התחלת הקרב האחרון

הפגיעות מניצנים במצרים באיסדוד ובדרך אליה, צריכות היו להבהיר למפקדי חטיבת "גבעתי", ובייחוד למח"ט אבידן, לסמח"ט דווידזון ולקמב"ץ גולדרייך, כי המצרים גמרו אומר לסלק את מפגע ניצנים מעל דרכם. למרות זאת, בארבעת הימים, שבין כישלון התקפתם על המצרים בשניים ביוני, לבין ההתקפה המצרית על ניצנים בשבעה ביוני, לא רק שהמפקדים לא חיזקו את ניצנים, אלא שאף הורו להוציא מניצנים את המחלקה הוותיקה של גדוד 53, ולהחליפה במחלקת טירונים מגדוד 58, כדי שתתאמן במשק. סגן ראשון¹ יוחנן מנהיים, מפקד מחלקת הטירונים: "הייתי בתל-ליטווינסקי [תל-השומר] בתור סמ"פ, של חומר חדש של אנשים שגויסו אז. אמרו לי לבחור פלוגה ולהכינה תוך זמן קצר לפעולות ... היו ביניהם אנשים עם שניים-שלושה ימי אימונים. שם קיבלנו קצת ציוד, וכעבור חצי יום העבירו אותנו לדרום. פלוגה אחת נשארה ברחובות, אחת בגדרה, ואותי עם מחלקה מוגבלת (45 איש) שלחו לגדוד 53 לבאר-טוביה. זה היה ב-2 ביוני. בלילה אחרי זה עברתי עם אנשיי לניצנים. באותו לילה הגיע גם אברהם שוורצשטיין, מפקד המקום, ומסר על המצב: טור משוריין עבר ממג'דל לאיסדוד, ומחכים כל יום להתקפה [על ניצנים], וכי לא רוצים להאמין לו. פניתי באותו יום לסמג"ד 53 והודעתי לו כי אנשיי לגמרי לא מאומנים, וכי לאור המצב יחשוב אם זו היחידה המתאימה למקום כזה. הוא הבטיח לי כי יהיו לי לפחות שבועיים לאימון. אנשי קיבלו עד אז 5-2 ימי אמונים. מ"כים היו לי טובים. הנשק שלי היה רובים צ'כיים. המקלע שהיה לנו נשאר בבאר-טוביה, היות שהוא לא פעל. הבטיחו כי בניצנים יש מספיק נשק וכי עוד ישלחו. היו לנו עשרה סטנים, והיתר רובים, שחלק מהם כבר אז לא פעלו – השן החולצת הייתה שבורה ... בבוקר לאחר בואנו התחילו להפגיז אותנו מכיוונים שונים במרגמות, סוללות של 7-6 מרגמות מטווחות. פגיעות רציניות לא היו, רק רשת הטלפונים הפנימית נהרסה בכל הפגזה. דיברתי עם אברהם [שוורצשטיין] שהמחלקה שלו תצא לפעולות, כדי לאפשר למחלקה שלי להתאמן. מחלקתו הייתה יוצאת לפעולות לאיסדוד וכדומה. אנשים שלו היו מחולקים לעמדות ביחד עם אנשי המשק, ובשעות השקט התאמנו".² סרן אפרים דרורי, סמג"ד 53: "תפקידי בבואי לניצנים היה, בפקודת פונדק, להוציא משם את מחלקת שוורצשטיין ולהשאיר את מחלקת מנהיים, בהתחשב עם התחלת ההפוגה. נכנסתי לבונקר עם המא"ז ועם שני מפקדי המחלקות. המא"ז התנגד להוצאת המחלקה. התקשרתי עם המג"ד והסכמנו, לאור המצב ולאור חולשת מחלקת מנהיים, להשאיר גם את שוורצשטיין עם מחלקתו במקום. באותה תקופה לא היו התקפות על גת וגלאון. בשני המקומות ביחד הייתה פלוגה אחת. באותו זמן פנו אליי אנשי המקום עם טענות על חוסר נשק וכו'. אמרתי למא"ז כי אשתדל להשיג עבורם ציוד, ורציתי לקחת אתי את המא"ז בכדי להשיג עבור הנקודה שתי מרגמות שלושה אינטש ועוד ציוד שנמסר באותו יום גם לגת וגלאון. דרשו ממני להוציא את הבחורות משם והבטחתי להם טיפול בעניין. בשעה 12:00 קבלתי מברק אלחוט מהמג"ד שעליי להיפגש אתו בשעה 23:00 בגבעה 69, כי הפעולה שעמדה להתקיים בלילה הקודם תתקיים בלילה זה. החלטתי לקחת אתי את המא"ז ועוד שני בחורים, בכדי לפתור עם מג"ד בגבעה 69 את עניין הוצאת הבחורות. הוחלט להוציאן, ובאותו לילה הוצאו הבחורות דרך גבעה 69. גם המא"ז יצא אתן, ומבאר-טוביה נסע כדי להשיג נשק נוסף עבור הנקודה".³

בניצנים היה מכשיר-קשר מופעל על-ידי סוללות. בחמישה ביוני התקלקל המכשיר. נשלחה כתה מאנשי ניצנים למטה הגדוד בבאר-טוביה, להחליפו או לתקנו. פיקד על הכיתה משה הנפליק. הרי עדותו: "אברהם שוורצשטיין הטיל עלי לצאת עם כתה לבאר-טוביה להביא משדר חדש. בשבת הייתה עוד הפגזה. כל החיים בנקודה הועברו לבונקרים. היות שהמשדר היה מקולקל, לא הייתה לנו סיסמת דרך. בדרך פגשתי כתת חבלנים של הגדוד, ובמקרה היכרנו כתה את חברתה, ולא קרה כלום. הם מסרו לנו את הסיסמה והגענו לבאר-טוביה. שם פגשנו את דוד שיניצקי. מסרו לנו כי הוא ממלא-מקום של המג"ד, והוא סידר לנו אלחוט עם 220 וולט. לנו היה מכשיר על בטריות 6 וולט. אומנם היה לנו גנרטור של 220 וולט, אבל אי-אפשר בזמן הפגזה להפעיל את הגנרטור. ענה לנו כי אין מכשיר אחר. על שאלה אם המכשיר בדוק הוא קרא לאלחוטאי [קַשר]. זה ענה כי המכשיר בסדר אבל לא נבדק. שיניצקי נתן הוראה לאלחוטאי ללכת אתנו לניצנים. אבל האלחוטאי סירב. קיבלנו סכמה של החיבורים. בשיחה שהתפתחה הודיע לי דוד שיניצקי כי למחרת בערב תגיע שיירה עם תגבורת, אספקה ונשק, ועל סמך זה עלינו לקחת את המשדר ליום זה, ולמחרת השיירה תביא מכשיר מתאים. לקחתי את המשדר וחזרתי לניצנים. בניצנים המכשיר עבד כל יום ראשון. בערב התחיל להתקלקל. בערך בשעה 20.00 התקשרנו והודיעו לנו כי באים סיירים לנקודה. על השיירה לא דיברו כלום. חשבנו כי אלה יהיו סיירי השיירה. מאותו זמן המשדר פעל רק לסירוגין. נסינו לתקנו ולא הצלחנו. בערב הגיעו שני הסיירים. אברהם קיבלם. השיירה לא באה".⁴ הנה כי כן לקראת הקרב האחרון לא היה בניצנים מכשיר-קשר תקין, לא לתקשורת פנים ולא לתקשורת חוץ.

בשלושים במאי, יום אחרי הגעת המצרים לאיסדוד, ירו משוריינים מצריים שנים-עשר פגזי תותחים לעבר הקיבוץ, מהצטלבות כביש החוף והַפְנִייה לניצנים.⁵ למחרת הופגזה ניצנים במרגמות 3 אינטש ובתותח 2 ליטראות, מגבעה 69.⁶ העיד אשר אזר, חבר הקיבוץ, "המשק הופגז יום-יום. לעתים עשרות פגזים, לעתים מאות. מרבע שעה עד שעתיים, הפגזות כל יום. במשך כל הזמן דרשנו נשק יותר כבד. היה לנו ברן, אחר כך גם מגל"ד, ורק ימים אחדים לפני נפילת ניצנים קיבלנו פיא"ט עם שני אנשים. ידוע לנו כי לכל המאוחר ב-5 ביוני הייתה אפשרות להעביר לנו נשק יותר כבד, מרגמה 3 אינטש ופיא"ט נוסף. לנו היו רק מרגמות 2 אינטש. מעדויות חברים לאחר שובי מהשבי, נודע לי כי נשק זה היה מוכן עבורנו בבאר-טוביה, ולא הועבר בגלל סיבות לא ידועות".⁷

מידע על ההפגזה הגיע למטה חטיבת "גבעתי", ומהמידע יכלו אבידן ואנשי מטהו להעריך שהמצרים מתכוונים להשמיד את ניצנים. למרות זאת, כאמור, לא רק שניצנים לא תוגברה בכוח-אדם ובאמצעי-לחימה, אלא שהוחלט להוציא ממנה את מחלקת שוורצשטיין הוותיקה, ולהשאיר בה את מחלקת הטירונים של מנהיים.⁸ לאחר בלימת ההתקפה המצרית על נגבה וריתוק חטיבת החוד המצרית באיסדוד, ליקקו שני הצדדים את פצעיהם: המצרים אחרי כישלונם לכבוש את נגבה, וחטיבת "גבעתי" אחרי כישלון התקפתה באיסדוד. לפיקוד המצרי הציקה בעיית קווי התחבורה הארוכים והפיגועים היום-יומיים מניצנים. לפיכך, החליטו להשמיד את הקיבוץ. מטה חטיבת "גבעתי", לעומת זאת, ביקש להמשיך ולפגוע בתחבורה המצרית, בין מג'דל לאיסדוד, על-ידי השתלטות קבע על גבעה 69. פעולת צה"ל תוכננה לביצוע בשמונה ביוני. המצרים הקדימו ותקפו את ניצנים יום לפני כן.⁹

במרכז הקיבוץ נמצאו מטה הפיקוד של הקיבוץ ושני בונקרים של עזרה ראשונה. האזורים החיוניים – גבעת המכלים, חדר-האוכל ו"הבית הערבי" ("הארמון") – הוקפו בארבע-עשרה עמדות, מוקפות בכמה גדרות ובמיקוש דל. העמדות היו עשויות שלד עץ, פח וסוללות עפר, ובלטו מעל השטח. לכן, שימשו מטרה לאש תותחים ולנשק כבד. ¹⁰ העמדות היו בנויות לעמוד בפני אש מנשק קל, לפי התפיסה, כי הקרב יהיה נגד כוחות בלתי-סדירים של ערביי האזור, ולא מול הצבא המצרי על נשקו הכבד. בגבולו הדרומי הוקף הקיבוץ בשלוש גדרות. שם מוקמו גם רוב הבונקרים לעמדות. ביצור הקיבוץ ובעיקר מיקושו היו דלים. פונדק מאשים בכך את יצחק דובנו, קצין ההנדסה החטיבתי, ואת המח"ט אבידן, שהעריכו ללא היגיון, שהמצרים יתקדמו צפונה דרך כפר-ורבורג, גדרה ורחובות, ושם מיקדו השניים את מאמצי ההתבצרות והמיקוש, וגם משום שדובנו הקצה לניצנים רק שיעור קטן של מוקשים לעומת מה שהקצה לנגבה. הוא גם מאשים את שניהם שמעולם לא ביקרו בניצנים ולא עמדו על בעיותיה בהתבצרות, באמצעי-לחימה ובכוח-אדם. ¹¹ המחקר מלמד, שהביקורת של פונדק מבוססת. בכוח המצרי, שתקף את ניצנים, היו: גדוד רגלים 9 מתוגבר בפלוגה רובאית ובכתת חבלנים; ארבעה טנקים קלים; שלושה-עשר משוריינים, מתוגברים בשתי סוללות תותחים שכללו שישה-עשר קנים; נושאי-"ברן"; מרגמות 3 אינטש ומקלעים. הכוח נהנה גם מסיוע אווירי. מולם עמדו בניצנים 141 לוחמים – 67 מחברי המשק (כולל עשר נשים), שלושים חיילי גדוד 53, וארבעים וארבעה חיילי גדוד 58. בניצנים היו שבעים-שמונים רובים (בחלקם לא-שמישים), שלושים תת-מקלעים, ארבעה מקלעים, מרגמה 52 מ"מ (2 אינטש), שלא פעלה בקרב האחרון, ומטול נ"ט פיא"ט. למגנים הייתה תחמושת מועטה ורימונים. הקשר בתוך הקיבוץ היה טלפוני. מחשש פן ייקרעו חוטי הטלפון בהפגזה המצרית, הוקמה גם יחידת רצים. במהלך הקרב אכן נהרסה רשת הטלפונים, ורצים העבירו את הפקודות – קושי נוסף על הפיקוד בקרב. הקשר עם החטיבה נותק. ביום הקרב הועברו רק שלושה שְדָרים מהקיבוץ – קריאת SOS בשעה עשר בבוקר; קריאה, "המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת"; ולבסוף שידרה מירה בן-ארי, אלחוטאית הקיבוץ, "הצבא המצרי בכל המשק. העניין אבוד. אני משמידה את מכשיר-הקשר ויוצאת להילחם".¹²

1. בראשית צה"ל הקצין הזוטר היה סגן, ולאחר זמן כונה, סגן-משנה (סג"ם). מעליו היה סגן ראשון, ולאחר זמן כונה, סגן. מעליו – סרן. 2. א"צ, עדויות בוועדת החקירה, עדות סגן ראשון יוחנן מנהיים. 3. א"צ, עדות בוועדת החקירה, עדות סרן אפרים דרורי. 4. א"צ, עדות בוועדת החקירה, עדות משה הנפליק. 5. ארכיון צה"ל, עדויות לוועדת חקירה בפרשת ניצנים, עדות משה הנפליק 6. ארכיון צה"ל,, עדויות לוועדת חקירה בפרשת ניצנים, עדות אליהו הוכברג. 7. ארכיון צה"ל,, עדויות לוועדת חקירה בפרשת ניצנים, עדות אשר אזר. 8. ארכיון צה"ל,, עדויות לוועדת חקירה בפרשת ניצנים, דוח הוועדה. 9. ארכיון צה"ל,, תיק 76/1045/1970 קרב ניצנים (הצד המצרי) דב ינון על-פי מסמכי שלל ועדויות החוזרים מן השבי. 10. דרור, ניצנים, עמ' 53. 11. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 12. דרור, ניצנים, עמ' 112.