בדיר יאסין נולדה האומה הפלשתינית

אבן היסוד של התכנסות והתאגדות קבוצות לסוגיהן היא השאיפה של חברי כל קבוצה וקבוצה לנטרל איומים על-מנת לשרוד בסביבה מאיימת. לצורך זה, אומה היא קבוצה המבקשת להבטיח את שרידות תרבותה, לא רק בהווה, אלא למשך הדורות הבאים, ומוכנה להקריב רבים מבניה לשם כך. בלא נכונות הקרבה אין אומה, שכן לאום לא ניתן להחלפה ואם מבקשים לקיימה יש למות למענה. כך נהגו היהודים במרד המקבים במאה השנייה לפני הספירה כשלחמו באימפריה הסלווקית עם סיכויים מעטים לשרוד, כדי להבטיח את קיום תרבותם הייחודית ולא להיטמע בתרבות ההלניסטית ששלטה באזור; כך נהגו הבריטים כשנותרו לבדם מול גרמניה הנאצית אחרי כניעת צרפת במאי 1940. ראשיתה של התרבות לאומית שבני האומה חוזרים ונצמדים אליה היא "מיתוס מכונן", המתפתח במרחב האמונה ואינו זקוק לביסוס. למיתוס יש מעמד מטפיסי שמקבלים או דוחים אך אין מתווכחים על פרטיו. לפיכך מיתוס לא ניתן לשנות או לשפר אלא רק לנפץ. איתורו והבנתו של מיתוס זה מסייעים להבין את הליבה המטפיסית של אומה, את אילן היוחסין של שלה ואת אופייה. הבנה היא כוח המסייע לנטרל איומים. היהודים לדוגמה התגבשו כאומה לפני כארבעת אלפים שנה כדי להבטיח את שרידות דתם הייחודית שהייתה לצנינים בעיני כמעט הכול, מאז ועד עצם ימינו אלה, בשל מופשטותה, אפילו שהיא היא המקור גם לנצרות וגם לאיסלאם וגם דווקא בשל כך. לכן לא חדלו היהודים ללחום באויבים חזקים מהם בהרבה, נאבקו באיומים קשים ושילמו על כך מחיר נורא – בגזרות, בפוגרומים, בגירושים ובשואה. שני המיתוסים המכוננים של היהודיות הם מיתוס אברהם אבינו והברית בין הבתרים ומיתוס משה רבנו ומתן תורה מהר סיני. שני מיתוסים מכוננים אלה מבוססים על חשיפת אלוהים מונותאיסטי, מופשט ומטפיסי במרחב הניסיוני-חומרי של האדם. האמת והדיוק ההיסטורי של מיתוסים אלה אינם רלוונטיים לגבי מעמדם המכונן, שעל כן יחסם של היהודים אליהם הוא יחס של אמונה, ולא יחס של ידיעה הפתוחה להפרכה מעצם אופייה ולוויכוח בין אסכולות מדעיות.

על-פי האמנה הפלשתינית, "האזרחים הערבים, אשר שכנו, משכן קבע, בפלשתין עד שנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, מי שנולד לאב ערבי פלשתיני אחרי תאריך זה בתוך פלשתין או מחוצה לה, הוא פלשתיני."¹ אדוארד סעיד, מגדולי האינטלקטואלים הפלשתינים², התייחס לפלשתינים כקבוצה לאומית. הוא זיהה אותם כעם, לכן, דיבר על הצורך בהגשמת זכויותיהם הלאומיות.³ אחד המנהיגים הבולטים של ערביי מדינת ישראל, חבר הכנסת לשעבר, הערבי-נוצרי ד"ר עזמי בשארה, ⁴ התייחס לשאלה זאת במאמר מ-1998: " חוקר ישראלי מגדיר 'לאום' באופן כזה שמאפשר את הגדרת היהודים כבני לאום אחד, אבל אינו מאפשר את הגדרת הפלשתינים ככאלה. משמעות הדבר היא שלפלשתינים אין זכות למדינה. בשפת המאה ה-20 – אין להם זכות להגדרה עצמית". בשארה מאשים חלק מן החוקרים הישראלים בהטיה לאומית במחקריהם, שהרי גם לתחושתו וגם לתובנותיו, הוא, וקבוצת ההתייחסות הראשונה שלו הם אומה ככל האומות.⁵ לעומתם, נשיא סוריה לשעבר חאפז אל-אסד, שלל באחד הנאומים שלו, משנת 1976, את קיום העם הפלשתיני וטען שהפלשתינים הם חלק אינטגראלי של העם הסורי ושפלשתין היא חלק אינטגרלי מסוריה.⁶ כמוהו גם החוקר הבריטי, הכומר הקתולי יליד מלאיה, אדריאן היסטינגז, שהתמחותו היא בהיסטוריה של הכנסייה. היסטינגז טען, בספרו משנת 1997, את אותה הטענה: הוא ניסח עמדה מפורשת בנוגע לאי יכולתו של האיסלאם להוליד אומות. לדבריו, המושג האיסלאמי "אומה" פועל נגדן, וההתעקשות של האיסלאם על ההכרח להשתמש בערבית של הקוראן מונעת ממנו להכיר בשפות מקומיות, שהן תנאי הכרחי לדעתו לקיום אומה. ⁷ ראש ממשלת ישראל בעבר, גולדה מאיר, אמרה בראיון שהתפרסם בעיתון האמריקני רב ההשפעה וושינגטון פוסט: "כשאני הגעתי לארץ⁸, לא היה עם פלשתיני. לא היה דבר כזה פלשתינים. מתי לאורך ההיסטוריה חי עם פלשתיני עצמאי בארצו פלשתין? לפני מלחמת העולם הראשונה האזור נקרא דרום סוריה וכלל את כל ירדן. זה לא שהיה בעבר עם פלשתיני שחי בפלשתין והחשיב את עצמו לעם פלשתיני ובאנו והעפנו אותם החוצה ולקחנו את ארצם. הם מעולם לא היו עם." על-פי ההגדרה לעיל, של היווצרות אומה המחייבת מיתוס מכונן ונכונות להקרבה, לערבים שחיו בארץ ישראל, עד הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, לא היה מיתוס לאומי מכונן ולא תרבות ייחודית משותפת שהבדילה אותם מקבוצות לאומיות אחרות ושהם היו מוכנים להקריב את חייהם למענה. היו אומנם ערבים ארץ-ישראלים אינטלקטואלים ופוליטיקאים שראו את עצמם פלשתינים ובקשו להחיל את תפיסתם על הכול. הבולט שבהם היה המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני⁹, אך מאמציהם לא הבשילו למסה קריטית של היווצרות אומה. לאחר המלצת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר 1947, לסיים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ולהקים בה שתי מדינות, ערבית ויהודית, היו הערבים הארץ-ישראלים עצמם חלוקים: מהם שביקשו להיות חלק מירדן, אחרים - חלק מסוריה, אחרים - חלק ממצריים, ועוד אחרים חלק מן האומה הערבית המאוחדת העתידה לקום. אומנם היו יחידים שביקשו לטפח אומה פלשתינית, והבולט בהם היה, כאמור, המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, אך ניסיונותיהם לא צלחו. הוכחה לכך, על-פי ההגדרה לעיל, היא, שהם נכשלו בגיוס רוב ערביי ארץ ישראל למלחמה, במטרה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל ולהקים את מדינת פלשתין. ובמספרים: בפרוץ המלחמה הם מנו מיליון ורבע נפש בעוד שעמדו לרשותם כ-300 מגויסים. היהודים לעומתם מנו כשש מאות וחמישים אלף נפש, ועמדו לרשותם כ-5,000 מגויסים. ¹⁰ בהתנהלותם במלחמת 1948 הוכיחו ערביי ארץ-ישראל שאין הם אומה. חלפו מאז שישים ושש שנים, ובעת כתיבת שורות אלה הפלשתינים, כפי שהם נקראים בפי כול כעת, ולא כפי שנקראו אז – ערביי ארץ ישראל, הצליחו להימצא במרכזו של השיח הישראלי, השיח הערבי והשיח הבינלאומי, והם לוחמים בנחישות ומקריבים רבים מבניהם למען מה שהם מבינים כזכויותיהם הלאומיות.– כך נוהגת אומה. המחקר/ספר "עלילת בדם בדיר יאסין" בא, בין היתר, לענות על השאלה: כיצד בתקופת שישים ושש שנותיה של מדינת ישראל נוצרה אומה פלשתינית? ותשובה: עלילת הדם שהעליל השמאל היהודי על הימין היהודי בדיר יאסין. חמישה שבועות לפני הכרזת העצמאות, העניקה הנהגת הישוב לערביי ארץ ישראל את המיתוס המכונן: טבח דיר יאסין (שלא היה), והוא הבסיס והסמל שעליו נשענת טענת הנכבה¹¹ (שואה) שעברה על ערביי ארץ ישראל ב-1948. המיתוס השקרי של דיר יאסין קיבל חיזוקים בהרג למעלה מ-60 פלשתינים בכפר קיבייה באוקטובר 1953 על-ידי לוחמי יחידה 101 ופלוגת צנחנים, בפיקודו של אריאל שרון; בהרג 47 פלשתינים בכפר קאסם באוקטובר 1956 על-ידי יחידה של משמר הגבול הישראלי, ובטבח מאות פלשתינים על-ידי אנשי פלנגות נוצריות במחנות סברא ושתילא בבירות, בספטמבר 1982, כשצה"ל שלט בעיר. "טבח" דיר יאסין לא רק שהיה הראשון בשורת מעשי טבח המיוחסים לישראל, אלא שהוא גרם במישרין לבריחת רוב הערבים שהתגוררו בשטחים שעליהם קמה מדינת ישראל. העובדה שהערבים ברחו מיפו, מחיפה, מטבריה, עוד לפני שקמה מדינת ישראל וטענו שגורל דיר יאסין צפוי להם, ולא לחמו, מחלישה את טענתם שהם היו אומה לפני 1948. מצד שני, הבריחה בעקבות אירועי דיר-יאסין מחזקת את המיתוס המכונן של התגבשותם כאומה. המזרחן פרופ' יהושע פורת חקר איך הפלשתינים התגבשו מתוך ניסיון למנוע את הגשמת המפעל הציוני בארץ ישראל. ¹² המזרחן האלוף פרופ' יהושפט הרכבי, טען שהציונות הניעה את היווצרות הפלשתיניות בתהליך ממושך, ששיאו במלחמת העצמאות של היהודים וה'נכבה' של ערביי ארץ ישראל. ¹³ פורת והרכבי לא עמדו על כך שהשיא של התהליך לא היה מאבקם של ערביי ארץ ישראל בציונות, אלא היה תוצר לוואי, בלתי מתוכנן, של מאבק השמאל הציוני בימין. בזכות אימוץ העלילה בדיר יאסין זכו ערביי ארץ ישראל באומתם, אך קפחו את נחלותיהם, ודנו את עצמם לעשרות שנים, לפחות, של חיי מחסור במחנות פליטים. מכאן, שהתהליך הציוני, המלווה בסכסוכים בין הציונים לבן עצמם, לא איים על האומה הפלשתינית, אלא יצר אותה.

פלשתינים צריכים להודות לתרבות הביטחון המיתולוגית של היהודים בישראל משתי סיבות: א. עלילת הדם בדיר יאסין ואי חשיפתה במשך עשרות שנים, העניקו לפלשתינים מיתוס לאומי מכונן. התחוללו ב-1948 בארץ ישראל מספר מעשי טבח ושניים מהם תיארתי במחקר/בספר זה: טבח שיירת הרופאים והאחיות בדרך לבית החולים "הדסה" על הר הצופים בירושלים, שבצעו הערבים, אחרי ארבעה ימים, כנקמה על הטבח שכביכול היה בדיר יאסין, וטבח שביצעו היהודים אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח בערביי הכפר עין זיתון בגליל העליון. שני מעשי טבח אלה התפרסמו לראשונה לפרטיהם, בגרסה העברית של ספר זה ב-2007. לא היהודים ולא הערבים חקרו אותם, כי היהודים העלימו את האמת, והערבים הסתפקו בטבח דיר יאסין, שפרטי פרטיו המיתולוגיים התפרסמו באמצעי התקשורת ברחבי העולם, כבר באותו יום. ב. מיתוס הביטחון, הנטוע חזק בתרבותם של הישראלים, הניע אותם להאמין בכושרה העילאי של מערכת הביטחון שלהם, להתעלם ולהעלים תקלות וליקויים, ולהציג כישלונות כהצלחות. כתוצאה מכך אין צה"ל מפיק לקחים ויעילותו הולכת ונפגמת. התוצאה: אחרי מלחמת ששת הימים נכשלה ישראל בכל מבחניה הצבאיים: במלחמת ההתשה בין מצרים לישראל בשנים 1970-1968, במלחמת יום הכיפורים בין מצרים וסוריה לבין ישראל באוקטובר 1973, במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, באינתיפאדה הראשונה מול הפלשתינים, בשנים 1993-1987; במלחמה, בעצימות נמוכה, מול החיזבאללה בלבנון בשנים 2000-1985, באינתיפאדה השנייה בשנים 2008-2000 ובמלחמת לבנון השנייה ב-2006. התפקוד הלקוי של צה"ל בשדות הקרב, ושל ההנהגה האזרחית של ישראל בחזית המדינית, הקנו לפלשתינים שלושה הישגים:

• ב-1993, בהסכם אוסלו, הם זכו בשליטה על חלקים גדולים של יהודה שומרון ורצועת עזה.

• בשנת 2005 גורשו תושבי גוש קטיף היהודים מבתיהם והאזור נמסר לשליטה הפלשתינית.

• כישלונות צה"ל בכל החזיתות הגבירו את אמונתם של הפלשתינים כי בסופו של דבר יצליחו להשיג את מטרתם הלאומית לחסל את קיומה של מדינת ישראל, לשוב לנחלות שמהן ברחו ולהקים את מדינת פלשתין הגדולה.

מכאן מסקנה: האופי המיתולוגי והאנטי-אינטלקטואלי של התרבות הישראלית בכלל ושל מערכת הביטחון של ישראל בפרט, הם שהולידו את האומה הפלשתינית וגיבשו אותה לגורם לאומי שכל העולם עסוק בו. ממצא זה מציג באופן אירוני את התגבשות ערביי ארץ ישראל לאומה, וקושר אומה חדשה זאת למפעל הציוני.

1. האמנה הפלשתינית (תרגום מלא) אתר נענע 2. אדוארד ודיע סעיד (ערבית: إدوارد وديع سعيد‏; 1 בנובמבר 1935 - 24 בספטמבר 2003), היה אינטלקטואל ומבקר ספרות פלשתיני, פרופסור לאנגלית ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק ופעיל בתנועה הלאומית הפלשתינית. סעיד יצר את המושג "אוריינטליזם" בהקשרו המודרני. באמצעות מושג זה הוא ביקר את גישת המערב כלפי המזרח, וטען כי מקורה בגזענות ובשאיפות האימפריאליסטיות של בריטניה, צרפת וארצות המערב. אדוארד סעיד נחשב בעיני רבים כאבי הפוסט-קולוניאליזם. חוג'יראת מוסא, היבטי הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל, אתר מאמרים 21/02/2006, 3. עַזְמִי בִשַארָה, לשעבר חבר כנסת ערבי-ישראלי נוצרי, מייסד מפלגת בל"ד, שעזב את ישראל לאחר שנחשד בריגול וסיוע לחיזבאללה, במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006. 4. אנדרסון, בנדיקט, קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, 2000 5. שם. 6. סמית, ד.' אנטוני, האומה בהיסטוריה, החברה ההיסטורית הישראלית, 2003 עמ, 58. 7. בשנת 1921 8. מוחמד אמין אל חוסייני (1974-1895). היה מופתי הירושלמי וראש הוועד הערבי העליון. הנהיג את התקפות הטרור על היישוב היהודי בארץ ישראל במחצית השנייה של שנות השלושים ועשה זאת שוב בשנים 1946-1946. 9. ראה: Uri Milstein, History of the War of Independence, 4 vol. University Press of America, 1996-2000 10. הנכבה היא כינוי שנתנו הפלשתינים לאסונם בשנת 1948 – התקופה של הקמת מדינת ישראל. 11. יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית פלשתינית, 1929-1918, עם עובד, 1976. 12. הרכבי יהושפט, הפלשתינים - מתרדמה להתעוררות, הוצאת מגנס, תשל"ט.