פלוגת כ' נעה לכיוון "מילאנו" ופלוגה מ' – ל"מפרקת". הייתי עם פלוגה כ', והגענו די קרוב ל"מילאנו", שהיה תחת ההפגזות ותקיפות אוויר, אבל מצבו נראה טוב יחסית ל"מפרקת". פלוגה מ' הסתבכה בדיונות, והחלטתי לשנות את המשימות: פלוגה כ' תשאיר מחלקה בקנטרה, ושתי מחלקות ינועו ל"מפרקת". פלוגה מ' תגיע לקנטרה, תחבור למחלקה מפלוגה כ', וכולם ינועו יחד ל"מילאנו". התוכנית החדשה נתנה מענה לקושי במסלולי התנועה, ונתנה מענה סביר להפגזות. עדיין לא היה ברור, שהחי"ר המצרי מהווה בעיה לא פחות קשה. ב"מפרקת" היו צעקות, שיורים עליהם עם להביורים והם נשרפים. הטיתי את המשקל יותר בחזרה ל"מפרקת", מתוך תפיסה, שהטנקים יפתרו את בעיית ההתקפה על המעוז. ואכן, פלוגה כ' המוקטנת הגיעה ל"מפרקת". המ"פ נכנס למעוז, ונהרג מיד. הטנקים תפסו עמדות מסביב, והתחילו לירות על המצרים הצולחים את התעלה. בו בזמן הם הותקפו על-ידי חי"ר מצרי, שהיה מסביב למוצב, ונורתה עליהם אש טנקים מהרמפות הגבוהות ממערב לתעלה. הטנקים שלנו השיבו אש, ופגעו בטנקי אויב, אך המצב היה לרעתנו. אש האויב חייבה התחמקות מתמדת בשטח טובעני, שהקשה על התחמקות. בהדרגה נפגעו טנקי הפלוגה, והיא "נגמרה". פלוגה מ' מתוגברת במחלקה מפלוגה כ' החלה לנוע לכיוון קנטרה. בשטח כבר היו ציידי טנקים, והטנקים התחילו להיפגע. גם פלוגה מ' "נגמרה" בקרב בחי"ר בטווחים קצרים ובשטח טובעני. טילים סאגר מהסוללה בגדה המזרחית וטנקים מהרמות ממערב לתעלה ירו על הטנקים שלנו מטווחים רחוקים ומטווחים בינוניים. בינתיים הצלחתי ליצור קשר עם סגן מירון אלתגר, סגן-מפקד פלוגה ל'. הוא דיווח, שהוא נמצא בעמדות ה"סנפירים" מאחרי מעוז "כתובה". במלים אחרות, הצליח להגיע ליעדו. ממנו קיבלתי גם דיווח, שמחלקה א' (שני טנקים) הגיעה ל"בודפסט", ולוחמת נגד הכוח המצרי, שתוקף את המעוז. זו גם הייתה שיחתי האחרונה עם מירון.³ הטנקים שלו לחמו מה"סנפירים" במגמה לפגוע במצרים, שצלחו את התעלה בסביבת המעוז, באלה שתקפו את המעוז ובטנקים על הרמפות הגבוהות. הסיפור חזר על עצמו בכל מקום. לא חסרו מעשי גבורה, והם לא הספיקו נגד העדיפות הטקטית של המצרים. עדיין לא תפסנו את המהות. מחלקת חרמ"ש של גדוד 184 נשלחה אלינו כתגבורת – רוני ויצנר, המ"מ, והמ"כ נפתלי נהרגו, חיילים נוספים נפצעו, ושרידי המחלקה התפנו לאחור. ניסיתי לרכז כוחות מול שני מוקדי הפעילות, "מילאנו" ו"מפרקת", ולהבהיר למפקד הגזרה, כי המצב חמור. הוא שאל מה קורה בפלוגה, שהייתה אמורה לחבור למעוזים מאחורי המלֵחה. אף אחד לא ענה בקשר. כאן הסתיים למעשה השלב הראשון בלחימה. בשלב הזה נפגעה חטיבה 14 על שלושת גדודיה: גדוד 9, גדוד 184 וגדוד 52.

בגל הבא נכנסה לקרב חטיבת השריון 401 של דן שומרון. הכוח העיקרי שלה – בסד"כ של שני גדודים – עבר לגזרה הדרומית, וקלט את מה שנשאר מגדוד 52 (כחצי מהגדוד המקורי). בסד"כ הזה קיבלה חטיבה 401 אחריות על הגזרה הדרומית. בפועל, חטיבה 401 וחטיבה 14 החליפו ביניהן גדודים, כשגדוד 79 (בגדוד היו שתי פלוגות טנקים ופלוגת חרמ"ש) עבר מחטיבה 401 לחטיבה 14. פלוגת החרמ"ש עברה אלינו כתגבורת. הפלוגה הוקצתה לי באחת-עשרה בבוקר, ולא הבנתי את העניין עד היום, למרות בדיקותיי. כשהגיעה הפלוגה, המ"פ התקשר. חשבתי, שיש לו טנקים. אז אמר לי הקמב"ץ, שפלוגה י' היא חרמ"ש. לא עברו שלוש שעות, ומהפלוגה נותר מ"פ עם נגמ"ש בלבד. ניסיתי לצוות כוח בהרכב מחלקת טנקים בפיקוד יובל נריה, סגנו של נועם דביר, מ"פ כ', ועוד מחלקת חרמ"ש. את הכוח שלחתי בציר עוקף-קנטרה מצפון, בניסיון לחבור לפלוגה ל'. הכוח נפגע קשה. חלק מהטנקים שקעו בניסיונות להתחמק מטילים נ"ט סאגר. גם מחלקת החרמ"ש נפגעת אנושות בניסיונה לחבור לטנקים, שלחמו בסביבת "מפרקת". המצב הורע, והצטמצמנו. בסוף נותרתי עם שני טנקים. היו לי חמישה טנקים. שלושה התנגשו – מרוב עייפות, כנראה – ובכוח נשארו רק שניים כשירים. פתאום, בשמונה-תשע בערב, קול בקשר – מפקדת החטיבה התעוררה. אבל זה היה קול חדש. זיהיתי את קולו של תא"ל קלמן מגן,⁴ כיוון שפעם הייתי קצין אג"ם שלו.

בשמונה בערב כבר הבנו, שאנחנו במלחמה. אבל, לא בטוח שבכל הדרגים הבינו זאת. תא"ל מגן התקשר. הוא חדש, ורק עכשיו הגיע לגזרה, ורצה דוח מצב – זה לפי הספרים בשריון. אגיד לו, שאני עם שני טנקים? שהטנק שלי נפגע מארטילריה, שהוא מכוסח לגמרי, ואין לו קשר? הרי עברתי לנגמ"ש, כי לא רציתי לחכות עד שיסדרו לי טנק מג"ד עם כל הקשר. לנגמ"ש יש מהירות ועבירות, ואלה והזמן חשובים לי. מה אגיד לקלמן? והמצרים בוודאי בהאזנה. אבל הוא הבין בין השורות של דיווחיי, ואמר "החזק מעמד!" גם זו שבלונה. ככה אמרו: עמוד 95 סעיף ג' (5), "החזק מעמד". מה אפשר לעשות? הוא אמר: "יש תגבורת בדרך". פתאום הרגשתי: "טוב. יהיה פה משהו". לא עבר זמן רב, ואל"ם גבי עמיר, מח"ט 460 – חטיבה סדירה, חטיבת בית-הספר לשריון – הופיע בקשר. כך התחיל השלב השלישי של הלחימה באותו היום. חטיבה 460, האחרונה באוגדה, נכנסת למערכה. מגן קיבל בבלוזה פלוגת טנקים מתוגברת – "כוח לפידות", שהיה פלוגה מגדוד 196 בחטיבה 460. פלוגות אחרות של הגדוד קיבלה חטיבה 14. אליי הגיע גדוד 198, שיצא מרפידים ב-42 טנקים, שישה נתקעו בדרך, ואליי הגיעו 36, ואתם המג"ד והמח"ט. המח"ט עמיר התקשר, ושוב, בשבלונה שהייתה מוכרת לי, ביקש, שאבוא לפוגשו. מה?! לא ידעתי איך קוראים לי, הוקפתי מצרים, ונתקעתי בין קנטרה ל"מפרקת", ועוד עסקנו באיזה כינוס. חשבנו, שיש עוד שני טנקים של יאיר טל, שאנחנו יכולים לחלץ אתם. בסוף אמרתי: "יאיר, בוא ננסה לפרוץ החוצה", ויצאנו.⁵ אמרתי לגבי עמיר, שאגיע אליו. הוא הגיע על ציר "מאדים", שהגיע ל"מפרקת" ממזרח. יצאתי אליו, והגעתי אל עמיר בתשע, או בעשר בלילה. הוא ביקש, שאתאר לו את המצב ואת פריסת הגדוד. "זה הגדוד", אמרתי. רק עכשיו הגיעו. התחילו לנוע מרפידים בשתיים, עם הפצצת המטוסים. אל"ם עמיר בא עם גדוד, והתפצל לשני כוחות לא-גדולים – בפקודה ישירה של מגן. פעם הסברתי לחבריי ברמת-הגולן, שהגזרה הגדודית שלי ושל גדוד המעוזים הייתה שבעים ק"מ - כל רמת הגולן בערך. בדרך כלל, גם במטה הכללי, יש מין "סוציאליזציה" של גזרות שוות, והבנת המרחב האחר לא תמיד נתפסת כמשהו אחר לחלוטין עם התייחסות אחרת. מה משימתו? תמה עמיר. הוא בא להדוף את המצרים. התקפת-נגד. לכוחות שבאו בלילה – התגבורת כביכול - הסבירו את המצב: המצרים צלחו את התעלה, ואתם תנפנפו אותם. מפקד הגזרה הוא קלמן מגן, ואלוש כבר היה תחת פיקודו. החלטנו, שאכניס את הגדוד המוקטן (צנטריונים) עם עמיר יפה, מג"ד 198, למעוז "מפרקת". הובלתי אותם, כי לא הכירו את הגזרה, ולא היו להם מפות. נכנסתי בעצמי לתוך "מפרקת". במעוז היו כמה הרוגים וכמה פצועים, לא זוכר כמה בריאים. יפה ואני התקשרנו, ואישרו להוציא מהמעוז רק את מי שלא היה כשיר. היתר – שיישארו במעוז. אנשים נתלו שם על הטנקים, והיו מחזות לא-נעימים. למה לא אישרו? כי לא עוזבים את המעוז. ויצאתי משם, בשלב הזה הייתה לי תחושה שגדוד 198 יתייצב משני צדי "מפרקת". אז אמר לי גבי עמיר, שיש עוד גדוד מוקטן עם ששון שילה, הסמח"ט, שתפקד כמג"ד. הובלתי אותם בתוך קנטרה, ונכנסתי ל"מילאנו" בשעה אחת-עשרה. בתוך קנטרה היה מצב מאוד מוזר. יענקל'ה טרוסטלר, מפקד המעוז, שמר על קור-רוח, ו"מילאנו" נראה בסדר. חצינו את קנטרה, שהייתה בידי המצרים. אמרתי לאל"ם עמיר ולתא"ל מגן, שלא שמעתי את פלוגה ל' שלי כבר מאחר-הצהריים. למרות שזו כביכול גזרת גדוד אחר. רציתי להגיע אליהם, והסכמנו שנתחיל משהו לכיוון הצפון. בשלב מסוים התחילו הסתבכויות אצל סא"ל עמיר יפה (בסביבות "מפרקת") וגם בתוך קנטרה. החליטו להוציא את כל הכוחות החוצה מקנטרה, ולא לעשות שום פעולה – באישור מגן. זו כבר הייתה גישה אחרת – ויתור על קו המים. הובלתי אותם החוצה, וכשהתחלתי לנוע, נפלתי לתוך בור גדול מאוד של פצצת מרגמה 160 מ"מ, או משהו דומה. מסביב – מצרים וטנקים של חטיבה 460, שלא ידעו, שאני תקוע בבור. ניסיתי לצאת, וקפצנו מהנגמ"ש, וראיתי מולי קנה תותח שלנו. ברגע האחרון החליט יקי ודמני, המ"פ, לא לירות, ועזר לנו לצאת מהבור. פיזרתי את האנשים. נכנסתי לטנק של ודמני, והוצאתי את כולם מהעיירה. הם לא ידעו איך יוצאים מקנטרה, שהיא עיר מסובכת מאוד – סוללות, שדות מוקשים וגדרות-תיל, והייתי בה בן-בית. סא"ל עמיר יפה היה באזור "מפרקת". משימתו הייתה להדוף את הכוחות באזור המעוז, ואני חשבתי שזה בוצע. הוא הגיע עד קו המים, עד הסוללה. ואז התחילו להיפגע הטנקים שלו, והעסק הסתבך. הוא הספיק לירות לתוך המים ממש. תא"ל מגן החליט להוציא את חטיבה 460 להתארגנות. ישבתי ליד מעוז "מרתף" עם שרידי גדוד 9, והחלטתי מה חשוב באותו הרגע. לא הייתה לי תמונה, שכוחות מילואים בדרך, וחשבתי שהכוח שהיה בידנו אז הוא הכוח שהגן על המולדת. לכן, החלטתי שנצטרף לחטיבה 460, וכל אחד יעשה כמיטב יכולתו. גבי עמיר, המח"ט, אמר, שג'פקו, קצין האג"ם שלו, נהרג בתוך קנטרה, וביקש את עזרתי, כיוון שהכרתי את הגזרות. הצטרף אליי צוות של קצינים, על טנק אחד, שהגיע מ"אורקל", וחצה את כל הדרך דרך מערכי המצרים. "טנק הקצינים" הצטרף לגדוד 198, וכולם נהרגו בשמונה באוקטובר ב"חמוטל" בגזרה המרכזית.

כמה מלים על המט"ק שלמה ערמן. הוא הפך למ"מ, כשהמ"מ שלו נהרג במעוז "אורקל". הם היו עוד יום במעוז, ובשלב מסוים אישרו להם לפרוץ מהמעוז החוצה. את הכוח הובילו שני טנקים ואחריהם זחל"ם עם כל לוחמי "אורקל". את השיירה סגר טנק, שפיקד עליו מש"ק. ערמן התייעץ עם מוזס, מ"מ הטנקים ב"בודפסט" (הבכיר, שיכול היה להנחותו). ערמן היה מפקד טנק לא מהשורה הראשונה בגדוד 9. פתאום התגלה כבחור רציני מאוד. ביציאה מ"אורקל" נפגעו טנק והזחל"ם. ערמן המשיך לנוע, וניתק מהכוח. הוא שוחח עם מוזס האם לחזור, ומוזס יעץ לו, להמשיך, ולא לחזור. ערמן חצה עד מרכז הגזרה, ונפגע. הוא וצוותו קפצו מהטנק, לקחו אתם איש מילואים פצוע, וחצו דרך הביצות. כשהגיעו לקו כוחותינו, הגיעו טנקים שלנו, והתנהל ביניהם דו-שיח, עד שמישהו ירה בערמן ובאנשיו. ערמן וחייל נהרגו, והיתר נפצעו. כך, הסתיים בטרגדיה הסיפור הזה.⁶ שיכול היה להיות סיפור הוליוודי בלתי רגיל. המשכתי עם חטיבה 460 באוגדה 162 של ברן. בשלב מסוים הבנתי שזה מתמשך יותר מדי, ולא ייתכן שגדוד 9 לא יקום לתחייה. אמרתי לברן, שהיה מפקד האוגדה ומפקד גיסות השריון, "אני צריך סיוע". בשלב מסוים, כבר מעבר לתעלה, נסעתי למרדכי ציפורי, שהיה קצין שריון ראשי, וישב במחנה מפקדת גיסות השריון בקסטינה. לשם הגיעו כל מיני פצועים ואנשי חו"ל. אחרי יום ירדנו כגדוד חזרה לתעלה, והגענו לאוגדה 143 של אריק שרון.

1. לימים הייתי נספח צבאי בלונדון. גנרל מג'די קובסי, הנספח הצבאי המצרי בבריטניה, היה מג"ד גישור בגזרתי. התחברנו והחלפנו מידע. נפגשתי עם מפקדים מצריים בגזרה הצפונית. אמרתי לגנרל, "עלינו והגענו אל קו המים, וסירות שלכם טבעו, ועוד הגיעו, והגיעו, כמו גלים". הוא ענה, "אתה חושב שלא היו שלבי שבירה? כנראה, רוח הלחימה והדחיפה של עוד כוחות ועוד כוחות נתנו להם מומנטום להמשיך". 2. ראו ספרה, "קולות שתמיד איתי" (ספריית מעריב, 2004) – העורך. 3. סרן מירון אלתגר, שנעדר במלחמה, עוטר בצל"ש רמטכ"ל על גבורתו במלחמה – העורך. 4. מגן היה אמור להחליף בשבעה באוקטובר את אלוף מנדלר בפיקוד על אוגדה 252. הוא הוצב כמפקד כוח "נמר", שקיבל אחריות על צפון גזרת התעלה – עד נפילתו של מנדלר, והחליפו כמפקד אוגדה 252 – העורך. 5. סרן יאיר טל עוטר בעיטור המופת על גבורתו המלחמה – העורך. 6. ערמן עוטר בעיטור הגבורה לאחר מותו, והועלה לדרגת סג"ם על פועלו במלחמה – העורך. בפרק הבא: לקחים מלחימת גדוד 9