פרשת שיירת ניצנים

למרות שהבריטים פינו את הבסיס הצבאי ליד ניצנים, וחייליו של המפקד הערבי, אל-אפריקי, השתלטו עליו, מאיר אשל, מפקד השיירות בגזרה, ופקודיו, המשיכו לאבטח, לפחות פעמיים בשבוע, את כלי-הרכב, שבדרכם לניצנים עברו סמוך לבסיס. ארבעה ימים לפני ההתקפה על "שיירת ניצנים", ליווה אשל, במשוריין, משאית שהביאה אספקה לניצנים, ולא אירעה לה כל תקלה בדרך, אף שאשל הבחין בפעילות במחנה חסה.¹ למחרת בא המג"ד יצחק פונדק ברגל לניצנים, עם הרופא הגדודי ועם כתה שהובילה אספקה רפואית לקיבוץ. ביקור המג"ד הגביר את ביטחונם העצמי של חברי הקיבוץ. ² סיפר פונדק: "ללילה שבין 20 ל-21 במארס 1948 תכנן אל-אפריקי פעולה משולבת, שכללה חבלה במערכת המים של ניצנים, התקפת-הסחה נגד הקיבוץ ופגיעה בשיירת אספקה שחזרה מניצנים לבאר-טוביה בכביש חסה. הפעילות כולה הייתה פרי יוזמתו של אל-אפריקי, ואנו חיילי גדוד 53, שזה עתה הגענו לדרום, ניסינו ליטול את היוזמה מידיו. הגבנו על ההתגרויות כמיטב יכולתנו, ואגרנו כוח. בינתיים המשכנו בשיגור שיירות לניצנים, שכללו שני משוריינים".³ "שיירת ניצנים" יצאה ממחנה בית-דראס, שליד באר-טוביה, ב-21 במארס בשעה שבע בבוקר. היו בה שני משוריינים. במשוריין הראשון נסעו מאיר אשל, מפקד השיירה, ושישה נוטרים, ובמשוריין האחר, תשעה חיילים ונהג מגדוד 53, בפיקודו של שמעון בן-יהודה, מפקד הצלפים בגדוד. משימתה הייתה לחלץ מניצנים משוריינים שנתקעו בה ולהביא אספקה. סמוך למחנה חסה, ליד מעביר-מים, נראו כמה ערבים גוחנים אל האדמה. כשהתקרבה אליהם השיירה ברחו. בהמשך נתקלו שני המשוריינים במחסום-אבנים ונעצרו. אשל ואחד הנוטרים ירדו מהמשוריין וסילקו את האבנים מהכביש, והשיירה הגיעה לניצנים: אחרי שלושת רבעי השעה חזרה באותה הדרך, ואתה המשאית של ניצנים, שנסעה ריקה לתל אביב, כדי להביא אספקה, ועם שלמה רובינשטיין, מא"ז הקיבוץ, שנסע לבקר את אשתו, שעמדה ללדת.⁴

התקפה ליד מחנה חסה הובאה בחשבון. מאיר אשל: "המשוריין שלנו נסע ראשון, אחריו המשאית, ובסוף נסע המשוריין של בן-יהודה. הבחנתי בשני ערבים בתוך שדה קמה. פקדתי על הנהג להיות ער. מחנה חסה היה שקט אבל כשהגעתי למעביר-המים אמרתי לנהג שאני חושש שהוא ממוקש, ובאותו הרגע התפוצץ מוקש חשמלי בהפעלה מרחוק. המשוריין שלנו סטה לצד הדרך ונתקע בשלולית מי גשמים. אש חזקה נורתה עלינו מעמדות סמוך לכביש. השבנו אש. המשוריין של בן-יהודה ניגש אלינו, כדי למשוך אותנו חזרה אל הכביש, וגם הוא נתקע בבוץ. המשאית נשארה על הכביש. שלמה רובינשטיין רץ אליי, תחת אש, כדי להתייעץ. שמענו יריות מכיוון ניצנים והבנו שהערבים תוקפים בו-זמנית את השיירה ואת הקיבוץ. מניסיון של חודשים אחדים בפיקוד על שיירות, למדתי שאין טעם להישאר בתוך משוריינים, תקועים מול אויב, שיש לו עדיפות מוחלטת עלינו בכוח אש ובמספר הלוחמים. רובינשטיין לחץ עליי לעלות על המשאית ולחזור לקיבוץ, כדי להגן עליו. צעקתי לבן-יהודה, 'קח את האנשים שלך, אני הולך עם האנשים שלי למשאית, ומשם אתן לך חיפוי'. בקפיצות ובגלגולים הגענו למשאית וחיפינו על אנשי גדוד 53, אבל בן-יהודה צעק, 'אנחנו לא עוזבים!' ואני צעקתי אליו, 'זאת פקודה! עזבו את המשוריין!' הוא אמר, 'אני לא עוזב!' אמרתי, 'כך אינך יכול להישאר!' הוא התעקש, 'לא עוזבים!' לא היה טעם שארד מהמשאית ואגש אליו תחת אש. נסענו לניצנים כדי להתקשר משם למפקדת הגדוד במחנה בית-דראס ולהזעיק עזרה".⁵ אחרי שנים ביקר פונדק את תפקודו של אשל, וטען שהיה עליו להישאר במקום, כמפקד השיירה, ולשלוח לניצנים את אחד מפקודיו.⁶ שמעון בן-יהודה: "אחרי שנתקע המשוריין שלנו, יצאנו ממנו ותפסנו עמדות. סגני, אברהם פרחיה, יצא ראשון, ביוזמתו, עם ברן, כדי לחפות על האחרים, ונהרג בפתח המשוריין. כאשר מפקד הנוטרים צעק, 'חוזרים לניצנים!' היו לי הרוג אחד ושני פצועים. אמרתי לו, 'אני לא יכול, יש לי פצועים והרוגים. אנחנו נשמור על המשוריינים, אתה סע לניצנים ותחזור עם תגבורת.' רק אחרי שהם הסתלקו ראיתי שהנהג שלי נסע אתם. נשארנו במשוריין – שכינינו אותו 'בר-גיורא' – שישה לוחמים כשירים, הרוג אחד ושני פצועים. השעה הייתה תשע בבוקר. ערבים טיווחו עלינו ממרחק מאה מטר.⁷ כמה מחברי ניצנים עבדו בגן-הירק של הקיבוץ, לא רחוק ממקום התקרית. כששמעו יריות, התכוונו לחוש לעזרת השיירה, אבל אז נשמעו היריות מכיוון הקיבוץ והם מיהרו אל ביתם. כדי להגן עליו. כשהגיע לניצנים, הודיע אשל בטלפון למטה הגדוד בגדרה: "המשוריין שלנו עלה על מוקש ליד הגן. מתנהל קרב. הגישו עזרה... אין לנו גישה. הערבים משתמשים במרגמה. ערבים רבים באים מבית-דראס". אנשי ניצנים טלפנו ליגאל ידין בתל אביב והודיעו לו: "מתקיפים את הנקודה".⁸ כשהגיעה הידיעה על תקיפת השיירה למטה חטיבת "גבעתי" שברחובות, ניסו אנשי המטה להתקשר ליצחק פונדק ולא הצליחו. הבקשה לשלוח כוח חילוץ לעזרת השיירה הגיעה אל פונדק, באמצעות מטה גדוד 52, רק בשעה 10:45, שעה וארבעים וחמש דקות אחרי ההיתקלות. רק אז נודע לו מה קרה לפקודיו.

פונדק: "עם קבלת הדיווח מניצנים על שני המשוריינים שנשארו תקועים ליד מחנה חסה, זימנתי למשרדי את הקמב"ץ, נחמן ניר, והוריתי לו לארגן בדחיפות שניים-שלושה כלי-רכב משוריינים, לאייש אותם בחיילים מפלוגה ג' ולצאת לחלץ את המשוריינים התקועים. לסגנו מיניתי את המ"פ שלמה קריזלר. משימה מסוג זה הייתי מטיל כרגיל על מפקד הפלוגה, אך מ"פ ג' פישל בקרב על יאזור, בו פוצץ דיר חזירים במקום בית-חרושת לקרח, לכן הטלתי על הקמב"ץ לחלץ במהירות את המשוריינים התקועים, ולא על המ"פ. הקמב"ץ פעל במרץ רב. השיג שלושה כלי-רכב משוריינים, ובשעת הצהריים יצא למשימה".⁹ שיירת החילוץ נסעה לניצנים בשלושה משוריינים שאנשי הכוח עצרו על הכביש והורידו מהם את הנוסעים. ¹⁰ כל הזמן הזה לחמו בן-יהודה ופקודיו לבדם נגד מאות ערבים, בעוד שחיילי הכתה של בן-יהודה היו טירונים, וזאת הייתה טבילת-האש הראשונה שלהם. "אברהם פרחיה נהרג מיד", סיפר בן-יהודה. "זלמן שחר התיישב ליד ההגה במקום הנהג שהסתלק, ונפגע בכדור בצוואר. חסמתי את החור בבוהן שלי וקשרתי אותו בשרוול שקרעתי מחולצתי. משה נחמן קפץ החוצה אחרי אברהם פרחיה ונפגע ביד. משכנו אותו לתוך המשוריין וחסמתי לו את העורק. בגלל איבוד הדם היה משה צמא מאוד וביקש לשתות עוד ועוד. הוא שתה את כל המים שבמימיות. הערבים ירו כל הזמן ואנחנו השבנו אש. הם לא העזו להסתער. מהכפרים בסביבה באו משאיות עם מאות פלאחים נושאי נשק שהתכוונו להשתתף בהילולה, אבל לא העזו להתקרב אלינו. שלושה התקרבו אלינו עם דגל לבן ואחד מהם אמר בערבית, 'די. סולחה, בואו לשתות קפה'. לפקודתי ענה להם ברוך תובל בערבית: 'נירה במי שמתקרב!' ירינו מעל ראשיהם והם ברחו. על הערבים פיקד באנגלית בחור בלונדיני, כנראה עריק מהצבא הבריטי. הוא קרא להם להסתער. אבל הם לא שמעו בקולו. הוא התקדם אלינו לבדו, וכשהגיע למרחק ארבעים מטרים מאתנו יריתי בו ופגעתי בבטנו. הוא התקפל ושכב. בחורה בלונדית מיהרה אליו וחבשה אותו, וערבים גררו אותו לאחור. אחר-כך התחדשה האש. סמוך לשעה אחת בצהריים נראה בשמים מטוס קטן של ה"הגנה", חג מעלינו ומסתלק. זה עודד אותנו; קיווינו שהתגבורת תגיע בקרוב, אבל רק בסביבות שעה שתיים הגיעה אלינו שיירת החילוץ. היא נעצרה סמוך אלינו, ונהג המשוריין של ניר וקריזלר יצא ממנו כדי לחבר אליו את המשוריין שלנו. הדרכתי אותו מבעד לאשנב, ואז איבד יהודה וייסברג את עשתונותיו וירה צרור באוויר, כדי להביע את שמחתו. הנהג הסיר את השרשרת וחזר למשוריין שלו. צעקתי אליו והוא לא ענה. השיירה הסתלקה לכיוון ניצנים. לא ייתכן שהם חשבו אותנו לערבים, הרי הדרכתי את הנהג (נראה שניר וקריזלר, שישבו בתוך המשוריין, הסיקו בטעות שערבים יושבים במשוריין התקוע 'בר-גיורא', ולא וידאו את מסקנתם עם הנהג). ייאוש אחז בנו. וייסברג אמר, 'הכול באשמתי. אני מוכרח לכפר על המעשה'. בלי אישור קפץ מהמשוריין החוצה, רץ תחת אש בין ההרוגים הערביים, ליקט תחמושת וחזר למשוריין. למזלו, לא נפגע. הודות לפעולת ההתאבדות שלו יכולנו להמשיך להתגונן. נשארנו רק שלושה אנשים שלמים, והערבים המשיכו לתקוף. פקדתי על אחד האנשים לכתוב על הקיר הפנימי של המשוריין: 'היינו בחיים כשהשיירה הגיעה'. אחר-כך החלטתי לפוצץ עלינו שני רימונים, כדי לא ליפול בחיים בידי הערבים, אבל שמואל ריבלין אמר לי, 'חכה!' בשעה שלוש וחצי בערך, שש שעות אחרי שנעזבנו לבדנו, שבו אלינו קריזלר ופקודיו וחילצו אותנו".¹¹ מאיר אשל: "כשהגיעו ניר וקריזלר לניצנים שאלתי אותם, 'איפה החבר'ה?' והם שאלו 'איזה חבר'ה?' אמרתי, 'החבר'ה שהשארנו ליד המשוריין.' 'אנחנו איננו יודעים שיש שם חבר'ה. היינו בטוחים שכולם נדפקו,' אמרו. 'מדוע לא גררתם את המשוריינים?' שאלתי, ואז אמרו שיעשו זאת בדרך חזרה".¹²

ניר וקריזלר דיווחו לפונדק במכשיר הקשר שערבים תפסו את המשוריינים, והם הגיעו לניצנים בלי הכתה של בן-יהודה. פונדק פקד עליהם לחזור מיד למחנה חסה, ולחלץ את בן-יהודה ואת פקודיו, או לאסוף את גוויותיהם: "לא משאירים הרוגים לחיות-טרף. צאו מיד"!¹³ ניר נשאר בניצנים. קריזלר, ופקודיו נסעו למחנה חסה, וחילצו את בן-יהודה ואת פקודיו. את המשוריינים לא הצליחו לגרור, והם נשארו בידי הערבים. ¹⁴ פונדק: "ניר החליט, בלא שקיבל את אישורי לכך, ושיגר לחילוץ את קריזלר. הוא עצמו נשאר בניצנים בטענה שהיא מותקפת קשה. כשתחקרתי לימים את האירוע, התברר לי שהוא לא אמר אמת וכי נהג במקרה זה במורך-לב".¹⁵ ארבעה נהרגו ב"שיירת ניצנים": אברהם פרחיה, מאיר פוקורני וזלמן שחר מגדוד 53, ושלמה רובינשטיין, מא"ז ניצנים. ¹⁶ אחרי שנים אמר מאיר אשל: "אנשי 'גבעתי', ובייחוד הנוגעים בדבר, ניסו לטשטש את הפרשה. אלה שכתבו את ספר 'גבעתי' לא ראיינו אותי, וגרסתם אינה נכונה. נחמן ניר מונה לקמב"ץ ואחר-כך למג"ד. הוא לא אסף את כולנו לאימות".¹⁷ גם שמעון בן-יהודה העיד שלא רואיין על אירועי השיירה, וכותבי ספר "גבעתי" לא דיברו אתו על הנושא.¹⁸

1. ראיון מוקלט עם מאיר אשל ב-1984 – בארכיון המחבר 2. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 3. גדוד 53, עמ' 98. 4. ארכיון צה"ל, תיק 8/970/1949, אל גרשון מאת מאיר [מאיר אשל], הנידון: דווח על הקרב בקמפ חסה, 22 במארס 1948; ראיון עם מאיר אשל; איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, עמ' 280-279 5. ראיון עם מאיר אשל. 6. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 7. ראיון מוקלט עם שמעון בן-יהודה ב-1987 – בארכיון המחבר. 8. ארכיון צה"ל, תיקי מטכ"ל נכנס. 21 במארס 1948, שעה 09.50; שאול אילני ברב-שיח הנ"ל. 9. גדוד 53, עמ' 100-99. 10. איילון. חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 281; סדרת הראיונות עם יצחק פונדק; ראיון מוקלט עם צבי גוטמן, מארס 1987 – בארכיון המחבר; שיחת טלפון עם נחמן ניר, 1987. 11. ראיון עם שמעון בן-יהודה, בארכיון המחבר. 12. ראיון עם מאיר אשל, בארכיון המחבר. 13. ראיונות עם פונדק, בארכיון המחבר. 14. ראיונות עם שמעון בן-יהודה, עם צבי גוטמן ועם מאיר אשל בארכיון המחבר. 15. ראיונות עם פונדק, בארכיון המחבר. 16. ארכיון צה"ל, מ"גבעתי" לידין: דוח ניצנים, 22 במארס 1948. 17. ראיון עם מאיר אשל. 18. ראיון עם שמעון בן-יהודה.