוני", ואחד מחטיבת "גבעתי") יפעלו בדרך לירושלים, בסביבות העיר ובתוכה. ב 19 באפריל פקד ידין על אבידן, מח"ט "גבעתי", להקצות כוחות להחלפת אנשי חטיבת "הראל", שאבטחו את הדרך שבין חולדה לשער הגיא. פקודה זו מלמדת שידין לא התכוון להזניח את הדרך מהשפלה לירושלים, תוך כדי מבצע "יבוסי". ביום שקיבל את העתק תעודת "יבוסי" (19 באפריל), בשעה 10:45 בלילה, שלח שאלתיאל הנעלב מברק תלונה בהול לבן-גוריון, לגלילי ולידין, והזכיר להם כי מיום שקיבל את הפיקוד על ירושלים (באמצע פברואר) ביקש תגבורת, לא קיבלה, ונאלץ "להסתפק בהגנה על היש, במקום לטהר את המחוז". שאלתיאל צירף תביעה לתלונתו; הוא תבע את הפיקוד על מבצע "יבוסי", והודיע שאם לא יקבלו, "יחזיר את המפתחות", היינו: ימסור לשדה לא רק את חטיבתו, לצורך המבצע, אלא גם את כל ענייני המחוז, ויחזור לתל אביב ויתייצב לפני הפיקוד העליון. במברק פיוס דרש ממנו גלילי להמשיך בתפקידו, והסביר לו ששדה קיבל את הפיקוד על המבצע, כמפקד אוגדה, רק "לזמן ש'הראל' כולו יפעל ב'יבוסי'". שאלתיאל קיבל את הדין, ואחר כך, משנכשל שדה, לא התאבל. אולי זו אחת הסיבות לדעה השלילית מאוד שהביע שאלתיאל על שדה בהזדמנויות שונות.

יצחק רבין העיד: "לא האמנתי שהבריטים יעזבו את ירושלים.⁴ ערערתי על הפקודה. דרשתי להיות צמוד לתעודה הראשונה, לסיים טיהור הדרך, ותוך ימים מספר לא להעלות שיירות לירושלים. ערעורי לא התקבל. הייתי צריך להעלות את הגדוד החמישי ואת מפקדת החטיבה לירושלים. רכב מיוחד למטרה זו לא קיבלתי. חייבו אותי לנצל את השיירה ולפזר את אנשי, עשרה-עשרה לכל כלי-רכב".⁵ במברק הודיע רבין למטה הפלמ"ח שהוא לא ישלח אנשים לקורסים, כל זמן שהשיירות נוסעות לירושלים, מפני ש"מצב הפיקוד [בחטיבת 'הראל'] קטסטרופלי". הוא לא היה יכול להאשים במצב הקטסטרופלי הזה אלא את עצמו, על שבמשך ארבעה חודשים וחצי לא דאג להכין פיקוד ראוי לשמו ביחידות שעליהן מונה לפקד. איתיאל עמיחי, קצין המבצעים של חטיבת "הראל", סייר במשוריין על הכביש בין חולדה לקריית ענבים, יחד עם בן דונקלמן,⁶ ב-19 באפריל. על הרהוריו בסיור כתב דונקלמן בספרו: "בשם שמים, איך נעביר שיירה עמוסה לעייפה על פני הציר הזה? הכביש נראה כמסלול מכשולים, מתפתל ומעפיל במדרון תלול, חובק כתפי סלע ומאלץ את הנהג להתקדם בהילוך נמוך. גרוע מזה, על הכביש חולשים, לכל אורכו, מדרונות תלולים, מיוערים בצפיפות ומשובצים סלעים, עמדות ירי מושלמות. דומיית מוות שררה בכול". בדרך חזרה, מקריית ענבים לחולדה, פקד עמיחי על הנהג לנסוע לתחנת הדלק בכניסה לשער הגיא. שם ירד מהמשוריין, רץ אל התחנה עם מטען חומר נפץ, הפעילו וחזר. "התפוצצות עזה טִלטלה את מכוניתנו, שנטתה לרגע קט על שני גלגלים בלבד", כתב דונקלמן. "כשהיינו מיוצבים שוב, הפכתי את פני לאחור. תחנת הדלק הייתה לעיי חורבות. דומה שתרדמה נפלה על הסביבה לרגע קט. אחר כך התאוששו הרובאים הערביים, ככל הנראה, מהשתאותם, ופתחו באש מכל הכלים. עזות המצח של היהודים השכיחה מלבם את הפקודה לנצור את האש. קליעיהם תופפו כברד על דופנות המשוריין אך ניתרו ממנו בלי לפגוע בנו ... ברד הכדורים מן ההרים שימש לנו רמז לצפוי לשיירה שהיה עלינו להעביר. רובאים ערביים רבים היו על המדרונות, וכולם המתינו לנו". סביר להניח שעמיחי ודונקלמן סיפרו על ממצאיהם ועל התרשמויותיהם למפקדי "יבוסי" ו"הראל" ולמפקדים אחרים ב"הגנה", שהתכנסו באותו הלילה בחולדה. בערב פרסמה לשכת העיתונות של ממשלת המנדט הודעה רשמית: "יהודים פוצצו ארבע חנויות ותחנת דלק בשער-הגיא". אפשר לשאול אם אכן הייתה תועלת בפיגוע מוגבל בסגנון פגע וברח במקום הרגיש, יום לפני שתעבור בו שיירה אסטרטגית יהודית. ועל כל פנים ניסיונם של הערבים להגיב עליו, היה צפוי. בדיון בחולדה אמרו מפקדים אחדים: "אם השיירה תצא מחר, זאת תהיה התאבדות". בן-גוריון (שהשתתף בדיון) התעקש: "גורל ירושלים מונח על כפות המאזניים ... השיירה חייבת לעבור בכל מחיר".⁷ בן-גוריון גם הודיע שהוא ייסע עם השיירה לירושלים. ידין הזהירו: "אתה עלול להיתקע שם, ולא ידוע מתי תוכל לחזור לתל אביב", ובן-גוריון עמד על דעתו.⁸ גלילי, ידין וצבי איילון כתבו לו: "שוב שקלנו, והננו מתנגדים בהחלט לנסיעתך לירושלים. עלולות להיות הכרעות שבלעדיך לא תהיינה אפשריות, אין לדעת אימתי תוכל לחזור, ועניינים עיקריים יתעכבו, לרעת המערכה. רק מטעמי 'דירוג' איננו נותנים לך פקודה לא לנסוע, אולם מספיקה הדרישה. היא חזקה מהפקודה".⁹ בן-גוריון התעלם מדרישה זו. ביער חולדה נקבע מעמדו של בן-גוריון כמצביא המלחמה, למרות ששירותו בצבא הסתכם בדרגת רב"ט בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, ולמרות שמעולם לא נלחם ולא פיקד על קרב. לא רק מעמדו הנחות של ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית, נקבע שם, אלא גם מעמדם של הקצינים הבכירים, יגאל ידין, צבי אילון ויצחק רבין. ב-19 באפריל, ביער חולדה, גילה מפקד חטיבת "הראל" מורך-לב, ולעומתו התגלה ראש מנהלת העם כמנהיג בעל אומץ-לב מוסרי ואינטלקטואלי. בכך שבן-גוריון התיישב במכונית הראשונה בשיירה, הוא כפה על רבין ועל חטיבת "הראל" לעלות לירושלים ולנסות להכריע את המלחמה. אלא שלא היה די באומץ-לבו ובמנהיגותו כדי להבין את הוויית הצבא והמלחמה. ביעד חולדה לא הבין בן-גוריון כי האיש שתפקודו הלקוי גרם לנסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמתה של מדינת ישראל, לא קורץ מן החומר שיביא הכרעות אסטרטגיות-היסטוריות. את האמת הפשוטה הוא הבין רק במאי 1967, כפי שיתברר להלן.

עד 19 באפריל כבר צברו לוחמי ה"הגנה" ניסיון רב בהובלת שיירות. האסונות בהר טוב, בניצנים, בשער הגיא, בשועפאת, בנבי דניאל, ביחיעם ובחולדה, כבר היו מאחוריהם, ובמבצעים "נחשון" ו"הראל" הגיעו השיירות ליעדן. בפקודה שניסח רבין ב 19 באפריל כתוב: "המגמה, לאפשר תנועה חופשית לשיירת מזון בין כפר ביל"ו לירושלים והחזרת מכוניות ריקות מירושלים לחולדה. יש להבטיח שליטה שלמה ומלאה לאורך הקו, מתוך ידיעה שתאי המכוניות אינם משוריינים". רבין פקד על גדוד רוסק לתפוס עמדות לאורך הדרך מחולדה ללטרון, ולחסום את דרכי הגישה מבסיסי האויב אל הכביש. על גדוד טבנקין פקד רבין לאבטח בפטרולים בין שער הגיא לירושלים, לתפוס משלטים לאורך הדרך, משעה 4 לפנות בוקר לכל המאוחר, ולהחזיק בקריית ענבים עתודה גדודית, פלוגה ושני משוריינים עם מכונת-ירייה. על גדוד צור (54 של "גבעתי") פקד ללוות את השיירה. שירות האוויר היה אמור לתקוף את ריכוזי האויב. גדודי הפלמ"ח היו אמורים להציב את כוחותיהם לאורך הכביש עד שעה 4 לפנות בוקר, והשיירה הייתה אמורה לצאת לדרך בשעה 5 בבוקר.¹⁰ בפועל, רק מעט מאוד מהפקודות בוצע, והביצוע היה לקוי. ב-19 באפריל בלילה, יצא גדוד טבנקין להתקפה על בית סוריק, אף שהשיירה עמדה לצאת לדרכה למחרת בבוקר. לימים, סיפר טבנקין שהמידע על מועד יציאת השיירה הגיע אליו באיחור, והסביר: "לא התעסקתי בשיירה [אבל קיבל פקודה מרבין, מפקדו, לאבטח את הדרך משער-הגיא לירושלים – א"מ]. היה עלי לבחור בין תקיפת בית מחסיר לתקיפת בית סוריק [מי פקד עליך לתקוף? – א"מ]. שני הכפרים מרוחקים מהכביש. בחרתי בבית סוריק מפני שבית מחסיר יושב על שער הגיא, ושם כבר לא היו התקפות. לפי ידיעות מודיעיניות, היה בית סוריק בסיס מרכזי של הערבים. ההחלטה ללכת לבית סוריק הייתה שלי בלבד". במבצעו הראשון כמפקד חטיבת "הראל", נכשל רבין בהטלת מרותו על טבנקין, מפקד הגדוד העיקרי שלו. הכישלון עתיד היה לקבוע לשבט את גורל מהלך ההכרעה כולו. אור ל-19 באפריל, לפני שקיבל את הפקודה לאבטח את שער הגיא, דיווח טבנקין לרבין: מאה וחמישים אנשים חמושים יושבים בבית סוריק, ומאה וחמישים בבידו, והם מתכוונים לתקוף שכונות ספר בירושלים ומכוניות של יהודים בבאב אל ואד ב 20 באפריל.¹¹ סביר להניח שטבנקין הביא בחשבון את הסכנות הצפויות לבסיסו כשבחר לתקוף את בית סוריק, למרות פקודת רבין לאבטח את קטע הכביש בשער הגיא. בית סוריק היה קרוב למעלה החמישה ולקריית ענבים, יותר מבית מחסיר. קשה להניח שטבנקין לא ידע ב 19 באפריל שהשיירה עומדת לבוא לירושלים. במברק ששלח לרבין בו ביום, בשעה 5.20 אחרי הצהריים, כתוב: "הודע אם השיירה תגיע מחר". בשעה 8.30 בערב הודיע לו רבין במברק: "גדוד מנחם עולה מחר לירושלים".

בהתקפה על בית סוריק, ב-19 באפריל בלילה, השתתפו שלוש פלוגות. הפלוגה של מרדכי בן פורת הניחה חסימות על הדרכים המובילות לכפר, ומחלקה ממנה, בפיקודו של יעקב עציון, אִבטחה מרגמה 3 אינטש על אחד הרכסים; הפלוגה של חיים פוזננסקי (פוזה) התמקמה בין בית סוריק ובין בידו; הפלוגה של אורי בן ארי התקדמה מהקסטל לבית סוריק. משוריינים הובילו דווידקה ומרגמות 3 אינטש ממעלה החמישה דרך גבעת הרדאר לרכס שחלש על הכפר. על הדרך מבית סוריק לקסטל נראו כשלושים ערבים; פקודיו של בן ארי נצמדו לאדמה, והערבים הלכו לדרכם ולא הרגישו בהם. בגלל זה התעכבו בן ארי ופקודיו ולא הגיעו בזמן המתוכנן לנקודת הזינוק.¹² טבנקין פקד במכשיר-הקשר על פוזננסקי לתקוף עם פלוגתו את הכפר. אנשי המחלקה המסייעת הפעילו את הדווידקה והמרגמות, ופוזננסקי ופקודיו כבשו את בית סוריק אחרי קרב קצר. אליהו סלע: "'פוזה' כבש את הכפר כמעט ללא התנגדות". החבלן חנוך קוסובסקי: "את כל הכפר לא היה אפשר לפוצץ, אבל פוצצנו בתים ובארות בכמות עצומה. הבאנו עזים מבית סוריק למעלה החמישה". יעקב זהבי סיפר שהחבלנים פוצצו בתים אחדים על דייריהם, ושהוא עצמו השתתף במעשה. תושבי הכפר שנשארו בחיים ברחו ממנו. ב 20 באפריל לפנות בוקר הבריק טבנקין לרבין ולאלון: "עם לילה כבשנו את בית סוריק. הייתה התנגדות אך השחורים ברחו. אנו מפוצצים עתה את הכפר ושורפים אותו. פרטים יבואו". תושבי הכפר בידו ראו את המתרחש בבית סוריק, ורובם ברחו מכפרם. מבעד לחלון אחד הבתים בבידו, ירו שני צלפים ערביים לכיוון פקודיו של בן ארי. אורי בוגין, שהיה אחראי לדווידקה, סיפר: "ראינו שהערבים בורחים מבידו. רעננה היה לידנו. אמרנו לו, 'תן לדפוק שניים-שלושה פגזים, ונראה את כולם בורחים'. הצלחנו לשכנע אותו איכשהו. זה היה שטח פתוח. ירו עלינו. הנחנו את הדווידקה וירינו, והם ברחו". העיד בן ארי: "עם שחר תפסנו גבעה שולטת על בידו. בכפר עצמו כבר לא היה קרב". החבלנים פוצצו בתים בכפר בידו כדי שהתושבים לא יחזרו אליו. אנשי הגדוד הרביעי גם פוצצו והשחיתו בורות מים בשני הכפרים. "בית סוריק ובידו נכבשו בפעולות חגורת ביטחון לכביש לירושלים", כתוב בידיעה שהתפרסמה למחרת בעיתון הארץ. בידיעה כתוב: "לאחר שהִתרו בנשים ובילדים לעזוב את הכפרים, פתחו כוחותינו באש קטלנית ממשלטים קרובים, שנכבשו אחרי חצות. הושבה אש חזקה מהכפרים על-ידי כנופיות סורים ועירקים... החבלנים הניחו מטענים ופוצצו בתים שסומנו. בתים פוצצו והתמוטטו וקברו עשרות ערבים. החלה מנוסה כללית של 'צבא השחרור הפלשתיני'. הכפרים נעזבו. יחידות ה'הגנה' נכנסו ואספו שלל. בבוקר פוצצו הכפרים, בצהריים עזבו [הכוחות] את השטח". לידיעה זו לא נלוו מחאות וגינויים, כפי שנלוו לכיבוש דיר יאסין על-ידי אצ"ל ועל-ידי לח"י (ופלמ"ח), עשרה ימים קודם-לכן, על-אף הברוטליות של הכיבוש והגורל הטראגי שפקד את תושבי הכפרים. אין להעלות על הדעת שבגלל חוסר מידע לא היו מחאות; הרי העובדות (בתים פוצצו וקברו עשרות ערבים) פורסמו בעיתונים. עד כתיבת השורות הללו חוזר וטורח מאיר פעיל, היחצ"ן של הפלמ"ח, להשמיץ את לוחמי אצ"ל ולח"י בכל הזדמנות, ואינו מתייחס באותה אמת-מידה לרבין, לטבנקין ולפקודיהם, שעשו דברים דומים, ואולי אף חמורים מאלה, באותה הגזרה ובאותה העת, בבית-סוריק ובבידו. טעמם של פעיל ושל חבריו הוא כפול: ראשית, לקדם את האינטרסים האישיים והכיתתיים של עצמם, ולא לפגוע בשום צורה במוניטין של רבין כ"מר ביטחון", כמי שערכי לחימה מוסריים הם נר לרגליו. (ראוי לציין, כי טיפוח תדמיתו של רבין כגנרל מוסרי, העניק תמורה נאותה לפעיל ולחבריו בכל אשר עשו.) ושנית, להגביר את העוינות הציבורית כלפי אצ"ל וכלפי לח"י, ולהציגם כראויים לא רק לכל גינוי על מה שעשו לפני שישים שנה, אלא אף להביא להחרמתם ולהחרמת ממשיכי דרכם, גם כעת. פעילות זו מממנים משלמי המסים, לרבות אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר. גם זה מחיר הציוויליזציה המיתולוגית שלנו.

למנחם רוסק, מפקד הגדוד החמישי, היה קשה למלא את פקודת רבין. רק ב 19 באפריל בערב קיבל רוסק את ההוראה להוציא את פקודיו ממשלטי הקבע בדרך ללטרון, ולרכזם בחולדה, ולא היו לו די מכוניות להסעתם. לוחמי חטיבת "גבעתי", שהיו אמורים לתפוס את המשלטים שפינה הגדוד החמישי, לא הגיעו אליהם.¹³ ב 19 באפריל, בשעה 8:15 בערב, הודיע משה בר תקווה, נציג אגף המבצעים במטכ"ל, לידין: "'גבעתי' לא הגיע. המסירה תהיה קשה במצב זה". לוחמי הגדוד החמישי נטשו את המשלטים, הגיעו לחולדה במשך הלילה, עד חצות, והתארגנו לקראת עלייתם לירושלים. בפקודת רבין, פוזרו פקודיו של רוסק בכל המכוניות של השיירה – בניגוד לניסיון שהצטבר, ובניגוד לפקודות הקבע של ידין ולפקודת המבצע של רבין עצמו – ורק אנשי פלוגת החוד, בפיקודו של שמואל (אולי) גבעון, נשארו יחד. "בלב חרד נשמענו להוראה", כתב רוסק. "האנדרלמוסיה הייתה רבה. במכוניות האחרונות רבתה הצפיפות, והרבה בחורות היו מרוכזות במאסף דווקא. אוכל לא ניתן, חסרו מנות קרביות וציוד מטבח. החפצים לא הוכנסו כולם למכוניות. מכשירי הקשר לא פעלו, והחלוץ של השיירה, פלוגת המשוריינים, היה מנותק למעשה מהמאסף". בסיפור שיירת הראל היה גם פרק של סירוב פקודה. קַשרים מחטיבת "אלכסנדרוני", ששירתו במבצע "נחשון" והושאלו למבצע "הראל", הכריזו על שביתה, בתואנה שלא קיבלו חופשה זמן רב. רוסק כתב: "לפי החוק הצבאי צריך לירות בחייל המסרב, בתנאי חזית, למלא פקודה השולחת אותו לקרב. סירובם של הקשרים היה מוחלט. הם סירבו לעלות על המכוניות, אבל לא רצינו לירות בהם. הרי עוד לא קרה כדבר הזה בתולדות הפלמ"ח. גם סכסוך זה גזל מאתנו זמן יקר". אחרי-הצהריים באותו היום הבריק מטה "הראל" בירושלים לתל אביב: "מספר רב של אנשי 'אלכסנדרוני' ערקו הבוקר". רוסק העיד אחר כך שמכשירי הקשר לא פעלו בשעות ההתקפה על השיירה, מפני שלמפעיליהם לא היו ידע וניסיון. עוד זמן יקר בוזבז מפני שכמה אנשי לח"י ביקשו להצטרף לשיירה. אחרי משא-ומתן, שהתנהל בטונים גבוהים, הושבו פני המבקשים ריקם. "בכללה מנתה השיירה כשלוש מאות וחמישים מכוניות, ואורכה הגיע לחמישה קילומטרים", כתב רוסק. "בבוקר של 20 באפריל, באיחור של שעתיים, ניתן האות והשיירה זזה".¹⁴ בראש השיירה נסעה פלוגת המשוריינים של גבעון, אחריה נסע אוטובוס משוריין – שבו ישבו דוד בן-גוריון, יצחק שדה, ועוד אנשים מהצמרת הביטחונית – ואחריו המשאיות ועליהן 620 אנשי הגדוד החמישי ו-35 אנשי "גבעתי". הנהג ניסים אבטליון הגיע לחולדה אחרי שרוב מכוניות השיירה יצאו לדרכן. הוא סיפר כי על משאיתו הועמסו תרמילי ציוד של חיילים ומטבח שדה, ועליהם ישבו עשרה חיילים וחיילות. לא לכולם היה נשק, וגם הוא לא היה חמוש. מכוניתו הייתה ב-20 המשאיות האחרונות בשיירה. הוא לא קיבל הוראות לפני שיצא מחולדה. רבין נסע, לאורך השיירה, בג'יפ לבן הלוך-ושוב.¹⁵ כאמור, פקד רבין על טבנקין לתפוס משלטים לאורך שער הגיא, עד שעה 4 לפנות בוקר, לפטרל במשוריינים על הכביש ולהחזיק עתודה בקריית ענבים, אבל טבנקין שלח רק מחלקה וחצי – 56 איש – למשלט יחיד, על רכס מצפון לכביש, מול הדרך לבית מחסיר. רוב אנשי הכוח הזה הגיעו לקריית ענבים יום קודם-לכן, ולא הכירו את תנאי הסביבה. יוסף יהלום כתב שהוא ופקודיו יצאו מקריית ענבים בשעה 4:30 לפנות בוקר, הלכו עם כל ציודם ברגל ותפסו את המשלט רק בשעה 6:10. טבנקין פקד עליהם לאתר לוחמים ערביים בדרכם אל המשלט, אבל הם לא פגשו ערבים; אלה כבר ישבו בעמדות מוסוות ושמרו על דממה. מארב ערבי התמקם ממערב למשלט של יהלום. בין השעה 6:10 לשעה 7:45 בבוקר ישבו יהלום ופקודיו במשלט באפס-מעשה. בדוח של יהלום כתוב שהוא שמע יריות מדיר איוב בשעה 7:45, וקיבל הסבר במכשיר הקשר מהמִפקדה העורפית בקיבוץ נען: "אנשי השיירה יורים באוויר".¹⁶ עובד (עבד) מיכאלי, מפקד מחלקה בפלוגת החוד של גבעון: "מול דיר איוב, לפני הכניסה לשער הגיא, ראיתי קבוצות של ערבים. העמדתי את המשוריין ודפקנו עליהם אש מקלע. הם ברחו. זה הטריד אותי מאוד".¹⁷ פלוגת-החוד של גבעון הגיעה לירושלים ללא תקלה. האוטובוס המשוריין שבן-גוריון נסע בו אחרי המשוריינים של גבעון, הגיע בשמונה בבוקר לתחנת "אגד" במרכז ירושלים. בן-גוריון הלך משם ברגל לבית הסוכנות, ובדרך נכנס לחנות ספרים. עוברים-ושבים הריעו לו, והוא סבר שמִבצע השיירה הצליח וכתב ביומנו: "היו יריות בכניסה לשער הגיא, אבל איש לא נפצע". באותה השעה, תקף כוח ערבי את מאת המכוניות האחרונות של השיירה, בין דיר איוב לתחנת השאיבה התחתונה במעלה שער הגיא. עורך-הדין אמיל גורי, מפקד הכוח, פיקד בראשונה על קרב. הוא לא עבר קורס מפקדי-כיתות בפלמ"ח, ולא פיקד על שום יחידה צבאית בעבר. לכאורה, בהתמודדות בין אמיל גורי ליצחק רבין (ומנחם רוסק), לא היה לראשון שום סיכוי. ואף-על-פי-כן הפיל גורי את רבין לקרשים, והדבר צריך לעורר בקוראי הספר ספקות לגבי איכות הבנתם של מפקדי חטיבת "הראל" את הוויית הצבא והמלחמה. זאת גם הייתה הכתובת על הקיר להמשך המלחמה בין יהודים לערבים, עד עתה.

כשעברה מכונית המאסף של השיירה את לטרון, פוצצו פקודיו של אמיל גורי גשר קטן על הכביש, כדי למנוע מן המכוניות שיותקפו לחזור לחולדה. ניסים אבטליון: "כשהגעתי לסיבוב באב אל ואד התפוצץ הגשר וראינו עשן. כל השיירה נעצרה. שעתיים עמדנו מול דיר איוב. ערבים ירו עלינו מהכפר. ירדנו מהמכוניות וישבנו בתעלה, נהגים וחיילים, וחיכינו שמישהו יאמר לנו מה לעשות, אבל לא היה שם מפקד". כשנודע לגבעון, מפקד פלוגת-החוד, ולעובד מיכאלי, שהמכוניות מותקפות, חזרו שניהם במשוריינים מירושלים למקום התקרית. בדוח של רבין לאלון כעבור יומיים כתוב: "מכוניות פגועות חסמו את הדרך והשיירה עוכבה. פגיעות באנשינו". דויד סגל ומחצית מאנשי כיתתו נסעו באמצע השיירה, במשאית עמוסה בתפוחי אדמה. הם חלפו על פני כמה כלי רכב נטושים. בסביבות בית מחסיר נורתה עליהם אש לא יעילה, והם המשיכו לנסוע והגיעו לירושלים. סגל סיפר כי לפני שיצאה השיירה לדרך אמר לו עובד מיכאלי: "אם תהיה התקפה אל תעצור, המשך לנסוע". לכן לא ירד עם פקודיו מהמשאית ולא סייע למותקפים האחרים.¹⁸ מאה מכוניות נתקעו על הכביש שהיה חסום במשאיות הפגועות, אלה שנהגיהן נפגעו ואלה שנהגיהן ברחו. למעלה החמישה הגיעו ידיעות על המתרחש על הכביש בשעה 8.30 בבוקר. טבנקין, שחזר מבית סוריק ומבידו וישן בחדר המפקדה בבית פפרמן, קם משנתו, ושלח מברק לידין: "השיירה הותקפה, שלח ציפור [מטוס] לסייר ריכוזי אויב בבית מחסיר", וחזר למיטתו. לא כל פקודיו של טבנקין השתתפו בהתקפה בלילה, וכמה מאלה שהשתתפו בה כבר חזרו לבסיס. הוא לא שלח כוח לחלץ את השיירה. נראה שלא הצטער ביותר על שאסון מתרגש על אנשי השיירה, כי בכך הוא הוכיח קבל עם ועולם כי טעו מי שמינו את רבין למח"ט "הראל", ולא אותו עצמו. טייסי שירות האוויר דיווחו משעה 9 בבוקר על ריכוזי ערבים בשער הגיא. אנשי המטכ"ל בתל אביב ידעו מה קורה. טבנקין ואנשי מטהו במעלה החמישה ידעו מה קורה. יוסף יהלום ופקודיו, במוצב שמצפון לסריס, ידעו מה קורה. לפי פקודת המבצע, היה על טבנקין להפעיל פלוגת עתודה לעזרת השיירה בעת הצורך. אף על-פי כן לא הגיעה עזרה למותקפים, עד הצהריים. לכאורה, לא היה להם צורך בעזרה. הם היו 635 לוחמים, וביניהם לא מעט מפקדים ותיקים, לרבות המח"ט רבין, איתיאל עמיחי, סגנו, ומפקדי הגדודים, מנחם רוסק וצבי זמיר. אבל למפקדים האלה היה אך מעט ניסיון קרבי. אוֹלי גבעון (שחזר אל השיירה מירושלים) אמר, לימים: "הדמורליזציה שברה את הארגון".¹⁹ יהודה (אידל) דרקסלר, מפקד פלוגה: "בשיירה לא הייתה שליטה".²⁰ הרופא ד"ר מירון יששכרי: "נשארנו תקועים באחד המקומות בתעלה. לא יכולנו לזוז והשבנו אש. נלחמנו, גבנו ממש אל הקיר – הקירות התלולים של שער הגיא – ולפנינו הכביש המכוסה קליעים ואש אויב משתוללת. אחד הלוחמים ניסה לקפוץ מן התעלה... ונפגע מיד בברך. בכל אכזריותה נחרתה התמונה בזיכרוני. הנה הוא מוטל לפנינו על הכביש. מטרים מעטים מאתנו, ואין איש יכול לגשת אליו. לצאת מן המחסה שלנו פירושו מוות... אין אנו יכולים להישאר כאן. וקריאות הפרא של הערבים, השיכורים מניצחונם, הולכות וקרבות. הם יורדים לקראתנו מן ההר. אינסטינקטיבית הוציאו אנשי החבורה את הרימונים, וכל אחד מהם חשב אותה מחשבה. אפסה תקווה להצלה, גם בהגנה לא נוכל לעמוד במשך זמן ממושך, נשמיד אפוא את עצמנו".²¹ בן דונקלמן כתב בספרו: "השיירה עצרה שוב. הדרך נחסמה פעם נוספת. משאיות בוערות. גופות לצד הדרך. המשוריין הודף את המשאיות הפגועות בסיועם של הפלמ"חניקים. כאשר עברה השיירה את הפקק הזה זיהיתי דמות מוכרת. הארי יפה דחק בנהגים לנוע ולנוע ... עמד באמצע הדרך, מטרה מושלמת לאש האויב. קליעים התעופפו לכל הכיוונים כאשר ריכזו הערבים את האש על נקודת החסימה וניסו לעצור את השיירה סופית, אבל הארי עמד שם, קר רוח ומנסה לסלק את המכוניות הפגועות, עד שהכביש פוּנה לגמרי".

"התבלטו מיד חוסר הפיקוד על השיירה והליקוי הקשה שבפיזור הלוחמים", כתב מנחם רוסק. "פיזור זה ביטל את ערכם ככוח מחץ וככוח מגן כאחד. האש שהושבה על-ידי החיילים, בלי פקודה, לא הייתה מתואמת ולכן גם לא יעילה, ואילו אש האויב הלכה וגברה ... פחד תקף את הנהגים. מהם שהמשיכו בנסיעה בקצב מוגבר ומהם שעזבו את מכוניותיהם, נכנסו לתעלות – למצוא מגן בפני הכדורים – והמכוניות העזובות חסמו את הכביש. מלבד סילוק המכוניות הנפגעות, הייתה ההשתלטות על הנהגים הבעיה העיקרית". רבין כתב: "לא יכולתי לרכז כוח גדול. הגדוד החמישי היה מפוזר בין המשאיות ... מטרה לצלפים במרומי שקי וארגזי האספקה [לא ברור מדוע לא היה ניתן לרכז את הלוחמים האלה ולהפעילם נגד תוקפיהם – א"מ]. החלטתי לצאת לקריית ענבים ולהורות לגדוד הרביעי – שהגיע לשם לאחר שפעל בלילה נגד הכפרים בידו ובית סוריק – שיפעל ככוח מרוכז לחילוץ השיירה ואנשיה. ברגע שיצאתי לדרך רוכזה כל האש על הג'יפ שבו נסענו. בנס לא נפגענו [כשברחו מהמקום. הנס שעליו כתב רבין מעלה אפשרות שאש הערבים לא הייתה כל-כך מרוכזת ובוודאי לא יעילה ולא הצדיקה בריחה – א"מ]".²² אוֹלי גבעון נפצע ונסע במשוריין להזעיק עזרה. הוא העיד: "הגעתי לנווה אילן, להזעיק תגבורת. בנווה אילן נזף בי יצחק רבין והאשים אותי בבריחה מתפקיד". המח"ט והמג"דים לא ארגנו חוליות, מתוך מאות הלוחמים הלכודים, כדי לנסות ולשבור את ההתקפה; יעקב סטוצקי, מפקד הפלוגה, ארגן חוליה כזו. עם שלושה לוחמים, בלי סיוע ובלי רתק, הסתער סטוצקי על עמדה ערבית. בחילופי היריות נהרג עם כל אנשיו. יוסף סימבול, סגן קצין המודיעין הגדודי, ארגן חוליה, תפס רכס, ובלם מחלקה ערבית שהתקדמה לקראת הפצועים שרוכזו על הכביש. הוא נהרג בחילופי היריות. צדוק גול, הנַשק הגדודי, הרכיב, תחת אש, מקלע בינוני וירה בתוקפים עד שנהרג. מכל המפקדים הבכירים, רק זרובבל ארבל, קצין המודיעין של חטיבת "הראל", ארגן כמה לוחמים ולחם אתם עד פציעתו.²³ יוסף יהלום ופקודיו ישבו במשלט שמצפון לדרך, עד שעה 11 לפני הצהריים. הם שמעו יריות, אך נשארו במקומם ולא עשו דבר כדי לסייע לאנשי השיירה המותקפים. לימים סיפר יהלום: "ערבים ירדו מהצד השני של הוואדי מבית מחסיר ואנחנו ירינו עליהם. קיבלנו אינפורמציה מטייס שהשליך לנו פתק ממטוס". מנחם עמיחי, סגנו, אמר לימים, שתפקיד המחלקה של יהלום היה למנוע מתושבי בית מחסיר להתקרב לכביש, אבל לא הייתה להם תצפית טובה על הכביש, ויהלום ביקש מידע בקשר ולא קיבל אותו. שרון לב טוב, מקלען בכוח של יהלום: "כל תושבי בית מחסיר – גברים, נשים וילדים – ירדו לכביש כדי לקחת שלל. הראות שלנו הייתה מוגבלת. על הרכסים ראינו ערבים נושאים שקי קמח וסוכר בדרכם חזרה אל כפרם, וירינו עליהם מרחוק. המוני ערבים ירו עלינו, והבעיה שלנו הייתה איך לחלץ את עצמנו". מנחם עמיחי סיפר שאחד-עשר ניצולים מהשיירה הגיעו במצב של הלם לעמדה של יהלום. הרַגָם, שמואל רונן, סיפר שירה פגזים לכיוון התוקפים, אבל הם היו רחוקים מדי. בדוח של יהלום כתוב שהוא קיבל פקודה, אחרי-הצהריים, לחפות על חילוץ כלי הרכב הפגועים, אבל לא נאמר לו היכן הם, וכשהחשיך קיבל פקודה לרדת לכביש ולשמור על המכוניות הפגועות, אבל "לא היה כבר על מה לשמור ... ואמנם ההוראה שונתה. חזרנו לבסיס באותה דרך".²⁴ רבין, שנסע לקריית ענבים כדי להזעיק עזרה, לא מצא שם את טבנקין (שישן בבית פפרמן במעלה החמישה). באחד האוהלים מצא רבין את הסמג"ד עוזי נרקיס ופקד עליו לצאת עם כוח למקום התקרית, בשני המשוריינים הגנובים מהבריטים שהוסתרו בקריית ענבים. אחד המשוריינים היה בבעלות חטיבת "עציוני" ואחד בבעלות הגדוד הרביעי. תוך כדי כך הגיע טבנקין ממעלה החמישה לקריית ענבים. הרי השיחה בין רבין לטבנקין, לפי גרסת טבנקין:

• רבין: "קרה דבר נורא, השיירה הותקפה, מכוניות מפוזרות לאורך הדרך. איום ונורא. הרוגים ופצועים. צריך להחיש עזרה".
  טבנקין: "היחידות תחזורנה לקריית ענבים תוך שעה, ואז אוכל לשלוח עזרה. אתה תוכל לחזור לכביש עם המשוריינים שלי".
  רבין: "יוספ'לה, אני עייף ורוצה לישון. אני נוסע לירושלים".

"שמעתי, נדהמתי, לא הוספתי דבר", סיפר טבנקין. "כמעט אמרתי לו: 'אנשים שאינם מסוגלים לעמוד בקרב, אל יקבלו על עצמם פיקוד'. לצמרת הפיקוד הסתננו אנשים לא מתאימים, שמכריזים על עייפות ורוצים לישון, סימן שהם נשברו. חשבתי אז שאלון מינה לתפקיד בכיר אדם שאינו יכול לעמוד בתנאי הלחץ של הקרב. עזבתי אותו וניגשתי לארגן את התגבורת".²⁵

להלן סיפורו של עובד מיכאלי (שחזר מירושלים לקריית ענבים כשנודע לו מה קרה לשליש האחרון של השיירה): "בדרך לקריית ענבים ראיתי חבר'ה שוכבים בחורשה, והם אמרו לי שיש בעיות בבאב אל ואד. בקריית ענבים פגשתי את יוספ'לה. לשאלתי, 'מה הולך?' ענה, 'זה בסדר, עוזי נרקיס עולה על המשלטים, הוא ינקה אותם'. גברוש אמר, 'אני לוקח את המשוריין עם הצריח, זה שלקחנו מהבריטים, ויורד לעשות שם סדר'. (שניהם חשבו שבמשוריין עם צריח אפשר לכבוש את כל העולם). בדרך מקריית ענבים לדיר איוב ראיתי משאיות שרופות על הכביש וחבר'ה שוכבים בתעלה ויורים לשמים. צביקה זמיר ניהל פעולה של מפקד כתה, באומץ לב. הוא חיבר מכוניות זו לזו. במקלע שעל המשוריין חיפיתי על פעולות חילוץ".²⁶ מפקד מחלקת המשוריינים בגדוד של טבנקין, מאיר אברהם ("הסוס"), דיווח אחרי יומיים: "לא קיבלנו הוראות לפעולה. הפעולה [הייתה] לפי יוזמה אישית שלי, להציל משוריינים". עם חמישה לוחמים ירד מאיר אברהם, לפי עדותו, לשער הגיא, במשוריין בריטי גנוב, ואסף כלי-נשק שנזרקו. כדורי הערבים פגעו בצמיגי המשוריין. החוליה החליפה יריות עם הערבים, וכשאזלה תחמושתה חזרה לקריית ענבים כדי להצטייד. על מה שקרה לה בדרך סיפר אברהם אחרי שנים: "לפני סריס חסמו משוריינים בריטיים את דרכי, כיוונו אלינו תותח ואמרו, 'רדו מהמשוריין תוך שתי דקות'. ניהלנו אתם משא-ומתן ואני הוצאתי רימון, שלפתי את הנצרה ואמרתי, 'אם לא תתחשבו בנו אפוצץ את הרימון ונמות כולנו יחד'". הוא גם ניסה לשחד את הבריטים, אך הם לא התפתו. יוסף רונן (פרינסקי) ועזרא ניצן, שניים מפקודיו, סיפרו שהבריטים הובילו את החוליה עד אבו גוש, לקחו ממנה את המשוריין הגנוב ואת הנשק הבריטי והשאירו לה את הסטנים ואת הרובים הצ'כיים. "חזרנו לקריית ענבים במשוריינים אחרים", סיפר אברהם. "זאת הייתה חוויה טראומטית. בגללי הפסדנו משוריין משוכלל. חשבתי להתאבד. אף אחד לא חקר אותי על האירוע. כתבתי דוח כללי, וזהו".²⁷ אביזוהר נחשון, מפקד-כיתה בפלוגת פוזננסקי: "חזרנו מבית סוריק. אמרו, תסעו מהר, להציל את השיירה. ירדתי לבאב אל ואד במשוריין. עוזי נרקיס עצר אותנו בדרך ופקד עלינו לחלץ משאית טעונה קמח. הגענו למשאית. אף אחד מאתנו לא היה נהג. אמרתי, תנו לי חיפוי. קפצתי מהמשוריין והגעתי לכביש ולמשאית תחת אש. נכנסתי לתא הנהג, הנעתי אותה ונסעתי בהילוך ראשון. המשוריין עם החבר'ה הסתלק, ואני נהגתי במשאית לבדי. ירו עלי כל הדרך עד אבו גוש. באבו גוש פגשתי את האנשים שלי. שוטרים בריטיים לא האמינו לי שהצלחתי להסיע את המק [משאית]. עכשיו כבר הייתי נהג מנוסה, ונהגתי את המק עם הקמח עד קריית ענבים".²⁸ הנהג ניסים אבטליון: "שעתיים היינו תחת אש בכניסה לשער הגיא. ואז בא מישהו ואמר, 'מי שיכול לנסוע ייסע קדימה'. קפצנו למכוניות ונסענו. ירו עלינו מדיר איוב. הרבה מכוניות עמדו בדרך. עקפתי מימין ומשמאל והתקדמתי כשש מאות מטרים בתוך שער הגיא. כדור פגע ברדיאטור והמנוע כבה. כל השיירה נעצרה. שוב ירדנו מהמכוניות והסתתרנו בין העצים ובתעלה. הערבים היו מעלינו, ירו וזרקו רימונים. שמענו את הצעקות, 'עליהום, עליהום!' חיכינו לחושך כדי לצאת מהתעלה. קיוויתי להתניע את המכונית שלי על יבש. ב 4 אחרי הצהריים שוב בא מישהו ואמר, 'מי שיכול שייסע'. ניסיתי לפתוח את הדלת של המכונית וכדור פגע ברגלי. שכבתי בצד הדרך עד שבא משוריין, אסף אותי ועוד כמה פצועים, והביא אותנו למרפאה בקריית ענבים. אחרי שעתיים הסתלקתי משם. ירדתי לשער-הגיא, לחלץ את המכונית, רכושי היחיד. פגשתי אנשים והם אמרו לי, 'לא כדאי לך להמשיך, החבר'ה שורפים את המכוניות כדי שלא יפלו בידי הערבים'. חזרתי לקריית ענבים ונסעתי עם הנהגים האחרים לירושלים". גרשון אגמון (קרלינסקי), מפקד מחלקת המשוריינים של הגדוד הרביעי: "אמרו לי לחלץ מהשיירה משאית בעלת מספר כזה וכזה, שיש בתוכה סוללות למכשירי קשר. נסעתי במשוריין, עם האנשים שלי, והגענו סמוך לדיר איוב. זיהיתי את המשאית ואמרתי לחבר'ה, 'רדו וקִשרו אותה', אבל אף אחד לא ירד. ירדתי מהמשוריין וקשרתי אליה כבל. כדור פגע לי ברגל. בקריית ענבים ראינו שבמשאית יש שלוש טונות שוקולד. לא הייתה בה אפילו סוללה אחת". סימון רוזנר ויעקב זהבי סיפרו שטבנקין פקד להחרים את השוקולד ולאחסנו בקריית ענבים. זהבי הסביר: "אמרנו, אם הנהגים והלוחמים הפקירו את המזון, אז הוא אבוד להם ושייך למי שמחלץ אותו. החרמנו לא רק שוקולד אלא גם קמח, סוכר ושמן, ולא חסר לנו דבר. הכישלון של השיירה וכל האירועים של היום ההוא, היו סוד. יוספ'לה ובני מרשק נתנו לנו להבין שצריך להתבייש בזה ולא לדבר על זה. רק אבא למעלה [המג"ד] יחליט מה לפרסם ומה לא, מה אמת ומה שקר".²⁹ לוחמי "הראל" כינו את שיירת 20 באפריל "שיירת הדמים". שלושים מכוניות (משאיות ומשוריינים) הופקרו על הכביש ונבזזו. שמונה מהן נשרפו והאחרות חולצו בעזרת הבריטים. כמאתיים משאיות הגיעו לירושלים, ואחרות חזרו לחולדה עם מטענן. עשרה לוחמים יהודיים נהרגו בקרב על "שיירת הדמים", שלושים נפצעו ושלושה מהם מתו מפצעיהם. אחד ההרוגים היה מכבי מוצרי, איש מפקדת חטיבת "הראל" ועוזרו של רבין בפיקוד על "חזית הקו", מתחילת המלחמה. ב 22 באפריל דיווח רבין לאלון: "מצבִי קטסטרופה. נשארתי בלי כסף ואין עוזר. מנגנונו של מנחם [רוסק] נפגע".³⁰

הקמת חטיבת "הראל" הייתה ניצחון לאסכולת קרבות ההכרעה והקדמת יישום "תוכנית ד'" - שבראשה עמדו האקטיביסטים מהקיבוץ המאוחד – על אסכולת דחיית ההכרעה שבראשה עמד בן-גוריון. כדי להקים את המדינה היהודית בשיטת מגננה פעילה, היה די, לכאורה, בשבע החטיבות המרחביות של ה"הגנה" – "גולני", "כרמלי", "אלכסנדרוני", "קרייתי", "גבעתי", "הנגב" ו"עציוני"³¹ – ובפלמ"ח, שהיה חטיבת העתודה המטכ"לית; אבל הפיקוד העליון נטש את האסטרטגיה הפאביאנית (דחיית הכרעה) בגלל הכישלונות במלחמת הדרכים, ובעיקר בגלל הכישלון בחזית הדרך לירושלים, שעליה פיקד רבין, והחשש מכיתור ירושלים העברית. אחרי ארבעה חודשי היסוסים הכריע בן-גוריון בעד הכרעה, וכפה על הפיקוד העליון את מבצע "נחשון". מטרתו המוגבלת של המבצע, הבטחת הדרך לירושלים, לא הושגה (לא נכבשו כל מאחזי הערבים שחלשו על הדרך, ובקרב על הקסטל לא הושמד כל הכוח הערבי בסביבות ירושלים); אבל הישגיו החלקיים והמערכה שהתנהלה אז במשמר העמק לימדו את הפיקוד העליון כמה דברים: אפשר לתקוף את הערבים מבלי להסתכן בהתערבות הבריטים, הכוח הצבאי של "צבא ההצלה" ושל הערבים המתנדבים האחרים מועט מאוד, והערבים המקומיים מתמוטטים. הודות ללקחים האלה עשה הפיקוד העליון עוד צעד לקראת ההכרעה, והקים את החטיבה המטכ"לית הנוספת, "הראל", שנועדה להביס את הערבים בחזית ירושלים. "הראל" התבססה על שני גדודי פלמ"ח (הרביעי והחמישי) ועל שרידי הגדוד השישי; וגרעינה החזק היה הגדוד הרביעי. רבין, מפקד חטיבת "הראל", ביקש להמשיך בשגרת מבצע "נחשון": הובלת שיירות ופשיטות על כמה כפרים, שכן לא הבין את המשמעות הצבאית-מבצעית של אסטרטגיית ההכרעה. בן-גוריון, שהבין יותר מהמח"ט את הוויית הצבא והמלחמה, כפה על רבין מהלך הכרעה. הפיקוד העליון צירף את חטיבת "עציוני" לחטיבת "הראל" והכפּיף את שתיהן ליצחק שדה, למבצע "יבוסי". לפני המבצע הזה כבשו אנשיו של טבנקין את סריס, כפר שחלש על קטע מכביש שער הגיא. הם לא תקפו את בית מחסיר, וגם לא כבשו את צובא, אף שיצאו למשימה פעמיים. שנים אחדות לפני מותו הסביר טבנקין למחבר, שלא רצה לסכן את פקודיו בכיבוש שני הכפרים. הוא גם אמר שכמה מהפקודות שקיבל לא היו הגיוניות, מפני שנותני הפקודות – ידין, שדה ורבין – לא הכירו את התנאים בשדות הקרב, ולכן נקט "התקפה סיבובית": מילא את הפקודה, אך נמנע מביצועה. אפשר להניח שלולא עוז-רוחו של מפקד הפלוגה, חיים פוזננסקי (פוזה), גם ההתקפה על בית סוריק הייתה נעשית "סיבובית". לסוג הזה של קרב – הרבה תנועות ותמרונים של התוקף, מבלי להסתער על היעד – יש כמה וכמה תקדימים היסטוריים, ואינו המצאה של טבנקין. בספרו "מלחמה ופוליטיקה", כתב ברנארד ברודי, שבסוף המאה השבע-עשרה ובתחילת המאה השמונה-עשרה בילו מצביאים זמן רב בתמרונים, זה בקרבת זה, ורבים מהם לא שלחו את פקודיהם לקרבות מגע, עד שהסתיימה עונת המלחמה, ו"אז פנו למעונות החורף שלהם".³² המרשל מוריס דה סקס, מבכירי המצביאים הצרפתים במאה השמונה-עשרה, ואחד המצביאים הנודעים לתהילה בהיסטוריה הצבאית בכלל, כתב בספרו "עיונים באמנות המלחמה": "אין דעתי נוחה מהסתבכות בקרבות מיד לאחר פרוץ המלחמה, אדרבא – סבורני, שמפקד מוכשר עשוי לנהל מלחמות במשך כל חייו, בלי שיריביו יאלצוהו להיכנס לקרב אתם. שום דבר לא יגרום לאויב לצאת מכליו יותר מאשר יישום הכלל הזה, ודווקא גישה זאת עשויה להקדים לקדם את העניינים".³³ בתפיסת לחימה זו – ששמהּ המפורסם ביותר הוא "אסטרטגיה פאביאנית", ותכליתה לדחות את ההכרעה ולהתיש את האויב עד שלא יהיה צורך בקרב, או עד שהקרב יהיה קל יחסית – החזיק הפיקוד העליון בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות. זו הייתה האסטרטגיה, אבל הטקטיקה – בייחוד זו של יחידות הפלמ"ח – הייתה לא פעם מנוגדת לה. ה"אסטרטגיה הפאביאנית" לא הביאה את התוצאות המקֻווֹת, ובסוף מארס נטש אותה בן-גוריון, והחליט שייכללו בה קרבות הכרעה. הטקטיקה של טבנקין סתרה כוונה זו של הפיקוד העליון. טבנקין לא נענש על הפרת פקודות, מפני שהמידע על מה שקרה בקרבות לא הגיע לפיקוד העליון, או שלא הובן, וכן גם מסיבות פוליטיות מפלגתיות. לסיכום: "שיירת הדמים" הייתה המהלך הראשון במתקפת מבצע "יבוסי". כישלונה היה בלתי-נמנע: המח"ט רבין לא שלט בלוחמים, המג"ד טבנקין לא התכוון למלא את פקודות המבצע, והמג"ד רוסק לא הצליח למלאן. הכוח הערבי הירושלמי, שהיה נחות מהכוח היהודי הירושלמי באיכות ובכמות, השיג ניצחון מוראלי בקרב ב-20 באפריל. זה מול זה התמודדו בקרב הזה שני מפקדים, יצחק רבין ואמיל גורי, וידו של האחרון הייתה על העליונה. מוראל היהודים ירד מאוד, אבל הניצחון המוראלי של הערבים לא שִחררם מהלם דיר יאסין, והשאלה הייתה אם ואיך ינצלו היהודים את ההלם הזה. קרב "שיירת הדמים" לימד שדרכם של היהודים לניצחון תהיה רצופה תבוסות.

תפקוד המפקד בקרב ושיטת פיקודו הם, כאמור, שניים מקובעי אופי הצבא. בהם תלויה, במידה רבה, שליטת המפקד בפקודיו ויכולתו לצמצם את האנדרלמוסיה האופיינית לכל שדה קרב. ומיתוס המפקד "הפייטר" טבוע, כאמור, עמוק במורשת הקרב של צה"ל. תפקודו של רבין בשיירה, שבה עלתה חטיבתו לירושלים, מנוגד לתדמית שמפקדי הפלמ"ח שיוו לעצמם (שלהם היה חלק מכריע בבנייתו ובפיקוד עליו) ושצה"ל שיווה להם. בשנים 1960 ו-1961, כשהיה אלוף, סגן רמטכ"ל וראש אג"ם, מסר רבין פעמיים עדויות על מעשיו במלחמת העצמאות לשני סגני-אלופים במחלקת היסטוריה של צה"ל. ניתן היה לצפות שבעדויות פנימיות וסודיות אלה הוא יאמר את האמת. על קרב השיירה הוא לא אמר דבר ועל האירוע כולו הוא העיד: "הגדוד [החמישי] התארגן בלילה בחולדה ועם עבור השיירה עלו לירושלים בכל פעם כ-10 אנשים על כל כלי רכב".³⁴ ב 1988, בהיות רבין שר הביטחון, אמר המחבר בעדות מטעם ההגנה, בבית המשפט הצבאי במשפטו של הטוראי רון אלמוג, על תפקודו בפרשת ליל הגִלשונים",³⁵ כי פחדנות אלמוג נוכח פני האויב אינה תופעה יוצאת-דופן, וכי מפקדים אחדים, שהגיעו לדרגות בכירות בצה"ל, נהגו כך. לשאלת השופטים, תיארתי את תפקודו של יצחק רבין בקרב 20 באפריל. טענתי שהוא ברח משדה הקרב, נטש את פקודיו ולא חזר אליהם עם התגבורת. אם אדם שהיה מפקד חטיבה, רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון, מתנהג כך (ולא רק הוא), אין לשפוט לחומרה את רון אלמוג. עיתונאים ביקשו מרבין תגובה, אך הוא סירב להגיב. גם השופטים דחו בפסק-דינם מכול וכול את טיעוני, מבלי לנסות להתמודד איתם. בעימות עיתונאי במחצית 1991, עם אלוף משנה בדימוס ד"ר מאיר פעיל, תועמלן הפלמ"ח, הצגתי את תפקוד רבין בקרב הזה כדוגמה לנורמות של מפקדי הפלמ"ח שהוסתרו במשך עשרות שנים. אמרתי: "אין דבר כזה בעולם שמפקד חטיבה הולך להזעיק עזרה. זה מגוחך על פניו". פעיל: "הביטוי 'רבין ברח' זה רפש של מילשטיין. העובדות הן שרבין המח"ט טס קדימה לקריית-ענבים להזעיק עזרה. הודות למעשה הזה שעשה הגיעה תגבורת וחילצה את השיירה. זה שהוא אמר שהוא ממוּטט והולך לישון? לא בדקתי, אבל נניח, אז מה? אנשים ניצלו כתוצאה מהתושייה של רבין? זה קנה-המידה היחידי". המראיין רמי רוזן שאל את פעיל: "ומה עם מיתוס 'אחרַי' הידוע? לפחות בנקודה הזאת אתה שובר מיתוסים עם מילשטיין". פעיל: "בדיוק להפך. מילשטיין... הוא שמתנפל על אנשים בשם המיתוס 'אחרי'. ואני, מאיר פעיל, אומר שקנה-המידה הזה אינו תקף. מפקד צריך להימצא באותו מקום שממנו הוא יכול לשלוט על מהלך העניינים. ואם לשם כך רצוי שיהיה רחוק, אז שם הוא צריך להיות".³⁶ אחרי שבועיים הצטרף לוויכוח יצחק לוי (לויצה), ראש הש"י של ירושלים במלחמת העצמאות, שפרסם את הספר "תשעה קבין" על המלחמה בירושלים ב 1948. לוי כתב: "שנאה ורצון לפגוע מנחים את מילשטיין כשהוא מתנפל על יצחק רבין על שהעז לפרוץ בעצמו את מסך האש ולעזוב את השיירה המותקפת בדרך לירושלים, להגיע מתוך סיכון מְרַבי לקריית ענבים ולהזעיק תגבורת. אבל אין בדבריו כל היגיון. השיירה הייתה לכודה, הדרך חסומה בכלי-רכב פגועים, הערבים היו בעמדות שליטה על השטח שבו נעצרה השיירה, ורק כוח מבחוץ היה יכול לחלץ אותה. היה הכרח להגיע לקריית ענבים ולהזעיק את הכוח משם. רבין היה יכול להטיל את המשימה על מישהו אחר, אבל החליט לעשות את זה בעצמו. מעשה נועז לכל הדעות. הישארותו במקום לא הייתה משנה את מצבה של השיירה, ואילו בקריית ענבים היה יכול להביא לכך שהתגבורת תצא בלי דיחוי".³⁷ בשנת 2006 קבע פרופ' יוסף גולדשטיין בספרו, שרבין "הואשם ללא כל בסיס שברח בג'יפ לאחר שנורתה עליו אש חיה כשליווה שיירה שעלתה ירושלים".³⁸ ישפוט הקורא אם היה בסיס לקביעה שרבין ברח, והאם רבין ליווה את השיירה, או פיקד עליה. יעריך גם הקורא את רמתה של האקדמיה בישראל, שבה בשנת 2006 מגיע פרופ' להיסטוריה למסקנות כאלו. יוסף טבנקין: "ב-20 באפריל, בשיירת האספקה הרביעית, תקפו הערבים בשטח הנתון לשלטונם בכוח נחות ביותר, אשר תקף רק באש מנשק קל, לא אוטומטי, ובמספר לוחמים אשר ספק אם הגיע לשלושים, מול גדוד פלמ"ח מפואר על מלוא חימושו, כולל עשרים משוריינים ... כישלון קרב השיירה ב-20 באפריל היה לקרב הכרעה, וכישלונו הביא לחסימת הדרך לירושלים".³⁹

לולא ברח רבין למעלה החמישה הוא היה יכול וחייב, בתוקף תפקידו ומעמדו, לארגן את פקודיו ההמומים, להנהיגם בקרב, להשיב אש, לתקוף את הערבים, ואף להכריע את האויב הנחות במספרו ובניסיונו הקרבי, ולסיים את הקרב במהירות. כך היה רבין חוסך אבדות בנפש ונזקים גדולים ברכוש. לכאורה, אין סיבה לכך שרבין לא יעשה את מה שעשה זרובבל ארבל, קצין המודיעין שלו. העובדה שלא נהג כך ולמרות זאת התקדם בשרשרת הפיקוד עד הצמרת; העובדה שפרטי האירוע נשמרו בסוד עשרות שנים; והעובדה שמפקדים בכירים בעבר וכתבים מטעם בהווה נחלצים להגנתו, מצביעות על ההשפעות הפוליטיות, הצבאיות והתרבותיות העצומות של אירועי מלחמת העצמאות על מדינת ישראל, במשך עשרות שנים, וכי הנושא אינו רק היסטורי אלא גם אקטואלי ורלוונטי. מכאן ששיירת 20 באפריל הייתה אירוע שקבע כי מערכת הביטחון של ישראל תהיה מיתולוגית ולא תוכל לגַבות את מטרותיה של מדינת ישראל. הדבר ניכר 42 שנה, בכל האירועים הביטחוניים מאז סיום מלחמת ששת הימים, לפחות. העובדה שרוב הציבור הישראלי אינו מבין זאת גם היא נגזרת של תרבות הביטחון הישראלית הנפסדת. זו מורשת רבין האמיתית. ________ [הפרק העשירי יעסוק בסיבות להתחלת ה"מצור" על ירושלים: פחד מפקדים מוכי הלם להחזיר את המכוניות הריקות לתל אביב; בהכנות הלקויות של חטיבת "הראל" בפיקודו של יצחק רבין למהלך הכרעה בגזרת ירושלים; ובפיקוד הרופס של רבין על חטיבתו.]

1. אריה יצחקי, "לטרון", כנה, 1982, עמ' 67. 2. בקרבות משמר-העמק היה לשדה, לפרק זמן קצר, תפקיד של יועץ. 3. א"צ, העדות של ציון אלדד. 4. א"צ, עדות יצחק רבין. 5. א"צ, עדות מס' 91 של יצחק רבין. 6. בן דונקלמן, יהודי שפיקד על כוח רגלים קנדי במלחמת העולם השנייה ובעל ציון לשבח על מעשי גבורה, התנדב ל"הגנה", הצטרף למטה חטיבת "הראל" וסייע לו בתכנון מבצעים. מאוחר יותר במלחמה פיקד על חטיבה 7. 7. בן דונקלמן, "נאמנות כפולה", שוקן, 1977, עמ' 113. 8. אניטה שפירא, "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 95. 9. בן-גוריון, "יומן המלחמה", עמ' 357. 10. א"צ, מטה חיל הראל, פקודת מבצע מס' 7, 19 באפריל 1948. 11. א"צ, אל הראל מאת אמון, 19 באפריל 1948. 12. אורי בן-ארי התחמק בספר זיכרונותיו, "אחרי", מלתאר את הקרב הזה ואת תפקודו הלקוי באותו לילה. זה מעשה אופייני לבני דורו, ועל כך בוכה הנביא. תופעת "בית-סוריק יוק" מערערת את אמינות המחבר, ומעלה קושיות לגבי הפרשיות שאותן תיאר. 13. ראיון עם מנחם רוסק. 14. מנחם רוסק, "אנו עולים לירושלים", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 230-231. 15. יומן הראל, 19 באפריל 1948; מנחם רוסק, שם, עמ' 230-231; ראיון עם מנחם רוסק; רבין, "פנקס שירות", עמ' 42; ראיון עם נסים אבטליון. 16. א"צ, דוח תפיסת משלטים, 20 באפריל 1948; שם, מאמון למועצה, 21 באפריל 1948, ראיון עם יוסף יהלום, 10 באוקטובר 1988. 17. ראיון עם עובד מיכאלי, 3 במאי 1984. 18. ראיון עם דויד סגל, 16 בפברואר 1984. 19. א"צ, עדות מס' 47 של שמואל גבעון. 20. א"צ, עדות מס' 63 של יהודה דרקסלר. 21. ד"ר מירון יששכרי, "בדרך לירושלים", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 232. 22. יצחק רבין, "פנקס שירות", עמ' 42. 23. יצחקי, לטרון א', עמ' 72-73; ראיון עם זרובבל ארבל. 24. א"צ, דוח תפיסת משלטים, 20 באפריל 1948; ראיון עם יוסף יהלום; ראיון עם מנחם עמיחי, 26 בינואר 1987; ראיון עם שרון לב-טוב, 18 באפריל 1987. 25. יצחק רבין, שם, עמ' 42; ראיונות עם יוסף טבנקין. 26. ראיון עם עובד מיכאלי. 27. א"צ, דוח ממפקד משוריין כבד, 22 באפריל 1948; סדרת ראיונות עם מאיר אברהם; ראיון עם יוסף רונן, 19 בינואר 1988; ראיון עם עזרא ניצן. 28. ראיון עם אביזוהר נחשון, 14 במארס 1987. 29. ראיון עם סימון רוזנר, 18 במארס 1987; סדרת ראיונות עם יעקב זהבי. 30. א"צ, מנען לידין, 21 באפריל 1948; שם, מעמירם (הכינוי בקשר של רבין) למועצה, 22 באפריל 1948; "דבר", 21 באפריל 1948; סדרת שיחות עם אריה עמית. 31. גולני פעלה בעמקים הצפוניים ובגליל העליון המזרחי; כרמלי – בחיפה ובגליל המערבי; אלכסנדרוני – בשרון; קרייתי – בתל אביב; גבעתי – בדרום; ועציוני – בירושלים. גם חטיבת הנגב הייתה טריטוריאלית, ובן-גוריון לא הצליח להפקיעה מכפיפותה למטה הפלמ"ח. 32. ברנארד ברודי, "מלחמה ופוליטיקה", מערכות, 1980, עמ' 219. 33. מוריס דה-סקס, "עיונים באמנות המלחמה", מערכות, 1980, עמ' 126. 34. א"צ, 1975/922/292, עדות מס' 91, עדותו של יצחק רבין, ניתנה בביתו ביום 15 במאי וביום 28 בנובמבר 1961 לסא"ל אשדה ולסא"ל ג' לוריא. 35. מחבל פלשתיני חדר למדינת ישראל ב-1987 על גבי גלשן-רוח, חדר למחנה צבאי ליד קריית-שמונה, לא רחוק מגבול לבנון, הרג ופצע חיילים רבים עד שנהרג בעצמו. זה היה אחד הביזיונות הגדולים ביותר של צה"ל בכל הזמנים. יצחק שמיר, ראש הממשלה, טען לימים כי המקרה היה אחד המאיצים לפרוץ האינתיפאדה, ויצחק רבין היה שר הביטחון בשלוש שנותיה הראשונות. 36. רמי רוזן, "כל אחד והתש"ח שלו", מוסף ספרים בהארץ, 19 באפריל 1991. 37. יצחק לוי, "קלות דעת, שטחיות, חוסר אחריות", מוסף ספרים בהארץ, 3 במאי 1991. 38. גולדשטיין, "רבין", עמ' 51. 39. המפנה במלחמת העצמאות, עמ' 136-138.