מחדלי הפלמ"ח בנגב

שמעון אבידן סיפר כי גייס לחטיבה שני קצינים ששירתו בצבא הסדיר הפולני, והם סייעו לו, כקצינים בצבא סדיר, לתכנן מבצעים: יהושע גולדרייך ויוסף טרמר.¹ את גולדרייך מינה לקצין המבצעים של החטיבה, והוא שימש בתפקידו עד להפוגה הראשונה באחד-עשר ביוני 1948, לרבות בתקופה שבה אירעה פרשת ניצנים, והיה שקוע בה עד צוואר. טרמר היה קצין מבצעים נודד לגדודים, וסייע למג"דים לתכנן מבצעים. גולדרייך הגיע ארצה עם צבא אנדרס,² שהיה מורכב מפולנים ששירתו בצבא הפולני עד תחילת מלחמת העולם השנייה, ונכלאו בברית-המועצות אחר שזו פלשה לארצם – וביניהם היו גם יהודים. ³ הוא סיפר, שהיה קצין מבצעים חטיבתי בצבא הפולני ובצבא אנדרס, ואבידן נתן בו אמון מלא, למרות הסתייגויות של מאיר דווידזון, הסמח"ט, ומפקדי הגדודים. גולדרייך הכתיב, למעשה, את המהלכים הקרביים של חטיבת "גבעתי", מיום הפלישה המצרית ועד להפוגה הראשונה. באמצע יוני 1948. הסמח"ט דווידזון התנגד למהלכיו של גולדרייך, ודחה בכל תוקף את תפיסתו האסטרטגית, שזלזלה בעמידתם של יישובים במערכה והתמקדה בבלימת התקדמות הצבא המצרי לתל אביב. בספרו, הכול היה חפוז כל כך, סיפר דווידזון, כי בתחילת ההפוגה הראשונה הגיע לקצה גבול סבלנותו, והגיש לאבידן אולטימטום: "אני יוצא לחופש קצר" כתב דווידזון, "ובשובי, אם עוד יימצא הפולני גולדרייך בחטיבה, תשכח ממני". המח"ט לא עמד מול איומו, וסילק את גולדרייך מהחטיבה. מאוחר יותר הסתבר כי גולדרייך היה מתורגמן בבית-ספר לקצינים במחנה בריטי, בו אומנו קצינים פולניים מצבא אנדרס, מאחר ששלט באנגלית ובפולנית, אך היה חסר כל ניסיון קרבי. על שולחן החול למד כיצד בונים תרגיל, כיצד עורכים פקודת מבצע וכיצד מסכמים מהלכי קרב ומכינים דוח. גולדרייך היה בקי ב"ניירת", ואבידן נשבה בקסמו.⁴

הקשיים בהתארגנות גדודי החי"ש מתל אביב ומהדרום, לחטיבה צבאית, נבעו לא רק עקב הקשיים הפוליטיים למנות מפקד החטיבה ראוי, קשיים שתוארו לעיל, אלא גם משום שהפיקוד העליון הטיל על הגדודים, לפני התארגנות החטיבה, ואחר כך על החטיבה, בעת התארגנותה, לשגר לוחמים לעזרת גזרות אחרות. התגבורת הראשונה נשלחה לגדוד השני של הפלמ"ח בנגב. זמן-מה לפני פרוץ המלחמה סולק יצחק רבין מתפקידו כמפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, עקב תפקודו הלקוי בפעולות התגמול בפג'ה (ליד פתח תקוה, שתואר בפרטי פרטים בNews1, לפני זמן מה, בסדרה על הביוגרפיה הצבאית של יצחק רבין). רבין מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח, ולמעשה לנושא כליו של המפקד יגאל אלון, ומשה נצר החליפו כמפקד הגדוד השני. נצר, חבר רמת-יוחנן, בנו של ראש המנגנון הכל יכול במפא"י, שרגא נצר, ושל העסקנית הבכירה במפלגה, דבורה נצר, היה "נטע זר" (לא היחיד) בצמרת הפלמ"ח, שרוב חבריה היו אנשי "התנועה לאחדות-העבודה". לימים אמר נצר כי חברותו במפא"י האטה את קצב קידומו בפלמ"ח. ימים אחדים לפני החלטת 29 בנובמבר נקרא נצר למטה הפלמ"ח בתל אביב, שכבר עבר משדרות-רוטשילד אל "הבית האדום" שברחוב הירקון שעל שפת-הים. "הריהוט בחדר הפיקוד של המטה היה שולחן עץ פשוט, כסאות אחדים ותצלום של אליהו גולומב על הקיר", סיפר נצר. "יגאל אלון אמר לי שאנשי המופתי מסיתים את הבדווים להתנפל על יהודי הנגב. אולי הידיעות מוגזמות, אך עלינו להתכונן. לפלמ"ח יש רק ארבע מחלקות בכל הנגב, ועל יחידות הגדוד השני לרדת דרומה. פלוגה ב', שבסיסי מחלקותיה הן בנען, בגבעת-ברנר ובכפר-מנחם, תצטרף לפלוגה י"ב". נצר קיבל את הפיקוד על המרחב. משה ברכמן, מפקד פלוגה י"ב, מונה לסגנו במקום צבי זמיר, שעלה לירושלים והקים את הגדוד השישי של הפלמ"ח, שלוחמיו היו אנשי מילואים. דוד ניב מונה לקצין המבצעים, ודוד קרוֹן, איש הש"י וחבר קיבוץ כפר מנחם, השלים את המטה של נצר. ב-29 בנובמבר ירדה לנגב הדרומי פלוגה ב' של הפלמ"ח, בפיקודו של נמרוד לוויטה. חברי הפלוגה הביאו אתם חפצים מעטים, "לשבועיים", וחשבו שיחזרו לבסיסי-הקבע שלהם כשתפוג המתיחות. למחרת הבינו שזאת מלחמה. פלוגה ה' הצטרפה לפלוגה י"ב ולפלוגה ב', והתפרסה בקיבוצים הצפוניים. הגדוד השני היה ל"גדוד הנגב".⁵ בשלושים בנובמבר יצא דוד ניב לסיורו המלחמתי הראשון, בקומנדקר חסר-מתנע של קיבוץ דורות, עם קבוצת פלמ"חניקים מפלוגה י"ב, ששירתו כנוטרים, ועם נשק חוקי ("לגאלי"). משימתו הייתה לחפש צירי-תנועה שיישובים ערביים אינם שולטים עליהם. הסיור הממונע עקף את באר-שבע, הגיע לבית-אשל, שוב עקף את באר-שבע והתקדם לחצרים. בדרך ניתכו עליו יריות. בוואדי באר-שבע כבה המנוע, והאנשים ירדו מהקומנדקר להניעו בדחיפה. אחד מהם נפצע באופן בינוני, וניב נפצע קל מנתז. מאות בדווים התקדמו לקראתם. בידי הפלמ"חניקים היו רובים איטלקיים ישנים, שירו כדור אחרי כדור, ולא מעט מהם היו פגומים ועקרים. למזלם הותנע הקומנדקר, והם נמלטו כל עוד נפשם בם, והגיעו לקיבוץ חצרים עם חשכה. ⁶ בתשעה בדצמבר, עם שחר, יצאה חוליה של תשעה אנשים מקיבוץ גבולות לסיור ברגל, וחיפשה דרכים עוקפות בסביבות הכפר שועוט. בחוליה הייתה מפקדת-כתה אחת, מרים שחור. המפקד, אסף שכנאי, הורה לאנשי החוליה להיכנס לשועוט, בניגוד לפקודה מפורשת. בכיכר הכפר נתקלו בחיילי הלגיון העבר-ירדני וברבים מאנשי הכפר, ושוטרים ערביים ניסו לחפש בכליהם. שכנאי פקד לסגת. שלושה אנשים, לרבות שכנאי, חיפו על הנסיגה. אחד מהם שלף חלקים של תת-מקלע סטן מתרמיל-גב, אך הערבים חטפו אותם מידיו לפני שהספיק להרכיבם. המחפים זרקו רימונים שלא פגעו באיש, והם נהרגו בידי ההמון. רוכבי-סוסים רדפו אחרי הנסוגים, תפסו שלושה מהם והרגום. רק שלושה מאנשי החוליה הגיעו לנירים. חיילים בריטים הביאו את גוויות הנרצחים, ⁷ מחוללות, לקיבוץ גבולות, והזהירו את היהודים שלא להגיב בפעולת-גמול. ניב יצא בקומנדקר לנירים, עם חוליית לוחמים, לחקור מה קרה. הם נסעו על הכביש הראשי, דרך עזה והמחנות הצבאיים בוריג' ונוציראת. אלפי ערבים, שכבר שמעו על הקרב בשועוט, יצאו אל הכביש, אך הקומנדקר חסר-המתנע חלף על פניהם. במחסום המכס, ליד משטרת חאן-יוניס, נאלצו ניב ופקודיו לחכות עד שיתיר להם פקיד המכס הבריטי להמשיך בנסיעה. המנוע כבה, ומשאית מלאה ערבים, חמושים במקלות, נעצרה ליד הקומנדקר. פקיד-המכס ויתר על הביקורת ופתח את המחסום, ואנשי החוליה התניעו את הקומנדקר והסתלקו במהירות. ושוב תקלה: טנדר של מפקד משטרת-המדבר הבריטית עצר את הקומנדקר לבדיקה. "זה היה קצין מקומי", סיפר ניב. "הוא העלים עין מן הרובה האיטלקי, האקדח והרימון שלנו, והרשה לנו לנסוע". בנירים תחקר ניב את שלושת הניצולים והוציא שתי מסקנות: אסף שכנאי טעה בשיקולו, וסיורים רגליים בנגב הם מעשי התאבדות. ⁸ אחרי שמונה ימים, אמרו עזרא דנין ויהושע פלמון, ראשי המחלקה ליחסי-שכנים, לבן-גוריון, כי לליגיונרים, שראו את אנשי הפלמ"ח נכנסים לכפר, היה יסוד לחשוש מפני התקפה. ⁹ יומיים אחרי נפילת השישה, יצאו מקיבוץ משמר-הנגב שתי חוליות לחפש יעדים לפעולות-גמול. בכל חוליה היו חמישה אנשים, סטן אחד ורימון. חוליה אחת נתקלה בריכוז של ערבים, ונסוגה לבסיס. חמשת אנשי החוליה האחרת, בפיקוד ישעיהו ספקטור, הגיעו לבור-מים, ישבו לנוח לידו ואכלו כריכים. לפי דוח שהתקבל במטה הפלמ"ח, "לא הוציאה החוליה תצפיות [שמירה], וכך הצליח ערבי [אבו-עישה] להתקרב, והרג שלושה אנשים ביריות". שני האחרים ניסו לברוח, אך הבדווים ממאהלים סמוכים חסמו את דרכם, והרגום. ¹⁰ בשלושה-עשר בדצמבר יצאה כתת אבטחה בטנדר ממושב תקומה לסיור לאורך קו-המים המערבי, לכיוון משטרת עימארה. ליד אחד הוואדיות ירדו מהטנדר חמישה מאנשי הכתה, המשיכו את הסיור ברגל, נתקלו בפרש ערבי חמוש, וניסו לחוקרו מפני שחשדו בו בחבלה בצינור. הוא כיוון אליהם את נשקו, והם ירו בו למוות. לשמע היריות נהרו בדווים למקום התקרית. הקרב היה קצר. שניים מאנשי הכתה נפגעו מיד, ושלושת האחרים נסוגו אל בית ידידם אבו-מואלין, בתקווה שייתן להם מחסה, אך הוא הסגירם לידי התוקפים. מודיע ערבי סיפר, שהשלושה שלפו רימונים והתכוונו לפוצצם, ולמות יחד עם התוקפים, אך כדור רובה פגע באחד הרימונים, והוא התפוצץ. השלושה נפצעו, והבדווים חדרו לבית והרגו אותם. ¹¹ נפילת שלוש החוליות בנגב הסעירה את הפיקוד העליון. הערביסטים טענו, כי הפלאחים והבדווים, תושבי הנגב, הנם שקטים יחסית, ואפשר להגיע אתם להבנה, או, לפחות, לתמרן אותם לאי-התקפה, וכי לא הבדווים יזמו את ההתנקשויות.

בארבעה-עשר בדצמבר, יום אחרי שנפלה חוליית תקומה, הציע שלום עשת (פריץ אייזנשטדט), היועץ הצבאי של בן-גוריון, לפנות את כל ארבעה-עשר היישובים שמדרום לקו עזה-באר-שבע, ולהעביר את כל ארבע-מאות חבריהם לישובים הצפוניים. הנימוקים: "הציוד לא מספיק ואי-אפשר לשלוח יותר. יש הרבה בדווים, ואם יפגעו במחנות בדווים, יותקפו גל אחרי גל". בן-גוריון; "מדוע לא נשלח [לנגב] תגבורת של, נאמר, חמש-מאות איש עם נשק"? עשת: "דרושים גם ביצורים". בן-גוריון: "נעשה ביצורים". עשת: "לזה דרושים שבועיים". "אולי במשך השבועיים עדיין לא תהיה התקפה קשה כזאת"? ניסה בן-גוריון להרגיע את יועצו הצבאי. לעשת, ששירת בצבא הבריטי, היו מוניטין של בעל-ידע צבאי, אך בן-גוריון לא קיבל את דעתו, והורה לו לתכנן את ביצור הנגב עוד בו ביום. ¹² עד שעשת הביא את התוכנית, ניהל בן-גוריון סדרה של התייעצויות. ראשונים נקראו לחדרו גלילי, הרמ"א, וידין, ראש אג"ם. בן-גוריון שאל מה עשויה להיות תגובת אנשי היישובים על הצעת הפינוי. השואל והנשאלים היו תמימי-דעים: פינוי יישובי דרום הנגב מנוגד להיגיון המדיני של המלחמה. יושב-ראש הנהלת הסוכנות רצה להיות בטוח באיתנות רוחם של אנשי היישובים, וגלילי סיפר לו על שיחותיו אתם ועם ראשי תנועות ההתיישבות, ציטט את דברי יצחק טבנקין, "אסור לפנות אפילו כבשה אחת", והציע לשלוח את יצחק שדה, יועצו הצבאי של בן-גוריון, המתוסכל מחוסר-מעש, לבדוק מה קורה בנגב. ¹³ המוזמן השלישי היה מפקד הפלמ"ח יגאל אלון. גם אותו שאל בן-גוריון לדעתו על הצעת עשת. אלון השיב, שבזכות היישובים ייכלל הנגב במדינה היהודית, ובן-גוריון לחץ את ידו בחום. ¹⁴ באותו היום הגיש עשת לבן-גוריון את תוכניתו לביצור הנגב: "חמישים לוחמים לכל נקודה, בסך הכול אלף איש, ארבע חטיבות [פלוגות] מחץ, שישים ושישה איש בכל אחת, בסך הכול מאתיים שישים וארבעה איש. עשרים איש לחטיבת אספקה. קבוצת חמישה-עשר מהנדסים, שתי פלוגות פלמ"ח - מאתיים וחמישים, ארבעה אווירונים, בסך-הכול אלף חמש מאות ארבעים ותשעה איש. פינוי ילדים ונשים לא כשירות [ללחימה] לצפון [מקו] עזה-באר-שבע. בכל נקודה ארבע עד חמש סוכות-ביצור [עמדות מחופות] אלפיים לא"י [לירות ארץ-ישראליות] כל אחת. בנקודות גדולות מרכז מבוצר להחזיק לא-לוחמים. גדרי תיל-משולש ושדה-מוקשים סביב כל נקודה. פטרול נודד, של חמישה-עשר איש כל אחד, סביב הנקודות. שני כלי-רכב".

בשש בערב פגש בן-גוריון את נציגי המרכז החקלאי, הוועד-הפועל של ההסתדרות ו"סולל-בונה", ואמר להם: "דרושים מאתיים אלף לא"י לתוספת אלף איש, ביצורים, גדרי-תיל, כלי-רכב, ציוד פטרולים, מוקשים, עובדים וכו'". אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי, ענה: "הקרן-הקיימת, יחד עם קרן-היסוד, מוכנה לתת ארבע מאות אלף לא"י לחיזוק היישובים ולתוספת נקודות בנגב, והיא מוכנה לקבל הלוואה לשם כך. חברת-החשמל מוכנה להלוות מקופות-התגמולים מאתיים אלף לא"י, אבל הפועלים מתנגדים. 'נשר' [חברת המלט], מוכן להלוות חמישים אלף לא"י". בישיבה הוקמה ועדה, והוטל עליה להכין, עד הבוקר, תוכנית ל"מימון אספקה, חומרים ועובדים". חברי הוועדה: יגאל אלון, אליעזר שושני (גזבר הפלמ"ח), זלמן ארן, לוי אשכול, אברהם הרצפלד, אברהם חורין והילל כהן. ¹⁵ באותו היום הורה ידין, לפי הנחיית דוד בן-גוריון, להעביר לנגב, מחי"ש בתל אביב והדרום, שמונים לוחמים, מאורגנים בשלוש מחלקות. הם חולקו לארבעה יישובים: ניר-עם, תקומה, בארות-יצחק וגבולות. נוסף על תגבור היישובים, הם השתתפו באבטחת צינור המים ובליווי שיירות.¹⁶ הפקעת שמונים לוחמים ותיקים מחטיבת "גבעתי" שטרם החלה להתארגן, בגלל מחדלי הפלמ"ח בנגב, פגעה בה מאוד, שכן הלוחמים האלה אמורים היו להיות שלד הפיקוד הזוטר של "גבעתי". ניסיונם והידע שלהם אמור היה להכניס במהירות את המגויסים החדשים לפעילות המלחמתית. את המחיר שלמו, בין היתר, קיבוץ ניצנים וחבריו.

1. ראיון עם שמעון אבידן. 2. קורפוס 2 הפולני – כוח, שארגן גנרל ולדיסלאב אנדרס במסגרת "הצבא האדום" אחרי פלישת גרמניה לברית-המועצות, בעקבות הסכם בין הממשלה הפולנית הגולה לבין ממשלת ברית-המועצות. הקורפוס לא לחם בחזית הרוסית, אלא נשלח לפרס (אירן), כדי לתגבר את הכוחות הבריטיים, ובמסגרתם הגיע לארץ-ישראל, למצרים ולאיטליה, שבה לחם בעיקר במערכת מונטה קאסינו. לכוח נלוו המוני אזרחים פולניים (רבים מהם יהודים), שהיו פליטים בברית-המועצות. 3. גם מנחם בגין הגיע כך ארצה. 4. פונדק, חמש משימות, עמ' 151; מאיר דווידזון, הכול היה חפוז כל כך, מערכות, 1975. 5. יצחק אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, מטה 2 – פלמ"ח לשעבר (פנימי) אדר תש"י, עמ' 5-4; סדרת ראיונות מוקלטים עם משה נצר ב-1980-1978 – בארכיון המחבר. 6. ראיונות מוקלטים עם דוד ניב ב-1980 – בארכיון המחבר. 7. שמות ששת ההרוגים: אסף שכנאי, מרים שחור, מאיר וינשטיין, יעקב זיידמן, יוסף בקרמן ואריה לדר. 8. אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, עמ' 20-17 ; דוד ניב, שם. 9. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמ' 56. 10. ארכיון צה"ל, דוח פלוגת סיור ממשמר-הנגב, 11 בדצמבר 1947; יצחק אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, עמ' 22-21; שמות חמשת ההרוגים: ישעיהו ספקטור, אברהם ברוקס, נח דסקל, מנחם חונן ומרדכי קלמן. 11. אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, עמ' 22. שמות חמשת ההרוגים: שמואל אונגר, ישראל ברקוביץ, שבתאי סלינס, אריה שורצמן ויצחק שוסטר. 12. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמ' 44. 13. סדרת שיחות עם ישראל גלילי בשנים 1983-1977. רישומי השיחות – בארכיון המחבר. 14. ראיונות מוקלטים עם יגאל אלון בשנים 1972-1970 – בארכיון המחבר. 15. בן-גוריון, יומן המלחמה, עמ' 45. 16. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 62.