להציל את כבוד הפלמ"ח בשייח'-ג'ראח

בחמשת הימים הראשונים של מבצע "יבוסי", ובייחוד ב"מהלך הצפוני", שהתמקד בקרב נבי סמואל, כשלה כל שרשרת הפיקוד של היישוב היהודי, החל מדוד בן-גוריון, ראש הממשלה, שהורה על המהלך; דרך יצחק שדה, מפקד המבצע, שהגה ותכנן אותו; דרך יעקב דורי, הרמטכ"ל, שלא תפקד כלל בגלל מחלה ממושכת; דרך יגאל ידין, ממלא-מקום הרמטכ"ל וראש אג"ם, שלא שלט בכוחות ולא קיבל את ההחלטות הראויות ברמה האסטרטגית; דרך יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל", שלא תפקד עקב הלם-קרב שילווה אותו כל חייו; דרך יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי, שהוטל עליו לבצע את המשימה, ונכשל בכל מהלכיו; דרך אורי בן-ארי, מיכה פרי ומרדכי בן-פורת, מפקדי הפלוגות, שלא הפעילו כהלכה את פקודיהם לביצוע המשימה ולפינוי הנפגעים. האירועים הוכיחו כי צדק הקולונל היהודי-אמריקני דוד מרכוס, שהעריך, שבעה שבועות לפני-כן, כי מפקדי הפלמ"ח אינם מסוגלים לפקד כהלכה על יחידות גדולות ממחלקה: "אין מפקד אחד שיודע להניע גדוד, אין יודע אפילו להפעיל פלוגה ולארגן אותה",¹ אמר מרכוס לבן-גוריון לפי יומנו של האחרון. לימים העיד בן-גוריון באוזני המחבר כי הפלמ"ח התאים ללוחמה זעירה, אך בשום אופן לא ללחימה סדירה, ולמפקדיו, לרבות יגאל אלון, לא היה ערך כמפקדי קרב ומערכה. נשאלת השאלה, מדוע לא החליפם בן-גוריון. מסתבר שהוא התלבט מאוד, ואף תכנן להקים צבא סדיר שיתבסס על מפקדים ששירתו במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, אך טעה בהערכתו את מועד פרוץ המלחמה. בעוד שהוא ויועציו המודיעיניים העריכו כי תפרוץ, אם בכלל, בסוף 1949, זה קרה שנתיים לפני-כן, למחרת ההצבעה באו"ם, ב-29 בנובמבר 1947.² באותו השלב עמד לרשות היהודים בארץ-ישראל רק כוח מגויס אחד: הפלמ"ח, והוא הוטל למערכה. במהלך השלב הראשון במלחמה נבנו שש חטיבות חדשות תוך כדי המלחמה: גולני (בגליל התחתון ובגליל העליון), כרמלי (בחיפה ובגליל המערבי), אלכסנדרוני (בשרון ובמרכז), קרייתי (באזור תל אביב), גבעתי (בדרום) ועציוני (בירושלים). חטיבת הפלמ"ח תפחה לשלוש חטיבות: יפתח (בצפון), הראל (בירושלים) וחטיבת הנגב (בנגב). החטיבות נבנו באלתור, מתוך לחץ, ללא מפקדים ראויים. בן-גוריון הבין שנקלענו לא-מוכנים למלחמה, בעיקר באשמתו, גם משום שהזניח את ההכנות למלחמה עד 1947, ומשום שטעה בהערכת מועד פרוץ המלחמה. כיוון שלא רצה להודות באחריותו, כדי לא לשלם מחיר פוליטי, הסתפק בן-גוריון בביקורת פנימית חריפה על הפלמ"ח, אך לא נקט אמצעים כדי להחליף את מפקדיו, שברובם היו מינויים פוליטיים – קִרבה לקיבוץ המאוחד ולמפ"ם – ולא מינויים לפי יכולת צבאית. האוריינטציה הפוליטית של רוב מפקדי הפלמ"ח הטרידה אותו יותר מאשר חוסר כישוריהם, ועל כך דיבר לא אחת, וגם אמר שהכרח לבטל כליל את הפלמ"ח וכמובן את מטהו, ולהכפיף את חטיבותיו ישירות למטכ"ל, כשאר החטיבות. לקראת סוף המלחמה אכן פירק בן-גוריון את מטה הפלמ"ח, ולאחר תום המלחמה – למעשה, גם את חטיבותיו, ושחרר משירות פעיל את רוב מפקדיו הבכירים. אבל באפריל, בעת מבצע "יבוסי", פירוק הפלמ"ח, מבחינתו, לא עמד על הפרק. ובכל-זאת אנשי מפ"ם והקיבוץ המאוחד, שנציגם הבכיר במערכת הביטחון היה ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, חששו שהפירוק קרוב. הם העריכו שללא פלמ"ח עצמאי, לא יוכלו להשליט את מפקדיו על צה"ל, להעביר את כל החיילים אינדוקטרינציה פוליטית, ולהגיע לשלטון במדינה העתידה לקום. ללא הפלמ"ח גם יתקשו לקיים הכשרות להקמת קיבוצים חדשים. התוצאה: הם לא דיווחו לבן-גוריון אמת על ביצועי הפלמ"ח, כמו בפרשת קרב שיירת חולדה,³ ויזמו פעולות שנועדו להוכיח לבן-גוריון את יכולתם. יוזמות כאלו, שבן-גוריון נתן להן יד מסיבותיו הלא-ענייניות, היו המהלך חסר-הסיכוי לכבוש את השכונה הערבית שייח'-ג'ראח בצפון ירושלים, והמהלך, שמחירו היה גבוה, לכבוש את מנזר סן סימון ואת שכונת קטמון בדרום העיר.

גם אחרי שהתבדו הידיעות על כוונת הבריטים להתפנות מרוב בסיסיהם הירושלמיים באמצע אפריל, עדיין האמינו אנשי צמרת הביטחון שהם יתפנו בשליש האחרון של החודש. תקווה זו נכזבה; יחס שלטונות המנדט לירושלים לא היה דומה ליחסם לחיפה ולטבריה, בגלל ייחודה הדתי ורגישותה של דעת הקהל העולמית כלפיה, ומפני שלא נכללה בשטח שייעד האו"ם למדינה היהודית. גם התגובות – בארצות ערב ובאנגליה – על מסירת חיפה ליהודים, הגבירו את זהירותם של שלטונות המנדט כלפי ירושלים. אומנם ב-12 באפריל אישר לורד אלכסנדר, שר המלחמה, את הצעת גנרל גורדון מקמילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, לזרז את פינוי הצבא מהארץ (ולספוג בכך הפסד ניכר של ציוד), ומפקדת הצבא עברה מירושלים למובלעת הבריטית בחיפה ב-26 באפריל, ימים אחדים לפני המועד המתוכנן (1 במאי), אבל הנציב העליון וכן מפקדה טאקטית, בראשות בריגדיר ספלש ג'ונס, נשארו בירושלים, והיחידות של הבריגדיר ג'ונס לא עזבו את עמדותיהן ואת מאחזיהן. אריה שור, אז מפקד חבל 5 בירושלים,⁴ סיפר על שיחתו עם יצחק שדה ב-23 באפריל: "הוא אמר, 'לפי המידע שברשותי, הבריטים יפנו את ירושלים בפסח'. אמרתי לו שבמפקדת המחוז יש העתק פקודת מבצע בריטית לפינוי ב-14 במאי. הוא לא שוכנע".⁵ בשניים במאי העריך הש"י שיותר מחמשת אלפים לוחמים בריטיים חונים בירושלים, לרבות יחידות טנקים וארטילריה.⁶ הכוח הזה היה מסוגל להכתיב מהלכים לשני הצדדים הלוחמים. גנרל מקמילן שהה בירושלים פרקי-זמן ממושכים, ופינויה נדחה עד הרגע האחרון. ב-23 באפריל דיווח הש"י שהערבים מתכוננים לתקוף שכונות יהודיות בירושלים, כתגובה על כיבוש חיפה.⁷ מכוניות תופת יישלחו לשכונות ימין-משה, תלפיות ומקור-חיים ולהר הצופים (המאחזים שסיכנו את התחבורה הערבית), וגם לרחביה ולקריית-שמואל (כדי להרים את מוראל הערבים ו"לייאש, להביך ולהבריח את המעמד הבינוני היהודי, שלדעת הערבים הוא מלא פחד". הש"י העריך שהערבים מתכוננים לכבוש את יישובי גוש-עציון בדרום ואת נווה-יעקב ואת עטרות בצפון.⁸ אחרי שישים שנה אפשר להעריך שהערבים המקומיים לא היו מסוגלים לבצע לבדם אפילו חלק מהתוכניות, אך ב-1948 חששו אנשי צמרת הביטחון שאם תתמוטט חוליה חלשה אחת של המערך היהודי בירושלים, יתמוטט המערך כולו.⁹ לחששות הצבאיים נוספו לחצים מדיניים: במלחמה המתנהלת בארץ-ישראל התנהלו דיונים בעצרת כללית מיוחדת של האו"ם, בוועדותיה ובמועצת הביטחון. ב-17 באפריל קראה מועצת הביטחון לשני הצדדים הלוחמים להכריז על הפוגה צבאית ומדינית ולהקפיא את המצב, ואנשי משרד החוץ האמריקני ניסו להחתים את נציגי הסוכנות היהודית ואת נציגי הוועד הערבי העליון על הסכם.¹⁰ ב-22 בחודש הציע נשיא העצרת המיוחדת של האו"ם לנציגי שני הצדדים להצהיר שהם מסכימים להפסקת-אש, כל זמן שיתנהלו דיוני העצרת,¹¹ ואלכסנדר פארודי, שגריר צרפת באו"ם, הציע בו-ביום, לוועדה שדנה בנושא המלחמה, לנקוט אמצעים להגנת ירושלים.¹² ראשי מערכת הביטחון של היישוב חששו שהפסקת-אש והקפאת המצב יביאו לניתוק המאחזים היהודיים בירושלים משאר היישוב היהודי, ומהלך ההכרעה שהם תלו בו תקוות כה רבות, ימים אחדים לפני-כן, יתגלגל להכרעה ערבית. לכן, ביקשו לשוב ולהשתלט על הדרך לירושלים, ולפחות לחזק את שלטון ה"הגנה" במערב העיר, לפני הפסקת-האש הצפויה. ידין פקד על שדה לתקוף את צפון-מזרח ירושלים ב-22 באפריל בלילה. יעדי התקיפה: "שייח'-ג'ראח (שלב א'), כיבוש השכונה והשמדתה, ותפיסה זמנית של שכונת נשאשיבי, שישה בתים. שלב ב', שועפאת. שלב ג', נווה-יעקב ועטרות". לימים אמר ידין: "בשייח'-ג'ראח, הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה, ראיתי עמדות שולטות, שתכרענה את גורל העיר העתיקה וירושלים כולה".¹³ כשהתברר שהבריטים טרם מפנים את בסיסיהם בירושלים, החליטו המפקדים הבכירים, באישור בן-גוריון (ששהה אז בירושלים), להגיע לירושלים הערבית מצפון, דרך גב ההר, מעלה-החמישה ונבי-סמואל, ולתקוף אותה. לפיכך, התנהלו הקרבות העיקריים באותו לילה לא בשכונות הצפוניות, אלא בהרים שמצפון לעיר. אחרי שנשבר גדוד טבנקין בנבי סמואל ואחרי שעזבו פקודיו של רוסק את שועפאת, פקד ידין להעלות לירושלים את הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לקראת פינוי הבסיסים הבריטיים. ב"הוראות-מבצע מס' 9", מ-23 באפריל, מאת יצחק רבין למפקדי הגדודים של חטיבתו, כתוב: "הבריטים עומדים לפנות נקודות מפתח השולטות בעיר ולמסרן לידי האויב ... [יש] לתפוס את המשלטים העיקריים של העיר ולהחזיק בהם, וכך להשיג יתרון במרחב ירושלים".¹⁴ כשהתארגנו פקודיהם במעלה-החמישה ובקריית-ענבים, לקראת המעבר לירושלים, נסעו טבנקין וסלע, קצין המבצעים שלו, לירושלים, ונפגשו לשיחה עם שדה בחדר המטה של דויד שאלתיאל. לדברי טבנקין, רמז שדה, בשיחה זו, שהעברת הגדוד הרביעי לעיר נכפתה עליו. לדבריו, הציע לשדה לתקוף שוב את נבי סמואל ולכבוש את בית-מחסיר, וטען שמלחמה בתוך ירושלים תהיה משגה, ושדה ענה לו: "זה נגמר. אנחנו צמודים לירושלים כי אולי הבריטים יעזבו. מכיוון שנכשלנו להגיע לירושלים מצפון, נשיג את מטרתנו בתוך העיר. נילחם באגפי העיר, ולא בתוכה". שדה הראה לטבנקין ולסלע את תוכניתו: גדוד רוסק יתקוף את שייח'-ג'ראח ואת אוגוסטה ויקטוריה, יעלה על הר הצופים וישלוט משם על הכביש המוביל ליריחו; גדוד טבנקין יכבוש את קטמון, יגיע לרמת-רחל, ויהיה בכוננות לתפוס בסיסים שאולי יתפנו בלילה. עד כאן סיפורו של טבנקין. סיפורו של סלע על הפגישה מחניף פחות לשדה: "יוספ'לה בא ואמר, נוסעים לירושלים להיפגש עם הזקן. נכנסנו לחדר. הוא עשה רושם גדול, הוציא מפה של אחד למאה אלף, הגביה את משקפיו, שם אצבע ואמר, 'רואים, חבר'ה, זה קטמון, אני רוצה שתיקחו את זה. אתן לכם תותח 2 ליטראות ומרגמה 3 אינטש. עכשיו בואו לאכול.' לא הסביר מה ואיך, רק קבע את היעד, את גודל היחידות ואת הנשק. התאכזבתי".¹⁵ לו הבינו טבנקין וסלע את הוויית הצבא והמלחמה, יכלו להקיש מהאפיזודה מדוע נכשל השלב הראשון במהלך ההכרעה בגזרת ירושלים, ומה צפוי להם ולפקודיהם בהמשך. אבל לשני המפקדים הבכירים לא היו כלים להבין את המצב ולהסיק ממנו מסקנות.

השכונה הערבית קטמון חצצה בין שכונות הדרום היהודיות וקיבוץ רמת-רחל לבין עיקר ירושלים העברית. השכונה מקור-חיים – בין בית-צפפה לבין המושבה היוונית – הייתה מנותקת מירושלים היהודית, ולשכונות הדרומיות האחרות נשקפה סכנה כזו. הרי סיפורו של מפקד אזור מקור-חיים, חיים דניאלי (הילבריך): "במקור-חיים גרו ארבעים משפחות. כשפרצה המלחמה עזבו רובן, ונשארו רק שלוש. גייסתי שמונה בחורים צעירים, שניים מהם אחי, אימנתי אותם, ויחד שמרנו. בינואר באה לשכונה מחלקה דתית מתל אביב, ובפברואר החליפו אותה שישים מגויסים חדשים ירושלמיים. הקמתי פלוגה שהגנה על מקור-חיים עד שנכבשה קטמון, בתחילת מאי". בתחילת פברואר הגיע למקור-חיים נחום בן-חור,¹⁶ מפקד-כיתה תל אביבי, סטודנט שסיים קורס מפקדי-כיתות. דניאלי מינה אותו למפקד הקטע הצפוני של מקור-חיים. הרי סיפורו: "בשכונה היו אז שתי מחלקות, דוסים¹⁷ ותֶסים.¹⁸ התל אביבים אמרו לי, 'מה לנו ולירושלים, בוא נבקיע דרך מהשכונה ונחזור לתל אביב.' הערבים ירו בלי-הרף. לא הצלחנו לחפור תעלת קשר. יום אחד נפצעתי, קיבלתי צרור בגב וביד. אמבולנס בריטי העביר אותי, עם עוד פצועים קשה, למערב העיר. נעצרנו ליד מחסום ערבי, וקצין עירקי בדק אותנו ושוחח אתי. הייתי בטוח שזה סופי. האנגלים הביאו אותנו לבנייני הסוכנות. שכבתי שבועיים במועדון קצינים בריטיים לשעבר, שהוסב לבית-חולים. אחרי שבועיים נשבר לי, נסעתי לדרום העיר ומשם חזרתי בלילה, במשוריין של ה'הגנה', למקור-חיים. עד היום אני סובל מהפציעה שלא טופלה כראוי. פקודי בכו כשראו אותי. התגברתי על הקשיים הבריאותיים ופיקדתי על צפון השכונה עד שנכבשה קטמון".¹⁹ עשר פעמים תקפו הערבים את מקור-חיים ועשר פעמים נהדפו. עשרים ושבע פעמים ירו אל השכונה באש כבדה. דניאלי ופקודיו קברו שלושה הרוגים וטיפלו בעשרים וחמישה פצועים. את הפצועים קשה העביר משוריין בריטי לבית-חולים, ושלושה מהם מתו.²⁰ ב-21 באפריל דיווח דניאלי לאברהם הלפרין,²¹ מפקד דרום ירושלים: "לסדר פסח אין לנו כלום, כלום, רק מרור, לא יין ולא מצות".²² ב-23 באפריל דיווח דניאלי לשאלתיאל בקשר: "הטלפון נותק, אין זריקות פניצילין, אין נפט, אין מצרכים. המצב רע מאוד. מחסור באוכל ובתחמושת. דרושה פעולה".²³ באותו היום אמר משה שרת לחברי מועצת הביטחון של האו"ם, שיקראו להפוגה בקרבות בארץ-ישראל: היהודים יפסיקו את האש אם גם הערבים יעשו זאת. המועצה מינתה ועדה, שחבריה היו הקונסולים של בלגיה, של ארצות-הברית ושל צרפת, שישבו בירושלים, והטילה עליה לפעול למען הפסקת-אש.²⁴ לבן-גוריון היה נימוק פוליטי פנימי לרכז כוחות בירושלים ולהילחם בתוכה. הוא אמר לגלילי: "אם אצ"ל מתכונן באמת להיכנס לעיר, מוטב להקדימו משני טעמים: למנוע דיר יאסין; למנוע פרס לפורעים".²⁵ לא טבח בערבים הטריד את בן-גוריון, בייחוד שידע שבדיר יאסין לא התחולל טבח,²⁶ אלא החשש שפעולות נוספות, בדומה לפעולה בדיר יאסין, יעלו מאוד את יוקרת אצ"ל בקרב הציבור היהודי, וינגסו ביוקרת הקואליציה שהוא עמד בראשה, וביוקרתו שלו. שיקולי שרידותו האישית כראש המערכת הפוליטית של היהודים עמדו בראש סדר העדיפויות של בן-גוריון. הוא נזקק לניצחון צבאי כדי לנטרל את הביקורת על כישלונות ה"הגנה" בשדה הקרב, בעוד שהאצ"ל צבר אהדה. הפיקוד העליון היה מעוניין בפעולה מיד, אבל רבין ביקש דחייה. הרי נוסח המברק, ששלח רבין לידין ב-23 באפריל בשעה 22:40: "מצב כוחותינו חמור. בגדוד של טבנקין רק פלוגה רובאית אחת בכושר פעולה, והיחידות המקצועיות [חבלה, קשר וכו'], ובגדוד של רוסק שתי פלוגות רובאיות והיחידות המקצועיות. עייפות רבה. היותם בעיר תהווה סכנת דמוראליזציה חמורה. הכרח להוציאם להתארגנות. מבקש אישור לכך".²⁷ ידין לא אישר. איתיאל עמיחי, סגנו של רבין, כתב (באותה השנה): "הפיקוד העליון לחץ. לא הייתה שהות לאיסוף הכוח. הפקודה ברורה, הלילה יש לכבוש את שייח'-ג'ראח ולהחזיק בה, גם אם הבריטים יפריעו".²⁸ בהתאם להנחיות בן-גוריון ולהוראות של יצחק שדה הִקצה יצחק רבין את היעדים. לגדוד של רוסק: מגרש הרוסים, בניין "ג'נראלי", שייח'-ג'ראח ובית-ספר לשוטרים. לגדוד של טבנקין: מלון "המלך דויד", בניין האחים דויד, בניין טרה-סנטה, בית- ימק"א והשכונות טלביה וקטמון. בפקודת המבצע של רבין כתוב שיש לתפוס יעדים אלה, אם הבריטים יתפנו מהם או ימסרו אותם לערבים.²⁹ בן-גוריון האמין שהפלמ"ח אכן יפעל בירושלים בליל הסדר, ואמר, באותו הלילה, בשידור-הרדיו של ה"הגנה": "לירושלים היהודית ייאמר, כל כובד המלחמה ומהלומותיה הקשות ירדו עלייך, כי בך נקודת המוקד של המערכה. אל ייפול רוחך ... שלשלת נקודות אויב במערבך ובצפונך הולכת ונהרסת ונכבשת בידי לוחמינו".³⁰ אבל הבריטים לא התפנו מירושלים ב-23 באפריל, וגדודי חטיבת "הראל" לא יצאו למשימותיהם וגם לא תקפו את היעדים הערביים שלא היו תלויים בפינוי הבריטי (קטמון). חיילי החטיבה, שהוסעו מקריית-ענבים לירושלים, שוכנו במחנה שנלר, בגימנסיה "רחביה" ובבתים פרטיים, חגגו את ליל-הסדר בשכונת טלביה, בבניין בית-הדין הצבאי שהבריטים פינו, והתאמנו בחצרות הבתים בלחימה בשטח בנוי. דוד אלעזר סייר בסביבות בית האחים דויד, והציב תצפיות, שידווחו מתי יתפנה הבניין.³¹

בליל הסדר (23 באפריל) קבע רבין סיור מפקדים, ואפשר להסיק מזה שלא התכוון לצאת להתקפות באותו לילה. הרי סיפורו של יצחק אברהמי, מפקד חבל 3 (על גבול שייח'-ג'ראח), שהשתתף בפגישת מפקדים בבית-הכרם: "נאמר לי שמחר תצא פלוגה של הפלמ"ח לכבוש את שייח'-ג'ראח. סיירתי בשטח עם קצין המבצעים, אידל [יהודה דרקסלר]. הודענו לעמדות לא לפתוח באש, וירדנו מבית-החרושת לקרח של סרושקין לכיוון נחלת-שמעון. כך קבענו את הדרך של יחידת הפלמ"ח. סוכם לצרף לפלמ"חניקים שני סיירים מהחבל, המכירים את השטח".³² הפיקוד העליון התכוון לתקוף בבת-אחת את שייח'-ג'ראח ואת קטמון, אבל אחרי קרב נבי סמואל היו חיילי הגדוד הרביעי זקוקים לכמה ימי התאוששות, ורק הגדוד החמישי תקף את שייח'-ג'ראח ב-24 באפריל בלילה. באותו היום דיווחה רחל ינאית, חברת המפקדה הירושלמית, לבן-גוריון, שהבריטים אינם מתפנים מירושלים, אלא "להפך, האנגלים מתחפרים במגרש הרוסים ועומדים להכניס צבא",³³ ובן-גוריון כתב ביומנו: "הוחלט לפעול הלילה בשייח'-ג'ראח. צריך לתפוס את שועפאת. עזיבתו הייתה משגה [של יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל" – א.מ.]. יש לשחרר נווה-יעקב ועטרות".³⁴ רנה נוויל, קונסול צרפת בירושלים (שמועצת הביטחון מינתה אותו לחבר בוועדת הקונסולים), אמר, ב-24 באפריל, לחיים ברמן, מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שללגיון העבר-ירדני אין כוח צבאי ממשי בארץ-ישראל, וביחידות של קאוקג'י שוררת דמורליזציה. אחרי התבוסות בדיר יאסין, בטבריה ובחיפה ירד המוראל של הערבים המקומיים. המונים בורחים מיפו ומירושלים. ועדת הקונסולים תיזום הפסקת-אש ללא תנאים וללא ויכוחים בענייני סטאטוס. המשא-והמתן בין הצדדים, בחסות הוועדה, יימשך שלושה חודשים, במגמה להכריז על הפוגה לחצי שנה, ובזמן הזה ינהלו את החיים בארץ פקידים, שיהיו כפופים לוועדת הקונסולים. הערבים ודאי יסכימו לתנאים, והיהודים יעשו שטות אם לא יקבלו אותם. הם יסתכנו באובדן אהדת העולם המערבי, ותישאר להם רק האהדה המפוקפקת של מדינות הגוש המזרחי, והם גם יסתכנו בעימות צבאי ישיר עם בריטניה. "אם גם נניח שאתם עלולים לנצח במלחמה ולכבוש את חלק ארץ-ישראל שהִקצה לכם האו"ם,³⁵ לא תוכלו להחזיק בו לאורך ימים מול התנגדות העולם בכלל והמדינות הערביות בפרט ... אם תסכימו להפסיק את המלחמה לשנה אחת – גם אם בתנאים לא כל-כך קלים בשבילכם – תהיה מאחוריכם אהדת העולם, תוכלו להשתמש בתקופת ההפוגה הזאת לחיזוק שורותיכם והגברת כוחכם ... והכוחות הערביים הלוחמים יימסו ויימוגו מאין להם מלאכה".³⁶ בן-גוריון חשש שמימוש התוכניות הללו ישים קץ לתקווה להקים את המדינה היהודית.

בגלל החשש מתגובת הבריטים התכוונו אנשי צמרת הביטחון להציג את ההתקפה על שייח'-ג'ראח כפעולת-תגמול על טבח שיירת הר הצופים, וכניסיון להבטיח את הקשר בין ירושלים היהודית ובין הר הצופים.³⁷ ב-15 באפריל (יומיים אחרי אסון השיירה) נפגש פרופ' רייפנברג, איש מחלקת הקשר של הסוכנות היהודית עם הבריטים, עם המייג'ור הסקוטי צ'רצ'יל, שחילץ את ניצולי השיירה. רייפנברג אמר לצ'רצ'יל שה"הגנה" תנסה, כנראה, להשתלט על הדרך להר הצופים, וביקש ממנו למנוע התנגשות בין יהודים לבריטים. "אתם מתכוונים לנקום?", שאל צ'רצ'יל. "אנחנו מתכוונים לפתוח את הדרך", ענה רייפנברג. צ'רצ'יל: "פתיחת הדרך מחייבת לתפוס את שייח'-ג'ראח. לא נשארו בה אזרחים, ואינני רואה סיבה להתערבות הצבא, אבל אינני יכול לדעת מה יחליט המפקד שלי". רייפנברג הציע למפקדי ה"הגנה" להודיע לצ'רצ'יל על ההתקפה, רגעים אחדים לפני שעת השי"ן, ולבקש ממנו למנוע את התערבות הצבא, "אם כי אין ביטחון שמפקדו, שהוא אנטישמי, ימלא את הבקשה".³⁸ ב-17 באפריל תבע שאלתיאל מגלילי ומידין "פעולה נמרצת לפתיחת הדרך ל'הדסה' ולמרחב הדרומי, על-ידי כיבוש והחזקה", ודיווח להם שהבריטים הציעו לו שהם ילוו את השיירות למקור-חיים ולהר הצופים, בתנאי שערבים יבדקו את מטענן ויוודאו שאין בו ציוד צבאי. הוא סירב.³⁹ מפקדי הצבא הבריטי הודיעו למפקדי ה"הגנה" בירושלים שקצב הפינוי יוגבר מ-20 באפריל. החל מיום זה יֵצאו מירושלים כל יום שתי שיירות לחיפה דרך רמאללה. הן יעברו בשייח'-ג'ראח, וה"הגנה" נדרשת לא להפריע להן.⁴⁰ זרובבל ארבל, קצין-המודיעין של חטיבת "הראל", דיווח ב-22 באפריל: "עמדות ה'הגנה' [מול שייח'-ג'ראח] נמצאות בגבול הצפוני-מזרחי של שכונת בית-ישראל. זה קו עמדות שבור וגזור, כי הלחימה שם היא על כל בית. לבריטים שלוש עמדות החולשות על הסביבה בתצפית ובאש. בבית-ישראל, בשכונה האמריקנית ובשייח'-ג'ראח. התושבים הערביים לא גרים בשייח'-ג'ראח. בבתים, כמאה ושמונים לוחמים ומפקדים ערביים, ועליהם מפקדים שלושה קצינים, עירקי, גרמני ויוגוסלווי".⁴¹ ב-24 באפריל פקד שדה על רבין ועל שאלתיאל לשלוח בו בלילה שני כוחות, האחד לצפון-מזרח העיר (גדוד רוסק) והאחר לדרום-מזרח (גדוד טבנקין). שדה הטיל בתחילה על טבנקין לכבוש את קטמון ואחר-כך את מחנה "אל-עלמיין", שהבריטים עמדו למסור למחרת לערבים, ולהתקדם לכפר מלחה, לבית-צפאפה ולעין-כרם. רבין וטבנקין ביקשו ממנו לא להפעיל מיד את הגדוד הרביעי, ואז שינה את הפקודה. הנוסח החדש: "לכבוש את קטמון, או להטריד אותה באש".⁴² על גדוד "מוריה" (מחטיבת "עציוני") פקד שדה לשלוח פלוגה למקור-חיים ופלוגה להר הצופים, אחרי שכוחות הפלמ"ח ימלאו את משימותיהם.⁴³ איתיאל עמיחי כתב: "הפקודה אמרה ברורות, הלילה יש לכבוש את שייח'-ג'ראח ולהחזיק בה, גם אם הבריטים יפריעו. מיד עם הפקודה, לעבודה! יצאנו במכוניות וריכזנו מהר את מפקדי היחידות. שוטטנו באותו יום בקווי העמדות של העיר, כדי לסייר, לאסוף חומר ולקבוע את שלד התוכנית. שעתיים נמשך סיור המפקדים והאויב המשיך בצליפתו. בזמן זה ארגן קצין המנהלה את הכוחות מבחינת אפסנאות, נשק ותחבורה וכל השאר. כוחותינו ... בבנייני בית-הספר ... קיבלו, כרגיל, את פקודת הקרב בשמחה ובדריכות ... כבר נמאסו האימונים, כבר עייפו מהמפוחיות ... כל אחד התחיל מיד לטפל בנשק ובחגור, בדק את הנעליים ... בשעת הצהריים עמדו היחידות חמושות ומוכנות לקראת הביקורת".⁴⁴ שעת השי"ן נקבעה לחצות וחצי, יום ראשון, 25 באפריל. כשירד הערב יצאו ברגל ממחנה שנלר שתי מחלקות מפלוגתו של אהרון (ג'ימי) שמי (פלוגה ב' מהגדוד החמישי של הפלמ"ח) לדרום שייח'-ג'ראח, ומחלקה מפלוגה א', בפיקודו של זיוי צפרירי, לצפון השכונה. אנשי טבנקין לא תקפו את עמדות הערבים בקטמון. הם ירו עליהן, כדי להסיח את דעתם, וחיילי חטיבת "עציוני" ואנשי אצ"ל ירו, מעמדותיהם, על עמדות הערבים בשייח'-ג'ראח.⁴⁵ שמואל גלינקא, מפקד בכוח של שמי, כתב: "עם חשיכה יצאה הפלוגה של ג'ימי מבסיסה בירושלים, ונעה לעבר שכונת בית-ישראל... פלוגה ב' חיכתה שעתיים בעמדת ההיערכות, עד שפלוגה א' תגיע לעמדותיה".⁴⁶ מחלקת צפרירי התקדמה בוואדי, מצפון לבית-הספר לשוטרים.⁴⁷ בשעה 10.30 בלילה הודיע צפרירי שהוא מוכן להסתערות, ואחד מאנשי הקשר עם הבריטים הודיע בטלפון למפקד העמדה הבריטית במאה-שערים: לוחמי ה"הגנה" יפתחו את הדרך להר הצופים, מפני שהצבא הבריטי אינו מסוגל לאבטח את השיירות העולות אליו. החלטת ה"הגנה" נחושה. היא לא תסכים להצעה אחרת, והיא מבקשת מהבריטים לא להתערב; מכונת-ירייה מוצבת מול העמדה הבריטית בבית-ישראל, והיא תירה אם ינסו אנשי הצבא להתערב. מיד אחרי שיחת הטלפון הזאת – כשעה וחצי לפני המועד המתוכנן – ניתנה הפקודה להסתער.⁴⁸ גלינקא כתב: "פלוגת ג'ימי עברה במהירות את השטח הפתוח שבין בית-ישראל לשייח'-ג'ראח, וכבשה, לאחר מכת אש חזקה ובהסתערות מחץ, את שורת הבתים הראשונה. מיד פקד ג'ימי שכל מחלקה תנוע במהירות מקסימלית ותכבוש לעצמה דרך, עד הקצה השני של השכונה. הדבר בוצע תוך קרב אש. בחצות הייתה כל השכונה בידנו. האויב נסוג במהירות. היה ברור שמיד תבוא התקפת נגד, לכן ניתנה פקודה שכל מחלקה תתבסס מיד להגנה היקפית. כעבור זמן מועט פתח האויב בהתקפת אש חזקה ונעזר ביחידות הצבא הבריטי שחנו ב'בית אנטוניוס', במרחק כמה מאות מטרים מהשכונה. הצבא ירה אש חזקה ממכונות-ירייה, וכך נמשך הדבר כמעט כל הלילה". ביומן מטה חבל 3 של ה"הגנה" (שגבל עם אזור הקרב) כתוב שבשעה 1.45 אחרי חצות נשמעים קולות נפץ ויריות, ושהבריטים עדיין יושבים בעמדותיהם, אינם מתערבים ואינם יורים. ב-2.30 לפנות בוקר דיווח אחד ממפקדי-המשנה למפקד החבל: "הצבא (הבריטי) יורה צרורות ארוכים". אחרי חצי שעה דיווח אותו מפקד: "אצ"ל הביא ברן לעמדת השער במאה-שערים. הצבא זרק פגז לעורפנו", וב-3.40: "שיירה של הלגיון הערבי [העבר-ירדני] הגיעה לשער שכם, ונמנו בה מאה ועשרים כלי רכב, לרבות טנקים קלים".⁴⁹ קצין בריטי הגיע לעמדה של חוליית בראונינג שחיפתה על התוקפים, ופקד על אנשי החוליה להסתלק מהעמדה. "הודענו על כך באלחוט לגלינקא", סיפר מפקד החוליה. "הוא שלח סדרת קללות עסיסיות על ראשי האנשים, ביקש להעביר את כולן לידיעת הקצין ופקד עלינו להמשיך באש ולהגביר אותה. הקצין הרים קול זוועות, צעק, איים ולבסוף הסתלק, ואנחנו המשכנו באש הסיוע".⁵⁰ מחלקת צפרירי כבשה את בית נשאשיבי, שחלש על השכונה. בחילופי היריות נהרג אחד מלוחמי הפלמ"ח וארבעה נפצעו. חמישה צלפים ערביים נלכדו על גג בית נשאשיבי. בשכונת מאה שערים הוצבה שריונית של ה"הגנה" עם תותח 2 ליטראות ("רכש" מהבריטים) ומכונת-ירייה, ובן דונקלמן, המתנדב הקנדי, חיפה משריונית זו על כובשי בית נשאשיבי.⁵¹ בלהט הקרב ירו לוחמי הפלמ"ח גם על כמה עמדות בריטיות, והיושבים בהן השיבו להם ביריות מנשק קל. לקראת השחר הפגיזו חיילים בריטיים וחיילי הלגיון העבר-ירדני בתותחים קלים את שייח'-ג'ראח ואת שכונת פאג"י. כמה לוחמים ואזרחים נהרגו, ורבים נפצעו. רבין פקד על שמי לפוצץ את שייח'-ג'ראח ולסגת לבית-ישראל. בדוח של שמי כתוב: "בשעה 3:45 [לפנות בוקר] התחילה נסיגה לקצה הכפר המערבי, בית הקאדי ... [משם] נסוג הכוח לעבר הגן העירוני. סמוך לסיום הנסיגה נפצעו עוד אנשים מאש מרגמות חזקה ושיטתית, שניתכה על השטח שבין הגן העירוני לרחוב שמואל הנביא. פוצצנו חמישה בניינים. מטען אחד לא התפוצץ ... חיפוי המרגמות שלנו שהופעלו נגד המקלעים ומרגמות האויב שבוואדי ג'וז, היה חלש, ולא הורגשו תוצאותיו, על-אף בקרת האש שניתנה מפעם לפעם. פוצצנו הרבה פחות בניינים ממה ששיערנו. כנראה אי-אפשר לבצע פיצוץ שכונה שלמה, בנויה בתים חזקים, על-ידי חומר המובל עם סבלים. החבלנים עובדים בצורה איטית מאוד. האנשים עבדו יפה בשעת ההתקפה, לא כן בשעת הנסיגה".⁵² משה הילמן, אחד מאנשי הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, הודיע ב-6.15 בבוקר למפקדת הצבא הבריטי שבגזרה: היהודים כבשו את שייח'-ג'ראח ומיקשו בה בתים. הבריטים מתבקשים לנצור את האש.⁵³

סר אלן קנינגהם, הנציב העליון, דיווח למשרד המושבות בלונדון (ב-25 באפריל): "יש סימנים שהיהודים מתכננים התקפה גדולה בירושלים, לקדם התקפה ערבית", וביקש ללחוץ על משלחת הסוכנות היהודית באו"ם למנוע את ההתקפה. באותו יום דרש הנציב העליון מבן-גוריון להסכים להפסקת-אש בירושלים, ובן-גוריון ענה לו: לא היהודים מכשילים את הפסקת-האש, אלא הערבים. בלונדון הביע ארנסט בווין, שר החוץ, דאגה לגורל המקומות הקדושים בירושלים: כל העולם יאשים את בריטניה אם הם ייהרסו. בווין הורה לשגריר הבריטי בוושינגטון לבקש משר-החוץ האמריקני ללחוץ על היהודים, ולשגרירי בריטניה במדינות ערב הורה לבקש מהשליטים הערביים להימנע מפעולה צבאית בירושלים.⁵⁴ בן דונקלמן:

• לפני שנסתיימה הפעולה בשייח'-ג'ראח, לפני שנסוג הכוח של שמי, ראיתי מעמדת התצפית שלי קצינים בריטיים על גבעה ... מתנועות הקולונל שעמד בראשם לא היה לי קשה לנחש את מעשיהם. הקולונל, אשר ידע שהוא בטוח לגמרי מאש, ערך קבוצת פקודות במסגרת של סיור מפקדים. תנועותיו הפורמאליות-פולחניות כמעט לא הותירו מקום לספק. הבריטים עמדו לתקוף את העמדות שעתה זה כבשנו בשייח'-ג'ראח!
  הזעקתי את מפקד הגדוד, להזהירו ... ולהשיא לו עצה ... ביקשתי היתר לסכל את ההתקפה על-ידי הסתערות על תחנת המשטרה הבריטית ששלטה על הגישה אל השכונה. בעמדת משטרה זו החזיקה מחלקה אחת, ולה שני תותחים נגד-טנקים 6 ליטראות, שתי מרגמות 3 אינטש וכיתת מקלעים. לא חששתי ... פיקד עליה קצין בריטי שהתייחס אלינו באהדה, ואולי לא יגלה התנגדות רבה מדי...
  אבל התקפה גלויה על עמדה בריטית הייתה מכה הדים חמורים, לכן היה עלינו להתקשר עם מנהיגי הסוכנות היהודית ולבקש היתר. חלפו דקות. ההתקפה הבריטית נעשתה ודאית מרגע לרגע, ואני המתנתי בקוצר-רוח לתשובת הסוכנות. התשובה הייתה שלילית. ההנהגה אסרה עלינו בתוקף לעשות דבר שעלול להיראות בעיני הבריטים כתוקפנות נגדם. אפשר להבין זהירות זאת, כיוון שחרף נטייתם החשאית כלפי הערבים, נמנעו הבריטים, בדרך כלל, מהתקפה גלויה וגדולה על יחידות סדירות של ה'הגנה'. כל עוד לא שינו מדיניות זאת היה מסוכן להתגרות בהם. מעמדתי ראיתי כיצד מכינים הבריטים התקפה גדולה, אבל הפקודה שניתנה לנו הייתה ברורה, ולא נותר לנו אלא לחכות לבלתי-נמנע.⁵⁵

ב-9 בבוקר הגיע לבית נשאשיבי ג'יפ צבאי ובו שני קצינים בריטיים. רעיה בן-ישראל (טראוב), לוחמת בכוח של צפרירי: "אחד מהם היה תותחן, השני איש חי"ר. כיוון שידעתי אנגלית הצגתי את עצמי כסגן מפקד הפלוגה ודיברתי אתם. הם הזהירו שיש אולטימטום לפנות את המקום עד שעה שש לפנות ערב, וָלא יתקפו. אמרו שעזרו לנו בלילה באש תותחים. לאחד מהם היה תג של ה'הגנה' בדש חולצתו. הסכימו להוריד מהגג את הצלפים הערביים שהיו כבר בלי תחמושת אך עם חמישה-עשר רימונים. התקשרנו למטה הגדוד. משם הודיעו לנו בקשר שאין לבריטים כוונה לפעול נגדנו. התארגנו להגנה על הבית. לא תכננו התגוננות נגד אנגלים". המג"ד רוסק פקד בקשר על צפרירי "להמשיך לפוצץ בתים ולהחזיק בבניין גם בלילה".⁵⁶ לפני הצהריים נקרא יוסף שני, ראש יחידת הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים, למפקדתו של הבריגדיר ג'ונס, מפקד חטיבת-צנחנים שחנתה בשכונה הגרמנית. "ג'ונס ביקש ממני שאשכנע את שדה, שאלתיאל ורבין לפנות את שייח'-ג'ראח", סיפר שני, לימים. "הוא נתן אולטימטום: אם לא נוציא את יחידת הפלמ"ח משיח'-ג'ראח עד שש לפנות ערב יוציאו אותה הבריטים בכוח". לדברי שני, נטו שדה ורבין להיענות לאולטימטום, אבל שאלתיאל טען שהבריטים לא יעזו לפתוח באש, ושהמאחז הזה חיוני להגנת הדרך להר הצופים. יצחק רבין כתב בספרו, שהציע לדחות את האולטימטום ונימק: אם תמלא ה"הגנה" את הוראות הבריטים, לא תוכל עוד לפעול בלי הסכמתם. כך או כך, חזר שני אל ג'ונס ואמר לו שאם יממשו הבריטים את איומם, ישיבו להם הפלמ"חניקים באש. ג'ונס אמר שהחלטת הבריטים נחושה. "הוא ממש התחנן שנתפנה מרצון, כדי שלא ייאלץ לסלק אותנו בכוח הנשק", סיפר שני. באישורו של בן-גוריון דחו המפקדים היהודים את האולטימטום גם הפעם.⁵⁷ משעה 3 אחרי-הצהריים התקרבו טנקים, ארטילריה ויחידות צנחנים לבית נשאשיבי. הפלמ"חניקים שאיישו את הבית לא ידעו שהבריטים מתכוונים לתקוף אותם. המפקדים שניהלו את המשא-ומתן עם הבריטים לא הודיעו להם שסכנה כזו צפויה. בשעה 6 לפנות-ערב ירו התותחים והמרגמות. "הטנקים שלהם ניצבו ... מחוץ לטווח התכליתי של הנשק הקל שלנו, וכלי נשקם שטוחי המסלול ורבי העוצמה דשו בבית נשאשיבי", סיפר בן דונקלמן. "צפיתי אין-אונים בפיצוח העמדות. ההתקפה הייתה נוראה, ובתוך זמן קצר חדלה פלוגת הפלמ"ח להתקיים כיחידה קרבית". רעיה בן-ישראל: "אחרי שהבריטים התחילו לירות עלינו בתותחים ובמקלעי טנקים, מסרתי למפקד הגדוד החמישי, בקשר, שמצבנו קשה. ניתנה פקודת נסיגה. הסתננו בכיתות דרך החומה של הבניין לכיוון סנהדריה". שדה דיווח בקשר לידין שרבים מלוחמי הגדוד החמישי נפגעו ותנאי הבריטים התקבלו. משתי הקומות התחתונות של בית נשאשיבי נסוגו חיילי הגדוד החמישי והשאירו בהן את רוב נשקם וציודם. הם הגיעו להר הצופים ולסנהדריה. החיילים שאיישו את הקומה השלישית נשארו בה והמשיכו לירות. הבריטים, שחדרו לבית, לקחו אותם בשבי. יוסף שני ביקש מבריגדיר ג'ונס לשחרר את השבויים ולהחזיר ללוחמי הפלמ"ח את הנשק שנשאר בבית נשאשיבי. ג'ונס הבטיח לו שהערבים לא יחזרו לשייח'-ג'ראח, והיהודים יקבלו ממנו את השכונה זמן-מה לפני הפינוי (והוא עמד בדיבורו), ושלח אותו אל קולונל מקלאוד, מפקד הגדוד הסקוטי, שחנה בצפון העיר. רבין ודונקלמן התחזו לטוראים ונסעו עם שני למִפקדה של מקלאוד, ברחוב סנט-ג'ון שבירושלים המזרחית. מקלאוד הסכים רק לשחרר את השבויים, ואמר: "ג'ונס משוגע אם הוא מחזיר לכם את הנשק". כיתת טנקים בריטית החזירה את פקודיו של צפרירי מהר הצופים לירושלים המערבית, וכשעברו בשייח'-ג'ראח נעצרו ליד בית נשאשיבי ואספו את כלי-נשקם. הבריטים האירו על הבית בזרקורי הטנקים ועזרו להם לאסוף את הנשק. אחד המסייעים היה קפטן פוקנר, מפקד הפלוגה מהעיר העתיקה, שנודע כשונא יהודים. הוכח שמה שהיה ידוע לא היה מדויק.⁵⁸ בקרב על שייח'-ג'ראח נהרגו ארבעים וחמישה ערבים וארבעים נפצעו. ב-25 באפריל הכריז גנרל מקמילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, ששייח'-ג'ראח היא אזור צבאי סגור, ואייש את האזור בחיילים בריטיים. נוכחות חיילים בריטיים הייתה רצויה ל"הגנה" יותר מנוכחות לוחמים ערביים. מהשכונות הערביות הסמוכות, ואדי ג'וז, באב אל-סאהרה ומוצררה, כבר ברחו התושבים, ולוחמים ערביים איישו אותן.⁵⁹ נראה שההערכות שהעריכו צמרת הביטחון ושל מפקדי ה"הגנה" הירושלמיים את מהלכי הבריטים נעו בין אופטימיות מופרזת לפסימיות מופרזת; בין חרדה ממזימה, שנועדה למנוע את הקמת המדינה, ובין ההנחה, שהבריטים יסייעו ליהודים בשעת הצורך ויתחשבו במהלכיהם. ואילו הבריטים רצו רק להתפנות מארץ-ישראל בלי נפגעים, ולהבטיח את האינטרסים שלהם במזרח התיכון. לא ניתן היה להשיג את היעדים האלה מבלי לפגוע מדי פעם ביהודים ובערבים. אלה גם אלה פירשו את הפגיעה כסיוע לצד השני. בהודעה רשמית מטעם השלטונות הבריטיים, שפורסמה ב-20 באפריל, כתוב: "אין לצבא מריבה עם מישהו, ואין הצבא מבקש הסתבכות, אבל לא תורשה התערבות במהלך הפינוי".⁶⁰ היהודים שמו לב לרישא של המשפט הזה, והאמינו שהבריטים לא יממשו את האולטימטום בשייח'-ג'ראח; הבריטים מימשו אותו מפני שהנתיב לפינויים עבר בשכונה זו. הם ראו בכיבושה בידי היהודים "התערבות במהלך הפינוי" וכן הזמנה לערבים להפריע להם גם כן. ________ [הפרק הבא יעסוק במצב החמור בירושלים בסוף אפריל 1948, ובייחוד בשכונת מקור חיים; בהחלטה לכבוש את קטמון כדי לאחד את ירושלים העברית; ב"התקפה הסיבובית" על מנזר סן סימון בקטמון בפיקוד מוטקה בן פורת (לימים תת-אלוף בצה"ל) שדירדרה את הפלמ"ח לנקודת השפל שלו; בניתוקו של מפקד החטיבה יצחק רבין מן המציאות בדיווחיו השקריים והערכותיו חסרי השחר; בהדחתו של יצחק שדה מפיקוד על חזית ירושלים; בלחץ האמריקני לדחות את הכרזת העצמאות; במאמץ של היהודים לא להפסיק את המלחמה ולא להגיע להסדר; במאמציו של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח לא לקבל עליו יותר משימות.]

1. לדיון על התפקוד הלקוי של מפקדי ה"הגנה" ועל ביקורת מרכוס על איכותם – ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ד' – "ממשבר להכרעה", פרק עשירי: "קרעים בצמרת", ובייחוד סעיף 3: "יש רק חלקי גוף". 2. את אילן היוחסין של מחדלים וטעויות מודיעיניים גורליים של מערכת הביטחון של ישראל, יש להתחיל לא מהמחדל המודיעיני המפורסם לקראת מלחמת יום הכיפורים, אלא מן המחדל הזה של בן-גוריון. 3. לתיאור מפורט – ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ד'. 4. בחבל 5 נכלל מרכז ירושלים, והוא הגיע עד העיר העתיקה בסביבות שער יפו ועד משכנות-שאננים. 5. שלהבת פרייאר, הבריטים במלחמת העצמאות, מה"ד היסטוריה; ארכיון ציוני מרכזי, תיקי רחל ינאית, עדות של אריה שור. 6. א"צ, מחשמונאי לעציוני, 2 במאי 1948. 7. יומן דב"ג, 23 באפריל 1948. 8. א"צ, דוח מודיעיני, "תוכניות ערביות להתקפת אזורים יהודיים", 23 באפריל 1948. 9. ראיונות עם ישראל גלילי ועם יגאל ידין. 10. תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצמבר 1947 – מאי 1948, (להלן ת"מ) גנזך המדינה, תש"ם, הערת העורך, עמ' 677. 11. ת"מ 404, מ. שרתוק לד. בן-גוריון, 22 באפריל 1948. 12. ת"מ, הערת העורך עמ' 669. 13. א"צ, ליבוסי, הראל, עציוני, שלב א', פקודת מבצע; א"צ, עדות מס' 88 של יגאל ידין. 14. א"צ, ממטה הראל ליבוסי, עציוני, גדוד 1 ו-2 , הוראות מבצע מס' 9, 23 באפריל 1948. 15. ראיונות עם אליהו סלע. יצחק שדה נהג באותו אופן גם בקרבות משמר-העמק בתחילת אפריל. אז נחל הגדוד הראשון של הפלמ"ח הצלחה, וחלק מן התהילה נפל בחלקו של שדה. איש לא בדק איך תפקד שם, וכך זכה במעמדו הרם בחזית ירושלים לאחר שבועיים. 16. לימים פרופסור לכירורגיה פלאסטית ומפתח עור מלאכותי. 17. כינוי-גנאי לדתיים. 18. טיפשים – בסלנג של השנים ההן. תס – תַיִש בערבית. 19. סדרת ראיונות עם נחום בן-חור. 20. ראיון עם חיים דניאלי, 4 באוקטובר 1988; לוי, תשעה קבין, עמ' 183-188. 21. לפני-כן פיקד הלפרין על הרובע היהודי בעיר העתיקה. המחבר ראיין אותו פעמים אחדות. 22. ה"הגנה" בירושלים ב', עמ' 165. 23. א"צ, מיובל למוריה, 23 באפריל 1948; יזכור א', עמ' 174. 24. ת"מ, הערת העורך, עמ' 670-671. 25. א"צ, אל הילל מאת אמיתי, 25 באפריל 1948. 26. ראו ספרי "עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור". 27. א"צ, לידין מהראל, 23 באפריל 1948, שעה 22:40. 28. איתיאל עמיחי, "מבפנים", כרך י"ג, חוברת כ', אב תש"ח, אוגוסט 1948, עמ' 254. 29. א"צ, מאת עמירם למפקדי הגדודים 23.4.1948; א"צ, עדות מס' 89 של דויד אלעזר ועדות מס' 92 של אורי בן-ארי. 30. דויד בן-גוריון, "בהילחם ישראל", מפלגת פועלי ארץ-ישראל, תש"י, עמ' 98. 31. א"צ, עדות מס' 89 של דויד אלעזר; ראיונות עם מרדכי בן-פורת, עם יוסף שטרן ועם יגאל נאור. 32. ארכיון יד בן-צבי, ארגזי רחל ינאית, עדות של יצחק אברהמי. 33. יומן דב"ג, 24 באפריל 1948. 34. שם, שם. 35. הקונסול הצרפתי לא העלה בדעתו שהיהודים יכבשו שטחים, שנועדו למדינה הערבית. 36. ת"מ 409, שיחת ח. ברמן-ר. נוויל, 24 באפריל 1948. 37. האוניברסיטה העברית ובית-החולים "הדסה" היו, כזכור, על הר הצופים. 38. א"צ, אל דויד, אלדד, יבוסי, שנורמן, מחשמונאי; שם, דוח משיחת פרופ' רייפנברג עם מייג'ור ד"ר דיל, ביום 15 באפריל, 22 באפריל 1948. 39. א"צ, אל הילל וידין מאת עציוני, 17 באפריל 1947. 40. א"צ דוח קצין אשמורת, 20 באפריל 1948. 41. א"צ, מודיעין הראל למטה חיל הראל: סקירה כללית על מצבת הכוחות בשייח'-ג'ראח, 22 באפריל 1948. 42. לטבנקין היו אפוא שתי אפשרויות, ואחת מהן הייתה לא לתקוף, אלא רק להטריד את קטמון באש. 43. א"צ, מאת יבוסי אל הראל ועציוני, שלבים ב' וג', 24 באפריל 1948. 44. איתיאל עמיחי, "כיבוש שייח'-ג'ראח", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 238. 45. שם, שם; א"צ, תאמ"ע אל דוד מאת חשמונאי; א"צ, עדות מס' 61 של מנחם רוסק; אי"ץ, עדות יצחק אברהמי; ראיונות עם דויד סגל, ראיון עם יצחק לומברוזו, 17 בפברואר 1982; מערכות 264-263, יוני 1978. 46. שמואל גלינקא, "חייו ומותו", דבר, 1960, עמ' 58-57. 47. בין בית-הספר לשוטרים, בין גבעת התחמושת ובין גבעת המבתר. 48. א"צ, עדות מס' 61 של מנחם רוסק; איתיאל עמיחי, "ספר הפלמ"ח", עמ' 239-240. 49. א"צ, אל אלדד מאת גולן, פרוטוקול טלפון מטה חבל 3. 50. בן-ארי, "אחרי", עמ' 64. 51. א"צ, עדות מס' 71 של רעיה בן-ישראל; דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 120-121. 52. "פעולת שייח'-ג'ראח – הזרוע הדרומית", דוח, "ספר פלמ"ח" ב', עמ' 237. 53. א"צ, דיווח הילמן. 54. ,FO 371/68547תזכיר של השגרירות הבריטית בוושינגטון, 28 באפריל 1948; יומן דב"ג, 25 באפריל 1948. 55. דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 121. 56. א"צ, עדות מס' 71 של רעיה בן-ישראל. נילי הרמן טל, "חזרה לשייח'-ג'ראח", הארץ, 24 באפריל 1968, עמ' 12-13. 57. סדרת ראיונות עם יוסף שני; רבין, "פנקס שירות", עמ' 43-44. 58. א"צ, אל הכנסת וידין מיבוסי; א"צ, עדות מס' 71 של רעיה בן-ישראל; דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 121; נילי הרמן טל, "חזרה לשייח'-ג'ראח"; סדרת ראיונות עם יוסף שני; רבין, "פנקס שירות", עמ' 44. על קפטן פקנר – ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ג', פרק תשיעי, "הרובע היהודי". 59. א"צ, אל הכנסת וידין מיבוסי; א"צ, עדות מס' 71 של רעיה בן-ישראל; דונקלמן, "נאמנות כפולה", עמ' 121; נילי הרמן טל, "חזרה לשייח'-ג'ראח"; סדרת ראיונות עם יוסף שני; רבין, "פנקס שירות", עמ' 44. על קפטן פקנר – ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ג', פרק תשיעי, "הרובע היהודי". 60. הארץ, 21 באפריל 1948.