כסת"ח בפיגוע שנועד לחסל את בן-גוריון ולמנוע את הקמת המדינה

רוב המחקרים על מלחמת העצמאות לקויים, אף שיש הבדל ניכר בין הליקויים בפרסומיהם המניפולטיביים של ד"ר מאיר פעיל וד"ר נתנאל לורך לדוגמה ובין הליקויים בפרסומיהם של ד"ר בני מוריס, פרופ' יואב גלבר ואריה יצחקי. פרסומיהם של האחרונים הם תוצאת מאמץ מחקרי כן אך פגומים בגלל התבססות על נתונים מניפולטיביים; הפרסומים של הראשונים נגועים בחשד שמא נועדו לשרת מגמה בלתי עניינית של החוקר ו/או של הקבוצה שאליה הוא משתייך. ואף-על-פי-כן גם את מחקרי פעיל ולורך אין לראות כפסולים לגמרי. לפני שמאמצים את הנתונים של לורך, פעיל ודומיהם, כדאי לבדוק את אמינותם, אבל גם ראוי לזכור שלחוקרים אלה, הבאים מלב ליבה של מערכת הביטחון, הייתה גישה למידע שספק אם אחרים יוכלו להגיע אליו אי-פעם. גם תועמלנים ויחצ"נים הם מקור. דוגמה למחקר שמחברו לא היה אוביקטיבי ולא היה מיומן במתודולוגיה מחקרית כלשהי, שאינטרסים אישיים הנחו אותו, ואפילו כוונה להטעות את הקורא, ובכל זאת אין לזלזל בו ויש להשתמש בזהירות בממצאיו, הוא מחקרו של יצחק לוי (לויצה) על ירושלים במלחמת העצמאות, שהתפרסם בספרו "תשעה קבין" (1986) . כשפרצה מלחמת העצמאות היה לוי מפקד שירות הידיעות (ש"י) של "ההגנה" במחוז ירושלים. הש"י היה בעל אופי פוליטי, ומפקדיו נבחרו בעיקר על-פי נאמנותם לראשי ההיררכיה הפוליטית; שיקולים כמו יכולת לארגן מערכת מחקרית והבנה בהוויית הצבא והמלחמה לא הובאו בחשבון.¹ לוי היה נאמנו של בן-גוריון. אחת מסיבות הכישלונות שמחוז ירושלים סבל מהם בפרוץ מלחמת העצמאות, שהשפיעו על המהלך המלחמה בכל הארץ ושכמעט מנעו את הקמת המדינה, הייתה המודיעין הלקוי שסיפק לוי. כחמישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה הודח לוי מתפקידו ואת מקומו תפס בנימין גיבלי (אחרי הקמת המדינה ראש אמ"ן, שהסתבך ב"פרשה" במצרים). הסיפור המשולב של לוי וג'יבלי מאפיין את הליקויים הבסיסיים של שירות הידיעות של ההגנה ושל אגף המודיעין של צה"ל מאז הקמת ארגון ההגנה בדצמבר 1920 ועד היום.

לוי היה מעורב באחד הכישלונות החמורים של היהודים במלחמת העצמאות שעלול היה למנוע את הנקמתה של מדינת ישראל ושנבע מסדרה של מחדלים חמורים: האיש שפוצץ מכונית תופת בחצר בנייני המוסדות הלאומיים² (ב-11 במארס 1948), מתחת לחדרו של דוד בן-גוריון, אנטון דאוד קַמִילְיוֹ, היה סוכן שלו. קמיליו, ארמני שעבד כנהג בקונסוליה האמריקנית בירושלים, היה סוכן כפול. המפעיל שלו בצד היהודי היה ראש המחלקה הערבית של הש"י בירושלים, יצחק נבון, פקודו של לוי, לימים ראש לשכתו של בן-גוריון ואחר כך נשיא מדינת ישראל. מהפיצוץ בבניין המוסדות הלאומיים נהרס הקיר החיצוני של שתיים מקומות הבית, חלק מאגף שלו התמוטט, שבעה אנשים נהרגו ומאה נפצעו. לשכתו של בן-גוריון לא הייתה רחוקה כאמור ממקום הפיצוץ, ורק במקרה לא היה בן-גוריון בלשכה ברגע ההוא. סביר להניח כי בפיגוע הזה בקשו הפלשתינים לחסל את בן-גוריון וכוונתם כמעט הצליח אלמלא יד המקרה. לאירוע הזה הייתה השפעה מהממת על היהודים, והוא העלה מאוד את המורל של הערבים, וחיזק בממשל האמריקני את האגף שהתנגד להקמתה של מדינת ישראל. בתחקירים שטחיים של אנשי "ההגנה" והסוכנות היהודית נתגלו מחדלים של לוי ונבון. ראש הש"י המדיני, ברוך גוריאל, אמר לי בסדרת ראיונות ארוכה שקיימתי איתו על המלחמה, כי לדעת בן-גוריון הפיצוץ בבנייני המוסדות הלאומיים היה אחד הכישלונות החמורים של היהודים במלחמת העצמאות³.

הנהלת הסוכנות היהודית החליטה להעמיד לדין ארבעה בעלי תפקידים בכירים במחוז ירושלים על חלקם במחדל. הנאשם הראשון היה יצחק לוי. גם פקודו, נבון, היה אמור להישפט. הורכב בית-דין של שלושה, אבל המשפט לא התקיים, מפני שמפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל (שהיה לפני כן מפקד הש"י) דרש לבטל את משפט הסוכנות ולקיים משפט פנימי, של מחוז "ההגנה" בירושלים. בן-גוריון, שדעתו הייתה נתונה אז למשבר במלחמה (סוף מארס) ולנסיגת ארצות-הברית מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, נכנע לדרישתו של שאלתיאל, מה שמציג את מנהיגותו ועוז רוחו של בן-גוריון באור שונה מהמקובל. במשפט הפנימי נמצא שעיר לעזאזל, חבר זוטר בארגון "ההגנה". ראשי מחוז ירושלים, שחיפו אלה על אלה, יצאו לכאורה נקיים מן הפרשה, אבל ראש הש"י, איסר הראל, הדיח את לוי מתפקידו.⁴ בספרו "תשעה קבין" התאמץ לוי להסיר את הכתם שדבק בו, ומי שלומד את פרטי הפרשה רק על-פי ספרו של בעל המחדל עשוי לחשוב שלוי היה ראוי לציון לשבח על תפקודו אז. כאיש הזרוע האידיאולוגית של מפא"י גילה לוי כושר שרידות. זמן לא רב אחרי שהודח מתפקידו בש"י מונה למפקד בחיל המשמר בירושלים (גדוד מס' 67), אף כי לא היה לו ניסיון בפיקוד על יחידה קרבית, ואחר-כך מונה למפקד מרחב צפון ירושלים, למפקד המחוז ולמפקד חטיבת המחוז. את שירותו בצה"ל סיים כמפקד חטיבה. אחרי שחרורו היה סגן מנהל כללי במשרד ראש הממשלה ומנהל מרכז ההסברה. סדרת מינויים זאת מלמדת על השיטה המושחתת של המינויים בימי בן-גוריון ושאותה הנחיל לדורות הבאים.

אחרי שפרש לגמלאות, ביקש לוי וקיבל מראש מחלקת היסטוריה של צה"ל רשות לעבוד במחלקה בהתנדבות, לקרוא את המסמכים הנוגעים לירושלים במלחמת העצמאות, לארגן אותם ולתת להם את "הפירוש הנכון". בכך ניתן לחתול לשמור על שמנת ולהשחית אותה. בכך עסק כעשר שנים⁵. הוא עיין במסמכים, צילם רבים מהם והעתיק וסיכם אחרים, ולבסוף כתב את ספרו שהפתיע את אנשי מחלקת היסטוריה. לדבריהם, לא למטרה הזאת ניתנה לו הרשות לעיין בכל המסמכים. כנהוג אז במערכת הביטחון, במקרים כאלה, קיבל לוי את התואר "חוקר מוסדי" וספרו עבר צנזורה פנימית של אנשי מחלקת היסטוריה, ופורסם, בהשמטות קלות, בהוצאת "מערכות" של צה"ל, כספר חצי רשמי, בעל גושפנקה של מחלקת היסטוריה. הספר הזה רצוף אי-דיוקים וסילופים, ולפיו נקי לוי מהמחדל של פרשת פיצוץ בנייני הסוכנות, כל מעשיו ראויים לשבח, ואילו יריביו ב"הגנה", לרבות מפקדי המחוז ישראל עמיר ודוד שאלתיאל, שחורים משחור. אנשי אצ"ל ולח"י היו בעיניו פושעים פליליים. ניתוחיו האחרים של לוי, שאין להם נגיעה עם האינטרסים האישיים שלו, מבוססים על השכל הישר בלבד שהיה מוגבל מאוד. נפגשתי איתו בכמה דיונים בנושא ירושלים במלחמת העצמאות. כשהערתי לו על ליקויים חמורים בספרו, השיב לי: "הרי אני אינני היסטוריון". לוי לא הסתפק בכתיבה סובייקטיבית על אירועי מלחמת העצמאות בירושלים, אלא גם טשטש עקבות והעלים ראיות. אליהו ארבל, מי שהיה קצין מבצעים ב' של חטיבת "עציוני" הירושלמית בתש"ח, סיפר לי בראיון מוקלט כי בעדותו שלו לפני מחלקת היסטוריה של צה"ל ציין שלוי היה אחד האשמים באסון "שיירת הדסה". לוי קרא את עדותו, התקשר אליו ודרש ממנו לבטל אותה. ארבל הודה באוזני שהוא גילה חולשת אופי, ביטל את עדותו ונתן גרסה אחרת לארכיון צה"ל, שבו שמורות העדויות. הוא גם הראה לי את עדותו הישנה, את עדותו החדשה ואת ההתכתבויות בינו ובין לוי בעניין זה.

במסגרת מחקר זה עיינתי בעזרת עוזרי מחקרי שלי, בתיקי מסמכים רבים בארכיון צה"ל לפני שמוחשבו. נתקלנו שוב ושוב במסמכים שהושחתו ונחבלו. ביניהם היו עדויות על כישלונות ומחדלים של לוי. אם "דג רקק" כיצחק לוי מסוגל היה להשחית מסמכים, סביר להניח שאריות מערכת הביטחון וצה"ל נהגו כמוהו כדי להעלים את מחדליהם ואת המחדלים של יחידותיהם ומפלגותיהם. יש עדויות שבן גוריון הורה להשמיד חלקים גדולים מארכיון השב"כ משנות החמישים כדי להקשות על חקירת האופן שבו ניהל את המדינה אז. היסטוריונים מגויסים שקיבלו דרגת פרופסור מן המניין ושאר טובות הנאה בשל היותם עלה התאנה למעשים מושחתים אלה מלמדים את הסטודנטים שלהם להתייחס רק למסמכים שצה"ל מואיל לספק. כך הם משחיתים לא רק מסמכים אלא את תרבות הביטחון ואת יכולתו של צה"ל לגבות את האסטרטגיה של מדינת ישראל. פרשת יצחק לוי וספרו "תשעה קבין" היא דוגמה אחת מרבות על אופן תפקודה של מחלקת היסטוריה בצה"ל. מכיוון שצה"ל ומחלקת ההיסטוריה שלו הם המקור העיקרי למידע על מלחמות ישראל, אין פלא שהידע עליהן מיתולוגי. הפקת לקחים על סמך ידע מיתולוגי מונעת מצה"ל להתכונן למלחמותינו באופן מיטבי.