התרבות שאִפשרה את ההפתעה בכיפור תשל"ד

מֶעבר לרמה הצבאית, מלחמת יום הכיפורים הייתה הפתעה גדולה לחברה הישראלית, שניסתה להתעלם מהנעשה בצה"ל (ובעיקר – מביצועיו הבינוניים של צבא היבשה במלחמת ששת הימים ומביצועיו הכושלים במלחמת ההתשה), ולבנות בנייני-על על תשתית אמונתה, כי הוא בלתי-מנוצח, וביכולתו לשוב על הצלחתו במלחמת ששת הימים – מבלי להבין את מקורותיה. ההפרדה הדיכוטומית בין צבא לחברה בתרבות הישראלית הביאה לכך, שמעטים בחברה האזרחית התעניינו בענייני צבא, למרות שלצבא יש נוכחות עמוקה ביותר בכל תחומי החיים הישראלים. לכן, ענייני צבא ומלחמה נותרו לשיקוליהם הבלעדיים של אנשי הצבא ושל בעלי עניין – בניגוד לאזהרה המפורסמת של ז'ורז' קלמנסו, נשיא צרפת, כי ענייני מלחמה חשובים מדי, ואין להותירם בידי גנרלים. כך, עד היום מועט מאוד המחקר בענייני צבא באקדמיה הישראלית, ורובו מוּטֶה כיוון שנעשה על-ידי אנשי צבא במילואים ובמימון של מערכת הביטחון, ללא תשומות מגופים בלתי-תלויים במערכת הביטחון. וראוי, שנזכור, כי הרמב"ם כותב, כי הבית השני חרב דווקא משום שחכמי אותו הדור מעלו בחובתם ללמד את עצמם ואת זולתם קשת.

• "...וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם ... ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות ... ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו".³

היוונים טענו, כי גאווה יתרה (היבריס) הנה קללת האלים. כתוצאה ממנה הוכו החברה הישראלית וצבאה בשאננות ובזלזול באויב.⁴ אחרי ארבע מלחמות, שבשלוש מהן נוצחו הערבים ללא שום ספק, נוצרה בציבור הישראלי ובצבא התחושה של אי-יכולת ערבית מול עוצמה אדירה ומשכנעת ישראלית, והפריעה לראות את המציאות העגומה בשנים 1973-1967. בסיכומו של משחק-המלחמה "מהלומה", בינואר 1971, אמר רב-אלוף חיים בר-לב, הרמטכ"ל, שהמשחק היה מעולה. אך, לדבריו, הערבים אינם מסוגלים לעשירית ממה שהקצו להם המתכננים.⁵ הזלזול באויב נמשך בכל משחקי המלחמה⁶ ובתרגילים של המטכ"ל ושל פיקוד הדרום,⁷ אך לא רק בהם, אלא בעיקר, בהכנת הכוחות לקראת מלחמה ובאי-הכנת השטח לקראתה. לכן, לא השקיעו דבר בהגנה, ובכל התרגילים ומשחקי-המלחמה המעבר מהגנת סיני ("בלימה") למתקפה, שהעבירה את המלחמה אל שטח האויב (כלומר, צליחת התעלה), היה מאולץ. בתרגילים "תחריר" של הצבא המצרי, שצולמו היטב על-ידי כוחותינו, ובאימונים היום-יומיים של היחידות המצריות תרגלו את כל שלבי צליחת התעלה. אימוני המצרים ותרגיליהם היו מקור ללעג של מפקדי צה"ל.⁸ לורד מספר על קורס קציני מודיעין, שבו הקרינו סרט, שצולם בתרגיל צליחה מצרי באי אל-בלח. לא התייחסו לפרטים, שנראו בסרט, כיוון שלא התקבל על הדעת שהמצרים יעשו זאת. ״אין שום נוכחות צבאית מצרית שחטיבת שריון ישראלית לא תטאטא ולא תנפנף ולא תשמיד ...״, הייתה רוח הדברים, שהועברו לצוערים.⁹ הזלזול באויב מושרש עמוקות בתרבות הישראלית, ואולי אף בעל נימות גזעניות. מקורו, כנראה, ביחס המעוות של האירופאים לערבים ולילידים: מצד אחד פחד קמאי ומצד שני זלזול ביריב הנחוּת. המקבילה התרבותית: זלזול בברברי והערצת "הפרא האציל" – כבר היה קיים כבר ביוון העתיקה.¹⁰ ואכן, בכל העימותים עם הערבים מתש"ח ועד תשכ"ז ניצחנו; והראיה: אלפי השבויים ואלפי הנעליים, שהפכנו לסמל המסחרי כביכול של הצבא המצרי ממלחמת סיני ואילך. כשזו דמות האויב, אין הצבא מתכונן למלחמה, ולמרות מה שנחזה בביצועיו הגרועים של צה"ל במלחמת ההתשה ובתעוזה המבצעית של המצרים במהלכה – הוא הופתע. השאננות הצליחה למחוק את מה שעשו המצרים באלף ימי מלחמת ההתשה ואחריה. בלי קשר ללוחמה הקרקעית, הוכרעה מלחמת ההתשה (שהחלה ביולי 1967) כבר בראשיתה – בהחלטת צה"ל לא להצטייד בארטילריה,¹¹ אלא לסמוך על סיוע אווירי. בשנת 1970 הושלם המהלך המצרי בהצבת חטיבה סובייטית להגנה אווירית (נ"מ), שסגרה את שמי התעלה בפני חיל האוויר.¹² כך, נותרו המעוזים ללא סיוע ארטילרי וללא "ארטילריה מעופפת", כיוון ש"הטיל כופף את כנף המטוס", והמצרים יכלו לכותשם, ולהתיש את ישראל באבדות ובעיסוקים שוליים בהגנת המעוזים והדרכים אליהם ובתחזוקתם. כך, הוחרף חוסר ההיגיון הצבאי בהקמת קו המעוזים. במהלך מלחמת ההתשה הצטיידו המצרים והסורים בטילים נ"ט "סאגר", והרוו את מערכיהם בנשק נ"ט, שצבאנו התעלם מהם ברמה האיכותית וברמה הכמותית. כך, תכננו הערבים לסכל גם את פעולת השריון הישראלי, שתפקד כביכול כ"ארטילריה ניידת" וככוח נ"ט. על הימצאות הטילים בידי המצרים ובידי הסורים נודע כבר במהלכה של מלחמת ההתשה, ולכל המאוחר בינואר 1973,¹³ ופרסומים של אמ"ן בנושא הופצו ליחידות, אך לא השפיעו על תורת הלחימה, על בניין הכוח ועל רכש אמצעי-לחימה.¹⁴ כך, נותרה אוגדת סיני 252, האוגדה הסדירה, בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, בלא סיוע אווירי, בלא סיוע ארטילרי, בלי כוח הנדסי משמעותי ומדוללת חי"ר; והמצב בשאר האוגדות היה דומה, אף כי היו אוגדות מילואים.¹⁵ פעולת התגמול בכראמה (במארס 1968), שהייתה לאחר כתשעה חודשים של מלחמת התשה,¹⁶ הדגימה את המצב הקשה של צה"ל, אך לא הובנה בישראל. גם תוצאות מלחמת ההתשה לא שינו את המצב ואת ההערכה: המפלה במלחמת ההתשה¹⁷ – הפעם, גם של חיל האוויר¹⁸ – הודחקה. בתחילת אוגוסט 1970 חתמה מדינת ישראל על הסכם להפסקת-אש בתיווך אמריקני. שבוע לאחר מכן, כבר הפרו המצרים את הפסקת-האש: הם קידמו סוללות טילים נ"מ לקרבת התעלה – בניגוד להסכם – והמתווך האמריקני מנע תגובה ישראלית. אזור מערב סיני הפך לאזור מוכה-טילים (אמ"ט), אך ראשי צה"ל לא הבינו את משמעות הדבר. ברוב גאווה, לא שינו את תורת הלחימה, את בניין הכוח היבשתי ואת היערכותו, שהובילו לתבוסה במלחמת יום הכיפורים. זאת, למרות תזכורת מצרית: בצוהרי שבעה-עשר בספטמבר 1971 הפילו שני טילים מצריים נ"מ מטוס KC-97 סטראטוקרויזר ישראלי, שטס כעשרים ק"מ ממזרח לתעלה, צפונה מאיסמעיליה במשימת מודיעין אלקטרוני, ושבעה מאנשי צוותו אבדו. אף אם הוכרו הטילים נ"מ כבעיה, לדעת מיכאל ברונשטיין, היה בצבא מעין "פיצול אישיות" – אבחנתם כבעיה רצינית ו"הרצה" של תוכניות תוך התעלמות ממנה. אמנון לורד מגדיר את התופעה, כ"קֵהוּת". עקב הזלזול באויב, יצאו חיילים ישראלים למלחמת יום הכיפורים עם אמצעי-לחימה (אמל"ח) ועם רכב קרבי משוריין (רק"ם), שלא היו בני-תחרות לרק"ם ולאמל"ח הסובייטיים,¹⁹ שעל הימצאותם בידי הערבים היה ידוע ממקורות זרים וממקורות של אמ"ן. והם פעלו – אם בכלל – בטקטיקה נחותה. למרות המודיעין, הופתע צה"ל מושגית בפרוץ המלחמה – הצבא התכונן למלחמת ששת הימים, ולא ללחימה, לחוסן, לשיטות הלחימה ולאמצעי-הלחימה שהפעילו הסורים והמצרים.²⁰ יתר על כן, כפי שמתאר לורד, ניהלו המפקדים את המלחמה בימיה הראשונים כקרבות היתקלות.²¹ משהו לקוי מאוד במקצועיות הצבא מתבטא בהפתעה, שהרי כל מרכיביה נחזו עוד קודם – כולל טילים ונשק נ״ט. הכל היה ידוע מכבר. כזכור, עיתוני העולם ("מודיעין ממקורות גלויים", בלשון המקצוע) דיברו על כך, ואמ"ן/טכני העביר ליחידות דוח על הטיל "סאגר", פרי ניתוח של טיל, שנורה לעבר כוחות צה"ל מבלי שהתפוצץ.

האם הצבא היה חריג? האקדמיה הישראלית הלכה בעקבות הצבא, או העצימה את המקהלה, שדיברה רק בקול אחד. בעבודת הדוקטורט שלו מספר יוסי בן-ארי²² על הקשר הגורדי בין האקדמיה לבין אמ"ן.²³ לדבריו, פרופסורים ידועים הנם אנשי מילואים באמ"ן, ומפקדיהם לומדים אצלם. כך נוצרה סֽגירוּת – דעת הפרופסור הופכת לדוֹגמה מחייבת באקדמיה (לפחות, לגבי תלמידיו) ובאמ"ן, שבו הוא כפיף של תלמידיו, אך קידומם בשני המוסדות תלוי בהערכות, שהוא מעביר עליהם. במצב כזה אין שום מקום לדעה אחרת. חלק חשוב בתרבות הארגונית של צה"ל ערב המלחמה יצר התנגדות לביקורת ואמירת-הן, שהתבטאו גם באישורים גורפים לתוכניות בלתי-סבירות. באוקטובר 1970 הזמין אמ"ן/מחקר, במסגרת שירות מילואים (שמ"פ), פרופיל של כמה אישים במצרים, וביניהם אנואר סאדאת. במסמך נכתב, כי עלי צברי ושעראווי גומעה הם המועמדים המובילים לרשת את גמאל עבד-אל-נאצר, הנשיא החולה של מצרים, ושסאדאת חסר כל סיכוי.²⁴ בגלל הסגירות, התקבלה ההערכה כתורה מסיני באמ"ן; וגם כשהתבדתה, לא נעשה שידוד מערכות, ובאמ"ן/מחקר המשיכו לסמוך על הערכות כגון אלו, שהתקבלו כתורה מסיני ועל המעריכים שכשלו. זו בעיה אתית ומתודולוגית כאחת: כאשר רוב האקדמיה, שעוסקת במחקרים צבאיים – אז כעתה – משרתת במילואים (באמ"ן, במכללה לביטחון לאומי, במכללה לפיקוד-ולמטה, באגף התכנון וכיו"ב), אין שום סיכוי, שתהיה בקרה הדדית. עובדה: התפקוד הלקוי של אמ"ן לא רק במלחמת יום הכיפורים. "בעשרים וחמש השנים האחרונות הטעה אותנו אמ"ן בכל צומת דרכים, כי זה טבעו", אמר ח״כ יצחק רבין בדיון של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.²⁵ למרות קוטנה של המדינה, מיעוט מעריכים מעודד סגירות ודוגמטיות, שמולידות טעויות הערכה.

ועדת חוץ וביטחון של הכנסת הנה גוף מיותר. לוועדה לא היו "שיניים", ולא הייתה מסוגלת לבקר את מערכת הביטחון. הוועדה לא הוקמה לתכלית זו, אלא כדי שיהיה מגרש, בימה, להצגת טקסי בקרה פרלמנטריים. ח"כ דוד הכהן, שהיה יו"ר הוועדה, וח"כ חיים צדוק, יורשו בתפקיד, העידו על כך בוועדת אגרנט. עדויותיהם ותפקודה מאוששים את ההנחה, כי הנה "חותמת גומי" גרידא. הצבא גם אינו חריג באשר כל מוסדות המדינה – עוד מימיו הראשונים של "היישוב" – נוגעו בפוליטיזציה. הכל היה לפי מפתח פוליטי: לשכות עבודה, שירותי בריאות, מיליציות צבאיות, עלייה, מוסדות חינוך, ספורט, עיתונות ואפילו תיאטרון. גם חלוקת הקרקעות להתיישבות הייתה לפי מפתח פוליטי; וכמובן, אישורי עלייה ("סרטיפיקטים"), שהיו, למעשה כתבי חנינה מגזר-דין מוות בשואה. גם הגנת יישובים מול הפלישה של צבאות ערב הייתה לפי מפתח פוליטי.²⁶ יותר משרצה הרמטכ"ל דוד אלעזר לנצח את הסורים ואת המצרים במלחמה, הוא שאף להכריע את אריק שרון, אחרי שהצליח לסלקוֹ מצבא הקבע. נראה, כי החלטות רבות של הרמטכ"ל אלעזר, של חיים בר-לב, מפקד חזית הדרום, ושל בכירים אחרים במלחמת יום הכיפורים נבעו מאינטרסים פוליטיים²⁷ ומרתימת הצבא לגחמותיהם האישיות.²⁸ לימים, כשהפכו לפומביים, קיבלו הוויכוחים המרים את הכינוי, "מלחמות הגנרלים", אך ראשיתם (הלא-פומבית – בגלל הצנזורה הצבאית, שנועדה להגן על תדמית המערכת וראשיה) כבר במלחמת ההתשה.²⁹ ל"מלחמות הגנרלים" היה נופך אישי כבד של "חצרות", שטיפחו את אנשיהן, ונאבקו אלו באלו, אך גם אופי פוליטי כבד, שנבע משני עימותים מקבילים, ששיסעו את מערכת הביטחון ואת הצבא – בעיקר, משנות השישים ואילך: "העבודה"-פלמ"ח (בר-לב, אלעזר, אדן ועוד) מול "הליכוד" (אריאל שרון) ונגד רפ"י (משה דיין).³⁰ בעימותים ניצחו לבסוף "העבודה"-פלמ"ח, כשנבחר יצחק רבין, שהיה שר זוטר בממשלה, לראש הממשלה במקומה של גולדה מאיר.³¹ כעבור כארבע שנים, במאי 1977, הסתיים התהליך, והתרחש ה"מהפך", שהעלה את מנחם בגין ואת "הליכוד" לשלטון, וסיים עידן של כארבעים שנות הגמוניה סוציאליסטית, לפחות. והיה עוד צד לפוליטיזציה – הקפדה על תקינות פוליטית של התבטאויות מפקדים, עד כדי הדחה של מפקדים, שניסו לחשוב שלא בתלם המאושר.³² חלק גדול מהפוליטיזציה בצבא נעשה באמצעים מיתממים – כמו מפקדת קצין החינוך הראשי, שגייסה מסבירים וכותבים מקרב מגזר פוליטי מסוים בלבד.³³

החוליה האחרונה הנה התקשורת, שאמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ונראה שלא הייתה כזו. התקשורת לא טרחה להתמודד עם מבול המידע, שזרם ממקורות חוץ – ובעיקר, מ"סוכנות הידיעות המזרח תיכונית" (MENA) המצרית מסוף ספטמבר. התקשורת התמסרה לאלופים ולמערכת הביטחון, וכשהרמטכ"ל אלעזר ביקש מוועדת העורכים להפסיק לדון בנעשה מעבר לגבולות – היא צייתה, וחדלה לדווח.³⁴ ביום חמישי – ע' פחות שתיים – הגיש רק עיתונאי אחד (יעקב ארז ממעריב) לאישור הצנזורה הצבאית ידיעה עלובה על הכוננות. זו לא דיברה על מלחמה, והסבירה, כי צבאנו מוכן להדוף כל תוקפנות. כלומר, דברי הרגעה שגרתיים, שאין להם שום קשר לנעשה בקווים, או במלחמה עצמה. למעשה, דברי ההרגעה ביטלו את מעט התוכן, שהיה בידיעתו. ידיעתו פורסמה ערב יום הכיפורים בעמוד הראשי של מעריב, ואין בה כלום, אחר תיקוני צנזורה – אך גם לא היה בה דבר של ממש לפניהם.

שלושה ליקויים עיקריים השפיעו על מקצועיותו של צה"ל [טוען אלוף יעקב עמידרור] "קצינים רבים ללא הכשרה [...] בניגוד לצבאות אחרים, אין תהליך הכשרה מסודר ומחייב לקצינים בכירים, ברבים מחילות צה"ל. הצבא מצטיין באימון ובהכשרה של החייל הבודד, בהקניית ידע טכנו-טקטי ובהכשרת מפקדים זוטרים... הכשרת החובה לקצינים בכירים היא קצרה ומינימלית (בניגוד למבחני ההסמכה ברמות הזוטרות). והוא ממשיך:

• "אימוץ 'מבחן התוצאה' במקום לימוד הכללים ויישומם תוך ביקורת ..." ו"תחושה של מפקדים, שביכולתם לפתור בעיות על סמך ניסיון ...".³⁵

עיקר התקלה היא בכך שמרבית הקצונה – קצונת המילואים – הסתפקה בהכשרה בבית-הספר לקצינים, וזה יהיה מטענם העיקרי לשאר ימיהם בצבא – עגלה ריקה עד מאוד.³⁶ מעבר לאי-רלוונטיות של ההכשרה בבית-הספר לקצינים (בה"ד 1) למאה ה-21 וגם לקודמתה, ראוי לזכור, כי צה"ל אינו מייחס חשיבות להכשרה, ומעדיף עליה ניסיון צבאי; וקורסי פיקוד רבים, כולל קורס קצינים, מוקרבים למולך הביטחון השוטף (בט"ש). בסדנה של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה סיפר ד"ר דוד סנש,³⁷ שאמנון רשף – מח"ט 14, מפקדו במלחמת יום הכיפורים – אמר לו, כמה חודשים לפני כן, שהוא ציפה, שהצוות שסנש היה בו (לוחמי חרמ"ש מגדוד 184, שנשלחו לסייר בקו התעלה בבוקר יום ה-ע', שישה באוקטובר), יפרוץ בכוחות עצמו מהמעוז הנצור, שאליו נקלע, ויחבור לפלוגתו, שהייתה באחד התעוזים. אכן, גישה נבונה והערכה מפוכחת של מה שנדרש מלוחם וממפקדו בקרב. אך האם אומן הכוח לכך עד המלחמה?! במלחמת ההתשה ואולי קודם לכן דיכאו כל מחשבה עצמית וכל יוזמה, ועודדו בצבא הליכה עיוורת בתלם ואמירת-הן, שהנחיתו את המערכת. והדבר אינו מאפיין רק את יחידות גיסות השריון, אלא את כל הצבא הסדיר. ה"בדואיזם", שהנחילה מלחמת ההתשה, נובע, בראש ובראשונה, מאווירה של "אני ואפסי עוד" במדינה,³⁸ אך גם מכשלים פיקודיים, ובעיקר מתרבות מנוּונת, שהתפתחה בצבא במלחמת ההתשה (או לפניה), על בסיס אי-מקצועיות הצבא ומפקדיו. לכן, במלחמת יום הכיפורים, כמו במלחמות אחרות, מדברים על החפ"שים (חיילים פשוטים) ועל הפיקוד הזוטר, שהצילו את עם ישראל. אם אמירה זו נכונה – אולי מיותר להחזיק פיקוד בכיר יקר כל כך, שתפקודו כה כושל. יתר על כן, במלחמה הודגמה – כמו במלחמת ההתשה – הגישה "ראש קטן", שאפיינה את הכל. מצד אחד שלילת כל מה שלא הומצא אצלנו (NIH) ומצד שני עשיית המינימום האפשרי ורק לצורכי היחידה מבלי להתחשב בראייה הכללית. ובנוסף, גישה של "ספירת-ראשים" (body-count) כשיקוף ההצלחה. ייתכן, שבמלחמת התשה – ובעיקר, בביטחון שוטף – זו דרך קלה ונוחה לבטא הצלחות כביכול, למרות שזו שטות מוחלטת. כל זה הוחרף על-ידי תרבות, שמקדשת את "מבחן התוצאה", שאינה מתחשבת באפשרות שהתוצאה הושגה באקראי, כתוצאה ממזל ולא כתוצאה מאיכות היחידה ומפקדיה. טיפוח ללא כל בקרה של "פילים לבנים" – גשר הגלילים³⁹ ו"אור יקרות"⁴⁰ הנם דוגמאות לא-יחידות, המאפיינות את הגישה, שלא התירה להיגיון ולחוקי ניוטון כניסה למחנות הצבא. במערכת כזו השתלטו בעלי שררה אלימים על המערכת, והיטו אותה לצורכיהם (ולפעמים, גם לקידומם האישי). שחיתות פשתה בצבאנו במלחמת ההתשה, שלוותה בעבודת בינוי נרחבות בכל הקווים, ובעיקר, במהלך הקמת קו בר-לב – עוד "פיל לבן", שבזבז מיליארדים ללא כל תועלת. קו המעוזים המיותרים לחלוטין, שהוקמו בהון תועפות, בלי שום היגיון מבצעי, יצר בעיה קשה של ניתוק המוצבים. הדרכים אליהם נשלטו באש ובתצפית ממוצבי המצרים בגדה המערבית של התעלה. עשרות המוצבים, שכלל לבסוף קו בר-לב, לא רק שקרסו מדי פעם מול תקיפות הארטילריה המצרית, אלא שהיו יעדים לפשיטות נשנות של הקומנדו המצרי. המעוזים לא חיפו הדדית אלה על אלה, היו מנותקים, ואפילו ביום לא היה קשר-עין ביניהם. הדרכים אליהם קראו למארבים של הקומנדו המצרי, וחייבו הקצאת כוחות גדולים מאוד של חי"ר ושל שריון לשמירת הקשר אל המעוזים. הוצאת חיילים לחופשה, או לטיפול רפואי, והכנסת מזון, מים, חימוש ואפסניה אליהם הפכה למבצעים מורכבים ועתירי קרבנות. אי-הבנה – ד"ר אשרף מרוואן העביר לישראל את תוכנית המלחמה המצרית, "הצריחים הגבוהים" הרבה לפני פרוץ המלחמה. כבר ועדת אגרנט ציינה בתמיהה, שלמידע הזה (שאינו מיוחס בדוחה לשם המקור) לא הייתה שום השפעה על תוכניות ההיערכות של אוגדה 252 למלחמה ועל בניין הכוח. ככלל, מלחמת יום הכיפורים חשפה "קצרים" חמורים בממשק בין יחידות קהילת המודיעין מחד-גיסא ובין קהילת המודיעין לבין האג"ם הצבאי מאידך-גיסא. לחלק מהבעיות הללו יש השפעה מבצעית חמורה – כמו אי-הפצת מודיעין רלוונטי, שהושקע רבות בהשגתו, לכוחות הלוחמים וכמו אי-שיתוף במידע מבצעי, שנשאר "צמוד לחזה" בעליו, שאינו חוֹלקוֹ עם עמיתיו.⁴¹

ועניין אחרון היא המשמעת. צבא ללא משמעת אינו צבא, אלא חבורת כנופיות, שלפעמים נאבקות מרה אלו באלו. לעניין הזה כדאי לקרוא את הנספח החמוּר, שהוסיף רא"ל (מיל') חיים לסקוב לדוח ועדת אגרנט. ואיני מתייחס לדיווחי שקר מבצעיים, להתעלמות מחובה לדווח על תקלות (למשל, אבדן מפת "סיריוס"), לעבירות פליליות (כמו גניבה ואיסוף שלל), להתעללות סדיסטית בחיילים,⁴² לניצול לרעה של מרוּת, לשִכרות מפקדים ולאלימותם המינית. "מלחמת הגנרלים" בפיקוד הדרום – גם היא עניין של חוסר משמעת – החלה כבר כשמוּנה שמואל גונן-גורודיש לאלוף הפיקוד. אלוף אברהם "אלברט" מנדלר, מפקד אוגדת סיני 252 (פקודו של גונן), התנגד להוראת גונן להכניס את יחידות הפיקוד לכוננות ג'; וכנראה, הנחה את אנשיו להפר את ההוראה.⁴³ ואם מדברים על המלחמה – הרי ההודעה, שהעביר צבי זמיר, ראש "המוסד", מפגישתו עם ד"ר אשרף מרוואן בלונדון,⁴⁴ דיברה על מלחמה. לפיכך, כיצד קרה, שבפיקוד הצפון התכוננו ליום קרב ("קפיטל" בשם הצופן הצבאי)? ובפיקוד הדרום עצמו לא הייתה כוננות בקו המעוזים? וכיצד "מחר לפני החושך" ו"מלחמה היום" הפכו ל"הערב בשש תפרוץ מלחמה"?⁴⁵

ארבעים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים ממשיכים הדיונים הציבוריים על המלחמה לעסוק במיתוס "מחדל מודיעיני" ובסיפורי לחימה ולא בהבנת המלחמה, גורמיה ותוצאותיה. זה נובע, כנראה, מרצון של החברה הישראלית, של מערכת הביטחון ושל מערכות הבקרה לא לחשוף ליקויים, שהרי מאחורי כל ליקוי עומד מפקד בכיר, שיכול להיפגע. ובנוסף – לכאורה, תיצור חשיפת ליקויים בציבור חוסר ביטחון עצום, שאינו מוצדק, כיוון שכביכול המערכת מפיקה לקחים ומתקנת את עצמה. מצד שני – הצבא נתפס עדיין כשונה משאר המערכות במינהל הציבורי, שאינו לוקה בליקויה. ואכן, למרות כישלונותיו ולמרות פרסומים על ליקויים ועל תקלות, ממשיך הצבא ליהנות מיוקרה ציבורית גבוהה וכמעט לא-נפגעת בעשורים האחרונים, כפי שנמצא בסקרים רבים ובלתי-תלויים של דעת הקהל לאורך השנים. תובנות ולקחים יכלו ליצור לחץ בחברה האזרחית לשנות את הצבא ולתקנו. כיוון שהצבא נתפס כמשהו נשגב, שכמעט עבר האלהה (דֶאיפיקציה), אין חוקרים את הנעשה בו. הוא מוסתר לא רק על-ידי מערכת ביטחון שדה, אלא גם על-ידי אי-רצון הציבור לחקור בנסתר. גם כשמתגלות תקלות, אין מסיקים מהן מסקנות, אלא מתייחסים אליהן כמקרה בדיד, כמעט אישי ("תפוח רקוב"). התגובה הציבורית לדוח ועדת אגרנט מצביעה על כך, שהציבור נחלץ להגן על אנשי הצבא ולפגוע בפוליטיקאים – בעוד שהוועדה התכוונה, כנראה, להגן על המערכת הפוליטית כדי למנוע את קריסתה.⁴⁶ יתר על כן, לא נוצר לחץ ציבורי על הצבא לחקור את כשליו במלחמה, ולתקנם. ולפיכך, הוציא הצבא הון עתק על הצטיידות ועל הגדלת מסגרותיו, כמעט ללא בקרה – על חשבון החברה האזרחית וצרכיה – מבלי ללמוד את לקחי המלחמה. זאת, כיוון שמערכות הבקרה מוחלשות מחד-גיסא ומוּנעות על-ידי פוליטיקה ועל-ידי אינטרסים אישיים מאידך-גיסא. הגידול בסדר-הכוחות של הצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים יצר מחסור במפקדים, וכך קודמו אנשים כמעט ללא בדיקה – עד הרבה מעבר לנקודה הפיטרית⁴⁷ שלהם – גם כשנכשלו במבחן ההישגים, או בתחום המוסרי – כיוון שהמערכת מחפה על עצמה, ומוֹנעת ביקורת. אחרי מלחמת יום הכיפורים עברו הצבא והחברה הישראלית למשטר של ועדות חקירה, שתפקידן למצוא אשמים ולא לתקן ליקויים, שמתגלים אגב תפקוד. משטר של ועדות חקירה גורם לתגובות מתגוננות של המערכת, שמתכנסת בתוך עצמה, כמו קיפוד,⁴⁸ ודוחה כל ביקורת וכל ניסיון לתחקיר, או להפקת לקחים – כפי שמציע אל"ם (מיל') יהודה וגמן בהקדמתו לספר של אמנון לורד.⁴⁹

מלחמת יום הכיפורים נראית כמו קו-שבר בתולדות מדינת ישראל. במהלכה ואחריה הזדעזעו מאוד יסודות המדינה ומכלול האמונות של תושביה ודעותיהם. בנוסף, נחשפו מתווי השסעים, הקורעים את החברה הישראלית, והוחמרו. המלחמה הייתה אירוע צבאי-אסטרטגי חשוב, ובעיקר – מאורע מעצֵב בתולדות המדינה ובתרבותה. "מעמדה של המלחמה כאירוע מכונן, כנקודת מפנה או כמהמורה הוא ודאי חלק מהשיח הציבורי לגביה" – כותב גדעון אביטל-אפשטיין, המציע לכרוך יחד את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה, את השנים שאחריה ואת מלחמת יום הכיפורים ו"להגדיר את המכלול כפרק מעצב בחייה של ישראל".⁵⁰ במאמר ניסיתי לבחון את השפעת התרבות הישראלית והתרבות הארגונית של הצבא על היתכנות ההפתעה – המודיעינית והמושגית כאחת. לעניות דעתי, חולשותיו של צבא היבשה הישראלי הפכו אותו לרגיש מאוד להשפעות השליליות של התרבות הישראלית, שעיצבה גם את תרבותו הארגונית של הצבא. אלא שבעיני דעת הקהל הצבא ומפקדיו חסינים – כמעט קדושים – ואין לבקרם; ולכן, לגופי הביקורת המסורתיים (פרלמנט, ממשלה, תקשורת ואפילו ביקורת המדינה), המוחלשים מלכתחילה – ובעיקר, מול מערכת הביטחון ומול הצבא – אין כמעט יכולת להתמודד עם צה"ל, להשפיע עליו ולשנותו – גם בעקבות קווי-שבר כמו מלחמת יום הכיפורים, או מלחמות לבנון. ________ [בפרק הבא: אל"ם (במיל.) ד"ר יעקב חסדאי על השפעות מלחמת יום הכיפורים על החברה הישראלית.]

1. ישעיה, י"ד, י"ב. 2. "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו / רק מה-שספגה אוזנו עוֹדה רעננה / רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות / כל אשר פגע במשעולי-טללים ילד...". 3. רמב"ם, איגרת לחכמי העיר מרסיליה. נגיש אלקטרונית – [קישור]. נדלה באחרונה ב-31 באוגוסט 2013. 4. אלי זעירא, 1994. מלחמת יום כיפור – מיתוס מול מציאות. תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 59, 155, 177, 221-215. 5. הקו הזה בולט בדברי רא"ל בר-לב בין המלחמות. ״תפסיקו להלך עליי אימים. אנחנו יודעים שאיננו נלחמים נגד יפנים וגרמנים. זה בסך-הכל ערבושים״, הוא אמר בסיום תפקידו (אמנון לורד, 2013. הדור האבוד. סיפורה של מלחמת יום הכיפורים. תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 30); ואילו רא"ל אלעזר, מחליפו בתפקיד, סבר, שכוח של כ-220 טנקים יספיק להגנת הגולן. במשחק המלחמה "כוכב הצפון" (סמוך לפרוץ המלחמה) נחזו לסורים הישגים קרקעיים מזעריים בלבד מול כוח של 110 טנקים ישראלים בשתים-עשרה השעות הראשונות ללחימה (לורד, 2013, עמ׳ 105-104). 6. למשל, תרגיל "איל ברזל". 7. למשל, תרגיל "עוז". 8. ברטי אוחיון, 2008. נשארנו שם. אור-יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, עמ' 66 ואילך; עפר דרורי, 2005. פלוגה י' בסוּפה. ירושלים: הוצאת המחבר, עמ' 15-14; מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, 2003. הערב בשש תפרוץ מלחמה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 52. אוחיון היה אז טנקיסט בגדוד (הסדיר) 79; דרורי היה לוחם חרמ"ש באותו הגדוד; ומוטי אשכנזי מגדוד חי"ר (מיל') 68 פיקד במלחמה על מעוז "בודפסט". 9. לורד, 2013, עמ׳ 88. 10. ראו דיון בעניין במאמרו של שמעון מנדס, עמיתי לצוות אלפרדו, בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה". שני מאמריו הופיעו באתר הזה בתחילת סדרה זו של תחקירי פורום אלפרדו על מלחמת יום הכיפורים. 11. ראו במאמר של עמיקם צור ושל שמעון סימן-טוב שגיא על הארטילריה הישראלית בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה" (צפוי להתפרסם בעוד כמה שבועות באתר הזה). 12. דימה אדמסקי, 2006. מבצע קווקז. תל אביב: מערכות; דני שלום, 2007. רוח רפאים מעל קהיר. ראשון-לציון: באוויר – פרסומי תעופה וחלל. 13. פרסומים בעיתונות הבינלאומית על הרכש הערבי היו כבר בשנת 1972. 14. עיתוני העולם ("מודיעין ממקורות גלויים", בלשון המקצוע) דיברו על הטילים, ובראשית 1973 אמ"ן/טכני העביר ליחידות דוח נוסף על הטיל "סאגר", פרי ניתוח של טיל, שנורה לעבר כוחות צה"ל מבלי שהתפוצץ. "לא הכינו אותנו ללוחמה בטילים", קבל אלוף (מיל') אברהם אדן (ברן) בהרצאה במכללה לביטחון לאומי (מב"ל) בשנת 1985. לפני מלחמת יום הכיפורים היה אדן מפקד גיסות השריון, המפקדה הממונה על תורת הלחימה של השריון ועל הארגון ועל הכשרת הלוחמים והמפקדים. 15. עד פרוץ המלחמה כבר החלה האוגדה (הסדירה) 252 לבצע את החלטת הממשלה לקצר את שירות החובה. ראו – לורד, 2013, עמ' 71-70. 16. לפי התארוך הרשמי בצה"ל, החלה מלחמת ההתשה רק במארס 1969, עם הכרזת הנשיא המצרי עליה. 17. ועוד היבט לתבוסה הישראלית במלחמת ההתשה: ממשלת ישראל רצתה הפסקת-אש בכל מחיר. לכן, ויתרה על החזרת שבוינו ממלחמת ההתשה בהסכם להפסקת-אש. שבויי ההתשה – פרט לפצועים קשה – שבו ארצה עם שבויי מלחמת יום הכיפורים, כארבע שנים אחר כך, רק בפברואר 1974. 18. ראו מאמרו של יעקב אגסי בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה". המאמר הופיע בשני המשכים באתר הזה, בנובמבר 2013. 19. רמי בר-אילן, 2006. שלום לאהבה. ביצרון: הוצאת המחבר, עמ' 146-145. 20. אחיקם אורי, 2003. "טכנו-אסטרטגיה – השפעת תמורות טכנולוגיות על החשיבה האסטרטגית". מערכות 392, עמ' 8-4. 21. לורד, 2013, עמ׳ 182. 22. תא"ל (מיל'), שהיה בכיר במחלקת המחקר של אמ"ן, ב"מוסד" ובמכללה לביטחון לאומי (מב"ל). 23. יוסף בן-ארי, 2004. תשומת מומחי אקדמיה לעיצוב והפצת התפיסה הישראלית את הסכסוך עם הערבים בתקופה שבין סיום מלחמת ההתשה (אוגוסט 1970) ובין מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). חיפה: החוג למדע המדינה, אוניברסיטת חיפה. 24. תודתי לסא"ל (מיל') שמעון מנדס, עמיתי, על הדברים, שנלקחו מטיוטת מאמרו לספר "ניצחון בסבירות נמוכה". 25. מצוטט על-ידי יואל בן-פורת בספרו, נעילה. 26. אורי מילשטיין, 2013. הופקרו למוות. רמת אפעל: שרידות והמדרשה הלאומית; אביתר בן-צדף, 2013. "עוד יישובים הופקרו כי לא היו מאנ"ש". האומה 191, סתיו תשע"ד, עמ' 142-140. 27. בעיקר, ההחלטה על מתקפת שמונה באוקטובר והחלטות במהלך מבצע הצליחה "אבירי-לב". 28. בין השאר, כתוצאה ממערכת של מינוי מקורבים לתפקידים בכירים ולא לפי כישורים (נפּוּטיזם). 29. לורד, 2013, עמ' 31-29. 30. זה נראה כהמשכו של השסע במפא"י בין סיעת ההסתדרות לבין סיעת בן-גוריון, שקידם את ה"צעירים" במפא"י, כדי ליצור במפלגה קאדר שלטוני חלופי. השסע הביא למשבר "הפרשה", שגרם את התפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה, את סילוקו ממפא"י ואת הקמת רפ"י ונגזרותיה – המשבר הפוליטי המרכזי בישראל של שנות השישים. 31. למרות ששמעון פרס, איש רפ"י, נבחר לשר הביטחון שלו – וזו סאגה נפרדת לחלוטין. 32. כך, מעבר לעיכוב קידומם של מפקדים, שהיו באצ"ל ובלח"י, גם הודחו מפקדים, שהתבטאויותיהם לא מצאו חן בעיני שומרי החומות. לדוגמה, ערב המלחמה הודח אל"ם אהרן פלד (פדלה), מח"ט השריון 188 "ברק", כיוון שאמר משהו, שלא מצא חן בעיני פקודו, שהתלונן עליו בפני אחד מח"כי מפ"ם. לורד, 2013, עמ' 103-102. 33. דפוסי הפוליטיזציה בצבא – כולל העדפה של קצינים בני קיבוצים – הנם מעבר לתחום הדיון במאמר הזה. על כך יש ספרות ענפה במדעי המדינה ובסוציולוגיה. 34. אביתר בן-צדף, 1996. "האם נתנה העיתונות הכתובה הישראלית התרעה מספקת לקראת מלחמת יום הכיפורים?" פתו"ח 3, (מארס), עמ' 64-27. 35. יעקב עמידרור, 2002. הרהורים על צבא וביטחון. אין מקום הוצאה, אין שם הוצאה, עמ' 37 ואילך. 36. תקלה, שתוקנה חלקית, בהקמת המכללה לפיקוד טקטי (מלט"ק). 37. לוחם חרמ"ש בגדוד 184, שנפל בשבי המצרי. 38. בראיון לרפאל בשן, הגדיר רבין את שבע השנים בין המלחמות כ״וישמן ישורון ויבעט״ (לורד, 2013, עמ׳ 292). 39. ראו – עמיקם דורון, 2011. שירות בנתיב הצליחה. יהוד: אופיר ביכורים. 40. מערכת להצתת התעלה במקרה של צליחה מצרית. נוסתה, ונזנחה עוד לפני המלחמה. שאול שי, "פרשת אור יקרות", מערכות 372, עמ' 57-54. 41. עוזי עילם, 2013, עדוּת מן הבור. תל אביב: ידיעות אחרונות, עמ' 115-113. 42. בר-אילן, 2006. 43. זו, כנראה, הייתה פשרה של אלוף גונן מול הוויטו של מחלקת מבצעים באג"ם על בקשתו להכריז על כוננות ג' בצבא. שיחה בלתי-מתועדת של המחבר עם אל"ם (מיל'), שביקש לשימור על עילום שמו. 44. כנראה, טס זמיר ללונדון ללא ידיעת ראש הממשלה, שהייתה הממונה עליו, וללא ידיעת תא"ל ישראל ליאור, מזכירה הצבאי. 45. צבי זמיר ואפרת מס, 2011. בעיניים פקוחות. אור יהודה: כינרת, זמורה-ביתן, עמ' 150; מוטי אשכנזי (עם ברוך נבו ונורית אשכנזי), 2003. הערב בשש תפרוץ מלחמה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 46. לדיון נרחב בסוגיה – ראו מאמרו של אל"ם (מיל') ד"ר יעקב חסדאי בספר, "ניצחון בסבירות נמוכה", שיתפרסם בשבוע הבא באתר הזה. 47. נקודה, שמעבר לה מתחיל בעל תפקיד להיות חסר תועלת – לפי "העיקרון הפיטרי". 48. תודתי לאל"ם (מיל') מייק אלדר, ידיד יקר, על הדימוי, ששאלתי ממנו. 49. לורד, 2013, עמ' 16-15. 50. גדעון אביטל-אפשטיין, 2013. 1973 הקרב על הזיכרון. תל אביב: שוקן, עמ' 28.