העלילה נרקמת

ברשימה שהתפרסמה בכתב-העת הירושלמי, "בעיות הזמן", שישה ימים אחרי הקרב, נכתב: "אִרגַנּוּ מסע ניצחון של שבויים, ביניהם נשים וילדים, בחוצות העיר, במכוניות פתוחות, כשידי הקורבנות מורמות ואקדחים ותת-מקלעים וגם מקלעים מכוונים אל חזיהם. הקהל היהודי ברובו המכריע התייחס למראה זה בשאט-נפש ובבוז. '"ההגנה' שמה לו קץ, ודאגה להעברת הקורבנות לאזור הערבי"¹. ב-1972 כתב גבריאל שטרן בעיתון "על המשמר": "באותו יום, באפריל 1948, לפני העמדה שלי ברחוב הנביאים, הבטתי כאשר הובלו ניצולי הטבח במסע ניצחון מסליד"². האם אכן? כאמור, רבים מתושבי דיר-יאסין ברחו. שבע מאות מהם הגיעו ביום הקרב לעין-כרם ולכפרים אחרים מדרום לירושלים. את בריחתם ליוו היריות שנורו על הדרך, מהמקלע של מרדכי גיחון וממקלעי אנשי "ההגנה" מהשכונות הדרום-מערביות. רבים מהבורחים נפגעו מיריות אלה ורבים אחרים לא העזו לברוח עקב כך. ב-9 באפריל לפני הצהריים נשארו רק גברים מעטים בדיר-יאסין. אחדים מאלה שלא נהרגו ולא ברחו, עלו על הגבעות הסמוכות לכפר וירו מהן על התוקפים. כמה נשים, חברות אצ"ל ולח"י, אספו את התושבים שנשארו בכפר. יפה בדיאן סיפרה: "נכנסנו לבתים עם נשק ביד והולכנו אותם למקום האיסוף. שם העלו אותם הגברים על משאיות ושלחו אותם למקומות מרוחקים"³. בשעה תשע ושלושים בבוקר העלו אנשי לח"י ארבעים זקנים, נשים וילדים על שתי משאיות, ושלחו אותם לבסיס של לח"י בשכונה שייח' באדר. שרה פלאי סיפרה: "גברים צעירים לא היו ביניהם. היינו בבסיס שני אנשים, עמיקם ואני. כל האחרים היו בדיר-יאסין ובגבעת-שאול. הכנסנו אותם (את ארבעים הזקנים, הנשים והילדים) למחסן גדול ונעלנו אותו. עמיקם דרך את תת-המקלע, כדי שידעו שיש לנו כוח ולא יעשו שטויות. הם היו מבוהלים וממושמעים וביקשו מים. הגשנו להם כדי מים ובשר-שימורים קר. הנשים יללו. לפנות ערב הגיע אריה כרמלי ואתו עוד אנשים, העלו אותם על משאיות והובילו אותם לירושלים המזרחית"⁴. באשר לנאמר בדוח של הש"י לשאלתיאל מה-12 לאפריל, כי "חלק מהנשים והילדים שנלקחו בשבי על-ידי לח"י, הועברו לשייח' באדר. בין השבויים, אם צעירה ותינוק. שומרי המחנה הרגו את התינוק לעיני האם, ולאחר שזו התעלפה, רצחו גם אותה", שרה פלאי שללה לחלוטין שהיה מקרה כזה: "לא היה ולא נברא"! יהושע זטלר אמר: "לא היה זה דיווח מודיעיני ענייני אלא פברוק דוח. גורמים מסוימים ב"הגנה" ובמפלגות השמאל החליטו לעשות מכיבוש דיר-יאסין פרשה פוליטית, לאומית ותרבותית"⁵. המחקר מאשר טיעון זה כפי שיתברר לקורא להלן. משעה שתיים אחרי הצהריים הובילו משאיות, בסבבים אחדים, את תושבי דיר-יאסין לירושלים המזרחית, ועברו במאה-שערים. על הפינוי פיקדו משה ברזילי מלח"י ויואל קמחי מאצ"ל. בעדות מאוחרת התייחס לכך ברזילי כאל פעולה הומאנית. נתן ילין-מור כתב שהמשאית האחרונה עברה במאה-שערים אחרי כניסת השבת, ושתושבי השכונה קיללו את הנוסעים וירקו עליהם לא מפני שהם ערבים אלא בגלל חילול-השבת. שמעון מוניטה אמר: "תושבי ירושלים היו אז מדוכדכים, והמשאיות עם הערבים נסעו ברחובות הראשיים ובמחנה-יהודה כדי להרים את המוראל. המטרה הושגה והמוראל עלה"⁶. אחרי ימים אחדים כתב שאלתיאל במסמך פנימי: "מעבר השבויים באוכלוסייה היהודית, עורר התלהבות"⁷.

ב-9 באפריל בצהריים הובא למפקדת לח"י בגבעת-שאול בחור ערבי מחופש לאישה, ואחד הנוכחים ירה בראשו. גדעון שריג, שהיה עד לאירוע זה, סיפר שכמה אזרחים יהודיים השליכו את גוויית הנרצח לתוך מדורה. את המעשה הזה ראו עיתונאים מקומיים וזרים, מפקדים ב"הגנה", תושבי השכונה ויהודים רבים שהגיעו אליה⁸. ברוריה הופמן, תושבת ירושלים, העידה: "הגיעו שמועות שהייתה התעללות בדיר-יאסין, חתכו אוזניים"⁹. שלמה סופר, ששירת כקצין במשטרה, טלפן אל משה ברזילי לגבעת-שאול: "יש שמועות שבדיר-יאסין היו מעשי טבח"¹⁰. הדסה אביגדורי כתבה ביומנה אחרי יומיים: "כל הזמן מגיעות שמועות על הפראות העיוורת והצימאון לדם, רצח נשים, ילדים וזקנים שלווים, התעללות בשבויים ובהרוגים. התעללות בבני-אדם"¹¹. מרדכי גיחון סיפר על-כניסתו לכפר: "מרט אמר לי: 'קח מחלקה, תתקדם לדיר-יאסין ותשליט שם סדר. פה אומרים החבר'ה, שעושים שם טבח. תוודא שלא יעשו שמות. אם עשו, אנחנו רוצים שטח נקי. שלא ישאירו גוויות, שיקברו אותן. שיתנהגו כמו לוחמים מתורבתים'. אני משער שהוחלט להטיל עליי את המשימה מפני שהיה חשש שהפורשים יתנגדו ושיהיו חילופי-יריות, ולכן מוטב שמפקד המשימה יהיה מישהו ניטראלי, נאמן ל"הגנה", אך ללא חשבון מוקדם עם הפורשים ולא ידוע כעוין להם. הבנתי שאסור לחדד אתם את היחסים. לפני שהגענו לכפר ראינו אנשים סוחבים גוויות למחצבה שממזרח לדיר-יאסין. נכנסנו לכפר בשעה שלוש אחרי הצהריים. נשמעו יריות. הם עצרו אותי בכניסה. הזדהיתי. אמרתי שמשימתי לבחון את המצב בכפר, ודרשתי לאפשר לי להיכנס. הם אמרו: 'אתה לא תיכנס, ואם תנסה, נפתח עליך באש'. אמרתי שאכנס בכוח. הם התייעצו, והציעו שאכנס לבדי, בלי אנשיי. הסכמתי, ואנשי מחלקתי נשארו מחוץ לכפר. אחר-כך נרגעו הרוחות, והם אפשרו לאנשים אחדים שלי להיכנס. בכפר היו עשרות גוויות. הפורשים סילקו אותן מהדרכים. אמרתי להם לא לזרוק את הגוויות לבורות ולמערות, כי זה המקום הראשון שיבדקו. מדי פעם שלחתי רץ לגבעת-שאול, להודיע על ממצאיי לשאלתיאל ולאנשי מטהו. הזדעזעתי למראה אחדים מהפורשים שישבו ואכלו בתיאבון ליד הגוויות. לא ראיתי סימני התעללות ולא ראיתי מעשי רצח. בזמן שהייתי בכפר לא ראיתי שום מפקד או איש מודיעין של "ההגנה". לפנות ערב קיבלתי פקודה, באמצעות רץ, לחזור לגבעת-שאול. דיווחתי למרט בעל-פה, והוא ביקש ממני להכין דוח בכתב. למחרת הגשתי לו את הדוח. הייתי אז אחרי שירותי בצבא הבריטי באירופה ואחרי פגישה עם ניצולי השואה במחנות. הייתי מוכן לקבל כל דבר על הגרמנים, אבל הייתי תמים לגבי המלחמות והלוחמים שלנו. הביקור בדיר-יאסין היה בשבילי תדהמה מוסרית. לפני כן לא ראיתי בעיניי כל-כך הרבה גוויות. היום אני יודע שעוד דברים כאלה נעשו"¹². מרדכי רענן: "בשתיים וחצי אחרי הצהריים בא אליי ישורון שיף ואמר ששאלתיאל ואלדד רוצים לדבר איתי. הלכתי איתו מדיר-יאסין לגבעת-שאול. אמרתי לשאלתיאל: 'מה העניין? אנחנו גמרנו, הכפר נכבש, אין בו ערבים, פינינו את כל הערבים שלא נהרגו, קבלו את הכפר לידיכם, כמו שכתוב במכתבך'. שאלתיאל אמר: 'מה זאת אומרת?! אתם תחזיקו את הכפר!' אמרתי לו: 'אתה לא תתקע אותנו בכפר, אנחנו חיל לוחם ופורץ ולא מחזיקי-עמדות, ואתה לא תנטרל אותנו, ואנחנו חוששים שחיל-האוויר הבריטי יבוא ויתקיף אותנו. יש כאן ריכוז גדול של אנשי אצ"ל ולח"י'. והוא אמר: 'לא בא בחשבון!' אמרתי לו: 'לא בא בחשבון? שלום, אנחנו יוצאים'. אזי הוא אמר לשיף ולאלדד: 'תיכנסו עם רענן לכפר ונראה איזה כוח צריך להחזיק בו'. שלושתנו סיירנו בכפר. הגענו אל הבתים ההרוסים. שיף התקרב להריסות, חזר ואמר: 'רענן, נורא ואיום, זוועה. יש שם גוויות מעוכות'. היו שם חלקי גוף וכל הדברים האלה, זה קורה כשמפוצצים בית על יושביו. נכנסתי ובאמת ראיתי מראה די מזעזע. בסדר, זה קורה. במלחמה קורים גם דברים כאלה. אנחנו לא ידענו שהם מחזיקים נשים וילדים, אימהות ואזרחים, בבתים שהפכו אותם למבצרים. זאת הייתה שורת בתי-הספר של הכפר. עמדות מבוצרות היו על גגותיהם. חזרנו לגבעת-שאול ואלדד אמר לשאלתיאל, בלי להתייחס בכלל לבתים המפוצצים: 'לדעתי פלוגה של גדנ"ע תחזיק את זה. לדעתי אין סכנה של התקפת-נגד'. כמעט סיכמנו, ואז שיף אמר לשאלתיאל: 'אתה שולח גדנ"עים? אי-אפשר לשלוח גדנ"עים שייראו את הזוועות של שרידי הגוויות'. הדגש בדברי שיף לא היה על שרידי הגוויות אלא על הקושי של הגדנ"עים הצעירים לעכל את המראה. שאלתיאל אמר: 'אם אתם לא תנקו, יהיה טא-טא-טא', ושיף ניסה לשכנע אותי: 'רענן, בוא, נעשה מאמץ, תשתדל לנקות'. חזרתי לכפר ואמרתי ללפידות: 'נראה אם אפשר לנקות את זה'. החבר'ה שלנו נשברו תוך כדי הטיפול בעניין הזה. הם הרימו גושי בטון ואבנים ירושלמיות כדי להוציא את שרידי הגוויות. זה היה נורא. הם הוציאו קצת שרידים אל מחוץ לבניינים, לאיזו רחבה, למקום קצת מישורי, וישבו להם. לפידות אמר לי: 'זה אבסורד לבקש מהם לעשות את זה. אני לא יכול לעשות את זה. נגמר!' אמרתי: 'נגמר? נגמר!' הגוויות נשארו בשטח, ואני חזרתי לגבעת-שאול. שאלתיאל ואנשי המטה שלו כבר לא היו שם. לפנות ערב חזרתי לירושלים ואמרתי לשאלתיאל בטלפון שנפנה את הכפר מחר בבוקר. הוא ביקש שנחזיק בכפר לפחות עד יום ראשון"¹³. בהודעה לעיתונות שניסח רענן באותו יום (העיתונאים קיבלו אותה בשעה שבע בערב) נאמר: הכפר דיר-יאסין נכבש. הקרב היה מבית לבית. לקחנו שבויים. התחייבנו להחזיק בכפר ארבעים ושמונה שעות ואחרי-כן נמסור אותו ל"הגנה".

משלחת מטעם הצלב האדום הבינלאומי שהתה בארץ-ישראל מתחילת אפריל. ראש המשלחת, ז'אק דה-רנייה, כתב בספר זיכרונותיו כי ערבים הודיעו לו בטלפון שתושבי דיר-יאסין נשחטים, וביקשו ממנו לנסוע לכפר זה. אנשי הסוכנות היהודית ו"ההגנה" אמרו לו שאין הם יודעים על שחיטה, ושהכפר נתון לשלטון אצ"ל ואי-אפשר להיכנס אליו. "הם יעצו לי לא להתערב, מפני שאם אלך לשם עלול לבוא הקץ לשליחותי. הם התנערו מראש מכל דבר שעלול לקרות לי אם אתעקש. עניתי שאמלא את חובתי ושאני רואה בסוכנות היהודית אחראית ישירה לשלומי ולחופש הפעולה שלי, מפני שהיא האחראית לכל השטחים שבידי היהודים". דה-רנייה הפעיל קשרים אישיים ונכנס לדיר-יאסין ב-11 באפריל בבוקר – יומיים אחרי הקרב. יהודי דובר גרמנית ליווה אותו בסיורו בכפר. היה זה איש המודיעין של לח"י, משה ברזילי. הרי סיפורו של ברזילי: "הסכמנו שדה-רנייה יסייר בכפר, אחרי שקצין המשטרה הבריטית היהודי, שלמה סופר, הודיע לנו שיש שמועות שהיה טבח בכפר, ושנציג הצלב האדום ביקש לבקר בו. קיווינו שבעזרת דה-רנייה נפריך את השמועות". דה-רנייה סיפר שהוא שמע יריות ונפגש עם מפקד "צעיר, מנומס וקורקטי ובעיניו ניצוץ מוזר, אכזרי או קר. למפקד זה הסברתי את שליחותי, אמרתי לו שאינני שופט ולא בורר בין הצדדים, ושאני רוצה להציל פצועים שנותרו בחיים ולפנות את המתים". זליבנסקי: "הרשיתי לדה-רנייה להסתובב בכפר עם ברזילי ולבדוק את הגופות". דה-רנייה: "לדבריו הם פקדו ברמקול על כל התושבים לפנות את הבתים ולהיכנע. משך הזמן לביצוע הפקודה רבע-שעה. כמה מהמסכנים האלה נשבו, ואחרי זמן קצר שוחררו לכיוון הקווים הערביים. 'אלה שלא ביצעו את הפקודה קיבלו את מה שהגיע להם. לא צריך להגזים. יש רק כמה הרוגים, שנקבור אחרי שנסיים את הניקיון. אם תמצא גופות נוספות אתה רשאי לקחת אותן. פצועים אין'. דברים אלה הקפיאו את דמי". ממגן-דוד-אדום קיבל דה-רנייה אמבולנס ומשאית, ואיתם יצא לדיר-יאסין הרופא, ד"ר אלפרד אנגל. הרי סיפורו של ד"ר אנגל: "התבקשתי בטלפון ללכת לאיזשהו מקום, לבדוק איזה דבר עם הצלב האדום. עד אז לא שמעתי דבר על פרשת דיר-יאסין. אמרו לי שזאת שליחות מסוכנת, וביקשו שאדווח מה קרה שם. נכנסנו לכפר בקלות. היו שם רק פורשים, והם הניחו גוויות על משאיות". דה-רנייה: "אנשי היחידה ששהו בכפר היו כולם צעירים. נערים וגברים חמושים מכף רגל ועד ראש, אקדחים, תת-מקלעים, רימונים וגם סכינים גדולות, מוכתמות בדם. נערה צעירה ויפה, בעלת עיניים של פושעת, הראתה לי סכין נוטפת דם... נכנסתי לבית. החדר הראשון חשוך. הכול הפוך. אין איש. בחדר אחד ראיתי רהיטים שבורים, שמיכות וגוויות קרות. כאן עשו את 'הניקיון' בתת-מקלע ואחר-כך ברימונים, וסיימו בסכינים. גם בחדר הבא. כשעמדתי לצאת, נשמעה אנחה. חיפשתי בכל מקום, הפכתי גוויות, ובסופו של דבר מצאתי רגל קטנה, עדיין חמה. הייתה זאת ילדה בת עשר, פצועה אבל חיה. פקדתי להעמיס את הגוויות מהבית הזה על המשאית... בכל מקום אותו חיזיון נורא. בסך הכול מצאתי רק שתי נשים בחיים, הילדה וזקנה שהתחבאה מאחורי חבילת זרדים". ד"ר אנגל: "בבתים היו הרוגים, בסך הכול כמאה גברים, נשים וילדים. זה היה נורא. לא ראיתי סימנים למעשי התעללות או אונס. היה ברור שהם (התוקפים) הלכו מבית לבית וירו באנשים מקרוב. חמש שנים הייתי רופא בצבא הגרמני, במלחמת העולם הראשונה, ולא ראיתי מחזה כל-כך מזוויע". עם הילדה והזקנה שניצלו ממוות חזר דה-רנייה לירושלים. הוא דיווח לנציגי הערבים על מה שראה בדיר-יאסין, ושאל אותם מה לעשות בגוויות. אנשי שיחו לא הסכימו שיביא אותן לעיר העתיקה, מפני שחששו מתגובת התושבים, וביקשו ממנו "להישאר ליד המתים עד שיובאו לקבורה בכבוד". אנשי הסוכנות היהודית אמרו לו: "אין לנו שליטה על אצ"ל ועל לח"י". אחר-כך הוא כתב בספרו: "הם (אנשי הסוכנות) לא עשו דבר כדי למנוע מאנשים מסוימים לבצע פשע שלא יתואר". הוא חזר לדיר-יאסין, ולדבריו שכנע את מפקדי אצ"ל ולח"י לקבור את ההרוגים בקבר אחים. ברזילי: "לפני שהלך אמר לי: 'חם כאן מאוד. אם לא תעשו כלום תהיה אפידמיה. שירפו את הגוויות או קיברו אותן עם סיד'. לא היה לנו סיד, לכן החלטנו לשרוף אותן"¹⁴. שמעון מוניטה: "איש הצלב האדום אמר לנו שהערבים אינם רוצים לקבל את הגוויות, ושעלינו לקבור אותן בדיר-יאסין. היה עלינו להוריד אותן מהמשאיות, אחרי שהיו מונחות עליהן עשרים וארבע שעות. אנשים לא רצו לעשות את זה. עליתי על משאית עם כיסוי ממחטה על האף ועל הפה, הורדתי ממנה שלוש גוויות ויותר לא יכולתי. לא יכלו לקבור ושפכו נפט. חשבו שיישרף, אבל אי-אפשר לשרוף גוויות. באוויר הפתוח זה בלתי-אפשרי. נשארו גוויות חרוכות. זה מקור הסיפורים על התעללות"¹⁵. משה ברזילי: "שפכנו שלושה ג'ריקנים נפט על שלושים גוויות על הכביש הראשי. אחרי חצי-שעה הבנו שזה בלתי-אפשרי. זטלר פקד לפנות את הגוויות החרוכות מהכביש הראשי אל מעבר לגדר. האנשים סירבו. זטלר שלף אקדח. אמרתי לו: 'ניתן דוגמה אישית'. משכנו יחד גוויה אחת, ויד נקרעה מהגוף ונשארה אצלי. הקאתי"¹⁶.

הבסיס של חטיבת הגדנ"ע הירושלמית היה בשכונה שייח' באדר, וכינויו היה גבעת ר"ם (ריכוז מפקדים). מפקדי הגדנ"ע התגוררו שם והחניכים התאמנו בו ויצאו ממנו למבצעים. מפקד הבסיס, צבי אנקורי, ומפקד חטיבת הגדנ"ע, יהושע אריאלי, היו סטודנטים באוניברסיטה העברית¹⁷. ב-11 באפריל באו פתחיה זליבנסקי ומספר אנשי אצ"ל ולח"י לבית-הכרם, נכנסו לחדר מפקדת גדוד "מכמש" ודרשו מישורון שיף למלא את התחייבותו של שאלתיאל ולשלוח יחידת גדנ"ע לדיר-יאסין¹⁸. שאלתיאל הורה לאריאלי לשלוח את חניכיו אל הגבעות החולשות על הכפר, כדי להדוף התקפה אפשרית מכיוון עין-כרם. "שאלתיאל אמר לי לא לנהל משא-ומתן עם הפורשים ולא לקבל מהם שום פיקוד", העיד אריאלי לימים. "הוא לא הורה לי להפריע להם לעזוב את הכפר, רק אמר שאם הפורשים יעזבו את הכפר פתאום, עלולים הערבים לחזור אליו ולסכן גם את גבעת-שאול"¹⁹. אברהם לנג, מפקד פלוגת-גדנ"ע, וסגנו, דורון חסדאי, קיבלו הוראות מישורון שיף. חסדאי: "שיף אמר לנו: 'היה כיבוש דיר-יאסין, ויש שמועות שהיו שם דברים. מפקד המחוז נתן הוראה להיכנס לשם. אין כוחות אחרים, מטילים את זה על הגדנ"ע'. הבנו שעלינו לתפוס את הכפר. הוא דיבר על אפשרות של התקפת-נגד, והבטיח לספק לנו נשק צ'כי חדש ומדריכים שיאמנו אותנו להשתמש בו. אחר-כך נסע לדיר-יאסין, לתאם סידורים אחרונים עם הפורשים, ואנחנו הצטרפנו אליו. אף אחד לא עצר אותנו בכניסה לכפר. זמן מה עמדנו בצד. מישהו הוביל גופות במריצה ושפך אותן ממרפסת לתוך מכתש קטן. לאורך עשרות מטרים בערו מדורות ובהן גוויות. ריח הבשר החרוך רודף אותי עד היום. כאשר הם הבחינו בנו, הרגישו לא בנוח. לא דיברנו אתם. היינו בהלם. הסתלקנו. מבית-הכרם התקשר שיף לשאלתיאל בטלפון וסיפר לו מה ראינו. הוא אמר: 'קרמטוריום, שורפים אנשים". שיף אמר לנו: 'יש לכם עבודה ועליכם לעשות אותה. זה חמור להיכנס לשם עם גדנ"עים, אבל אתם צריכים להיכנס לשם מחר בבוקר'. בפנסיון רייך שבבית-הכרם שוכנו אנשי היחידה, בני שש-עשרה ושבע-עשרה, ומדריכיהם הצעירים, ושם הם התאמנו בנשק הצ'כי"²⁰. כמה מדריכי גדנ"ע, בפיקודו של שלמה קיסר, סיירו בדרך לדיר-יאסין וראו את המדורות. ברוך שַרְאֵל ראה את האנשים שהובילו גוויות למחצבה ממזרח לכפר. "הם היו מלאי התלהבות על הניצחון הגדול", סיפר לימים. "היינו בלתי מקצועיים וחסרי ניסיון, וחשבנו שהם חיילים טובים מאוד"²¹. צבי אנקורי פיקד על פלוגת הגדנ"ע שמשימתה היתה, כדבריו, "להחליף את אצ"ל בדיר-יאסין ולנקות את השטח מגוויות לפני שתבוא לכפר משלחת מהצלב האדום"²². שאלתיאל ואנשי מטהו החליטו למנוע בכוח את יציאתם של אנשי אצ"ל ולח"י מדיר-יאסין, וכך לאלץ אותם לקבור את הגוויות. מבצע זה, "הגעלה", הוטל על יחידה מהמשטרה הצבאית של חטיבת "עציוני" בפיקוד דוד דרייפוס. הרי דיווחו של דרייפוס לשאלתיאל: "פגש אותי נציג לח"י ודרש לדון אתו על המצב. מסרתי לו את דרישות מפקד המחוז. ביקש ממני ומקמ"ן חבל 2 לגשת אל מפקדו, לברר את המצב. הסכמנו. מפקד הלח"י לא קיבל את התנאים שהעמדנו. הקמנו מחסומים ונשארנו על המשמר במשך הלילה. בשש ורבע בבוקר קיבלתי הודעה מ"עודד" שאנשיי יוחלפו על-ידי 'מכמש'. לדעת 'מכמש' יש להציב תצפית ולא לשלוח אנשים למחסום. לאחר שהעמיד את תצפיותיו, בשבע ורבע בבוקר, שחררתי את אנשיי. בינתיים התברר שהפורשים הניחו מוקש ליד בית-חינוך לעיוורים. ירינו ופוצצנו אותו. חזרנו בתשע בבוקר"²³. ב-12 באפריל נכנסו לדיר-יאסין הרופאים הירושלמיים ד"ר צ. אביגדורי וד"ר א. דרויאן. בדוח שלהם הם כותבים: "לפי הזמנת הסוכנות היהודית ב-12 באפריל 1948 ביקרנו בכפר לפני-הצהריים. הכפר היה ריק. בתים שדודים. מפקדי "ההגנה" הראו לנו גופות במקומות שונים, אם וילדיה שנהרגו ביריות, שתי גופות נשים שנהרגו ביריות. במחצבה חמש גופות מיריות, ושני נערים בני שלוש-עשרה ארבע-עשרה מיריות; בוואדי עשרים וחמש גופות, אחת על השנייה, בלתי מכוסות, ילדים ונשים. לא בדקנו כל גופה. הכול בתלבושת. אברים שלמים. לא התעללו. לא נקברו. אין סידורי קבורה. ערימות גופות עשנות. היו שתים-עשרה גופות, ושישה ילדים שרופים. ביקשנו עוד גופות. חמישה-עשר פצועים וחמש-עשרה גופות הועברו לירושלים על-ידי הצלב האדום. יש עוד גופות בבתים. מפקדי 'ההגנה' לא ביקרו בבתים"²⁴.

בסימפוזיון שהתקיים אחרי שנים ב"יד בן-צבי", אמר יהודה לפידות: "הייתי אחראי על הכפר (דיר-יאסין). אביגדורי ודרויאן באו ואמרו שנשלחו על-ידי הסוכנות היהודית לדווח על טבח ועל התעללות, אבל ידווחו רק אמת. ביקשו לבקר בכל מקום בכפר בלא פיקוח. אישרתי להם. הם ספרו תשעים הרוגים"²⁵. ב-12 באפריל בבוקר הלכו כארבעים מדריכי גדנ"ע ותלמידי שמיניות, בשלוש מחלקות, מבית-הכרם לדיר-יאסין, ואתם הלכו ישורון שיף, אחדים מאנשי מטהו ואנשי המשטרה הצבאית, בפיקודו של דוד דרייפוס. בכניסה לכפר ראו מחסום אבנים. מאחוריו עמדו מרדכי רענן, יהודה לפידות ופתחיה זליבנסקי, עם כמה מפקודיהם. כמה גדנ"עים ואנשי משטרה צבאית אמרו לאנשי אצ"ל ולח"י: "לא ניתן לכם ללכת מפה לפני שתקברו את כל הגוויות". גדנ"עים אחרים דרשו מהם להסתלק מיד. חילופי-הדברים גררו חילופי מהלומות²⁶. זליבנסקי: "מפקד הגדנ"ע אמר לפקודיו, בקול רם, כדי שגם אנחנו נשמע, 'אנחנו נטהר את המקום אחרי שהפורשים המנוולים רצחו ואנסו וטינפו אותו'. זה הכעיס אותנו מאוד, ואחד מאנשיי חטף מקלע מאחד הגדנ"עים, כיוון אותו אליהם ואיים לירות אם לא יסתמו את הפה. רענן נבהל מאוד. אני ניגשתי אל האיש, לקחתי ממנו בשקט את המקלע ובזה העניין נגמר"²⁷. צבי אנקורי: "לא ידעתי שיש הסכם בין מפקדי "ההגנה" ובין הפורשים על חילופי כוחות בכפר. אותי עניינו פקודיי הצעירים, ורציתי להוקיע את האירועים בדיר-יאסין, בהיבט הציוני והחינוכי שלהם. ראיתי את עצמי כגדנ"עי שצריך לחנך צעירים על ערכים הומאניסטיים, לכן הצגתי את החילופין כגירוש הפורשים מהכפר, ואמרתי לפורשים: 'אתם מגורשים'. הם דרכו את הסטנים וחיכו לפקודה לירות. צעקתי לרענן: 'תעצור את האנשים!' הוא אמר: 'אתה גרמת לזה'. היו חילופי דברים, ולבסוף הוא נתן לאנשיו פקודה, להסתובב ולצאת"²⁸. דורון חסדאי: "דרשנו מהם לקבור את המתים לפני שהם ייצאו, והם דרשו שניתן להם להוציא מהכפר משאיות עמוסות במצרכי מזון. מפקד חבל 2, יוסף בר-נון, בא לכפר, והאווירה התחממה. קצין התרבות שלנו, שלמה דינור, השמיע נאום בגנות הפורשים, ואנקורי ניהל אתם משא-ומתן, ואז נכנסנו לכפר ותפסנו עמדות. היו מכות. משה (מוש) חביב בכה. איש לח"י שאל אותו, 'למה אתה בוכה, ילד?' ומוש הניף את הרובה שלו והכה אותו בראשו. מגבעת-שאול הגיעה תגבורת גדולה של אנשי אצ"ל, ואז אמר להם שלמה דינור, 'קחו מה שאתם רוצים ולכו'"²⁹. ישורון שיף: "נכנסתי לכפר בעקבות הגדנ"ע. אמרתי למפקד (של אצ"ל או של לח"י), 'אתם חזירים'. אנשיי כיתרו אותם. דיברתי עם שאלתיאל באלחוט. שאלתיאל אמר: 'פרוק את נשקם, ואם לא יניחו את נשקם, פתח באש'. אמרתי: 'אינני יכול לעשות זאת ליהודים'. שאלתיאל אמר: 'זאת פקודה!' אחר-כך חזר בו"³⁰. בדוח שהגיש לדוד שאלתיאל, האשים המפקד מחיל המשמר, שכינויו "עודד", את ישורון שיף, שלא קיים את ההוראה "לא להרשות לפורשים לצאת בלי שיקיימו את הנדרש"³¹. לעומת זאת טען שיף, בדוח שהגיש לקצין המבצעים החטיבתי, ציון אלדד, שהוא פעל כפי שפעל אחרי התייעצות עם דוד דרייפוס ועם מאיר פעיל, ושדרייפוס הוא האיש שלא מילא את ההוראות ושניהל משא-ומתן עם הפורשים. שיף טען שלאנשי המשטרה הצבאית לא היה די כוח להתמודד עם הפורשים, מאחר שהם ששלחו לדיר-יאסין תגבורת בשתי משאיות. "הכוח שלרשותי נועד להבטחת קטע חזית מופקר ולא לסידור חשבונות עורף, (כך) הוסבר לי והודגש בשיחת-טלפון בת חצי-שעה עם מפקד המחוז". תשובתו של אלדד לשיף: "מה שאתה יודע על הפרשה, חתום. לבדוק כישלונות בזדון"³². באותו יום הודבק כרוז של "ההגנה" בחוצות ירושלים:

• הבוקר ברחו אנשי הלח"י והאצ"ל האחרונים מדיר-יאסין, וכוחותינו נכנסו לכפר. נאלצנו לקבל על עצמנו תפקיד זה לאחר שארגוני הפורשים יצרו בפעולתם המחפירה חזית אויבת חדשה בירושלים, ועתה ברחו מחזית זו וחשפו את שכונות מערב ירושלים להתקפות הערבים...מתוך בושה נכנסנו למקום זה, בו חולל בידי הפורשים צלם האדם שבלוחם העברי וחולל כבוד הנשק העברי וכבוד הדגל העברי. בסך הכול כמאה ועשרה הרוגים³³.
  ...אנשי "ההגנה" ישתדלו להביא לקבורה את גוויות ההרוגים הערביים שנשארו במקום, ישמרו על הקברים ועל מעט הרכוש שבכפר, אשר השאירו הפורשים לאחר ביזתם, ויחזירוהו לבעליו בבוא העת³⁴.

ראוי לציין שראשי ארגון "ההגנה", שהיו לראשי מדינת ישראל וראשי צה"ל, לא החזירו לתושבי דיר-יאסין את בתיהם גם אחרי עשרות שנים. דבר זה מעיד על מניעי התבטאויותיהם של אנשי "ההגנה" ומערער את אמינות עדויותיהם.

ב-12 באפריל, בשעות הצהריים, עזבו אנשי אצ"ל ולח"י את דיר-יאסין, והגדנ"עים איישו עמדות סביב הכפר. שאלתיאל פקד על יהושע אריאלי לסלק מהכפר את הגוויות ולקבור אותן, והסביר לו מדוע: "מחר תבוא (לכפר) משלחת של הצלב האדום והסהר האדום, לבדוק את המצב". אריאלי: "סרקתי את הכפר מבית לבית. היו שלושה או ארבעה ריכוזים של הרוגים, כל ריכוז בפינת בית. רוב ההרוגים היו זקנים, נשים וילדים, והם היו בכניסה לכפר ובשליש הראשון שלו. בשליש השני היו מעט גוויות, ובאחרון לא היו. כנראה משם הספיקו לברוח. העסקתי בקבורה רק מפקדים מבוגרים יחסית. עסקנו בזה כל הלילה. משני בתים היה קשה לפנות את הגוויות, קיבלנו אישור לפוצץ את הבתים עם הגוויות. בבוקר ביצענו את זה. בקבר אחים טמנו כשבעים גוויות ופוצצנו שני ריכוזים, כעשרים גוויות בכל אחד. הלל פוליטי (היה מדריך בגדנ"ע): "אחרי שקיבלנו את הפקודה היו בינינו ויכוחים, אם אנחנו חברה קדישא ואם מדריכי גדנ"ע מסוגלים לעשות זאת מבחינה רגשית. הסירחון היה איום. הביאו לנו מהעיר כפפות, מעילי רוח ומטפחות לכיסוי הפנים. את הגוויות הובלנו, שניים-שניים, בידיים, למחצבה. מהעיר הובא בולדוזר וכיסה את הגוויות באדמה"³⁵. אלי קורח סיפר שבזמן הקבורה שהו בדיר-יאסין כמה אנשים ממפקדת המחוז, ושישורון שיף היה אחד מהם. "אני חשבתי אז שזה משהו רגיל, שאלה פני המלחמה", אמר קורח³⁶. ________ [בפרק הבא: ניתוח הגרסאות השונות על מספר ההרוגים; הפרכת הטיעון שהיה טבח; תפקידו של מאיר פעיל בעלילת הדם; מאיר פעיל ופרופ' מרדכי גיחון מפברקים דוח על טבח; לא נבדקה האפשרות שלוחמי הפלמ"ח רצחו נשים וילדים.]

1. בעיות הזמן – במה חופשית לחיי הציבור, כרך ז' גיליון ג', 15 באפריל 1948. 2. על המשמר, 4 באוגוסט 1972. 3. ארכיון לח"י, עדות של יפה בדיאן. 4. ארכיון המחבר, ראיון עם שרה פלאי ב-9 ביולי 1987. 5. מסמכי דיר-יאסין שנמסרו למחבר על-ידי סגן מפקד הפלמ"ח האחרון, אורי ברנר שהיה חבר מערכת "ספר ההגנה" וכל המסמכים הסודיים נחשפו בפניו; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם שרה פלאי, סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע זטלר; כל העיר, 1 במאי 1981. 6. נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל (לח"י): אנשים, רעיונות, עלילות, ירושלים: שקמונה, 1974, עמ' 472; ארכיון לח"י, עדות של יפה בדיאן; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי ושמעון מוניטה; יואל קמחי, מכתב למערכת ידיעות אחרונות, 2 במאי 1972. 7. מסמכי דיר-יאסין שנמסרו למחבר על-ידי אורי ברנר. 8. הדיווח הנ"ל לשאלתיאל על כיבוש דיר-יאסין מ-12 באפריל 1948; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם גדעון שריג, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי ועם יהושע זטלר. 9. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם ברוריה הופמן. 10. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי. 11. ספרה של הדסה אביגדורי, עמ' 90; ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם משה ערן. 12. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם מרדכי גיחון. 13. מכון ז'בוטינסקי, עדות של מרדכי רענן; ארכיון המחבר, סדרת הראיונות עם מרדכי רענן. 14. De Reynier Jaccques. A Jerusalem, un Flottait sur la Ligne de Fea, Neuchatel: Edition de la Baconniere, 1950 ארכיון המחבר, ראיון עם ד"ר אלפרד אנג'ל ב-7 בדצמבר 1987, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי; ארכיון לח"י, העדות הנ"ל של פתחיה זליבנסקי; הארץ, 12 באפריל 1948. 15. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם שמעון מוניטה. 16. ארכיון המחבר, סדרת הראיונות הנ"ל עם משה ברזילי. 17. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע אריאלי, ראיון עם צבי אנקורי ב-9 בדצמבר 1987. 18. ארכיון לח"י, עדות של פתחיה זליבנסקי. 19. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע אריאלי. 20. ארכיון המחבר, ראיון עם דורון חסדאי בינואר 1988. 21. ארכיון המחבר, ראיון עם ברוך שראל בינואר 1988. 22. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם צבי אנקורי. אנקורי לא ידע שדה-רנייה כבר ביקר בכפר. 23. המשטרה הצבאית דיווח פעולה, 12 באפריל 1948; מעודד לממ"ז, 12 באפריל 1948. שני המסמכים לעיל נמסרו למחבר על-ידי אורי ברנר; ארכיון המחבר, סדרת ראיונות הנ"ל עם יצחק לוי. 24. נמסר למחבר על-ידי יהודה לפידות. 25. ארכיון יד בן צבי, קלטת מס' 425. 26. ארכיון המחבר, הראיונות הנ"ל עם יהושע אריאלי וצבי אנקורי. 27. ארכיון לח"י, העדות הנ"ל של פתחיה זליבנסקי. 28. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם צבי אנקורי. 29. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם דורון חסדאי. 30. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם ישורון שיף. 31. ארכיון צה"ל, תיקי עציוני, מעודד לממ"ז, 12 באפריל 1948. 32. לאלדד, תשובה לתלונת עודד, נמסר למחבר על-ידי אורי ברנר. 33. ארכיון המחבר, הראיון הנ"ל עם יהושע אריאלי. 34. ירדנה גולני, עמ' 79. 35. ארכיון המחבר, ראיון עם הלל פוליטי, דצמבר 1987. 36. ארכיון המחבר, ראיון עם אלי קורח, נובמבר 1987.