הקרב האחרון – עדויות בוועדת חקירה סודית

אחרי שחזרו אנשי ניצנים מן השבי המצרי ושמעו על השמצות שמעון אבידן ואבא קובנר הם דרשו להקים וועדת חקירה. העדויות שנמסרו לוועדת החקירה הסודית, היו חסויות במשך עשרות שנים משום שחשפו תופעות חמורות מאוד בצה"ל במלחמת העצמאות. הן נחשפו וניתן לעיין בהן בארכיון צה"ל. להלן שתי עדויות של מפקדים מרכזיים שהשתתפו בקרב שמהן אפשר ללמוד על השקרים ועל הכוונות הפוליטיות של אבידן וקובנר. שקרים וכוונות פוליטיות אלה מאפיינים לא רק את מפקד חטיבת "גבעתי" וקצין התרבות שלה, אלא את רוב המפקדים שהשתייכו לשמאל באותה מלחמה. שקרים אלה הניחו את התשתית לתרבות הביטחון הרדודה של ישראל מאז ועד היום וחשיפתה מטרפת את ממשיכי דרכם שעקב כישלונותיהם הסדרתיים נדחקו לשוליים של החברה בישראל, אך עדיין שולטים באקדמיה ובכל אמצעי בתקשורת: משה הנפליק היה המפקד הבכיר ביותר בקרב ניצנים שנותר בחיים אחרי המלחמה. "אחרי חצות, התחילה ההפגזה הראשונה בלילה ונמשכה עד שבע בבוקר. בשעה זו היה ניסיון חלש של פריצה מצד המצרים, היות שלהפגזה לא עניינו באש. ביום ההפגזה הייתי במטה וטיפלתי בחלוקת תגבורת לעמדות. בשעה שבע נחלשה ההפגזה והתחילה פעולת מכונות הירייה והרובים. על זה עניינו באש כשהתקרבו לנקודה. בהתגלות ההתנגדות חידשו המצרים את ההפגזה שנמשכה עד שתים עשרה בצהריים. בשעה עשר בערך הפסיקה הפצצת המרגמות והתחילה ההפצצה האווירית. קשר חוץ לא היה לנו. שמענו אומנם כי באר-טוביה [מטה גדוד 53] קוראת לנו, אבל לא יכלו לקלוט אותנו. ההפצצות האוויריות הרסו כמה בונקרים, ובאחד נקברו האנשים בבונקר. היינו צריכים לחפור [תחת אש] ולהוציאם. רק אחד מאנשי הבונקר נפצע. אחרי ההפצצה כיסו האווירונים את השטח במכונות-ירייה. ההפצצה האווירית נמשכה עד שעה שתים-עשרה בצהריים. עקב ההפצצה נותק גם כל הקשר הטלפוני הפנימי בין העמדות והמטה. באותו זמן התחילה גם התקדמות טנקים אל המשק. בשעה אחת-עשרה בערך הודיעו לנו רצים כי שלוש עמדות נהרסו על-ידי פגזי הטנקים והאנשים בהם נהרגו. דרשו את הפיא"ט. שלחנו פיא"ט עם שישה פגזים. שני אנשי צוות הפיא"ט נפגעו בדרך. נשלחו אחרים שידעו קצת שימוש בפיא"ט, והם ירו שני פגזים אשר אחד מהם פגע בשרשרת הזחל. העמדות היו פרוצות והאנשים נלחמו מתוך תעלות-הקשר. בערך בשעה אחת הודיעו לנו רצים כי העמדות שמול מחנה הצבא [חסה] נכבשו. אברהם [שוורצשטיין ] אסף כתת רזרבה, וניסינו לכבוש בהסתערות את גבעת קבר השיח' בחזרה, שנכבשה בינתיים על-ידי המצרים. הכתה הגיעה רק עד הרפת ולא יכלה להמשיך. הם תפסו שם עמדות. באותו זמן הודיעו כי מצרים הופיעו גם מצד המכתש וכבשו, בסיוע התותחים מבית-הקברות, את עמדה 8. אברהם נתן פקודה לעשות קו עמדות שני דרומית צפונית מחדר-האוכל. חילקנו את השטח בהבטחה היקפית בשלושה קטעים. אחד בפקודתו של אברהם, אחד בפקודת מרה, ואחד בפקודתי. השעה הייתה בערך שלוש אחרי-הצהריים. עברתי עד אז ואספתי את האנשים בכל הבונקרים, פרט לבחורות שנשארו בבונקרים. רוב הנשק היה מלא אבק מהפגזות, והרובים הצ'כיים פעלו בקושי. היה צורך לטעון כדור-כדור לבית-הבליעה. הנשק של הקיבוץ היה: מרגמה אחת ו'ברן' אחד. למחלקה [של גדוד 53] היו מגל"ד אחד ו'ברן' אחד. הנשק האוטומטי של הקיבוץ נפגע בהתחלה, עקב ההפגזה. ה'ברן' קיבל פגז והמרגמה הוצאה משימוש בדרך לתגבורת. הרַגָם נהרג ... מרגמה 2 אינטש לא פעלה ... "בשעה שלוש בערך ניתנה פקודה לסגת ל'בית הערבי'. את כוונתו הוא [שוורצשטיין] הסביר בכך שמשם אפשר יהיה להתפרץ דרומה לחולות, ולהגיע לבית-דארס. נסוגונו ל'בית הערבי'. בזמן הנסיגה היו עוד מספר פצועים. בעמדות בצפון, רוב האנשים נפלו בזמן כיבושן, ולפני זה. ניצלו רק שניים שלושה אנשים. "... קיבלתי פקודה להישאר אחרון. אספתי מהבונקרים את כל האנשים שנשארו ושלחתים ל'בית הערבי'. מרה נפגע אחרי שהגיע ל'בית הערבי'. הוא נפצע בריאה באופן קשה. היות שמבונקר הרופא היה קשה להעביר את הפצועים, הם נשארו בבונקר בזמן הנסיגה ל'בית הערבי'. [גם הבחורות נשארו שם] ... אחר כך עברתי עם קצין מצרי והראיתי לו את הפצועים. הם נשארו בחיים. פצועים מהעמדות הועברו לפני זה לבונקר של הרופא. "הנסיגה ל'בית הערבי' הייתה בשעה שלוש ורבע. חיל הרגלים המצרי הפסיק את התקדמותו והתחילה הפגזת תותחים על 'הבית הערבי', והשטח כוסה על-ידי אש מכונות 'ויקרס'.¹ ממזרח לנקודה, במרחק כשלוש מאות מטר, היה ריכוז של נושאי-'ברן' ומשוריינים עם צריחי תותחים. עד הזמן הזה היו כ 10-15הרוגים. נוסף על זה היו עוד פצועים קשה – פצעי ראש וחזה. ב'בית הערבי' ניקינו את המגל"ד, ואברהם הודיע להכין קבוצה ראשונה להתפרצות. ה'ברן' הוצב לחיפוי צפונה. היו עוד עשרים רובים ומספר סטנים. היה עוד ארגז תחמושת אנגלית, אבל מלא חול וקשה לשימוש. קבוצת המגל"ד שפרצה ראשונה, כחיפוי קדמי, כנראה נהרגה כולה. לא ראינו אותם יותר. הקבוצה השנייה, בפקודת אברהם, נכשלה בניסיון זה. אז החליט אברהם להיכנע. בזמן שהותנו ב'בית הערבי' היו עוד מספר נפגעים ניכר. "קיבלתי מאברהם את הפקודה להודיע ל'בית הערבי' כי אנחנו נכנעים, הנפנו דגלים לבנים. המצרים לא קיבלו את הכניעה והמשיכו באש. נתתי הוראה להמשיך באש. כשאברהם ראה שהאנשים נשמדים, ללא אפשרות התגוננות, הוא החליט שוב להיכנע. הוא פקד להפסיק את האש, והוא עצמו עלה על עמדת הסנדלרייה והניף את הדגל [הלבן]. הוא קיבל כדור בכתף ולמרות זאת הלך עם האלחוטאית [מירה בן-ארי] מול המצרים. על פציעתו וירידתו סיפרו לי מיד אחרי הפסקת הקרב. אחר כך ראיתיו כמאה מטר מקו המצרים, נקוב כדורים, וגם את האלחוטאית ... אחרי נפילתו של אברהם נפסקה האש לאט. נתתי פקודה להשמיד את הנשק והפקודה בוצעה לרוב. אחרי זה יצאנו מול המצרים. כשנכנענו, הפעולה המצרית הראשונה הייתה ביזה ושוד שלנו. הקצינים המצריים ריסנו באש את חייליהם והשתלטו עליהם. דרשנו מיד טיפול רפואי לפצועים. המצרים אפשרו את איסוף הפצועים ואת הבאת הרופא שלנו אליהם, עד להבאת הרופאים שלהם. למקום הגיעו גם ערביי הסביבה של מג'דל וחמאמה".²

אליהו הוכברג, מפקד הפל"ם של ניצנים: "התקפת האווירונים נערכה בזוגות-זוגות, בהפרש זמן של עשר דקות, ונמשכה כשעה וחצי. נוסף לזה הוצבו שתי סוללות תותחים בבית-הקברות, ולרגלי גבעה 69, שפעלו נגד המשק. היו לנו שני מקלעים מוצבים נגד אווירונים. האווירונים הפציצו וגם ירו ממכונות-ירייה. "בשעה עשר בבוקר, עם תום ההתקפה האווירית, הופיעו שני טנקים בכיוון עמדות 9 ו-10, עד מרחק של 120-100 מטר מהן, והפגיזו בתותחים את העמדות באופן ישיר. באותו זמן בא רץ מעמדות אלה והודיע על הופעת הטנקים. נשלח לשם הפיא"ט וכתה אחת תגבורת. הפיא"טיסט הראשון נפגע בראשו באמצע הדרך. מיד יצא איש שני עם הפיא"טיסט השני למקום. מתוך שני פגזים פגע אחד בזחל טנק אחד. יתר הטנקים נסוגו והתבצרו מאחורי בתי המחנה הצבאי העזוב. המרגמות והתותחים המשיכו במשך כל הזמן בתכיפות של שישה-שבעה פגזים לדקה. עקב ההפגזות נהרסו רוב תעלות-הקשר אשר נחפרו באדמת הכורכר. פגיעת כל פגז הוציאה הרבה נשק מהשימוש עקב החול. באותו זמן נפגע ה'ברן' בעמדה 10 על-ידי רסיס פגז שנכנס והתפוצץ בתוך העמדה ... מתוך שלושת האנשים בעמדה שנים נהרגו. המגל"ד יצא משימוש עקב פגיעה אווירית בקרבתו. בעשר וחצי התקרבו שני טנקים אחרים מכיוון בית-הקברות, מול עמדה מספר 8. נדרשה תגבורת ויצאו שני הפיא"טיסטים עם הכלי. על-יד הבית הראשון, בדרכו לעמדה 8, נפגע הצוות מפגיעה ישירה שהרגה את המקלען במקום והרסה את הפיא"ט. זאת אומרת, בשעה 11.00 כבר לא פעלו ה'ברן', הפיא"ט, והמגל"ד. נשאר רק 'ברן' אחד של מחלקת שוורצשטיין שהיה ברזרבה. על עמדה 12 היו כמה התקפות שנהדפו. עוד בבוקר נהרסה מהפגזה כל רשת הקשר עם העמדות. כל הקשר היה רק על-ידי רצים ... הרצים והמקשרים הראו מסירות יוצאת מהכלל בהעברת ידיעות ותחמושת לעמדות ... נוח סרברינסקי נפצע קשה ונשבה, דבורה אפשטיין נפצעה קשה ומתה בבית-החולים במג'דל. "לפני שעה אחת בצהריים בא רץ ומסר שהרוב נהרגו בעמדות 12,11,10, חלק נפצעו, ורק אחד נשאר בחיים ולא נפגע ... אחרי ההפגזה האווירית ביקר אברהם שוורצשטיין בעמדות המותקפות. עם בוא הרץ נשלחה הכתה הרזרבית עם המקלע, כתגבורת. כשהתקרבו למקום התברר כי המצרים בינתיים התפרצו למשק ועלו על גבעת קבר השיח'. הכתה התעכבה ברפת, ופתחה באש אל הגבעה. אנשי עמדה 12 נסוגו למרכז המחנה. עמדה 10 נסוגה לעמדה 9. כשנודע דבר זה לאברהם, עזבנו את בונקר המטה. באותו זמן נפסקה ההפגזה. כל זה קרה סביב שעה אחת. אברהם ריכז שמונה אנשים, ביניהם גם אנוכי, בכוונה לעקוף את הגבעה, להתקיף אותה באש מכיוון עמדה 13 ו[מכיוון] השער, ועל-ידי כך לאלץ אותה לעזוב את הגבעה. עמדה 13 הייתה הרוסה, ואנשים כבר פעלו מתוך התעלות. ברגע שרצינו לצאת, הגיע רץ לעמדה 8 להודיע כי השער נפרץ. טנק עומד על-יד הגדר. אחד מאנשי העמדה התעוור זמנית, שלושה נהרגו והוא אחרון בלתי נפגע בא להודיע. הודיעו לרזרבה השלישית [כתת מנהיים] לבוא לכיוון חדר-האוכל. אברהם עזב אותנו וניגש לחדר-האוכל. הוא נתן הוראה לעמדות שטרם נפגעו לסגת לקו חומת האדמה שסביב חדר-אוכל. אלה היו עמדות 5 ו-6. אברהם לקח אתו 4 אנשים. כשעלינו למעלה התברר כי אין אפשרות לגשת לעמדה 8, כי המצרים הציבו על הגבעה נשק אוטומטי וכיסו את כל השטח באש. כשהגיע אברהם עם הרזרבה לחדר-האוכל, נוכח כי המקום רחב מדי וכי הוא מופגז כבר על-ידי מרגמות 2 אינטש, כי יש צורך לסגת. דבר זה התברר בשעה שתיים וחצי. באותו רגע ניתנה הוראה לכולם לסגת ל'בית הערבי'. יש לציין כי באותו זמן כבר רוב הנשק לא פעל בגלל החול. פקודת הנסיגה נגעה לעמדות 4 עד 13. "הכוונה הייתה להחזיק מעמד עד הלילה, מתוך שלוש הנחות: א. המצרים לא פעלו בדרך כלל בלילה; ב. בלילה תוכל להגיע תגבורת; ג. בלילה היה לנו קשר עם באר-טוביה. "כשהגענו ל'בית הערבי' התברר כי אין המקום מתאים לשמש כבסיס. הרובים הצ'כיים לא פעלו. רק ה'ברן', תת-מקלעים 'טומי' ['טומיגאן'] ורובים אנגליים ו[רובים] קנדיים. כשהמצרים הרגישו בנסיגה, ריכזו את כל האש ל'בית הערבי'. באותה תקופה נפגעו הרבה אנשים. על המשטח מול הבית עמדו שבעה נושאי-'ברן' וירו באש אוטומטית. עמדות 5 ו-6 היו כבר בידי המצרים. אברהם התייעץ עם מנהיים והחליט לסגת דרך החולות ולפרוץ לבאר-טוביה. הנשק שפעל הוצב לכיוון מערב לחפות על הנסיגה לכיוון הפרדס, מול עמדה מספר 2, ומשם לבאר-טוביה. "... המצרים הרגישו בתנועה לפרדס וסגרו את הדרך והפגיזו את השטח בין השער והמחסום. נפלו שם כמה חברים. אברהם חזר והודיע כי אין אפשרות לסגת. בשעה ארבע הוא נתן פקודה להפסיק את האש ולהיכנע. באותו זמן עוד פעלה עמדה 14. הדגל הלבן הורם תחילה על רובה, מעמדה 2. האיש שביצע זאת נהרג על-ידי פגז. אברהם עם האלחוטאית יצאו עם דגלים לבנים, מזרחה. המצרים המשיכו באש, ובהתקרבם לוואדי נהרגו שניהם. האש המצרית נמשכה עוד כרבע שעה ורק אחר כך נפסקה, והתחילה התרכזות כל כלי-הרכב על המקום. הנשק שעוד היה הושמד על-ידי המגנים והוצא משימוש. רק המגל"ד נשאר, היות ששני נושאיו, בזמן הנסיגה לפרדס, נהרגו והמגל"ד נשאר שם. "בזמן השבי הצלחנו להציל מספר פצועים. מספר פצועים לא הותר לנו לקחת אתנו. אלה נהרגו כנראה אחר כך על-ידי המצרים. ידוע לבטחה כי הם הרגו בחורה אחת, שולמית, שנשארה עם הפצועים, על-ידי כידונים לאחר הכניעה ... מרה נפצע בחזה בזמן הנסיגה ל'בית הערבי' והיה אחד משני הפצועים ששולמית שמרה עליהם. שניהם מתו, ספק מיתה טבעית, ספק נהרגו על-ידי המצרים. "סיכום הנפגעים: 33 הרוגים, מהם שלושה לאחר הכניעה, ושנים, ספק מתו מפצעיהם וספק נהרגו. שלושה-עשר פצועים. בשבי היו 109 איש".³

1. מקלע בינוני בריטי, שהיה בשימוש בשתי מלחמות העולם. 2. ארכיון צה"ל, עדויות לוועדת חקירה בפרשת ניצנים, עדות משה הנפליק. 3. ארכיון צה"ל, ועדת החקירה, עדות אליהו הוכברג.