גדס"רים במלחמת יו"כ (5): החמצה תפקודית

אחרי מלחמת ששת הימים כינס אל"ם מוסה פלד (אז – ראש מחלקת תורת לחימה במה"ד) את כל מפקדי פלוגות הסיור לשמוע את לקחיהם מהמלחמה. נראה, כי מסקנות הכנס הנחו את הקמת גדס"ר 189 (הסדיר) במלחמת ההתשה. אחר מלחמת ההתשה פורק גדוד 189, שפעל כשנה בלבד, ורוב אנשיו שוחררו למילואים, ולא הוצבו ביחידות סיור.¹ הרעיון לממש את הרעיון להפעיל גדס"רים באוגדות הנחה את עבודת מפקדת גיסות השריון. אל"ם דב תמרי, שסיים את תפקידו כמח"ט 401, והוצב כסגן-מפקד גיסות השריון, עיצב את הגדס"רים במתכונתם החדשה, ופיקח על אימוני הקמתם בשנים 1973-1972 באמצעות ענף הסיור במתקן האימונים בצאלים. כאמור, הספיקו להקים רק ארבעה גדס"רים לשבע אוגדות² – כיוון שלמרות ההתרעות הנשנות (כמו "כחול-לבן"), לא הייתה תחושה של מלחמה קרֵבה. במסגרת ה"קונספציה", נצפתה המלחמה רק לשנת 1975. ובעצם אימוני ההקמה היו חלקיים, ורוב מפקדי הכוחות חסרו הכשרה שריונאית. הסיירים היו צריכים הסבה לנגמ"ש M-113 ולסיור שריון, והגדודים, שהיו עדיין במהלכי הקמה, היו זקוקים להרבה אימונים, כדי שיוכלו להגשים את התקוות שתלו בהם - בעיקר, כיוון שהרעיון להפעיל פלוגות אחודות (היברידיות) של טנקים ושל נגמ"שים היה חדשני בצבא. במקביל, היו צריכים להנחיל למפקדי האוגדות את התודעה, שיש בידיהם גדוד סיור, שיכול לתת להם מודיעין קרבי ולא רק משימות סיור פשוטות (קישור, הובלת כוחות, ניווט וכדומה), או משימות חרמ"ש. כדי למצות את הפוטנציאל הגלום בגדוד סיור, צריכים לחשוב מראש על משימותיו בתוכניות האוגדה למלחמה. למיטב ידיעתנו, הדבר נעשה רק בין רפול, מפקד אוגדה 36, לחנני תבור, ממלא-מקום מג"ד 134. בשום תרגיל אוגדתי בשנים 1973-1972 לא השתתף גדס"ר, ולא תורגל בעבודה מול אוגדתו – אם באימונים בלי כוחות (תטל"גים), אם במשחקי מלחמה ואם באימונים עם כוחות. הגדס"רים היו גדודי מילואים באוגדות – בניגוד לגדוד 189 במלחמת ההתשה, שהיה סדיר. כתוצאה מכך היה קושי רב להכשיר את אנשיהם, ולתרגל את היחידות. ובנוסף – הרבה היה תלוי ברצון הטוב של מפקדים ושל חיילים, שהתנדבו לשירות מילואים (גם ללא תשלום) מעבר לחובתם. מצד שני, לא הייתה תחושת דחיפות בפתרון בעיות שצצו. דוגמה בוטה לאווירה זו הנם המקלעים החשמליים בצריחוני המפקדים בטנקים M-60A1 מגח 6, שהושבתו עקב תקלה מיד עם הגעת הטנקים ארצה. המקלעים לא הצליחו לפעול באבק הישראלי, והבעיה לא טופלה עד המלחמה, והעיקה.³ אך היו גם בעיות בציוד לחימה ובמשאבי-אנוש, שהטיפול בהן נדחה בגלל תחושה זו.

הקרב המודרני של דיוויזיות (אוגדות( שריון – כתב החוקר הגרמני מידלדורף בשנת 1956⁴ - יתנהל יותר מתמיד בתמורה מתמדת של תמרון ומגע החלטי, ודורש סיור משוריין חזק יותר מאשר קודם (כלומר, במלחמת העולם השנייה – המחברים). גדס"רים – כאמצעים, המכינים השגת ניצחון - צריכים, לדעתו, גם בעתיד להיות חלק בלתי-נפרד מדיוויזיית שריון. על שימוש בלתי נכון וקל-דעת באמצעי היקר הזה ישלמו עוצבות השריון באבדות כבדות. על היסוד הזה אפשר להציג דרישות עקרוניות להפעלה קרבית, לארגון ולחימוש של גדודי סיור מודרניים בדיוויזיות שריון. מפקד גדוד סיור חייב לחשוב בממדים של דיוויזיה ומעלה. הוא יפעל במגע קרוב עם פיקוד הדיוויזיה, שישתף אותו בדיון על המצב ובקבלת החלטות במשותף. יש להימנע בכל שאפשר מפירוק גדוד הסיור ומהטלת כמה משימות מקבילות עליו. הגדוד יפעל בהצלחה רק כאשר יופעל במלוא סדר כוחותיו. גדס"ר, כקבוצת קרב, אינו צריך לקבל משימה להנחית מכות בעומק הגנת האויב. לטובת המשך הפעולות הקרביות של הדיוויזיה, יש לשמור על הגדוד כאמצעי לסיור משוריין. לפיכך, ממליץ הגרמני - א. גדס"ר צריך להיות בעל עבירות ומהירות עדיפה. אלו תנאים לביצוע משימותיו. חשוב שכל חלקיו יהיו בעלי עבירות ומהירות זהות. ב. כל מטען עודף בארגון הגדוד יש "להשליך מהסיפון". ג. גדס"ר מנהל פעולות בזק ומקיים קשר רדיו רציף עם הדיוויזיה שלו. ד. יש לספק לגדס"ר אמצעים יעילים נ"ט אורגניים; יש לדחות כל פתרון, המתבסס על אמצעים "מאולתרים" (לא-אורגניים). החוקר הגרמני מדגיש, כי גדוד סיור מנהל את הקרב על-מנת לקבל מודיעין. לשם כך הוא מנצל את ניידות כל יחידותיו. השיטה העיקרית לפעולתו היא החלפה מתמדת בין תצפית ובין קרב. כל יחידותיו פועלות כלהקה מתוזמנת, כש"כלים" שונים משלימים אלה את אלה, ומביאים למטרה משותפת. המטרה היא לקבוע את המקום ואת הכיוון למכה מפתיעה של כוחות הדיוויזיה המשוריינת. יכולת לסייר במרחב גדול, תגובה מיידית וריכוז כוח מהיר בנקודה המכריעה מבטיחים הצלחה לפעולת הגדוד. ניצול הצלחה זו נובע מקשר רציף עם הדיוויזיה. לקרב של הגדס"ר אין שום מוסכמה, קובע הגרמני. הגדוד מנהל את קרבותיו בלי תבנית כיוָן שכל תבנית מנוגדת לאופי פעולתו ומביאה לכישלון. לכן, הצלחת הגדוד במידה רבה תלויה ברצף הקשר, ביכולת המפקד וכל סייר בנפרד לקבל מהר החלטות נכונות וכן ביכולתו לפעול באופן אמיץ והחלטי. במצב מבטיח יש לפעול מבלי להמתין לפקודות. כל סייר צריך לדעת מה עליו לעשות. כל סייר עשוי להיות במצב, שלהחלטתו, שתתקבל מהר וביוזמתו, יהיו תוצאות חשובות ביותר. סיירי שריון צריכים לחשוב ולפעול כ"ציידים".⁵ הם זקוקים לכוח הדמיון ולפעול בלי מורא. בשורותיהם אין מקום לאופי רפה. אפשר לנסח, לדבריו, את עקרונות הסיור המשוריין בתנאים המודרניים כך: 1. סיור משוריין אינו מתבטא בנקישה זהירה על הדלת, אלא בפעולות החלטיות. במקרים מסוימים, כאשר יש סיכוי להצליח, תיפרץ הדלת בפתאומיות במכה חדה. 2. התחלה חפוזה מדי בהפעלת הגדוד היא הצעד הראשון לאי-הצלחה. את המשימות יש לשקול בקפדנות, ולהחליט בשקט. פקודות יש לתת בלשון חדה וברורה. 3. בכל צורת הקרב יש להימנע מפיזור הכוחות. ניידות גבוהה של הגדוד מאפשרת בכל נקודת זמן ליצור עתודה. זה חשוב במיוחד בפעולה בחזית רחבה. מפקד גדס"ר יוכל לקבל החלטות בהתאם לנסיבות המשתנות רק אם יש לו כוח עתודה, והוא יודע לנצל לטובתו את ההזדמנויות הנוצרות. 4. אם נוצרת ההזדמנות להגיע להצלחה בפעולה מהירה ובעלת עוצמה, יש לפעול מיד, כדי להשפיע לטובה על מהלך הקרב המתפתח. כל עיכוב והשהיה מעמידים את ההצלחה בסימן שאלה ועלולים להביא לאבדות בלתי-מוצדקות בפעולת-נגד של היריב. 5. כעקרון, את הסיור מעניינים מקומות התורפה של האויב ולא מקומות העוצמה של מערכיו. דווקא במקום התורפה אפשר להשיג הצלחה גדולה יותר. לא צריך להיכנס למגע עם היריב החזק, כי זה קושר את הכוח ואת תשומת-הלב לגזרה שלא במקום הנחוץ. 6. הסוואה בכל צורה חייבת ללוות את הגדס"ר. יחד עם אמצעים להונאה היא יוצרת תנאים לפעולה מפתיעה. הלילה יכול להיות בעל-ברית נאמן בפעולות הגדס"ר.⁶

אלופי הפיקודים ומפקדי האוגדות נכנסו להלם עקב התמוטטות מערכי צה"ל בשעות הראשונות למתקפה בגולן ובחזית התעלה. המצרים והסורים הפתיעו בביצועיהם (למרות שדובר על כך במשחקי המלחמה, שערכו המטכ"ל ופיקוד הדרום). למעשה, אחרי כשש שעות, התמוטטו מערכי צה"ל, תפיסותיו ותוכניותיו. כוחות האוגדות נשחקו בתנועה מהימ"חים אל קווי המגע ואל נקודות הפריסה המתוכננות. אוגדה 252 ואוגדה 36 איבדו כוחות - ובעיקר, טנקים, תותחים ואנשי צוות - בקרבות הבלימה, וסדר כוחותיהן הצטמצם מאוד, הרבה מעבר לחזוי מראש. הלחץ הנפשי והרגשי כתוצאה משבירת כל המוסכמות היה אדיר - למרות שבמשחקי מלחמה לפני פרוץ המערכה נחזתה אפשרות של צליחה כוללת של הצבא המצרי, אך מפקדי הצבא החליטו להתעלם ממנה, והגדירוהּ כבלתי-סבירה. צה"ל לא היה מוכן להגנה בסיני. משך כשש שנים וחצי - כולל מלחמת ההתשה - לא נעשתה כל הכנה קרקעית של ממש (מיקוש, מכשוּל וכיוצא במין אלה) לקרב הגנה בסיני. כתוצאה מכך, יכלו הכוחות המצריים לנוע ללא הפרעה כמעט עד לאזורי עצירתם המתוכננת.⁷ צה"ל לא התכונן למלחמה – למרות ההתרעה ולמרות שהוכרזה בו כוננות ג' – אלא ליום קרב ואולי לחידוש מלחמת ההתשה. תוכנית "שובך יונים" - בשתי גרסאותיה - לא השיבה לצרכים המתפתחים; ובעיקר, שמשום-מה לא בוצעה כלל עד שנפתחה האש. אז כבר היה מאוחר מדי לבצעה: המצרים השתלטו על הכניסות למעוזים ("סנפירים"), ומנעו את חבירת הטנקים אליהם – מקרוב ומן הסוללה, שהקימו ממערב לתעלת סואץ.⁸ צבי לניר, 1983, הגדיר זאת כהפתעה בסיסית, שטרפה את כל הקלפים.⁹ לפי אבן ומעוז, 2012, ״מטרות הלחימה של צה"ל נתגלו ... כאוסף ריק של ססמאות ו(של) משאלות שבלב. תוך שעות מספר נופצו תורות הלחימה של צבא היבשה ...״.¹⁰ הדברים ניכרים היטב בדברים של תא"ל עמי מורג, שפיקד על גדוד טנקים (מיל') 599 במלחמה, של תא"ל יום-טוב תמיר, שפיקד על גדוד טנקים סדיר 9, של אל"ם ד"ר יעקב חסדאי ושל תא"ל אמיר ראובני, שפיקד על גדוד מילואי חי"ר 68.¹¹ שאלה פתוחה – האם הצליחו הצבא ומפקדיו להתאושש מהמשבר אחרי כעשרה ימים, כפי שטוענים אחיקם אורי¹² ואחרים, או שהמשבר המשיך להכות בהם, לפחות, עד תום מלחמת יום הכיפורים?¹³ יש הסבורים, כי המשבר הוחרף כתוצאה מחוסר-מקצועיות של הפיקוד הבכיר בצה"ל, שסבל מיוהרה מופרזת, משאננות ומזלזול באויב. כך, מספר גלעד שרון, כי אביו אמר בפרוץ המלחמה, "... (עד) היום אנחנו רגילים רק לנצח ...".¹⁴ כל אלו החריפו את חוסר המקצועיות, ותוצאותיו היו אנושות. מול השחיקה הגדולה ולנוכח ההפתעה המשתקת, היה בשתי החזיתות "רעב" לכל טנק ולכל איש צוות טנקים. גדודי הסיור פורקו, למעשה, והפכו לגדודי טנקים מוקטנים. מפקדי הצבא התעלמו מהחי"ר (שרובו היה בכושר מבצעי נמוך) - פרט לעוצבות חיר"ם - וכמעט שלא הפעילוהו. למרות שרוב המפקדים היו אנשי חי"ר, שהוסבו לשריון,¹⁵ רובם לא היו מתורגלים בהפעלת חי"ר,¹⁶ והעדיפו להתעלם ממנו בתואנות שונות.¹⁷ בתנאי הפתיחה הקשים של המלחמה בשתי החזיתות נוצרה בצה"ל תחושה של מחסור משווע בכוחות טנקים, שדוכאו בידי הכוחות התוקפים. העלאת חטיבה 7 מסיני לגולן ומשלוח חטיבה 460 לסיני היו אמורות להתגבר על המחסור, ולא היא. כתוצאה מכך הפכו מחלקות טנקים (וגם טנקים בודדים) למצרך יקר-מציאות בקרבות הבלימה ואחריהם. לפיכך, ויתרו מפקדי האוגדות על שירותיהם של גדודי הסיור ככוחות סיור אוגדתיים, והטילו אותם למערכה ככוחות טנקים. כך, הקצה שרון, מפקד אוגדה 143, את גדס"ר 87 לחטיבה 14, ששיוועה לטנקים אחרי שחיקתה בשלושת ימי קרבות הבלימה. "... מודיעין טקטי היה בעיה ברורה (ב'אבירי-לב') ... יחידת סיור זמינה (גדוד 87) צורפה ... לחטיבת שריון (חטיבה 14), ולאחר מכן שימשה כגדוד טנקים בהתקפה על צומת 'טרטור'-'לכסיקון', שהביאה להרס הגדוד. הפיתוי להשתמש בגדוד סיור מצויד בטנקים כיחידת קרב, גם כאשר המפקד זקוק מאוד למודיעין (קרבי), גדול מאוד, במיוחד כשגדוד הסיור כבר הוקצה ישירות לחטיבה, שיש בה כמות מוגבלת של טנקים מלכתחילה" – סיכם קולונל ג'ון מקגראת, חוקר בצבא האמריקני,¹⁸ את לקחי קרב הצליחה. דבריו נכונים גם לקרבות אחרים במלחמת יום הכיפורים. הוויתור על נכס מניב מודיעין - כמו גדס"ר - לטובת הגדלת סד"כ הטנקים באוגדה מעיד על ליקוי חמור בתפיסת המפקדים. הוא נובע מהבנה לקויה, שאין חשיבות לידע האויב. ואכן, כתוצאה מהוויתור על הגדס"רים לא נותרו לאוגדות יחידות סיור, שייתנו את תמונת האויב - עד ההיתקלות עמו.¹⁹ מושכל יסוד בצבאיות הנו ההבנה, כי האויב הנו חלק משדה הקרב ואינו קישוט; והוא יכול להתנגד, להפריע ולסכל את מאמציך. לכן, הערכת-מצב נפתחת בשני עניינים - קרקע ואויב. זו תובנה בסיסית במקצוע הצבאי ובתורת הפיקוד. לפיכך, תמוהה התובנה המשובשת, שהונחלה למפקדים בצה"ל, שהאויב רק בורח.²⁰ לפיכך, חשוב במלחמה, או בקרב, לאסוף מודיעין ומודיעין קרבי במיוחד, כדי להיות נכונים לפעולת היריב. הוויתור על מידע על האויב נובע גם מהעובדה שאין אויב באימונים, ואת האויב מדמות מטרות, או חביות, שהנן סבילות בלבד. אימונים בתנאים ריאליים – אימונים דו-צדדיים – יכולים לתת את התחושה של התנגדות אויב. שרון הקים באוגדתו את "כוח רומאי" בפיקודו של סא"ל אמציה חן (פצי) – שפיקד על סיירת "שקד", ובאותו הזמן היה חניך במכללה לפו"ם. "כוח רומאי" היה כוח מיוחד, שלחם בקומנדו המצרי²¹ ובקציני תצפית קדמיים (קת"קים),²² וביצע משימות סיור – בין השאר, בהובלת כוחות ודרגי אספקה בדרכים עוקפות אל הגשרים, שהדרכים אליהם נחסמו, כדי שיחצו את התעלה מערבה – פעולה חשובה מאין-כמותה, שהצילה את גורל מערכת הצליחה.²³ דווקא ההפעלה המוצלחת של "כוח רומאי" מלמדת עד כמה שיוועו האוגדות לכוחות סיור מיומנים, שיבצעו את מלאכתם. שהרי בלעדי הסיור, היו צריכים לקרוא לכוחות חיר"ם שהיו נדירים למדי²⁴ לבצע משימות קרביות ואף לבצע משימות פשוטות של חי"ר - אבטחה ושמירה - כדי להקל על צוותי הטנקים.²⁵

1. ראיון עם פרופ' המל. 2. למעשה – שש אוגדות ומפקדת אוגדה משימתית. במלחמה פעל כוח נמר כמפקדת אוגדה. 3. גדוד 410 יצא לקרב ב"מיסורי" בעשרים באוקטובר ללא מקלעים. בגדס"ר 87 הספיקו להתקין כנות למקלעים מכניים לפני היציאה למבצע "אבירי-לב" בחמישה-עשר באוקטובר. תכתובת אלקטרונית עם סא"ל דני קריאף, שהיה מ"מ בגדוד 407, בארכיוני המחברים. 4. Eike Middeldorf, 1956. Taktik im Russlandfeldzug. 5. הכוונה לחי"ר קל, הפועל עצמאית, ונקרא בגרמנית, "ייגר" – צייד. 6. תודתנו לד"ר מיכאל ברונשטיין, עמיתנו, על תרגום המסמך. 7. הדוגמה הבולטת הנה מתחם "מיסורי", שלפני מלחמת יום הכיפורים לא נחשב כלל למשמעותי, והפך לשטח חשוב להיערכות ארמיה 2 המצרית. 8. הרצאות תא"ל יום-טוב תמיר ותא"ל אמיר ראובני. 9. צבי לניר, 1983. ההפתעה הבסיסית. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 10. אבן ומעוז, 2012, עמ' 52. 11. ראו בפרקים נפרדים בספר הזה, שכתבו שלושתם – העורך. 12. אחיקם אורי, 2004. הפתעת מלחמת יום הכיפורים – בחזית סיני. אוניברסיטת תל אביב (עבודת תזה לתואר שני); ראיון עם תמרי. 13. הסוגיה נידונה במאמר נפרד בספר הזה של ד"ר מיכאל ברונשטיין על שלושת הימים הראשונים למלחמה – העורך. 14. ג' שרון, 2011, עמ' 182. 15. פלוגת הסיור של חטיבה 14 הופעלה במלחמה כפלוגת חרמ"ש ת"פ גדוד 52 ולא כפלס"ר. 16. אבן ומעוז, 2012, עמ' 157. 17. שיחה עם חופי. 18. John J. McGrath, 2005. "Sinai 1973: Israeli Maneuver Organization and the Battle of the Chinese Farm." In John J. McGrath, Editor. An Army at War. Change in the Midst of Conflict. The Proceedings of the Combat Studies Institute, 2005 Military History Symposium. Fort Leavenworth, Kansas: Combat Studies Institute Press, p. 86. 19. דוגמה מעניינת לכך היא ההתקפה של כוח-המשלוח העירקי ב"מובלעת", שבלמה בשנים-עשר באוקטובר את התקדמות אוגדה 210. 20. זה לא היה בהרבה מקרים במלחמות ישראל, והסיפור נובע מתרבות של זלזול באויב. 21. בין השאר, השמיד "כוח רומאי" את המארב של הקומנדו המצרי, שבלם באזור רומני את הגעת חטיבה 217 לחזית. 22. ג' שרון, 2011, עמ' 186. 23. שיחה בלתי-מתועדת עם אמציה חן (פצי). השוו למאמר, "ימי צליחה" של ד"ר ברונשטיין בספר הזה – העורך. 24. בצה"ל היו אז שתיים-שלוש חטיבות מילואי צנחנים בלבד (חטיבה 317 הנשר בפיקוד הצפון, חטיבה 247 באוגדה 143 וחטיבת הבִקעה), שהוקצו לשלושת הפיקודים המרחביים. 25. McGrath, 2005, p. 86. בפרק הבא: ויתור נמהר על הגדס"רים