התקפה סיבובית על מנזר סן סימון - נקודת השפל של הפלמ"ח

השבוע הראשון במבצע "יבוסי" הנחיל אכזבות ליהודים, אך הפקת לקחים הייתה מהם והלאה, שכן לחשיפת ליקוייהם עלול היה להיות מחיר אישי ופוליטי, שאיש ממנהיגיהם לא היה מוכן לשלם, אפילו שהתוצאה עתידה להיות חמורה בשדות הקרב. בניגוד למודיעין ולהערכות, לא נטשו הבריטים את עמדותיהם העיקריות במרכז ירושלים, ומנעו את כיבוש שייח'-ג'ראח; כמעט כל המהלכים הצבאיים של שדה ורבין נכשלו ורוב הערכותיהם נתבדו; הגדוד הרביעי של הפלמ"ח אִכזב, וחלופה לא הייתה לו; את אנשי הגדוד החמישי גירשו הבריטים משייח'-ג'ראח, וגרמו לו אבדות כבדות ומיותרות. נדרש מבצע מוצלח כדי לשפר את מצב היהודים בירושלים, להרים את המוראל שלהם, להצדיק את מהלכי הפיקוד העליון (או, לפחות, לדחות את הביקורת נגדו) ולשקם את כבוד הפלמ"ח. קטמון, השכונה הערבית העשירה בארץ, נמצאה יעד מתאים. ב-25 באפריל, בשעה 3.15 לפנות בוקר, כשהתחולל הקרב על שייח'-ג'ראח, דיווח מפקד מקור-חיים שפקודיו עוזבים את העמדות עם הנשק, ו"אי-החלפה תמיט אסון עלינו", ולמחרת דיווח שערבים מקטמון מפגיזים את מקור-חיים. "יחידה ערבית, בסיוע משוריין של הלגיון, תקפה את השכונה, והמגינים הדפו את ההתקפה. אחדים מהם נפצעו".¹ באותו היום מסרו הבריטים לערבים את מחנה "אל-עלמיין" בדרום העיר. בירושלים ובסביבתה היו לערבים כמה הצלחות אחרי תשעה באפריל (שיירת הר הצופים, שיירת-הדמים וקרבות נבי סמואל וצובא), אבל כוחם הצבאי כבר נחלש והמוראל שלהם היה בשפל. קצין המודיעין של חטיבת "עציוני" דיווח (ב-14 באפריל): "בקרב הלוחמים הזרים בירושלים התמרמרות רבה. אין להם ציוד מספיק, ויחס [הערבים] הארץ-ישראלים אליהם רע מאוד. כאשר [הערבים] הארץ-ישראלים רואים פצועים עירקיים או סוריים הם הורגים אותם, ולוקחים את נשקם".² ב-19 באפריל אמר המפקד הערבי אמיל גורי (יורשו של עבד אלקאדר אלחוסייני) במסיבת עיתונאים: "כיבוש דיר יאסין הטיל פחד על הערבים, והפלאחים נטשו את כפריהם וברחו. אחרי שכבשה ה'הגנה' את הקסטל, נתגלעה אנרכיה בכוחות הערביים".³ באותו היום דיווח קצין המודיעין של "עציוני" שחברי "הוועדה הלאומית" בירושלים איימו על הפלאחים: "מי שינטוש את כפרו ללא אישור יאבד את זכויותיו, ואמצעים חריפים יינקטו נגדו".⁴ ב-21 באפריל ציטט הש"י את דברי קונסול לבנון בירושלים: "אין לערבים בירושלים נשק מספיק, והנשק שבידם עלוב",⁵ ויומיים אחר-כך דיווח הש"י שהערבים הנוצריים אינם מרוצים ממינויו של בן עדתם אמיל גורי למפקד המחוז, מפני שאינו איש-צבא, ומפני שהמוסלמים ודאי לא ישתפו פעולה אתו.⁶ ז'אן ניואנהויס, קונסול בלגיה בירושלים, שמונה על-ידי מועצת הביטחון ליושב-ראש "ועדת ההפוגה", אמר ב-25 באפריל לוולטר איתן ולחיים ברמן, חברי הסוכנות היהודית, שיש להכריז מיד על הפסקת-אש, בלי תנאים.⁷ לא נותר אפוא זמן רב. בן-גוריון דרש משדה לתקוף מיד את קטמון, שהרי בלא שכבש פיסת קרקע שלא הייתה בשליטת היהודים, איך יתרץ את עלייתו לירושלים ככובש בראש שיירת 20 באפריל?! אחרי שאנשי רוסק התגברו על הכוחות הערביים בשועפאת ובשייח'-ג'ראח, סברו שדה ורבין שיש סיכוי לכבוש את קטמון, אם יימנע אחד המשגים שהיו בקרב על נבי סמואל: הפעם ישגיחו שניהם מקרוב על מהלכי טבנקין. הם טעו. לא רק בגלל היעדר פיקוח נכשלו לוחמי הגדוד הרביעי בנבי סמואל, אלא עקב תכנון לקוי ותפקוד רע של המפקדים הטאקטיים, ומשום שהמג"ד טבנקין לא היה למעשה מפקד קרבי, והוא פיקח מרחוק על הלוחמים, לפי דיווחיהם הבלתי-מהימנים. בעשרת הימים האחרונים של אפריל הגיעו כמה יחידות של הלגיון העבר-ירדני לירושלים ולסביבותיה, והערבים המקומיים ציפו מהם לפעילות.⁸ אחרי שהשתלטה ה"הגנה" על חיפה, שלח האמיר עבדאללה מברק לנציב העליון בארץ-ישראל. הרי קטע ממנו: "אני מייעץ למוסדות היהודיים לא להקל ראש במעשים שיפגעו בשאיפתם לחיות בארץ-ישראל כבבית הלאומי היהודי". כמה עיתונים עבריים כתבו שעבדאללה יעמוד בראש הלגיון העבר-ירדני אשר יתקוף את היהודים לפני סיום המנדט. ב-26 באפריל אמר עבדאללה לעיתונאים ברבת-עמון: "נשארה רק דרך אחת, והיא מלחמה. יהיה לי האושר והכבוד להציל את ארץ-ישראל. אני מלך של מדינה ערבית, ואעשה כרצוני". הוא הודיע לעיתונאים על החלטת הפרלמנט שלו לשלוח מיד כוחות לארץ-ישראל ולהכריז על גיוס כללי.⁹ גם אם לא התכוון עבדאללה להפר את ההסכם שלו עם הסוכנות היהודית, גם אילו נועדו הכרזותיו לצורכי פנים וליחסים הבין-ערביים בלבד, הרי שקציני הלגיון העבר-ירדני ודאי שהיו עשויים להתייחס לדבריו ברצינות ולסייע ללוחמים הערביים בירושלים. לכן החליט בן-גוריון להקדים תרופה למכה.

קטמון ממוקמת על הגבעה הגבוהה ביותר בירושלים המערבית, וחולשת על כל דרום העיר. מייסדי השכונה היו יוונים, והיא נקראה על שם מנזר סן-סימון שהוקם שם קודם-לכן.¹⁰ קונסוליות אחדות קבעו את מושבן בקטמון, ותושביה היו הערבים העשירים ביותר בארץ-ישראל. היהודים המעטים שהתגוררו בה נטשו אותה בימים הראשונים של המלחמה, ומאז הייתה יעד לפיגועי ה"הגנה". הדרמטי שבהם היה פיצוץ המלון "סמירמיס",¹¹ בינואר. בתשעה וב-21 במארס פשטו על קטמון יחידות לח"י ופוצצו בה בתים אחדים. ב-14 במארס דיווח הש"י: "תושבי קטמון מפנים בתים בשכונה". בין עמדות ה"הגנה" בשכונות טלביה וקריית-שמואל לבין עמדות הערבים בקטמון היו חילופי יריות מדי יום. באפריל התמקמו בקטמון יחידות צבאיות, מקומיות וזרות (בעיקר עירקיות). מפקד השכונה היה איברהים אבו-דיה. ב-12 באפריל דיווח הש"י: בקטמון ובבקעה מתרכזים חיילים ערביים, כדי לתפוס את בנייני הממשלה לכשיסתיים המנדט, ב-15 במאי.¹² הפלמ"ח לא תקף את שייח'-ג'ראח ואת קטמון בו-זמנית, מפני שאנשי טבנקין נזקקו לכמה ימי התאוששות. אליהו סלע כתב שמפקדי הגדוד הרביעי לא האמינו שפקודיהם מסוגלים לצאת לקרב מיד אחרי המכות שספגו בנבי סמואל.¹³ רפאל (רפול) איתן, מפקד מחלקה בגדוד הרביעי, סיפר שבימי ההתאוששות השתלט עם פקודיו על משוריין בריטי שנשא תותח 2 ליטראות, "כלי נשק כביר עוצמה במושגי הימים ההם", והחביאו אותו בקריית-ענבים. לדבריו, מילא המשוריין תפקיד חשוב בקרב על קטמון.¹⁴ כשהתארגנו פקודיו של מנחם רוסק להתקפה על שייח'-ג'ראח (ב-24 באפריל) סיירו כמה מפקדים בגבול קטמון: יוסף עמי, מפקד חבל 4 של ה"הגנה" (שגבל עם קטמון); זלמן מרט, מפקד גדוד "מוריה"; יוסף טבנקין ומפקדי-המשנה שלו, אליהו סלע, בני מרשק, מרדכי בן-פורת ואורי בן ארי. מסקנתם: יש לכבוש את מנזר סן-סימון (בקצה הדרומי-מערבי של קטמון), ואחר-כך להשתלט על כל השכונה. טבנקין: "היה ברור לי שבקרב פנים-אל-פנים בשטח בנוי לא נעמוד. בחרתי לרכז כוח לסן-סימון דרך עמק המצלבה, מכיווּן מלחה, וללחוץ גם מכיוון רחביה". יוסף עמי: "המחשבה הייתה שעיקר כוח האויב נמצא בגזרת המנזר, וכיבושו יביא להתמוטטות כללית של הערבים".¹⁵ המודיעין דיווח: בקטמון חונים מאה וחמישים לוחמים זרים, מצוידים במקלעים ובנשק קל, והם צולפים על קריית-שמואל, על רחביה ועל נווה-שאנן.¹⁶ טבנקין תכנן לכבוש את מנזר סן-סימון בהפתעה. בשעה 10 בלילה (26 באפריל) ירדו שתי מחלקות לעמק המצלבה, והתקדמו לעבר המנזר. מפקדיהן היו יצחק אשכנזי ורפאל איתן, ועל הפעולה פיקד מרדכי בן-פורת. פקודיו נשאו על הגב שתי מרגמות 2 אינטש, חמישים ושישה פגזים וחומרי-נפץ.¹⁷ הלילה היה קר, וגשם ירד. יריות נשמעו מרחוק. סמוך לחצות, כשהיה הכוח כמאה מטר מהמנזר, נורתה אש לא יעילה מכיוון המנזר לתוך הלילה, משלושה מקלעים וממרגמות 2 אינטש. אחד האנשים נפצע קל, ובן-פורת דיווח לטבנקין: "התגלינו". לימים סיפר בן-פורת: "ירו מטווח גדול, והכוח התגלה. יוספ'לה עקב אחרי האירועים מנווה-שאנן, ואמר לי לחזור".¹⁸ טבנקין העיד בפני מחלקת היסטוריה של צה"ל: "ההתקפה שובשה. היה ברור לי שלא נכבוש לפני עלות השחר. ביטלתי את ההתקפה, ופקדתי לחזור".¹⁹ קצין המבצעים, אליהו סלע, אמר שההתקפה נכשלה מפני שהתוקפים לא הכירו את השטח, ולכן התגלו.²⁰ המ"מ יצחק אשכנזי: "היו יריות. לא ראו שום דבר. אף אחד לא נפגע. לא היה קרב".²¹ המ"מ דוד (דדו) אלעזר: "ההתקפה הראשונה נכשלה בגלל איחור שעת השי"ן. נסוגונו ללא מגע, לשמור את ההפתעה להתקפה השנייה".²² המ"כ רפאל איתן: "הערבים הבחינו בנו וירו באוויר".²³ סמל המרגמות נועם רנן: "האנשים הצטופפו זה אל זה, ומוטקה אמר למפקדי המחלקות, 'חבר'ה, בחייכם, תגידו לאנשים להתפזר.' ירינו את חמישים ושישה הפגזים באפס זמן, ואני הסתתרתי מאחורי סלע, לא מפני היריות אלא מפני הרוח והגשם".²⁴ פקודיו של המ"כ יגאל נאור נשאו על הגב את המרגמות ואת הפגזים. הוא סיפר: "הרגמים קיבלו פקודה להפסיק לירות, אבל הם ירו את כל הפגזים, כאילו רצו להיפטר מהם"²⁵ שרון לב-טוב: "לא היה די דחף לתקוף. אילו קיבלנו פקודה להסתער היינו לוקחים את המנזר. אחר-כך אמרו שזה היה רק סיור אלים, כדי לבדוק את כוח האש של הערבים. יכולנו להגיע לסן-סימון".²⁶ בדוח של חטיבת "עציוני" מאותו היום אין לדברים הללו זכר. בדוח נכתב שבן-פורת ופקודיו נעצרו "עקב התנגדות חזקה", ו"נפתחה אש אוטומטית מגדר המנזר. האש הצולבת מנעה התקדמות".²⁷ דב דורון, חייל מגדוד "מוריה", שהה אז בנווה-שאנן. מחלקתו התכוננה להיכנס למקור-חיים אחרי שייכבש המנזר, ולהחליף את לוחמי "עציוני" שהיו נצורים בשכונה. רץ שהגיע לנווה-שאנן הודיע שהפעולה נכשלה. "לא הבנו מדוע נכשלה הפעולה", העיד דורון. "היה קשה להאמין. ירינו כמה יריות באוויר והסתלקנו".²⁸ לפי התוכנית היה על אורי בן-ארי לפקד על הגל השני בהתקפה על קטמון. הרי עדותו: "ירדנו לעמק המצלבה, משם התכוונו לעלות לקטמון. פלוגת בן-פורת ירדה ראשונה. לא הספקנו אפילו לערוך את הפלוגה, וקיבלנו פקודה לסגת. אינני יודע מה הייתה הסיבה ... אני משער ש-א. הכוח הגיע באיחור ולאחר הכישלון בנבי סמואל לא רצו שוב להתחיל בפעולה באיחור. ב. הגיעו ידיעות על ריכוז כוחות אויב גדולים במנזר".²⁹ שדה, שהיה בטוח בהצלחת המבצע, הזמין עיתונאים לסקֵר אותו. העיתונאי אביעזר גולן כתב: "כה פנטסטי היה המראה שראינו, עד כי לרגע דימינו שאנו יושבים בקולנוע ולא לפני גיא קרבות ... בעוד ש'טור האווזים' של לוחמי הפלמ"ח התקדם סמוך לגדר, משמאל לכרם-הזיתים, יצאה מן המנזר יחידה ערבית להתקפת-נגד, והם התקדמו בטור מקביל, מעבר לגדר, מצד ימין. פחות ממאתיים מטרים מבדילים בין שני הטורים, הנעלמים זה מעין זה. הערבים עמדו לכתר את היחידה המתקדמת, להופיע בעורפה ולהשמידה".³⁰ בספרו על קרב סן-סימון,³¹ ציטט אריה חשביה את הקטע הזה מרשימתו של גולן, והוסיף:

• אינסטינקטיבית הפליט אחד הצופים קריאת אזהרה חסרת תוחלת. אחד מאנשי המגן, מעמדת תצפית סמוכה, גידף ונחפז אל השכונה, לטלפן. הכול ידעו כי ריצתו לשווא, וכי בטרם יספיק לקבל את הקשר עם מפקדת הפורצים³² תחול התנגשות. כאחוזים בחבלי קסם עמדו הצופים וראו את הערבים מתקרבים יותר ויותר אל קצה גדר-האבנים, שמעברה השני התקדמה היחידה היהודית אל קבוצת בתים קטנים למרגלות הגבעה, שעליה ניצב מנזר סן-סימון.
  הערבים הגיעו אל קצה הגדר, פנו שמאלה והבחינו בקבוצת היהודים. בו ברגע הפך האחרון בטור הפלמ"חאים את פניו, בלי משים ככל הנראה, וראה שניים או שלושה ערבים שכבר יצאו ממחסה הגדר. הוא השתטח על הארץ, לאחר שהשמיע קריאת אזהרה באוזני חבריו. בן-רגע סבו הכול על עקביהם, התפרסו ותפסו עמדות ירי. התגובה הייתה מהירה כל-כך עד שכמעט לא נורו יריות. שלושת הערבים הראשונים חזרו במהירות אל מאחורי הגדר. הצופים מרחוק ראו אותם מתייעצים עם חבריהם לנשק. אחרי התייעצות קלה נסוגו הערבים לעמדות המוצא שלהם, ואז פתחו מקלעני המנזר באש על יחידת הפלמ"ח. האש הייתה עזה וצפופה. אחד מאנשי הפלמ"ח נהרג.³³ אחרים נפצעו. נשתבשו השורות. מפקד הגדוד כבר ראה בעיני רוחו כיצד עלול להישנות מצב הביש של ההתקפה על נבי סמואל ... לנוכח המצב החליט יוספל'ה טבנקין, בשעה 20:45,³⁴ לתת את הפקודה הצורבת, 'לקפל' את הכוח ולחזור לבסיס.³⁵

מפקד-הכיתה יגאל נאור אמר לימים: "לא הייתה סיבה לא לכבוש את המנזר באותו לילה. המפקדים החליטו כנראה מראש לא לכבוש אותו".³⁶ במילים אחרות, נאור סבר שהייתה זאת עוד "התקפה סיבובית": לבצע את הפקודה אך לא לבצע את המשימה. מחלקה מהגדוד הרביעי, בפיקודו של יעקב עציון (צסיס), חדרה מקריית-שמואל לשכונת קטמון, והתמקמה בהריסות בית שהין (שאנשי לח"י הרסו אותו לפני-כן), כדי לרתק את הערבים שבסביבת המנזר באש מקלעים ולחדור אחר-כך לקטמון. לימים כתב ברל'ה זילברברג:

• לא סיירנו את השטח בתחילה ... ידענו, מפי השמועה, שנמצא בו בית הרוס. בשלב הראשון ... צריכים היינו לתפוס את הגבעה [שהבית הפגוע עומד עליה] ... ולפוצץ עוד בתים ... הייתה [זאת] פעולת-הטעיה בלבד, אך ניתנו לנו מכונות-ירייה 'שפנדאו' חדשות ומרגמות, וצורפה אלינו קבוצת חבלנים ... על מפה סימנו את הבתים שעלינו לפוצצם ... צורף אלינו סייר מאנשי ירושלים ... במרחק ארבעים וחמישה מטרים [מבית שהין] נתקלנו בחומת-אבן. כיתה אחת הופרשה לבדיקת הבניין. התריסים היו תלויים באוויר, והרוח ... הניעה אותם, דלת הבית [הייתה] הרוסה, ומצד דרום עמד סולם שנשען אל חלון בקומה השנייה ... אנחנו, אנשי הכיתה המסיירת ... בדקנוהו [את הבית] ומצאנו אותו ריק מאדם. הודענו על תפיסתו לכוח ... שבא בעקבותינו. בשעה 24:00 הודענו למפקד הגדוד שהבניין נתפס ואנו מחכים להוראות ... [נאמר לנו] כי הכוח העיקרי ... מתקרב למנזר דרך הוואדי, בחסות הגשם, הערפל ועצי זית. ההודעה הסתיימה במילים, 'הכול בסדר'. בשעה 10:00 נתקבלה הוראה לפתוח מיד באש חזקה לעבר הבניין עם התריסים הירוקים ... הרובאים ירו... ואחרי כמה דקות הצטרפו כל כלי-הנשק שלנו, מרגמה 3 אינטש על הגג ושני תותחים על גג של בית אחר, בין קטמון ובין ירושלים העברית, ואז התשובה לא איחרה לבוא. אש ויקרסים ישר לעבר הבניין (בית שהין) ונוסף על כך ... רקטות שהאירו את הלילה.
  כיתת רובאים וצוותי מכונות ירייה היו בעמדות ... שאר האנשים נצמדו לקירות. השעה הייתה כבר 2 אחרי חצות, ורק שעות מעטות נשארו עד אשר יאיר היום. אומנם ידענו כי הוחלט שפעולה זו תהיה רצופה, אך טרם נתנסינו בקרבות יום. תוך חילופי יריות עבר הזמן, והד של קרבות מכיוון המנזר לא הגיע אלינו. החרדה לגורל הפלוגה מהגדוד [שלנו], שיצאה לעבר המנזר [פלוגה זו הייתה אמורה להתמקם במנזר אחרי שייתפס] ... ולעתיד הפעולה הלכה וגברה, ומהמטה אין קול ואין עונה. בשעה 2:51 [אחרי חצות] הגיעה הפקודה לסגת. לא ידענו את סיבת הפקודה ... הנסיגה הייתה איטית, כי לא הכרנו את השטח שהיה משובש באבנים וב'הרמוניקות' ... תעינו שעה ארוכה עד ... שפגשנו את הכוח העיקרי, וחזרנו לגימנסיה ... נודע לנו כי הפעולה בוטלה מחשש שלא נספיק לבצעה עד אור היום.³⁷

אריה חשביה כתב: "הכישלון הטיל קדרות על הלבבות. הכול ראו בפלמ"ח כוח מיוחד במינו, עשוי ללא-חת, שאינו נסוג ואשר כובש תמיד. אם לא כבש את קטמון סימן שאי-אפשר לכבוש יעד חיוני זה! המפקדים שלחו את אנשיהם לבסיס, לחטוף תנומה, ונחפזו אל דירתו של אברשה ארסט... בשכונת רחביה. שם הוקם מטהו של יצחק שדה. כיצד יגיב הזקן? שאלו את נפשם יוספל'ה, רעננה ובני. האם יצליף עליהם בלשונו? האם יטיח בהם מילים בוטות? בדחילו ורחימו התייצבו לפניו, ומסרו לו דין-וחשבון מדויק³⁸ על מה שהיה. שדה הֵישיר מבטו אל כל אחד מהם ... ואמר בשקט רב: 'אין דבר. תצאו שוב, והפעם תהיה קטמון שלנו, בכל מחיר. גורל ירושלים המערבית בידכם'".³⁹ באותו הבוקר, בשעה 8:30, הבריק שדה לידין: "פעולת קטמון לא הצליחה. אובייקט עיקרי, מנזר סן-סימון, לא נכבש. יחידותינו חזרו לבסיסים. אין אבידות".⁴⁰ לו שהה יצחק שדה בלילה ההוא במטה של טבנקין, בנווה-שאנן, אולי היה פוקד על בן-פורת להמשיך להתקדם אל היעד למרות היריות. אולם שדה לן ברחביה בדירתו של אברשה ארסט. אחרי פגישתו עם מפקדי הגדוד הרביעי, החליט שדה לפטור את הגדוד הזה לזמן-מה מפעילות מבצעית ולהחזירו מירושלים לקריית-ענבים ולמעלה-החמישה, להתארגנות ולמנוחה. הפיקוד העליון אישר את החלטתו, והורה לו לשלוח לתל אביב את טבנקין, שמפקדי חטיבת "עציוני" התלוננו עליו. לדבריהם, סירב טבנקין להחזיר להם אמצעי לחימה, שלקחו מהם פקודיו בהשאלה ובעורמה. רבין סבר שטבנקין הודח מתפקידו, ושאל, במברק ששלח למטה הפלמ"ח, האם התרשמותו נכונה. למוריס בן-דרור, קצין המבצעים של הפלמ"ח, שמילא אז את מקומו של אלון, לא היה ידוע על הדחה כלשהי.⁴¹ בדוח ששלח למטה הפלמ"ח כתב רבין שסיבת הכישלון בסן-סימון הייתה היעדר נשק כבד. "הפלוגה שתקפה את קטמון נסוגה. מסקנות: אין אפשרות לכבוש אזור מבוצר בלי הרעשה רצינית מוקדמת. ראה ההצלחה בשייח'-ג'ראח והכישלון בקטמון".⁴² אלון היה אז בגליל העליון ופיקד על מבצע "יפתח", ומוריס בן-דרור כתב לידין: "אזורים ובניינים מבוצרים אינם ניתנים לכיבוש בלי נשק תומך [מסייע] רציני ... התקפות נוספות בתנאים הקיימים לא תישאנה פרי". בן-דרור הציע להביא לירושלים שתי דווידקות ופגזי מרגמות 3 אינטש, ואז לתקוף שוב את קטמון.⁴³ לא בגלל המחסור בנשק כבד נכשלה ההתקפה על מנזר סן-סימון, אלא מפני שבן-פורת ופקודיו לא דבקו במשימה, ומפני שמפקד הגדוד הרביעי (שכנראה היה בהלם מאז קרב שיירת חולדה – ראו לעיל, פרק שישי) לא קרא נכון גם את הקרב הזה, בשלבי התכנון ובשלבי הביצוע. בימי הפו"ש ופלגות הלילה של וינגייט (בשנות השלושים), ובשנים הראשונות של הפלמ"ח (שנות הארבעים),⁴⁴ לא התנו המפקדים הקרביים את פעולות הלילה בנשק מסייע כבד; אדרבא, הם העדיפו קרבות לילה דווקא משום שלא היה ל"הגנה" נשק כזה; בתחילת המלחמה לעגו אנשי הפלמ"ח למשוחררי הצבא הבריטי על טענתם שאי-אפשר להילחם בלי נשק כבד.⁴⁵ לו ידעו רבין ובן-דרור את כל הפרטים של קרב נבי סמואל, היו מבינים שהציפייה לנשק כבד הייתה אחת מסיבות הכישלון. בשייח'-ג'ראח, לא נוכחותו של הנשק הכבד קבעה את גורל הקרב. רבין ובן-דרור קיוו (כמו קאוקג'י, כשתקף את משמר-העמק), שהנשק הכבד יפחיד את המותקפים, ויבריחם. בשלב ההוא של המלחמה, "הנשק הכבד" של היהודים ושל הערבים לא היה כבד כלל, והוא הבריח, לפעמים, אזרחים. בנבי סמואל ובקטמון לחם הגדוד הרביעי נגד אנשי צבא (סוריים ועירקיים), ולא היה צפוי שאלה יברחו בגלל פיצוצי דווידקה או מרגמות 2 ו-3 אינטש. חמורה הרבה יותר העובדה שהמח"ט רבין לא הכיר את פרטי ההתקפה על סן-סימון ולא הבין מדוע נכשלה. או שמא הכיר, וכתב דיווח שקרי. מכל מקום, על סמך אי-הידיעה של רבין, או שקריו, הפיקו הוא ומטה הפלמ"ח לקחים, והעבירום למטכ"ל. ולמטכ"ל לא היה סיכוי לנהל מלחמה יעילה על סמך דיווחים מפוברקים. תרבות זו נטעו רבין וחבריו בצה"ל, וכך הגענו למלחמת לבנון השנייה ב-2006. ידין, שביקר לפני-כן בירושלים, כבר ידע על הליקויים במפקדת "יבוסי". ב-27 באפריל הגיע לשיאו משבר האמון בין שדה לשאלתיאל, ושניהם הגיעו בטיסה לתל אביב, כדי לשטוח את טענותיהם לפני הפיקוד העליון. על הדיון בטענותיהם סיפרו גלילי וידין, לאחר שלושה חודשים, לחברי "ועדת גרינבוים". גלילי אמר: "ההערכה ההדדית בין שניהם הייתה כזאת, שצריכים היו להכריע מי מהם נשאר בתל אביב, ואז נפלה ההכרעה שיצחק שדה נשאר בתל אביב", וידין סיפר ששדה סירב לשתף פעולה עם שאלתיאל. אפשר להסיק מזה, שאנשי הפיקוד העליון סברו ששדה נכשל כמפקד מבצע "יבוסי". שלום עשת, ראש המטה שלו, העיד שבן-גוריון הכריע: להדיח את שדה. אחרי שנים אמר ידין, שמינוי שדה למפקד מבצע "יבוסי" היה משגה. בן-גוריון כתב ביומנו: "נתקבלו ידיעות קשות מירושלים". הידיעות הקשות היו על כישלון ההתקפה, ועל מצבם הביש של יהודי העיר, וליקויי תפקודה של ה"הגנה" המקומית, שהשתקפו מדברי שדה ושאלתיאל באותו הדיון. בן-גוריון טס לירושלים, ונשאר בה שלושה ימים (עד שנכבש מנזר סן-סימון). ידין התייעץ עם בן-גוריון ועם גלילי, והבריק לרבין עם העתקים למטה הפלמ"ח ולכל אגפי המטכ"ל: "משימת 'הראל' כיבוש קטמון וא-טור עד יום א', 2 במאי, 1948. מטה 'יבוסי' מתבטל מרגע קבלת הוראה זו. מפקד המבצע, הראל [יצחק רבין], לפי הוראות עציוני [שאלתיאל]".⁴⁶ 27 באפריל היה רגע של אמת במלחמה, ועשוי היה להיות נקודת מוצא לבניית מערכת ביטחון של ממש למדינת ישראל, עוד בטרם קמה. כשהתברר לבן-גוריון חדלון האישים של מפקדי הפלמ"ח בתחום הצבאי, הוא נטל מנהיגות, הדיח את שדה מפיקוד על מהלך ההכרעה בגזרת ירושלים, והכפיף את רבין לפיקודו של שאלתיאל. כפיפותה של חטיבת "הראל" לחטיבת "עציוני" היא נקודת השפל של הפלמ"ח בכל תולדותיו. הארגון הפוליטי-אידיאולוגי הזה לא השלים עם הידרדרותו, גייס את כל משאביו הפוליטיים והחברתיים, ותקף בחמת-זעם את בן-גוריון ואת שאלתיאל, על ש"בתפקודם הלקוי" המיטו אסונות רבים במלחמה. במאבק הפוליטי הזה נחל הפלמ"ח "ניצחונות" רבים. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא מצבה העגום של מערכת הביטחון של ישראל כעת, ב-2009, כאשר כמה עשרות פלשתינים משגרים במשך שנים ארוכות רקטות קסאם ופצצות מרגמה לערים וליישובים רבים בישראל, כופים עליה להשקיע מיליארדי שקלים בפיתוח אמצעי מניעה ומיגון, והיא אינה יוזמת שום מהלך הכרעה.

באותו היום (27 באפריל), דנה מועצת הנאמנות של האו"ם בניו-יורק בבעיית ירושלים, ומשה שרת הצהיר: "הסוכנות היהודית נכונה להפסקת-אש מיידית".⁴⁷ בירושלים נפגשו נציגי הסוכנות, בראשות אליעזר קפלן, עם ועדת ההפוגה של הקונסולים, לדיון רשמי לקראת שביתת-נשק בארץ-ישראל.⁴⁸ אנשי משרד החוץ האמריקני לחצו על נציגי הסוכנות היהודית בארצות-הברית להסכים מיד להפסקת-אש בירושלים ולהפוגה בכל ארץ-ישראל – כלומר, להקפאת המצב ולדחיית הכרזת העצמאות. ב-28 באפריל, בדיון עם ועדת הנאמנות של האו"ם, הסכים שרת שנציגי הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון ימליצו לשולחיהם להפסיק את האש בעיר העתיקה בירושלים.⁴⁹ באותו היום הכריז ג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקני, במסיבת עיתונאים: שני הצדדים מסכימים לשביתת-נשק.⁵⁰ אנשי צמרת הביטחון של היישוב לא היו מעוניינים בהפסקת-אש בירושלים לפני שחרור השכונות הדרומיות מהכיתור הערבי. הם ראו בהפוגה ממושכת אסון, והעריכו שניצחונות צבאיים משכנעים בירושלים עשויים להפחית, אם לא לבטל, את הלחץ המדיני: האמריקנים יפסיקו ללחוץ על היהודים, אם יבינו שהם אינם זקוקים לעזרה צבאית להקמת מדינתם, ויבינו שהכוח הצבאי הערבי מוגבל, ושאין בו סכנה לשיבוש היחסים בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. ראשי הפלמ"ח והקיבוץ המאוחד חששו שאם תיכנס לתוקפה הפסקת-אש, אחרי סדרת הכישלונות הצבאיים של "הראל", יבוא הקץ על יומרתם הצבאית והפוליטית.⁵¹ הם היו מעוניינים במלחמה, לפחות לעוד זמן-מה, על-מנת להציל את יומרתם האידיאולוגית, הפוליטית והצבאית, ולצורך זה היה עליהם להציל את רבין, שבלא ידיעתו, בלא הבנתו, וספק אם בטובתו, הוא היה לאבן-בוחן. גורל דור הבנים היה תלוי, באותו השלב, בשאלה האם ישיג רבין הישג צבאי אחד בירושלים. השאלה הוכרעה בקרב סן-סימון, בקטמון, ובמיתוס שטופח סביבו, שהרי להשיג הישג ריאלי לא היה לו שום סיכוי, ולו רק משום שהיה נתון בהלם-קרב, ולמעשה לא תפקד. המידע של הש"י על המתרחש בזירה הערבית לא היה מעודד. ב-27 באפריל קיבל ידין שיחת טלפון בהולה מירושלים: הקונסול העירקי ברבת-עמון ביקש מהקונסול העירקי היושב בירושלים, בקטמון, להודיע לערביי ארץ-ישראל, שמתנדבים עירקיים כבר יצאו מירדן לירושלים, ויישלחו בקרוב כוחות נוספים. המנהיגים הערביים אישרו משלוח כוחות שריון ואוויר לארץ-ישראל, והאמיר עבדאללה נושא-ונותן עם הבריטים בעניין. לתוכנית זו מסכימים חאג' אמין אלחוסייני ומנהיגי מצרים.⁵² יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי, הבריק לאיסר בארי, ראש הש"י, שהגיעו "שתים-עשרה מכוניות תגבורת לירושלים, לעריכת התקפה".⁵³ ממקור-חיים הודיע חיים דניאלי ש"דופקים עלינו במרגמות. מצב-הרוח של האנשים מזופת. האנשים למטה מכל ביקורת", ושאל: "מה הן אפשרויות ההחלפה?" בהפגזה נפצעו אנשים אחדים. הרי סדרת מברקים שרצו, ב-28 באפריל, בין זלמן מרט, מפקד גדוד "מוריה", ובין דניאלי:

• מרט: "תחזיקו מעמד, בקרוב נפרוץ אליכם. מקומך חשוב לגבי תלפיות ורמת-רחל. הוראות לרופא איך לטפל בפצועים. תפור עורק בחוט שיש בידך. לשים חוסם עורקים, לנסות לתפור עורק. להעביר חוט פשתן סביב לעורק. אם לא יצליח, לשים תחבושת לוחצת".⁵⁴
  דניאלי: "אין במה לתפור. שלח אמבולנסים. שלמה הלר מת. חמישה פצועים. המצב הולך ורע. אם לא תגיע עזרה יקרה אסון. האנשים נופלים, עוזבים עמדותיהם באדישות".
  דניאלי, 8:45 בבוקר: "מצב קריטי, נתגלה ניסיון בריחה מהמקום עם הנשק. הפעם הצלחתי לעצור. מחר ספק אם אצליח. תשובתך מיד. עד שעה 7:15 בבוקר [של 29 באפריל, למחרת היום] צריך לחלצנו מהמצב, אחרת יהיה מאוחר. האנשים לא ישנו ולא אכלו".⁵⁵

ידין לא הרשה לרבין לשלוח את גדוד טבנקין למנוחה לקריית-ענבים, ורבין הבריק למטה הפלמ"ח: הגדוד הרביעי אינו יכול לפעול מפני שאין לו נשק כבד, ובלי נשק כבד אין טעם לתקוף שוב את קטמון.⁵⁶ בשעה 7:15 בערב (28 במאי) הבריק רבין לידין: "הכרחית החלטה על המשך כיוון הפעולה".⁵⁷ שאלתיאל היה אמור לחזור לירושלים בטיסה באותו היום, עם פקודה לרבין, לתקוף מיד את קטמון, אבל טיסתו נדחתה בגלל מזג-אוויר סוער (שאלתיאל הגיע לירושלים לאחר יומיים). בשעה 9:40 בערב הבריק ידין מברק לרבין, ובו חזר על הפקודה מיום קודם: לכבוש מיד את קטמון ואבו-טור, לפי הוראות שאלתיאל.⁵⁸ ב-29 באפריל דיווח רבין למטה הפלמ"ח שהגדוד הרביעי (שנשאר בירושלים) מותש, ושיש לשלוח לירושלים מאה ועשרים לוחמים נוספים: "זה התנאי להמשך הפעולות".⁵⁹ אחרי התייעצות בטלפון עם בן-גוריון, הבריק ידין שוב לרבין, לתקוף מיד את קטמון, גם אם לא יגיעו דווידקות. בן-גוריון נשאר בירושלים באותו היום, בניגוד לתוכניתו, מפני ששאלתיאל לא הצליח לחזור אליה. זה אחד מן הימים המעטים שלא רשם דבר ביומנו. נראה ששהה מחוץ ללשכתו. למחרת (30 באפריל) כתב בן-גוריון ביומנו ששאלתיאל חזר, וגדודי חטיבת "הראל" יישארו בירושלים עד "אחרי [כיבוש] קטמון, [ו]כיבוש א-טור".⁶⁰ ________ [הפרק הבא יעסוק בהתקפה השנייה על מנזר סן סימון; במשפטי מורל של המג"ד במקום בהצגת תוכנית פעולה; באיבוד השליטה בהתקפה; ברצח הנזירות של מנזר סן סימון ובהתעללות בגוויותיהן; בהעדר פקודת מבצע; בחוסר הבנה של המח"ט יצחק רבין במתרחש בשדה הקרב; בהתקפות הערבים על כוח הפלמ"ח שהסתתר במנזר; בתפקוד הערבים בקרב; בסילופים במספר האבדות של אורי בן ארי ושל ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל פרופ' אלון קדיש.]

1. א"צ, מיובל למוריה, 26-25 באפריל 1948. 2. א"צ, מחשמונאי, 14 באפריל 1948: "התמרמרות הלוחמים הזרים". 3. המשקיף, 20 באפריל 1940. 4. א"צ, מחשמונאי, 19 באפריל 1948: "דין הכפרים שתושביהם עזבום". לפי הגרסה הישראלית הרשמית, ברחו הערבים ממקומות מגוריהם בגלל הוראות שקיבלו ממנהיגיהם. דיווחו של גורי סותר גרסה זו. 5. א"צ, ידיעות טנא, 12 באפריל 1948. 6. א"צ, מחשמונאי , 23 באפריל 1948. 7. ת"מ 421, ח. ברמן אל א. קפלן, 25 באפריל 1948. 8. א"צ, ידיעות טנא, 20 באפריל 1948; שם, ידיעות טנא, 25 באפריל 1948; א-דיפעא, 20 באפריל. 9. יוסף קליר, ממנדט למדינה, עמ' 75-76. 10. קטמון, גלגול של "שה (ליד) סימון" בצרפתית (Chez Simon). זאב וילנאי, מדריך ירושלים, תור,1952, עמ' 24. 11. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות" ג' – "הפלישה הראשונה", פרק רביעי, "מכוניות-תופת עבריות", סעיף 3. 12. א"צ, ידיעות טנא. 13. אליהו סלע, "קרב קטמון", מבפנים, כרך י"ג, חוברת ב', אוגוסט 1948. 14. רפאל איתן, (רפול) – "סיפור של חייל", ספריית מעריב, 1985, עמ' 37-38. 15. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין, עדות מס' 24 של יוסף עמי ועדות מס' 92 של אורי בן ארי; ארכיון יד בן-צבי, תיקי רחל ינאית: עדות של יוסף עמי; ראיונות עם יוסף טבנקין ועם מרדכי בן-פורת; חשביה, הקרב על סן-סימון, מילוא, עמ' 39. 16. א"צ, למודיעין הראל ממודיעין גדוד 2, 26 באפריל 1948. 17. א"צ, עדות מס' 20 של עדי ילין, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין ועדות מס' 29 של אורי בן-ארי; לוי, תשעה קבין, עמ' 213; ראיונות עם יצחק אשכנזי, עם נעם רנן ועם יגאל נאור. אלון קדיש ומשה ארנוולד כתבו בספרם, "קרבות יבוסי", ש"ההתקפה הראשונה של הפלמ"ח על סן-סימון הייתה ב-27 באפריל לפנות בוקר" (עמ' 152). הם לא ציינו את המקור וגם לא הסבירו את ההיגיון לתכנון כזה, או את הסיבות לאיחור. 18. א"צ, דוח התקפה על קטמון, 27 באפריל 1948; ראיון עם מרדכי בן-פורת. 19. א"צ, עדות מס' 54 של יוסף טבנקין. 20. א"צ, עדות מס' 59 של אליהו סלע. 21. ראיון עם יצחק אשכנזי. 22. א"צ, עדות מס' 89 של דויד אלעזר. 23. איתן, "סיפור של חייל", עמ' 38. 24. ראיון עם נעם רנן. 25. ראיון עם יגאל נאור. 26. ראיון עם שרון לב-טוב. 27. א"צ, דוח 149, נספח בן-נון, 27 באפריל 1948; קדיש וארנוולד, קרבות יבוסי, עמ' 153. 28. סדרת ראיונות עם דב דורון, 1974-1988. 29. א"צ, עדות מס' 92 של אורי בן-ארי. 30. בין עדות זו ובין עדויות הלוחמים יש כמה סתירות. חלק מהתיאור של גולן לא ייתכן: בלילה גשום אי-אפשר להבחין מרחוק בתנועות בני-אדם. 31. שהופץ מטעם מערכת החינוך של צה"ל כספר-חובה, המנחיל לחיילים את מורשת הקרב. 32. הגדוד הרביעי כונה גם "גדוד הפורצים". 33. חשביה לא כתב בספרו את שם ההרוג, וגם לא ציין את מקורותיו. לפי המידע שבידי לא נהרג איש בפעולה כושלת זו. 34. כזכור, בספר של קדיש וארנוולד ההתקפה הייתה "לפנות בוקר". מוזר שבספר שכתב ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל ויצא לאור ב"מעבדה התפיסתית – המרכז לחקר ההפעלה ובניין הכוח", לא ניתחו המחברים את כישלון ההתקפה הראשונה על מנזר סן-סימון. בלי ניתוח כזה איך ניתן כלל לחקור את "ההפעלה"? למפקדי צה"ל הפתרונים. 35. חשביה, "הקרב על סן-סימון", עמ' 16-19. 36. ראיון עם יגאל נאור. 37. ברל'ה זילברברג, "שוב יוצאים לקרב", "ספר הפלמ"ח" ב', עמ' 251-252. 38. הדין-וחשבון ודאי לא היה מדויק. טבנקין לא תחקר את הלוחמים אחרי הקרבות, וגם לו רצה לתחקר לא היה לו פנאי לכך, ובפגישה בבית ארסט לא השתתפו המפקדים רפאל איתן, יצחק אשכנזי, דוד אלעזר ויעקב עציון. הדוח ששלחו שדה, רבין וטבנקין לידין (ראו להלן) מוכיח שלא ידעו מה אירע בדרך לסן-סימון. הדבר מלמד על אי-אמינות הדוחות והמסמכים שההיסטוריונים הדוגמטיים מבססים עליהם את מחקריהם ואת הגיגיהם. 39. חשביה, "הקרב על סן-סימון", עמ' 42. 40. א"צ, אל ידין מאת יבוסי, 27 באפריל 1948. 41. א"צ, אל עמירם מאת אלדד, 26 באפריל 1948; שם, אל ידין מאת יבוסי, 27 באפריל 1948; שם, אל ידין מאת בולגרים, מועצה, 29 באפריל 1948; ריאיון עם מוריס בן-דוד, 10 באוקטובר 1988. 42. א"צ, מאת עמירם אל מועצה ומאת מועצה אל עמירם, 30 באפריל 1948. 43. א"צ, לידין מבולגרים, 27 באפריל 1948. 44. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות", א', פרק חמישי, "צבא המדינה שבדרך". 45. ראו ספרי "תולדות מלחמת העצמאות", א', פרק שמיני, "המאבק על דמות הצבא". 46. א"צ, 13/10, מיבוסי לידין, 26 באפריל 1948, מברק מס' 1084; שם, אל טנא מאת יבנה, 27 באפריל 1948, מברק מס' 1125; שם, ממטכ"ל/אג"ם להראל, עציוני, מועצה, אגפים, 27 באפריל 1948; א"צ,עדות מס' 36 של שלום עשת ועדות מס' 88 של יגאל ידין; א"מ, פרוטוקולים של ועדת גרינבוים; יומן דב"ג, 30-27 באפריל 1948; לוי, תשעה קבין, עמ' 214; גלבר, גרעין לצבא עברי, עמ' 762; ראיונות עם יגאל ידין ועם ישראל גלילי. 47. ת"מ 471, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, 27 באפריל 1948. 48. ת"מ 427, פגישת נציגי הסוכנות היהודית עם ועדת ההפוגה, 27 באפריל 1948. 49. ת"מ 423, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, 28 באפריל 1948 FRUS 1948. Vol. 5, pp. 866-868. 50. ת"מ 428, מ. שרתוק אל ג' מרשל, 29 באפריל 1948. 51. כזכור, בירושלים הייתה דעת-קהל אוהדת מאוד ל"פורשים", וכישלונות "עציוני" ו"הראל" רק הוסיפו שמן למדורה הפוליטית. על האווירה הקשה בירושלים – ראו, דב יוסף, "קריה נאמנה", שוקן, 1960, עמ' 37, 41; דויד שאלתיאל, "ירשלים תש"ח", ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1981, עמ' 140-143. 52. א"צ, אל ידין מעציוני, 27 באפריל 1948. 53. א"צ, אל טנא מיבנה, 27 באפריל 1948. 54. ההוראות ניתנו לשם טיפול בפצוע אשל דניאלי, אחיו של חיים. 55. א"צ שם, 10/10, מצדיק, 27 באפריל 1948; שם, משדמי ליובל ומיובל לשדמי, 28 באפריל 1948; ראיון עם חיים דניאלי. 56. א"צ, אל ידין, מועצה, יבוסי, מעמירם, 28 באפריל 1948. ראיונות עם יגאל ידין. 57. א"צ, אל ידין מעמירם, 28 באפריל 1948. 58. א"צ, מידין להראל, 28 באפריל 1948; א"צ, אל שלמה (תחבורה) מאת עציוני/דג, 28 באפריל 1948; ראיונות עם יגאל ידין. 59. א"צ, מהראל אל המועצה, עצמון, 29 באפריל 1948. 60. א"צ, אל הראל מאת ידין, 29 באפריל 1948; בן-גוריון, "יומן המלחמה", עמ' 377.